215. משפחת ניסנבוים

מצבות, תמונות, הספדים ומודעות אבל

אנו בוכים ולנצח זוכרים את הנפטרים והנרצחים -  אבינו משה ניסנבוים; אחינו יעקב הרש (יענקל) ואשתו בלה שפירא; אחותנו חיה'לה, בעלה יעקב לייזר גרוסמן וילדיהם: שרה'לה, בעלה יענקל שר וילדיהם; סנה, אשתו פרנדל וילדיהם; עוזר, אשתו שרה וילדיהם; יחזקאל, אשתו פרידה וילדיהם; נחמיה; אחינו: חיים מרדכי, יחיאל, אברהמל'ה. יצחק ואידה ניסנבוים, דטרויט שרה'לה ומשה ווכמן, מונטריאול

לתוכן העניינים 

------------------------------תוספת לספר------------------------------

108. איש קורוב טיפוסי

מאת: בנימין ויינריב, רמת גן

עברו שש עשרה שנים מאז שעזבתי את העיירה שלנו קורוב, אבל היא חרוטה בזיכרוני, כאילו היה זה היום. כל בית, כל סמטה, כל יהודי שחי בקורוב, עומדים לנגד עיני כמו חיים, אני זוכר את הכל אף כי הכל איננו עוד. נשאר רק חלל ריק. בגלל שכל הרובע היהודי בקורוב נהרס ובגלל שאין יותר מצבות בבתי העלמין הישן והחדש, כי הגרמנים השתמשו במצבות לסלול את הדרך אל הכפר קלמנטוביץ. בגלל שבית הכנסת הישן ובית המדרש אינם, בגלל שכל הדורות של מאות שנות היסטוריה נמחקו לחלוטין. בגלל כל אלה אני לא יכול לדמיין את זה במוחי, כי לא ראיתי את זה בעיניים, אבל, אני רוצה להנציח בספר הזיכרון שלנו סוגים שונים של יהודים בני קורוב, שכל אחד מכם הכיר. לא לשבח ולא לגנאי אלא איך הם היו למעשה.

ברור מאליו, הזיכרונות הראשונים הם משנות הילדות. החדר עם המלמד. למדתי אצל הרבה מלמדים, אבל מלמד אחד חרוט בזיכרוני, דודי משה ניסנבוים, המכונה "אנדרוס".

הוא היה יהודי פיקח, למדן ומספר הלצות גדול. בכל יום שישי כאשר לימד הרבי שלנו, ר' משה, את השיעור, היה מלווה אותו בניגון, ואנחנו, התלמידים, היינו חוזרים על הניגון ביחד. ר' משה היה מסתכל על כל אחד מהתלמידים ורואה מי מביט בחומש ומי בחלון. תוך כדי לימוד התחיל לשיר:

"תוקעים בשופר, שרים מזמורים, הברווזונים הולכים בשורה. הדבש חריף והמחט מתוקה"

התלמיד שהביט בחלון ולא בחומש, חזר על המילים המטופשות כמו ששר הרבי. אמר לו הרבי ר' משה באותו הניגון:

"שתהיה לי בריא, כזה גוי אתה תהיה!"

צחוק גדול פרץ בין התלמידים והתלמיד התבייש מאוד. יותר התלמיד לא הביט בחלון אלא אך ורק בחומש.

הרבי ר' משה נהג לספר לנו על טיפוסים יהודיים אשר היו בורים והפכו להיות למדנים, הם נהגו להראות את הידע שלהם בשפת הקודש, ואז נפלו בביטויים כאלה, אשר הצחיקו אותנו. אנשים הרבו לצחוק על זה.

הרבי ר' משה הצית בתלמידיו את הניצוץ הראשון של הרצון ללמוד משפטים וביטויים חדשים ושונים. ואכן תכונה זו הייתה לכל תלמידיו בדמם, התכונה לדעת וללמוד מכל אירוע, מכל נאום ומכל הרצאה שהתקיימו בעיירה.

אצלנו בעיירה, המקומות החשובים ביותר היו בית המרחץ, המקווה ובתי השימוש העירוניים. עיקר הבעיות היו המקווה ובית המרחץ. האחראי עליהם היה יהודי בשם הרצקה בדר, הוא היה אחראי לספק לקהילה את  שירותי המקווה ובית המרחץ. ליהודי הזה לא חסרו צרות: המקווה קר, המקווה חם - הרצקה אשם. חסרות בלניות במקווה? - הרצקה אשם. הכל היה מונח על ראשו של הרצקה בדר. הוא גובה מחיר גבוה, הוא חוסך בעצים להסקה, הוא כך והוא אחר. כל חלומות הבלהה על ראשו. אם כיור זז ממקומו בבית המרחץ או חתול נכנס והציץ לנשים במקווה - פרצו מהומות וצעקות כאילו השמים נפלו. תפילות השבת בבית המדרש ובבית הכנסת התעכבו כי החסידים לא הספיקו להגיע בגלל הרחצה. החליטו לקיים דיון: מה לעשות עם ר' הרצקה? - גובה מחיר יקר, לא מחמם את המקווה והעיקר עולה לעלית הגג ומציץ לנשים הרוחצות. זה ממש זועק לשמים! הביאו את הנושא לראשי העדה: יודל בריק, פייבל ריק, דוד קורנגולד ואחרים. הם דנו בחום ובכעס על העוולות שנגרמות לציבור, הוחלט שמספיק להיכנע להרצקה ה"דיקטטור" וצריך להקים מקווה ובית מרחץ ציבורי.

ר' יודל בריק ז"ל היה איש עם אנרגיות - אומר ועושה. הוא נכנס לעבודה ומסביבו עוזרים ר' פייבל דנדוק ור' דוד רוזשינר. הם נכנסו לתפקיד במלוא כוחם בקצב גבוה. מרוב התלהבות אמר ר' פייבל לדוד:

"תקשיב, דוד, למה שיש לי לומר לך - אני אקח על ראשי את השירותים ואתה על ראשך את בית המרחץ. כל אחד מאיתנו יהיה אחראי על נושא אחד".   

הייתה זו פעילות למען הציבור ללא שכר ולא על מנת לקבל פרס, הכל לטובת הציבור.

מבינים אתם? הפעילות הראשונה של ועדת הבניה בראשות ר' יודל בריק, הייתה להקים את בית המרחץ. מיד החלו אנשים לשאול את השאלה: "מדוע במקום אחר משלמים פחות?".

