עברו שש עשרה שנים מאז שעזבתי את העיירה שלנו קורוב, אבל היא חרוטה בזיכרוני, כאילו היה זה היום. כל בית, כל סמטה, כל יהודי שחי בקורוב, עומדים לנגד עיני כמו חיים, אני זוכר את הכל אף כי הכל איננו עוד. נשאר רק חלל ריק. בגלל שכל הרובע היהודי בקורוב נהרס ובגלל שאין יותר מצבות בבתי העלמין הישן והחדש, כי הגרמנים השתמשו במצבות לסלול את הדרך אל הכפר קלמנטוביץ. בגלל שבית הכנסת הישן ובית המדרש אינם, בגלל שכל הדורות של מאות שנות היסטוריה נמחקו לחלוטין. בגלל כל אלה אני לא יכול לדמיין את זה במוחי, כי לא ראיתי את זה בעיניים, אבל, אני רוצה להנציח בספר הזיכרון שלנו סוגים שונים של יהודים בני קורוב, שכל אחד מכם הכיר. לא לשבח ולא לגנאי אלא איך הם היו למעשה.
ברור מאליו, הזיכרונות הראשונים הם משנות הילדות. החדר עם המלמד. למדתי אצל הרבה מלמדים, אבל מלמד אחד חרוט בזיכרוני, דודי משה ניסנבוים, המכונה "אנדרוס".
הוא היה יהודי פיקח, למדן ומספר הלצות גדול. בכל יום שישי כאשר לימד הרבי שלנו, ר' משה, את השיעור, היה מלווה אותו בניגון, ואנחנו, התלמידים, היינו חוזרים על הניגון ביחד. ר' משה היה מסתכל על כל אחד מהתלמידים ורואה מי מביט בחומש ומי בחלון. תוך כדי לימוד התחיל לשיר:
"תוקעים בשופר, שרים מזמורים, הברווזונים הולכים בשורה. הדבש חריף והמחט מתוקה"
התלמיד שהביט בחלון ולא בחומש, חזר על המילים המטופשות כמו ששר הרבי. אמר לו הרבי ר' משה באותו הניגון:
"שתהיה לי בריא, כזה גוי אתה תהיה!"
צחוק גדול פרץ בין התלמידים והתלמיד התבייש מאוד. יותר התלמיד לא הביט בחלון אלא אך ורק בחומש.
הרבי ר' משה נהג לספר לנו על טיפוסים יהודיים אשר היו בורים והפכו להיות למדנים, הם נהגו להראות את הידע שלהם בשפת הקודש, ואז נפלו בביטויים כאלה, אשר הצחיקו אותנו. אנשים הרבו לצחוק על זה.
הרבי ר' משה הצית בתלמידיו את הניצוץ הראשון של הרצון ללמוד משפטים וביטויים חדשים ושונים. ואכן תכונה זו הייתה לכל תלמידיו בדמם, התכונה לדעת וללמוד מכל אירוע, מכל נאום ומכל הרצאה שהתקיימו בעיירה.
אצלנו בעיירה, המקומות החשובים ביותר היו בית המרחץ, המקווה ובתי השימוש העירוניים. עיקר הבעיות היו המקווה ובית המרחץ. האחראי עליהם היה יהודי בשם הרצקה בדר, הוא היה אחראי לספק לקהילה את שירותי המקווה ובית המרחץ. ליהודי הזה לא חסרו צרות: המקווה קר, המקווה חם - הרצקה אשם. חסרות בלניות במקווה? - הרצקה אשם. הכל היה מונח על ראשו של הרצקה בדר. הוא גובה מחיר גבוה, הוא חוסך בעצים להסקה, הוא כך והוא אחר. כל חלומות הבלהה על ראשו. אם כיור זז ממקומו בבית המרחץ או חתול נכנס והציץ לנשים במקווה - פרצו מהומות וצעקות כאילו השמים נפלו. תפילות השבת בבית המדרש ובבית הכנסת התעכבו כי החסידים לא הספיקו להגיע בגלל הרחצה. החליטו לקיים דיון: מה לעשות עם ר' הרצקה? - גובה מחיר יקר, לא מחמם את המקווה והעיקר עולה לעלית הגג ומציץ לנשים הרוחצות. זה ממש זועק לשמים! הביאו את הנושא לראשי העדה: יודל בריק, פייבל ריק, דוד קורנגולד ואחרים. הם דנו בחום ובכעס על העוולות שנגרמות לציבור, הוחלט שמספיק להיכנע להרצקה ה"דיקטטור" וצריך להקים מקווה ובית מרחץ ציבורי.
