מצבות, תמונות, הספדים ומודעות אבל
------------------------------תוספת לספר------------------------------
הצגת רשומות עם תוויות לרמן יוסף. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות לרמן יוסף. הצג את כל הרשומות
140. משפחת לרמן גוז'יצ'נסקי
מצבות, תמונות, הספדים ומודעות אבל
------------------------------תוספת לספר------------------------------
76. הגוי שאיבד והיהודי שמצא
מאת אברהם אהרון שטרן, בוגוטה, קולומביה
הרש מיכל לקיש היה יהודי פשוט. הוא למד קצת עין יעקב ופרשנות, קריאה בתורה עם פירוש רש"י, וגם קצת תלמוד עם תוספות ומהרש"א.
מוקדם בבקרים החורפיים, כאשר גגות הרעפים נסדקו מהקור והעולם כולו עדיין ישן בשקט מתחת לשמיכות, רק הרש מיכל שמע את קולו של איציק הקורא, את צעקת ההתעוררות שלו:
"קומו, יהודים קדושים, קומו, קומו, לעבודת הבורא!"
הוא קם מיד, שטף את ידיו, שטף את עיניו, קרא את "אשר יצר", התלבש במהירות ויצא לבית המדרש.
בבית המדרש כבר היה חם, כבר היו כאן כמה יהודים, משה אשר כבר קרא את מזמורי התהילים של היום ומתחכך בתנור החם. אברהם בר אקס מגיע עם הסמובר הרותח שלו ומוכר בווארקה - כוס קטנה של מים חמים עם חלב - בשלושה גרושים.
אני יושב עם משה אלתר יוסף ויוסף לייב אברהם מאיר (גרוסמן) ליד שולחן חסידי קוצק ואנחנו מדפדפים בגמרא. אנחנו לומדים את מסכת נדרים עם פירוש ר"ן. הרש מיכל באמת עוזר לנו להבין את הפלפולים, הוא לומד איתנו עד שהמניין הראשון קם להתפלל.
מה עשה הרש מיכל לפרנסתו? הוא סחר בזיפי חזיר, בפרוות ארנבים או פרוות גירית. אם הצליח לקנות פרוות נמיה, אז היה ברור שיש אלוהים בשמים! להרש מיכל מעולם לא היה כסף משלו למסחר, אבל כל עוד לייביש לזר היה אחראי על קופת גמילות החסדים, הוא לווה ממנו עשרים רובל וסחר בזה כל השבוע. ביום שישי, לפני שעת הדלקת הנרות, הוא החזיר את החוב וביום ראשון בבוקר הוא לווה שוב.
בדרך כלל הרש מיכל לא מתפלל עם המניין הראשון, אבל היום יום שני, יום יריד במרקושוב. הוא ממהר להתפלל עם המניין הראשון. המרחק מקורוב למרקושוב והרכיבה הוא חמישה קילומטרים. מחיר נסיעה במזחלת עולה שישה רובל ולכן הוא הולך ברגל. הוא תמיד מביא שישייה, כסף לשלושה ליטרים של לחם שחור, אבל חוץ מזה - טוב יותר לטייל, כי אז הראש שלו עובד יותר טוב והוא יכול לגלגל במוחו את השאלות עליהן ענה היום לצעירים בבית המדרש.
הרש מיכל צעד על הכביש עם שק על כתפיו, עם כובע מעור כבש על אוזניו. הכפור צורב אבל גם מחשבותיו בוערות - הן רחוקות משם. עוד מעט הוא יעבור את הבית הצהוב. עכשיו הוא ליד עצי הטיליה, מעל הגשר שהוא הגבול בין קורוב למרקושוב. דעתו מוסחת, הוא סוטה מעט הצידה ונוחת מטושטש בשלג. כאשר הוא מרים את עצמו, מנקה את השלג מעליו, שולף את המגף שלו מתוך ערימת שלג אבל זה קשה לעשות. כשהוא אכן מוציא את המגף שלו מהשלג, יוצא איתו תיק נסיעות מעור.
הרש מיכל מוריד את השק מכתפיו, מעיף את התיק הגדול פנימה לשק - וממשיך ללכת.