הוועדה שהייתה מורכבת מיהודים אנרגטיים וחזקים, גבו בכוח תשלום על השירות, שהלקוחות לא רצו לשלם מרצונם. ויותר מכולם היו הנגידים אשר לא רצו לשלם. להוציא כסף מנגיד זו מצוה, ולכן הכריחו אותו לשלם באיום שיזרקו אותו מבית המדרש, מבית הכנסת, מהשטיבל, הוא יהיה מבוזה בפני כל קהל ועדה. אני זוכר את המקרה שזלמן וו., שהיה נגיד אבל קמצן גדול, פנה לאבא שלי ואמר: "אתה יודע יענק'ל, החורף האחרון היה מאוד קשה בשבילי".

"למה ר' זלמן?"

ור' זלמן ענה בזו הלשון:

"השנה האגסים לא הצליחו, אז לא היה לי מה לאכול. בשנה שעברה שמרתי כמה חביות של אגסים משומרים וכך היה לי מה לאכול כל החורף".

לר' זלמן לא היה חשק לתת כסף להקמת המקווה ובית המרחץ. אני זוכר בוקר אחד, ר' זלמן עמד והתפלל בבית המדרש עם טלית ותפילין, ניגשו אליו כמה יהודים וביקשו כסף להקמת המקווה. כנראה שר' זלמן לא רצה לתת, הם תפסו אותו, הרימו אותו, זרקו אותו מבית המדרש עם הטלית והתפילין עליו וטרקו את הדלת של בית המדרש. ר' זלמן צעק אליהם:

"עכשיו אני לא אתן לכם גרוש"

הוא לא הגיע להתפלל, לא בימי השבוע ולא בשבת. התפלל לבד בביתו. אבל הוועדה לא הייתה מרוצה מהמצב, כתוב בפירוש הפסוק "אל תפרוש מן הציבור" וביום מסוים, יום רגיל, לאחר היריד במרקושוב, לקראת הערב, כאשר ר' זלמן חזר מן היריד, עייף מאוד ורטוב מאוד מהגשם שירד, הוא אכל בחיפזון ושכב במיטה. לפתע דפיקות בדלת - "מי זה?" 

"ר' זלמן, אנחנו אותם יהודים, פתח לנו".

מיכאל, בנו של זלמן פתח את הדלת ונכנסו לבית ר' יודל בריק, ר' לייבל מרימס, ר' מנדל קלב ועוד כמה יהודים מכובדים. ראשון נכנס ר' מנדל, ראה את ר' זלמן במיטה עם המגפיים על רגליו, אמר לו:

"זלמן, תן כסף למען המקווה, שום דבר לא יעזור לך".

ר' זלמן צעק בכל כוחו:

"אני לא אתן אפילו גרוש!"

אצל ר' זלמן בבית בער התנור, היה חם ונעים. כל האנשים התיישבו ור' יודל בריק ביקש אותו:

"ר' זלמן, אל תסרב, יש כלל לקיום מצווה וזוהי מצווה גדולה".

אבל שום דבר לא עזר, הוא נתן והוא לא ייתן. ר' מנדל, שהיה גבר אלים, יהודי חזק עם זוג כתפיים רחבות, ניגש אל התנור כאילו הוא רוצה להתחמם ובשתי כתפיו נתן שתי טפיחות חזקות על התנור. התנור נפתח ועשן כבד מילא את הבית. כולם התחילו להשתעל. איש לא ראה את רעהו בשל העשן הכבד. ר' זלמן התחיל לצרוח: 

"הצילו!! הפסיקו!! צאו החוצה מכאן!! אשלם לכם כמה שתרצו!!"

כך ניצחה דעת הקהל.

ר' זלמן חיפש לעצמו חבר שיהיה בגילו, שיהיה קמצן כמוהו אבל בסגנון אחר. הוא מצא את ר' מנדל מ. כל החוכמות והעצות של ר' מנדל הן כלליות, טובות ומוצלחות עד היום. למנדל היה נכד שגר בקובה, הוא היה סופר ולא פעם קראנו כתבות שלו בעיתונים שפורסמו בארגון החלוץ.

לר' מנדל היה טבע, הוא היה מדבר בחצאי משפטים. היה צורך לעזור לו להשלים את המחצית השניה. הוא התחיל לספר לאבא שלי, בזו הלשון: "ינק'ל! תקשיב, בשבוע שעבר נס . . . למר . . ." ואבא שלי היה צריך להשלים את המשפט. ר' מנדל "ידע" הכל, מומחה לכל נושא. אפילו איך לבנות בית. כמעט כמו מהנדס, אם היית מקבל ממנו עצה לא היה נבנה אפילו בית אחד בקורוב. הוא נהג לדבר בסוג של ניגון, אשר העיד על חוכמה ובטחון, הוא הציע איך צריך לנהוג במסחר ובכלל איך צריך התנהל מסחר, אל תלך שולל. עצה טובה כזאת הוא הציע לבחור צעיר מפולאווי אשר התחתן עם בת קורוב. ר' מנדל הרגיש קרוב לבחור הצעיר שהוריו גם אמרו לו:

"תקשיב, הלל, אני אלמד אותך מסחר. ראשית כאשר אתה הולך לעגלה של האיכר לקנות דבר כלשהו, קודם כל תעשה פיפי לפני כן, כי אם תעזוב אותו ולו לכמה דקות הוא ימכור למישהו אחר".

קרה מקרה שר' מנדל  נכנס לביתו של החותן שלי ר' שלום גולדברג, והתחילו לדבר על הפריץ, אשר הייתה לו סחורה למכירה. ר' מנדל הציע לר' שלום שותפות בעסק. תוך כדי דיבור נשמט ראשו של ר' מנדל והוא נרדם. איזו שינה הייתה זו, הוא נחר כמו קטר של רכבת. החותן שלי אמר לאשתו: "שרה, מחר מוקדם בבוקר אני אלך לפריץ לקנות סחורה". ר' מנדל ישן בערך שעה, פקח עיניו, אמר "לילה טוב" והלך.

למחרת בבוקר חותני הלך אל הפריץ לעשות את העסקה והנה ר' מנדל יוצא מביתו של הפריץ ואומר: "בוקר טוב ר' שלום, אני כבר קניתי את הסחורה". זאת הייתה בדיחה של סוחרים.