ר' יודל בריק ז"ל היה איש עם אנרגיות - אומר ועושה. הוא נכנס לעבודה ומסביבו עוזרים ר' פייבל דנדוק ור' דוד רוזשינר. הם נכנסו לתפקיד במלוא כוחם בקצב גבוה. מרוב התלהבות אמר ר' פייבל לדוד:
"תקשיב, דוד, למה שיש לי לומר לך - אני אקח על ראשי את השירותים ואתה על ראשך את בית המרחץ. כל אחד מאיתנו יהיה אחראי על נושא אחד".
הייתה זו פעילות למען הציבור ללא שכר ולא על מנת לקבל פרס, הכל לטובת הציבור.
מבינים אתם? הפעילות הראשונה של ועדת הבניה בראשות ר' יודל בריק, הייתה להקים את בית המרחץ. מיד החלו אנשים לשאול את השאלה: "מדוע במקום אחר משלמים פחות?".
הוועדה שהייתה מורכבת מיהודים אנרגטיים וחזקים, גבו בכוח תשלום על השירות, שהלקוחות לא רצו לשלם מרצונם. ויותר מכולם היו הנגידים אשר לא רצו לשלם. להוציא כסף מנגיד זו מצוה, ולכן הכריחו אותו לשלם באיום שיזרקו אותו מבית המדרש, מבית הכנסת, מהשטיבל, הוא יהיה מבוזה בפני כל קהל ועדה. אני זוכר את המקרה שזלמן וו., שהיה נגיד אבל קמצן גדול, פנה לאבא שלי ואמר: "אתה יודע יענק'ל, החורף האחרון היה מאוד קשה בשבילי".
"למה ר' זלמן?"
ור' זלמן ענה בזו הלשון:
"השנה האגסים לא הצליחו, אז לא היה לי מה לאכול. בשנה שעברה שמרתי כמה חביות של אגסים משומרים וכך היה לי מה לאכול כל החורף".
לר' זלמן לא היה חשק לתת כסף להקמת המקווה ובית המרחץ. אני זוכר בוקר אחד, ר' זלמן עמד והתפלל בבית המדרש עם טלית ותפילין, ניגשו אליו כמה יהודים וביקשו כסף להקמת המקווה. כנראה שר' זלמן לא רצה לתת, הם תפסו אותו, הרימו אותו, זרקו אותו מבית המדרש עם הטלית והתפילין עליו וטרקו את הדלת של בית המדרש. ר' זלמן צעק אליהם:
"עכשיו אני לא אתן לכם גרוש"
הוא לא הגיע להתפלל, לא בימי השבוע ולא בשבת. התפלל לבד בביתו. אבל הוועדה לא הייתה מרוצה מהמצב, כתוב בפירוש הפסוק "אל תפרוש מן הציבור" וביום מסוים, יום רגיל, לאחר היריד במרקושוב, לקראת הערב, כאשר ר' זלמן חזר מן היריד, עייף מאוד ורטוב מאוד מהגשם שירד, הוא אכל בחיפזון ושכב במיטה. לפתע דפיקות בדלת - "מי זה?"
"ר' זלמן, אנחנו אותם יהודים, פתח לנו".
מיכאל, בנו של זלמן פתח את הדלת ונכנסו לבית ר' יודל בריק, ר' לייבל מרימס, ר' מנדל קלב ועוד כמה יהודים מכובדים. ראשון נכנס ר' מנדל, ראה את ר' זלמן במיטה עם המגפיים על רגליו, אמר לו:
"זלמן, תן כסף למען המקווה, שום דבר לא יעזור לך".
ר' זלמן צעק בכל כוחו:
"אני לא אתן אפילו גרוש!"
אצל ר' זלמן בבית בער התנור, היה חם ונעים. כל האנשים התיישבו ור' יודל בריק ביקש אותו:
"ר' זלמן, אל תסרב, יש כלל לקיום מצווה וזוהי מצווה גדולה".
אבל שום דבר לא עזר, הוא נתן והוא לא ייתן. ר' מנדל, שהיה גבר אלים, יהודי חזק עם זוג כתפיים רחבות, ניגש אל התנור כאילו הוא רוצה להתחמם ובשתי כתפיו נתן שתי טפיחות חזקות על התנור. התנור נפתח ועשן כבד מילא את הבית. כולם התחילו להשתעל. איש לא ראה את רעהו בשל העשן הכבד. ר' זלמן התחיל לצרוח:
"הצילו!! הפסיקו!! צאו החוצה מכאן!! אשלם לכם כמה שתרצו!!"
כך ניצחה דעת הקהל.
ר' זלמן חיפש לעצמו חבר שיהיה בגילו, שיהיה קמצן כמוהו אבל בסגנון אחר. הוא מצא את ר' מנדל מ. כל החוכמות והעצות של ר' מנדל הן כלליות, טובות ומוצלחות עד היום. למנדל היה נכד שגר בקובה, הוא היה סופר ולא פעם קראנו כתבות שלו בעיתונים שפורסמו בארגון החלוץ.