בהגיעו למרקושוב, הוא הולך לבית התה של טובה'לה בת יונה ושם הוא מניח את השק מתחת למיטה. כל היום הוא עסוק בעסקאות ואז חוזר לבית התה. מוציא את השק מתחת למיטה וחוזר הביתה לקורוב. הוא נכנס לביתו, מתיר את כפתור השק, מוציא את תיק הנסיעות שמצא ומסתכל לתוכו - אוצר! הרבה שטרות כסף חדשים של מאה, יותר שטרות של חמישים והמון כסף קטן. הוא סופר וסופר - וסופר למעלה מארבעת אלפים רובל! יש גם כמה "שוויאדעצטוועס" לסוסים וכמה תרופות.
הוא הולך לתפילת מנחה בבית המדרש. המקום מלא, כל הקהל חזר זה עתה מהיריד, סוחרי הבגדים הוותיקים, סוחרי הנעליים ושאר מבקרי היריד מחליפים דעות על מה שעשו ביריד של היום - ולפתע נשמעות שלוש מכות כבדות על השולחן. שמואל שמש קורא:
"רבותיי, אני חייב להודיע בפומבי שהרש מיכל מצא היום סכום כסף גדול. מי שאיבד ויספק סימן כדי למלא את מצוות השבת אבדה".
פרצה מהומה גדולה בבית המדרש. אבל, אף אחד לא פנה לתת סימן. שבוע שלם עובר, כבר ערב שבת - אף אחד לא פנה. ביום ראשון בבוקר, הרש מיכל הולך אל הכומר ואומר לו להודיע בכנסייה שיהודי מצא סכום כסף גדול ומי שאיבד אותו יפנה אל הכומר. אף אחד לא פנה.
עוד שבוע חלף, אחר כך שבועיים - אף אחד לא דיבר. אבל הרש מיכל לא מצא מנוח. הוא הלך להכריז על כך בבתי המדרש של קונסקובולה ושל פולאווי, וגם, להבדיל, גם בכנסיות המקומיות. אחר צהריים אחד מתקרבת מזחלת רתומה לשני סוסים אל בית המדרש וגוי גבוה במעיל פרווה עם ברדס מתקרב לדלת של בית המדרש. הוא לא מעז לפתוח את הדלת, פותח חריץ קטן, מציץ פנימה וקורא:
"הרשקו בפנים?"
הרש מיכל עומד ליד התנור החם ומחמם את עצמו, הוא ניגש אל הגוי ושואל אותו מה הוא רוצה. האיש תופס אותו:
"הרשקה היקר, יהודי ישר וצדיק, אני הוא זה שאיבד את הכסף הזה!"
הגוי נותן לו את כל הסימנים: כמה כסף במאות, כמה שטרות של חמישים, הכל מתאים. הרש מיכל עולה למזחלת עם האיש. הוא מכוון אותו לביתו ומחזיר לו את תיק הנסיעות עם הכסף. האיש סופר את הכסף ורואה שלא חסר גרוש. הוא מוציא חמישה שטרות של מאה רובל ונותן להרש מיכל. הרש מיכל לא לוקח אותם. הרש מיכל לא רוצה לקחת כסף עבור המצווה שעשה.
הגוי מבולבל, הוא לא מבין דבר. הוא כועס וצועק עליו:
"בוא סע איתי אל הרב".
הרב הזקן, רב יחיאל גולדברג מתחיל להתווכח עם הרש מיכל, אומר לו שהמצווה של השבת אבידה חלה רק לגבי יהודים. אבל, הרש מיכל אינו מסכים ואומר לרב:
"תקשיב, כל חיי התחננתי לאלוהים שיעמיד אותי בנסיון אמיתי, עכשיו כאשר אני בנסיון אמיתי לא אעמוד בו?! לא ולא! הרש מיכל לא ימכור את הנסיון בכסף!"
אבל הגוי לא רצה לחזור בו, הוא חייב לתת חמש מאות רובל ליהודים - שביניהם נמצא ביניהם צדיק כזה.
קראו להרש מיכל ולאלתר יוסף, נתנו את חמש מאות הרובל למעות חיטין. וכך לעניי העיר היו מצות לחג הפסח.
חייבים לערוך חתונה ליתומה!