ערב חורף בבית המדרש. יושבים ליד התנור: ר' הרשל אקון, גוטמן הזקן, ר' יעקב פופליניק, ר' שלמה מרדכי קורונה ור' יודל לרר. מספרים בדיחות, מעשיות וסיפורים. יודל לרר לומד ועוסק בפוליטיקה, כבר היה מאוחר.

כולם קמו ורצו ללכת הביתה ואז הגיע ר' לייבל סולטיס. הוא רצה להשמיע משהו (אי אפשר לשכוח את לייבל סולטיס, אשר הבין ודיבר פולנית ומיד תרגם ליידיש). ר' לייבל שמר על הגן של אחד הרועים. קרה מקרה וכמה צעירים שנכנסו וקטפו תפוחים. ר' לייבל פנה ואמר לאחד מהם: "פישל, פישל, למה אתה קוטף תפוחים? זה אסור". ר' לייבל הזהיר מראש את היהודים בעיירה שלא יתקרבו אל הבית כי מינו אותו כדי שיעמוד על המשמר. הוא היה נציג היהודים אצל קהילת הגויים. כל הצרות שהגויים עשו ליהודים, הוא היה השעיר לעזאזל. כל אחד פנה אל ר' לייבל כדי שיעזור לו, זה פונה שיעשה לו טובה השני שימלא איזו בקשה, ר' לייבל עזר ליהודים רבים לצאת מצרות. הוא כל כך התרגל לדבר עם הגויים ששכח לדבר יידיש ונאלץ לתרגם בראשו מפולנית.

זה כל מה שהיה. לא נשאר דבר. הייתה עיירה בשם קורוב, עם מעלותיה וחסרונותיה, אבל כמה אהובה ונוגעת ללב היא הייתה. אני חושב שכל אחד אהב את העיירה שתיזכר לנצח. עיירה שלא עצרה ותמיד הלכה עם הזרם. אין כמעט שום מדינה בעולם שלא תמצא בה יהודי מקורוב ואנחנו מאוד גאים על כך. אנשי קורוב מחוברים וקשורים זה לזה.

אנחנו חייבים כולנו להתאחד ולשאת את זכרון העיירה בלבנו - העיירה היקרה שלנו, האנשים שבה, ההורים, האחים והאחיות. עוזרים אחד לשני עם הרבה רצון טוב. עלינו להמשיך לקלוע את החוט שהחלו לטוות לפני מאות שנים.

לתוכן העניינים

96. לימוד חומש ללא כובע אך לא בראש גלוי . . .

 

מאת: יצחק ניסנבוים, דטרויט, מישיגן, ארה"ב

 

כאשר עברתי, בענייני עבודה, מקורוב ללובלין, הייתי בדיוק בן שלוש עשרה. זה היה מיד אחרי פסח 1913. הילדים של בעלי הבתים המיוחסים היו תלמידיו של אבי, לכן אני זוכר את סיפור המעשה הוורשאי.
אבי היה מלמד גם בקורוב וגם בורשה, בבית ספר בו לימדו גם פולנית, רוסית וחשבון וגם חומש עם פירוש רש"י וגמרא. יום אחד הציעו בוורשה לאבי תוספת של עשרה רובל, בתנאי שילמד את הילדים חומש-רש"י-גמרא ללא כובע, מאחר והתלמידים לומדים בראש גלוי.
אבי קיבל את ההצעה, שכן עשרה רובל היה חתיכת אוצר - אבל הוא העמיד תנאי, שהסכום ישולם לו זמן מה מראש. זה היה בזמן שבין פסח לסוכות או בין סוכות לפסח. הם הסכימו ואבי קיבל סכום של 185 רובל כמקדמה.
כאשר הגיע אבי לכיתת הלימוד, ראה את הילדים לומדים בראש גלוי. ואילו אבי חבש כיפה לראשו. החלו צעקות וקראו אותו לבוררות. אבי טען שאין לו סכסוך איתם והוא מוכן ללכת לרב ולקבל דין תורה. הרב אכן פסק, שמשה לא הבטיח ללמד בראש גלוי, הוא הבטיח לא ללמד עם כובע, כך הוא עשה ולכן אינו חייב להחזיר את המקדמה שקיבל. בבית הספר לא רצו יותר את אבא שלי כמורה באותו בית ספר. והוא חזר לקורוב בשנת 1910 והקים בית ספר למלמדים.

משה ניסנבוים, מחנך ומלמד דורות רבים. בנו יעקב ניסנבוים, סופר ועורך של היומון "לובלינר טאגבלאט", איש ציבור ועסקן. נורה למוות בידי הגרמנים בלובלין בשנת 1941

זמן קצר מאוד למדתי ב"חדר" של אבא שלי, הייתי חייב לפנות מקום לתלמיד אחר, זאת אומרת תשלום של חמישה רובל נוספים לאבא שלי. תשלום שכר המורה היה תלוי בכך שלאביו של התלמיד הייתה אפשרות ויכולת לשלם.

האמת שהייתי בנו של אבי, אבל בלימודי הגמרא נזקקתי לעזרה. העוזרים שלימדו אותי היו: משה ליטוואק (הוא חי היום בדטרויט ושמו מוריס סטאן) ומאיר טובס. מאיר לימד אותי רק בשבת מוקדם עם שחר. כאשר "אייזיק הצועק" היה מעיר אותנו מוקדם עם שחר, לעבודת הבורא או לקריאת תהילים, נהגתי לרוץ לביתו של מאיר וללכת איתו לבית המדרש ללמוד.

התחלתי בחנוכה וכשהגיע פסח סיימתי מסכת ביצה. רציתי לסיים המסכת למען אבי, כדי שלא יצטרך לשלם לעוזרים שישיה (שלוש קופיקות) או שלא יצטרך להיות בתענית בערב פסח, זה לא היה ממנהגו להוציא שישיה בחינם.

צריך לדעת ולהבין, איך הולכים לשכנים אחרי שהם הדליקו אש? רוב הזמן אבא שלי לקח גפרור וחילק אותו לשניים, כדי שאפשר יהיה להשתמש בו שוב להבערת אש!

ובכל זאת, לאבא שלי הייתה מספיק גאווה. כאשר שאול לוינסון הזמין אותו לקידוש בקבלת שבת, הוא סירב ולא רצה ללכת איתו. הוא כן הלך לקידוש אל חנא בטשן, מנדל וטשז',בייניש אקס או אל יקותיאל אקס. יקותיאל אקס הסביר שכדי שאבא יסכים להתארח בקבלת שבת, צריך להתפלל איתו באותו מניין. חנא באטשן, מנדל וטשז' ובייניש אקס התפללו עם אבא במניין השני בבית המדרש.