לר' מנדל היה טבע, הוא היה מדבר בחצאי משפטים. היה צורך לעזור לו להשלים את המחצית השניה. הוא התחיל לספר לאבא שלי, בזו הלשון: "ינק'ל! תקשיב, בשבוע שעבר נס . . . למר . . ." ואבא שלי היה צריך להשלים את המשפט. ר' מנדל "ידע" הכל, מומחה לכל נושא. אפילו איך לבנות בית. כמעט כמו מהנדס, אם היית מקבל ממנו עצה לא היה נבנה אפילו בית אחד בקורוב. הוא נהג לדבר בסוג של ניגון, אשר העיד על חוכמה ובטחון, הוא הציע איך צריך לנהוג במסחר ובכלל איך צריך התנהל מסחר, אל תלך שולל. עצה טובה כזאת הוא הציע לבחור צעיר מפולאווי אשר התחתן עם בת קורוב. ר' מנדל הרגיש קרוב לבחור הצעיר שהוריו גם אמרו לו:
"תקשיב, הלל, אני אלמד אותך מסחר. ראשית כאשר אתה הולך לעגלה של האיכר לקנות דבר כלשהו, קודם כל תעשה פיפי לפני כן, כי אם תעזוב אותו ולו לכמה דקות הוא ימכור למישהו אחר".
קרה מקרה שר' מנדל נכנס לביתו של החותן שלי ר' שלום גולדברג, והתחילו לדבר על הפריץ, אשר הייתה לו סחורה למכירה. ר' מנדל הציע לר' שלום שותפות בעסק. תוך כדי דיבור נשמט ראשו של ר' מנדל והוא נרדם. איזו שינה הייתה זו, הוא נחר כמו קטר של רכבת. החותן שלי אמר לאשתו: "שרה, מחר מוקדם בבוקר אני אלך לפריץ לקנות סחורה". ר' מנדל ישן בערך שעה, פקח עיניו, אמר "לילה טוב" והלך.
למחרת בבוקר חותני הלך אל הפריץ לעשות את העסקה והנה ר' מנדל יוצא מביתו של הפריץ ואומר: "בוקר טוב ר' שלום, אני כבר קניתי את הסחורה". זאת הייתה בדיחה של סוחרים.
ערב חורף בבית המדרש. יושבים ליד התנור: ר' הרשל אקון, גוטמן הזקן, ר' יעקב פופליניק, ר' שלמה מרדכי קורונה ור' יודל לרר. מספרים בדיחות, מעשיות וסיפורים. יודל לרר לומד ועוסק בפוליטיקה, כבר היה מאוחר.
כולם קמו ורצו ללכת הביתה ואז הגיע ר' לייבל סולטיס. הוא רצה להשמיע משהו (אי אפשר לשכוח את לייבל סולטיס, אשר הבין ודיבר פולנית ומיד תרגם ליידיש). ר' לייבל שמר על הגן של אחד הרועים. קרה מקרה וכמה צעירים שנכנסו וקטפו תפוחים. ר' לייבל פנה ואמר לאחד מהם: "פישל, פישל, למה אתה קוטף תפוחים? זה אסור". ר' לייבל הזהיר מראש את היהודים בעיירה שלא יתקרבו אל הבית כי מינו אותו כדי שיעמוד על המשמר. הוא היה נציג היהודים אצל קהילת הגויים. כל הצרות שהגויים עשו ליהודים, הוא היה השעיר לעזאזל. כל אחד פנה אל ר' לייבל כדי שיעזור לו, זה פונה שיעשה לו טובה השני שימלא איזו בקשה, ר' לייבל עזר ליהודים רבים לצאת מצרות. הוא כל כך התרגל לדבר עם הגויים ששכח לדבר יידיש ונאלץ לתרגם בראשו מפולנית.
זה כל מה שהיה. לא נשאר דבר. הייתה עיירה בשם קורוב, עם מעלותיה וחסרונותיה, אבל כמה אהובה ונוגעת ללב היא הייתה. אני חושב שכל אחד אהב את העיירה שתיזכר לנצח. עיירה שלא עצרה ותמיד הלכה עם הזרם. אין כמעט שום מדינה בעולם שלא תמצא בה יהודי מקורוב ואנחנו מאוד גאים על כך. אנשי קורוב מחוברים וקשורים זה לזה.
אנחנו חייבים כולנו להתאחד ולשאת את זכרון העיירה בלבנו - העיירה היקרה שלנו, האנשים שבה, ההורים, האחים והאחיות. עוזרים אחד לשני עם הרבה רצון טוב. עלינו להמשיך לקלוע את החוט שהחלו לטוות לפני מאות שנים.
הכרתי את בנימין ויינריב, איש חם, נדיב לב, אהב לסייע לתושבי עיירתו. נחמה שגב, בתה של חיה ריצר - וסרמן.
השבמחק