האם זה חטא להיות מחסידי מודז'יץ?

לחץ חזק הפעיל עלי אבא בעשרת ימי תשובה של שנת 1913, כאשר הוא הגיע ללובלין לר' אברהם אייגר ז"ל. הוא לקח אותי אל הרבי. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי מה קורה כאשר מגיעים לרב. הגבאי והשמש, מבקשים "דמי כניסה" (קוויטל גלט) ולאבא שלי לא היה כסף לשלם. הם לא הרשו לו להיכנס לרבי. אבא כמעט נכנע וביקש מהם לשקול מחדש את ההחלטה, הוא אמר להם שהוא והילד הקטן שלו (אני) נישן כל ימי ראש השנה בכניסה, כי אנחנו חייבים לראות את הרבי.

אבא שלי היה חסיד מודז'יץ והגבאי זרק לו שזה כמעט חטא. אבי ענה לו שמאז שהוא עבר לגור בקורוב הוא לא נסע אל הרבי ממודז'יץ. לפתע נשמעת לחישה חלשה, ואז לחישה מעט יותר חזקה. . . הגבאי קרא לשמש לפתוח את הדלת אל הרבי.

הרבי מלובלין עזר

אבי החזיק חזק בידי. רק נכנסנו לחדרו של הרבי, הוא הרים את עיניו. אבא הושיט ידו לשלום וגם אני לחצתי את ידו. הרבי מיד פנה לאבא (רבי אברהמ'לה הכיר את אבי מילדות) ואמר:

"משה'לה, אתה לא נוסע למודז'ץ, הא? כנראה שהבן הבכור שלך צריך להתגייס (האמת, אבא נסע לרבי מלובלין, כי אחי יעקב הרש, מאוחר יותר העורך של היומון "לובלינר טאגבלאט", הגיע לגיל גיוס). נו, אתה משה'לה לא היית מעולם לוחם, בעזרת השם יתברך גם הבן שלך ישתחרר מן הידיים של הגויים".

יעקב הירש בגיל הגיוס

כן, הבטחתו של הרבי מלובלין התקיימה. בעזרת השם הבן לא היה לוחם. אני זוכר את ההלוויה הגדולה מאוד של הרבי, כאשר אבא שלי נסע אליה ולקח אותי עימו. 

מימין לשמאל, עומדים: שרה גרוסמן, בעלה יעקב שר, משה ניסנבוים, יעקב לייזר גרוסמן, עוזר, יחזקאל ובנו, שרה ניסנבוים (בקנדה), יעקב ניסנבוים,פריינדל וסנה גרוסמן

יושבים: שרה ניימרק גרוסמן, בלה ניסנבוים שפירא, פרידה גרוסמן, חיה גרוסמן (רעייתו של יעקב לייזר), גיטל ופרל בנותיה של שרה, וולוול בנו של סנה

כולם מלבד שרה ניסנבוים נרצחו

לתוכן העניינים

87. קורוב, ורשה, סיביר, הצבא האדום, הצבא הפולני, ארץ ישראל

מאת: שמחה רוטפרב, רמת גן

אני בנם של מרדכי וחנה דבורה. גרנו בסמטה קטנה מול משפחת שניאור. המלמד הראשון שלי היה משה ניסנבוים ז"ל, השני היה ר' יעקב ווינריב. בנוסף למדתי בבית ספר לסנדלרות. בשנת 1936 עבדתי, כמו שאר ילדי קורוב, כדי להרוויח כסף. נסעתי לורשה ועבדתי בחנות של בן דודי יחזקאל ויינברג. כך עד 1939 בפרוץ המלחמה.
ורשה הופצצה. ביום הרביעי למלחמה יצאתי לדרך והלכתי ברגל לקורוב.  הדרך הייתה מלאה באלפי פליטים, מלאה במכוניות ועגלות. מזג האוויר היה נאה, דבר ששיחק לטובת הרשעים, הם הפציצו את הדרכים והרגו אנשים רבים. אחרי ארבעה ימים בהם ישנתי בדרך הגעתי לעיירה. היה זה יום שישי, הגעתי לבית של גיסי, רציתי להיכנס להתרחץ אבל שמעתי את קולות המטוסים הגרמנים. רצתי מיד החוצה לרחוב וראיתי איך ההפצצה גורמת לשריפת בתים והרחובות מתמלאים באנשים הרוגים. האש בערה מכל הצדדים של העיירה, הדרך היחידה לברוח הייתה לכיוון בית המרחץ. רצנו לשם. אנשים חטפו מהבית כל שיכלו. כל הבתים בעיירה עלו באש. לאחר זמן הגיעו מטוסים נוספים והפציצו את הבתים המעטים שנשארו.
עזבתי את קורוב והלכתי לעיירה וונבולניצה. שם יותר בטוח, היא שוכנת הרחק מהכביש הראשי. המוני אנשים הגיעו לכאן מכל האזור והעיירה הייתה דחוסה, הצרות הלכו והתגברו.
החלטתי לצאת מהעיירה וללכת לכפר קלמנטוביצה שם פגשתי את הורי.
האיכרים סיפרו שהגרמנים כבר נכנסו לקורוב. הם הרגו את בעל טחנת הקמח יצחק עלי, יהודים נוספים נרצחו, אחד הגויים הראה לגרמנים את המקומות בהם החביאו היהודים את הסחורות שלהם. הפחד והפאניקה בעיירה גברו מרגע לרגע. הגרמנים תפסו מפעם לפעם יהודי והרגו אותו. דיברתי עם הורי על האפשרות לחזור לורשה. חזרתי לורשה ולא הכרתי את העיר. רחובות רבים נמחקו. לא יכולתי לחזור לבית בו גרתי. הייתי חייב להיכנס דרך הקירות. כל חצר הפכה לבית קברות, כל כיכר לאפר ואבק. החלטתי להמשיך ללכת הלאה אל המזרח, אל הצד השני של נהר הבוג, שכבר נכבש על ידי הרוסים.
עזבתי ביחד עם קבוצה של יהודים. הלכנו דרך מינסק ושדליץ וכאשר התקרבנו אל הנהר תפסו אותנו הגרמנים. הקצין הגרמני דרש שניתן לו את כל הכסף שבידינו, איש הגסטפו ירה והרג אחד מאיתנו:
"אתם יכולים ללכת אל הרוסים המלוכלכים, אבל את הכסף שלכם תשאירו אצלנו!"
הם לקחו את כל הרכוש שלנו ושחררו אותנו.
הגענו אל נהר הבוג, אבל שום נס כמו של משה רבנו לא קרה, הנהר לא נחצה לשניים. היינו צריכים למצוא סירה כדי לעבור לצד השני של הנהר. מצאנו והגענו אל היער בצד השני. כולם התפזרו ונשארתי לבדי. מרחוק ראיתי אורות של עיירה קטנה, צעדתי לשם מבלי לדעת האם אני בכיוון הנכון. הייתי מותש ומכוסה זיעה. לפתע יצאתי מהיער ומצאתי את עצמי על הכביש הראשי המוביל לביאליסטוק. שמעתי צעקה ברוסית: "עצור!". אני רואה מולי חיילים עם כובעים מחודדים. איני מבין דבר ממה שהם אומרים לי. הם בודקים את החפצים המעטים שלי ואומרים לי: "לך!". אבן נגולה מלבי.
נכנסתי לביאליסטוק. המוני פליטים ישנים ברחוב, בבתי הספר. המהומה גדולה. פניתי והלכתי לכיכר השוק. מכרתי כמה חולצות ושרוכים שהיו לי. הרוסים קונים הכל, שום מחיר לא יקר עבורם, יצאתי משם עם כמה רובלים ביד.
פורסם ברחובות כרוז המודיע שהרוסים מחפשים עובדים ברוסיה. הצטרפתי לתור ארוך עם כמה אלפי פליטים יהודים.
זה היה בחודש אוקטובר 1939. קור עז שרר. כעבור מספר ימים נסענו, כשלושים גברים, במשאית, אל ניז'ני טאגיל.
שבועיים נסענו ולא ראינו את הסוף. ככל שנסענו יותר לתוך רוסיה, כך גבר הקור. אנחנו רואים בצד הכביש קבוצות גדולות של המוני אנשים, עומדים בתור כדי לקבל מים חמים. אותנו, הפולנים, העמידו בתור נפרד. "עשרים שנה לא ראיתם סוכר בעיניכם, היכנסו ראשונים לבית הקפה" - אמרו לנו הרוסים.
סוף כל סוף הגענו ניז'ני טאגיל. הכניסו את כולנו לבית המרחץ. משם ישר לעבודה. היינו קבוצה של שמונה מאות גברים. היינו צריכים להניח קו של צינורות מים. הטמפרטורה הייתה מינוס חמישים מעלות, האדמה הייתה קפואה והיה צורך לחצוב בה עם דינמיט. עבדנו במשמרות. מי שקיבל לעבוד במשמרת השלישית, בלילה, הרוח הייתה כל כך חזקה שהקפיאה את השיער מתחת לכובע. עבדנו לפי נורמה, אבל איש לא ידע מהי הנורמה. התחילו הצרות, כבר בשבוע הראשון נפל הקורבן הראשון.
מהבית הגיעו ידיעות מרות. עזבתי את העבודה כאשר העבירו אותי אל הצבא האדום. שלחו אותנו לאוקראינה. שם, מסתבר, פשוט לבלות את הלילה בחוץ, בין עלי העצים. הרגליים היו כל כך קפואות שלשכב בין העלים הרגיש לנו כמו לישון במיטה ביתית טובה.
לפתע קרה הלא יאומן.
בהיותנו קרובים לפולטבה, קיבלנו את הצו של סטלין - כל החיילים של היטלר נקראו לתקוף את המולדת שלנו. מלחמה. הצו קורא להגן על המולדת לחיים או למוות. אני מוציא מהכיס את תמונת משפחתי, מביט היטב בתמונה ותוהה אם אי פעם אזכה לראות את בני משפחתי.
כבר שומעים את קולות המטוסים הגרמנים. פצצות נופלות וכבר יש קורבנות.
לאחר זמן קצר מגיע צו חדש: על כל הפולנים לעזוב את הצבא האדום ולהתגייס לצבא הפולני החדש, צבאו של הגנרל אנדרס.
בינתיים שלחו אותנו לגדוד העבודה. תפקידנו היה לבנות ולחפור מכשולים נגד הגרמנים. חיינו בתוך היערות. הייתה זו עונת הגשמים. היינו כל הזמן רטובים. נענו כל הזמן בצמוד לצבא. מצאנו את עצמנו בתוך המדינה, הגרמנים רדפו אחרינו ללא הרף. אלפים מאיתנו נשארו חסרי ישע מאחור, לא מסוגלים להמשיך ללכת, הכבישים חסומים על ידי החיילים הנסוגים. כך מצאנו את עצמנו על נהר הוולגה.
כאן נוצר הצבא הפולני של הגנרל אנדרס. מוסרים אותנו לידי הצבא הזה.
אני נמצא בין הפולנים. אני שומע את השפה המוכרת והביטויים המוכרים לי ואני נזכר בפולין שלפני המלחמה (במובן הרע).
אני יוצא מרוסיה עם צבא אנדרס, מגיע לפרס ומשם לארץ ישראל.
כאן החלטתי להישאר עד סוף המלחמה. כך היה, כאן נשארתי.
ממשפחתי לא שרד איש. כולם נרצחו בתאי הגזים של טרבלינקה.
ספר יזכור זה, יהיה מצבה לכל יהודי קורוב. נחרוט בליבנו שנאה לכל אלה שרצחו את קרובינו ויקירנו.
תמיד נזכור אותם. תמיד!

דוד ניסנבוים ואשתו בלה, הגיעו לארץ ישראל בשנת 1913 ושם נפטרו

 

לתוכן העניינים

53. שירים

מאת: משה שולשטיין, פריז

משה שולשטיין הוא משורר ידוע, מחברם של כרכי שירה רבים, הוא היה פופולרי במיוחד בחוגים המהפכניים בפולין שלפני המלחמה. יצירותיו נקראו לעתים קרובות בערבי עובדים, במיוחד שירו, "האב מכה" (לפני המלחמה) ושירו "ראיתי הר" (על מיידנק, לאחר המלחמה).

משה שולשטיין הוא בן קורוב. הוא התגורר בפריז בשנים שלפני המלחמה ובמהלכה.

"נולדתי בקורוב ב-9 בספטמבר 1911. הורי: רוזה גיטל ובנימין. למדתי בחדרים של גצל מלמד, משה יוסל ניסנבוים ואחרים. בגיל 12 למדתי חייטות אצל משה שטרסבורג. עזבתי את השטעטל עם הוריי בשנת 1924. מכאן ואילך גרתי בוורשה. למדתי בבית הספר היהודי. בשנת 1927, פרסמתי את השיר הראשון שלי בכתב העת "תקוותנו" – של י.מ. וייסנברג. בשנת 1934 פרסמתי בלובלין את קובץ השירים הראשון תחת הכותרת "לחם ועופרת". בשנת 1937 עזבתי את פולין. מכאן ואילך, בצרפת, שם שרדתי את מלחמת העולם השנייה..."

כמה מספריו ראו אור בפריז בשנים האחרונות.

ראיתי הר…

ראיתי הר -

והוא גבוה יותר מה"מונט בלאן",

וקדוש יותר מהר סיני,

לא בחלום - במציאות, על פני האדמה

כזה הר, כזה הר ראיתי

של נעליים יהודיות במיידנק.

כזה הר, כזה הר ראו עיניי.

ופתאום, זה קרה כאילו בנס,

ראיתי את ההר זז ונע מהמקום

ואלפי הנעליים מסתדרות מעצמן

בזוגות,

ובשורות -

והולכות…

הקשיבו, הקשיבו למצעד, הקשיבו להמנון

של הנעליים הנותרות - הסימן האחרון

של קטנים וגדולים, של ילדים ונערים.

פנו מקום כבוד לשורות, לזוגות! –

פנו מקום לדורות, לשנים! –

צבא הנעליים, הוא צועד והולך

הוא ממשיך מתקדם, ועוד איך!

אנו הנעליים, אנו עדות אחרונה,

אנו נעליים של נכדים וסבים

מפראג, פריז ואמסטרדם.

מן הגיהנום ניצלנו ובחיים נשארנו

ובעוד אנו רק מבד ועור -

ולא בשר ודם - כולם

נמנעו מלהבות הגיהנום.

 

נעליים במיידנק

שמעו, שמעו, את קולות הצעדים

מכל המינים: מבית התפילה של הרבי,

ומגפיים, פשוטים ורגילים,

של יהודים פשוטים, של קצבים, עורות,

ושל נעליים סרוגות קטנות של ילדים,

שרק עכשיו התחילו ללכת.

הסוליות עושות רעש עם כל מיני צלילים:

רשרוש גומי של חתן,

נעלי המשי של הכלה,

שלא הלכו לחופה,

מקלות החופה שנשארו בצד

עכשיו תבכו עליהם.

אנחנו נעליים מיאסי, ממונקאץ' ומאתונה,

הם הולכים לשוק ולסדנה,

והולכים בשלום לדרכם,

לחנות, למפעל, לבית ספר לילדים, לחדר.

עכשיו אנחנו הולכים - ירושה מהקהילה,

מי שעזב, עזב אותנו...

אם הלהבה הספיקה לעצמות ולבשר

פי האש טעם ולא עיכל אותנו

וירק אותנו הצידה, -

עכשיו הקשיבו, עכשיו הקשיבו לחריקת הסוליות שלנו

שעוקבות אחרינו כמלווה.

אנחנו, נעליים שהלכו לטייל בפארק,

שהובילו את החתן והכלה לחופה,

ודרך הדורות הלכו

לשמחות, לחתונות וללידות,

והלכו לרקוד במלוא הרעש מההתלהבות,

ובשקט הלכו להלוויות.

עד שפעם אחת בתהלוכה חגיגית ארוכה,

הלכנו בשקט להלוויה שלנו,

נפרדים מהתנועה של זקנים וצעירים,

כשהחיים הנסתרים עזבו אותנו,

הרעל כיבד אותנו ולא חנק אותנו,

כי אנחנו - בלי לב, בלי גרון, בלי ריאה.

אנחנו הולכים בלי מנוחה וצעד, צעד...

לתליין לא היה סיכוי

לתפוס אותנו בשק השודד שלו,

עכשיו אנחנו הולכים אליו, כדי שכולם ישמעו

הצעדים שהולכים כמו זרם של דמעות,

הצעדים שמכים בשיפוט.

ותקשיבו ותקשיבו, מי פעם לא ירצה

לשמוע את הליכתנו דרך סף המוות,

עכשיו שמעו, ברחבי העיר,

אנחנו הולכים - הדים מתים של חיים -

לעולם לא ניתן לך מנוחה

והולכים והולכים והולכים…

אייזיקל הצועק

בלילות חורף ארוכים קולו מגיע אלי ואינו נותן לי לנוח.

מי זה, מי? אני לא זוכר את המראה שלו, את דמותו או את המחווה הכי קטנה שלו.

עם שחר החורף, הוא היה מעיר את השטעטל שלי לעבודה ולמסחר,

"קומו לעבודת הבורא!" – קולו המקונן מבחוץ היה מפחיד אותי.

כמו מעיל הפרווה שלו, הז'קטים, חגורות העור, האפודים מהדהדים,

היום הוא מנקה את מוחו מהשלג של השטעטל ההרוס שלי בפולין.

ואייזיקל הצועק שוב מגיע לחלון שלי היום להעיר אותי,

כמובן, כאשר שמשת החלון הייתה חלבית ותנור החימום ללא אש,

כמובן, בשלגים - עכשיו הוא מסתובב בדמיוני,

ואני שומע אותו נאבק שם עם הרוח ועם הקירות, כמו עיוור

חליפת הסאטן שלו מרופדת בלילה ומוצמדת בכוכבים -

זקן, יהודי פשוט, שהכרתי רק משמיעת קולו.

מכל מה שהזמן כיסה והטיל בצל - קולו נשאר,

זה מעיר אותי, זה רוצה להיות לפחות בשיר שלי, כפי שנכתב בפנקס,

כמו חייו, מקל האלון הרגיל שלו נכתב בשלג,

שמו חתום - את שמו קיבל בגלל המקצוע שלו, הצעקות שלו, שהעירו אותנו...

השטעטל מכוסה בשלג ובשינה ובחלומות של פלא,

ועל המיטות, מזרני הקש – עטופים בכיסויים, כל אחד בנפרד.

הכרית שם מלאה במטבעות זהב, או רק עם ביטויים לא ישרים "חסרי ערך",

הרוח גונחת בארובות כמו יבבות עקשניות, לא נוכחות, בהלוויות.

הכפור זוחל בשלווה על שמשות החלון כמו חיה מוזרה ורבת רגליים.

ולפתע מישהו מבחוץ קוטע את הדממה - זה אייזיקל הצועק.

כולם שומעים את קולו המקונן ואת ניגונו, אך איש אינו רואה אותו,

כמו צרצר ששומעים אותו אבל לא רואים אותו - חבוי מאחורי לבנים ואבנים.

אבל מי היה צריך לראות את אייזיק, צריך רק לשמוע אותו צועק.

עבור הקהילה היהודית היה קולו כלי מלחמה נגד שינה.

הוא בקולו מהלילה - חפר כמו שאגה - כמו בעל חיים לא ידוע,

קולו היה דומה לקשת על כלי מיתר של כלייזמר.

לפני אייזיקל לא נשמע אף ציוץ - רק הרוח קוננה בשלגים,

הקול שלו היה סימן לתרנגול, סימן להתחיל לקרקר,

וידעו הכוכבים שמתחיל היום בגלל אייזיקל הצועק.

הוא התעורר - ואז הדלי שיקשק בבאר והקש נע ברפת.

חריקת המפתח, שער מפהק נפתח בישנוניות, ממשיך.

עשן מארובה מתמקח, מסתלסל הצידה ומתכופף.

קללה מתברגת אל הבוקר כמו צביטה בגוף עבה,

גלגל הטחנה טוחן ומישהו מדמיין תפילת שחרית מהירה ושקטה.

הברזלים במסגריה מהדהדים לוהטים באדום ומפזרים זהב - הון,

הסוסים רתומים למזחלות כדי לצאת ליריד על הכבישים הלבנים והמכוסים.

מאחורי הבתים הדלתות נפתחות, לאט לאט החיים מתחילים להתגלות,

כאילו קולו של איזיקל היה לחש של כישוף והמקל הפשוט שלו קסום.

פעם, העיר איחרה, ושלא כתמיד, ישנה,

כי הניגון של אייזיקל לא נשמע ובהמשך הם קמו והתרוצצו

בשוק, שם מישהו נחרד לאן הובילו נקודות בוץ -

עקבות צעדיו של אייזיק בשלג, הסימנים, כתובת המקל שלו.

לזקן שלו, לבן מזקנה ושלג, הייתה סיבה להתמתח.

הוא לא אמר דבר והשטעטל לבד עם הקולות שלו התעורר בעצמו.

הם חיפשו בין הז'קטים, האפודים והחגורות הרופפים והפתוחים של אייזיקל

אות חיים, רשרוש וסימן הכי קטן.

במשך שנים הוא היה מעיר את העיר - עכשיו היא ניסתה להעיר אותו, להחיות אותו, לצעוק,

אבל עכשיו בשלג - במיטה מסודרת ולבנה, במיטה מסודרת - הוא שכב ושתק...

 

הניגון של מכונת התפירה של אבי

לאבא שלי הייתה מכונת תפירה,

אני לא יכול לדעת בשום אופן ממתי,

כי כשראיתי לראשונה את האור הבהיר

היא כבר היה תושבת בביתנו.

אבי כנראה קיבל אותה מזמן

כנדוניה או כמתנת חתונה.

אני יודע רק את זה: זיהיתי אותה

באותה מידה שידה של אמא שלי מנענעת אותי לישון,

אני רק יודע שספגתי את המנגינה שלה

יחד עם השיר שאיתו נוענתי לישון.

כמה טוב היה השיר שלה בשבילנו,

כשהמחט והמוט רקדו בשמחה,

והבד והפוסטיאן חיכו,

כדי שהיא תדגום גם אותם.

הבגדים שנשארו בעשרות

עם השירים על תפוחי אדמה, של תקווה וטוב,

שליווה אותו בשיר,

נשמע "שלושה בגדי לילה" של פרץ,

השיר של אחותי הגדולה, שהביאה

לשטעטל והסתבך, פנה

ונכנס לגלגל המכונה,

רעד בתפר של כל שמלה.

כשהחורף ירד על השטעטל

מכונת התפירה עברה בכל העולם.

גררה את עצמה לכפרים מרוחקים,

עמוסים בקרונות איכרים, בקש,

עם טלית ותפילין עם הברזל והמספריים,

והכף והסיר החלבי, לפי ההתאמה,

כך, היא הלבישה את כל בני הבית,

תפרה לכפריים לבוש חם.

כמה בודדים היינו בלי הקול שלה

כששקט, כשאין עבודה, היא

עמדה בשקט, לבד בפינה,

המחט נחלשה, נתקעה בשיניים.

ה"בובה", עירומה, עומדת בצד אחד

שום דבר לא נמדד עליה - אין זכר לתפירה כלשהי,

אף אחד לא מלטף אותה, אין מגע,

שום חריקה לא נשמעת, שום ציוץ ממנה.

המכונה שותקת - והשיר שלה דומם,

הסירים על הכיריים שותקים - שלינג ושלנג,

הקומקום אינו שורק, ההדלקה לא פועלת.

עד שפעם אחת, המכונה שלנו הוצאה

מן הבית כמו בעלת מום בעגלה

היא הונחה עם רהיטים, כלים

עם ילדים, עם תינוקות... במשך הלילה ודרך הכפור

המכונה נסעה לוורשה...

המכונה הניחה רגל על אחוזה

במורנוב, קצת

כאן בהמולה, בחיפזון

ושם היא ירדה לחדר מרתף,

מתביישת כאדם עני, ראשה צנח.

מה עושים במורנוב בלי מכונה?

ובכן, עוד אחת הגיעה לשם.

הגלגל מסתובב, עוד אחד מסתובב

במרתף, שבו האור מועט וחסכן.

מקום בו השולחן הוא המיטה והמיטה היא השולחן

והיא רצה בצורה מסודרת על בד כמו דרך כפרית,

קצה רודף קצה, כמו כביש אחרי כביש,

הימים רצים איתם וחולפים חודשים,

מכונת התפירה מזדקנת, מזדקנת במצוקה,

העור המבריק שלה נסדק ומתקמט.

ראשה מתכסה חלודה וכתמים רעים,

ראש אבי - עם אותו משי,

אבל היא עדיין עובדת, לא מפסיקה.

קמה לתחייה בשמן, ראשה ער.

סלילים מונחים מתחתיה, כמו ביצים תחת תרנגולת,

ונעשה שוב, שוב, שוב,

והיא עובדת שוב, תופרת שמיכה,

מרחיבה את כוחה העלוב והישן.

שולחן הכתיבה שלי נועד להישאר אחריה,

כשהשירים שלי נשמעו לראשונה . . .

זה חיכה לזמנים מצערים - - -

עם כולם היא נכלאה בגטו.

אבי נשא אותה לחנות הגרמנית

ראשו צריך להציל אותה, לפדות אותה,

זה יפטור את אמא שלי מהצורך,

איפה ששכבה - ציפור חנוקה בזוהמה -

הברזל חסר תועלת, חלוד, שקט,

ודמות מסתובבת בחצר,

עם צלעות קרועות. היא שוכבת עם מת,

ממתינה למוות כמו לנס.

מה כבר תפרה מכונת התפירה?

מפשתן וקטיפה, מסאטן ומשי,

ז'קטים וחולצות מפשתן תוצרת בית,

שמלות קטנות וקצרות מלאות קסם ילדותי,

טרוסים עדינים והינומות של טול

ותחרה ומלא נצנצים.

עכשיו, אבוי, מה המכונה תופרת, מה היא תופרת, -

בגדים שנאגרו על ידי מלאך המוות.

הירוק של בד מטמא גורם לסחרחורת,

היד כבר לא יודעת שום צבע אחר.

המחט העיקשת נגיחה רעילה,

למעשה מבחיל את מכונת התפירה, חונק אותה וגורם לה להקיא

עם הירוק של הבד, כמו הירוק של המרה,

עד שהחדר עלה על גדותיו,

וניתנה לו הוראה: די! -

והעגלה המכוסה נתנה לו דחיפה.

עמוס שוב באנשים וחבילות,

ועם אבא-אמא שלי היא שוב עזבה…

היא ניצבת בעגלה החשוכה והצפופה.

אין אור - מתעללים בו שם.

וטוב שהמכונה לא צריכה אור,

שאין לו חזון לראות את הכאב,

וטוב למכונה, שהיא מכשיר.

לסיד החונק אין שליטה עליה.

היא לא חשה בדם, לא מרגישה שום דמעות.

וטוב שאין לה חוש שמיעה,

לשמוע את הווידוי, את חריקת השיניים,

הצחוק המטורף, הגניחות, היבבות.

היא נוסעת לטרבלינקה. היא נישאת עכשיו

דרך כפרים מוכרים עם עצים וכלבים,

לאן היא נוסעת פעם בחורף שלג,

תפירת בגדים מרופדים חמים למשפחות. -

עכשיו העבודה לוקחת אותה לכלא - הרכבת

החייטים ביחד תחת שלטון גרמני.

היא נישאת, כמו חולה, מהרכבת,

הם מנסים להצניע את הפלדה של ראשה.

והיא מופרדת לתמיד מן החייטים.

ועכשיו, ייתכן, שהיא עומדת חסרת בית

כלואה בארץ הריין הטמאה,

הניגון שלה מהול ביפחה שקטה,

והקרש השנוא של הרצפה שורף אותו.

רגל כמו משא, צעדי הפדל שלה

ודורך על השנים, הימים והלילות.

השריד היחיד של ביתי מחולל. -

הוא עומד אבוד, בודד ומרוחק מהבית,

שם יש לתפירה שלה שמיעה עוינת -

הקול המוכר, היחיד עלי אדמות,

הקול המוכר שהייתי רוצה לשמוע עכשיו,

הייתי עומד לידה, על הבסיס שלה

וכמו קרוב משפחה - אדבר מהלב שלי,

והייתי מטיל ספק בזה הרבה זמן,

על כל מה שהיה יקר ומוכר לי...

ואולי היא עומדת מוזנחת ולבד לגמרי

בשדה, בשממה של שרידים כבויים,

שם בין ערימות הנעליים שנותרו

– גם אלה שמיהרו לתפור… -

וכל מיני חפצים נוצצים בלהבות,

אשר יחד מחבקים אחד את השני,

ושאריות של בגדים, של לבוש אנושי,

מפשתן גס ועד קטיפה עדינה

– דברים כאלה שאולי היא גם תפרה –

ומתכופפים זה לזה כמו ראשים

של דמויות אפלות, קפואות נוקשות,

ועד מהרה קד בלחש ורשרוש.

ויד עצם מבצבצת מהשרוול,

כאילו פנה אליה ברחמים,

התחזקה עם כל מיני בגדים שם

ונתן לה פקודה וציווה: לתפור!

ובשקט ובסוד מגיעות

רוחות לילה והיא מסובבת את הגלגל

והיא קוראת לזקנים את המנגינה,

היא חורטת את בד המפרש בשיניה,

גונחת צועקת על הזנחה ובושה

ומחור בשמים - הבד הכחול.

מגשמים ומים זורמים, בלחות,

היא עומדת מכוסה חלודה, כמו אבוס.

וכמו נביא מעונה בשלשלאות,

שעומד על חורבות, הרס ומוות,

– אך מבטו הבהיר אינו כבה –

היא עומדת על ההר של השריד שנותר.

הניגון שלה עולה כמו תלונה וקורא

ושם מתפוצץ לחתיכות בחלל האוויר,

וכוכבים קטנים נופלים מהקצה השמימי

ולנשק כל פצע לא ברור שלה

כסי את החלודה והקלי על הכאב

ונופלים כמו חבטות לקווים התפורים.

מהערימה הקדושה, קמים ודוחפים

אלפי זוגות משקפי ראייה מסתכלים מסביב

במבטים – אישונים כבויים – מזוגגים –

החזון עולה כמו רוח בהירה -

ומאיר את הפריטים התפורים, התפירה,

והיא עולה כמו על השלבים, במדרגות.

מלווה באור, מוקפת ועטופה,

היא נושאת את עצמה במומנטום גבוה יותר ובצעדים

ואני שומע את קולה החלוד בכל מקום,

הקול הישן, המוכר של העבר,

היא אומרת לי: "זהה את הקול של אמך."

ואלפי משקפי הראייה מביטים בי,

מעמיס את ליבי בכעס לוהט:

הניגון שלה צריך להישאר לנצח השיר שלך.

- - - -

הערה: פוסיטאן

לתוכן העניינים