אצלנו בעיירה לא זכו לקבל בקלות את התואר - "שיינער ייד" ("יהודי יפה"). צריך היה להיות למדן, שומר מצוות, מכניס אורחים ונותן צדקה, עושה משהו טוב למען הקהילה ולהיות בעל הרבה מאפיינים יהודיים טובים.
אחד מהיהודים האלה שאני זוכר - היה ר' שמחה מאיר ויינמן. הוא גר ליד דרך לובלין, בבית גדול משלו עם שתי גינות, אחת מכל צד. באמצע היה חדר כניסה גדול ובשני הצדדים שני ספסלים, אשר שימשו רבות את העוברים והשבים בטיולי הקיץ לאורך דרך לובלין. אפשר היה להסתתר שם, כשהיה שבר ענן של גשם בקיץ תוך כדי הטיול. ביתו של שמחה מאיר ויינמן היה פתוח בדרך כלל, הן עבור אורחים עניים והן עבור כל יהודי נזקק. ר' שמחה מאיר ויינמן שירת כל אחד, אם בצדקה ואם בעצה טובה.
קיילה, אמו של אברהם אהרון שטרן, נפטרה בישראל
בערבי שישי בבית המדרש לאחר התפילה, הוא לא מיהר ללכת ישר הביתה למרות שגר במרחק רב. הוא נהג להמתין עד שכולם יצאו, רק אז קם משולחן לובלין, סגר את הגמרא, הסתכל סביבו וראה כמה אורחים זרים נשארו. הוא הזמין את כולם לביתו כאורחים.
שמחה מאיר היה בעל מוסף בתפילות הימים הנוראים בבית המדרש. בעל שחרית היה – "יהודי יפה" אחר – ר' אבלה הכהן רפופורט. היה לו אילן יוחסין מש"ך הקדוש שמקורו כידוע בדוד המלך עצמו.
שמחה מאיר היה בעל מוסף בתפילות הימים הנוראים בבית המדרש. בעל שחרית היה – "יהודי יפה" אחר – ר' אבלה הכהן רפופורט. היה לו אילן יוחסין מש"ך הקדוש שמקורו כידוע בדוד המלך עצמו.
שפרה פליספדר, אחותו של אברהם אהרון שטרן, גרה בתל אביב
"יהודי יפה" שלישי היה ר' יוסף לרמן (בנו של שמואל לייזר). חסיד חם, תלמיד חכם, בעל מזג טוב. ביתו היה בית ועד לחכמים. ביתו של ר' יוסף היה ליד בית המדרש אך קול תורה נשמע מביתו לא פחות מאשר מבית המדרש. בניו, לוי מאשתו הראשונה ומשה מאשתו השנייה, לא למדו בבית המדרש אלא בביתם, לימד אותם האב בעצמו, ממש יומם ולילה. הוא לא היה גביר גדול במיוחד אבל היה בעל צדקה מעל ומעבר ליכולותיו.
יום אחד נפטר בעיירה חסיד, משה חיים, והותיר אחריו אלמנה ובת בוגרת. האלמנה התפרנסה מאפיית עוגיות, לחמניות ושאר מאפים ביתיים. בכל אופן, היה הבדל בין הפרנסה שהייתה לה לבין מה שהיא הייתה צריכה - למשל, אונקיית השומן שקנתה אצל רחל ציפה איידלס, כדי להכין מרק חם שיחמם את כל הגוף בימי החורף. בשבת, אם אלוהים עזר, היא יכלה לקנות אשכול קטן של ענבים. ואם, חס ושלום, לא היה ביכולתה לקנות - אז ברבע גרוש קנתה ממתקים כדי לחגוג את השבת. אבל, כשזה הגיע לאיסוף כסף לנדוניה, כדי לחתן את הבת כאן יכול לעזור רק ריבונו של עולם. והוא אכן עזר - דרך השליח שלו - ר' יוסף לרמן. אבל איך זה קרה?
היה זה יום שישי, אחד מימי שישי הארוכים של חודש תמוז, הנרות כבר דלקו תודה לאל, החסידים כבר באו להתפלל לבושים בקפוטת המשי של שבת, חלקם בכובעי קטיפה וחלקם בשטריימל עשוי פרווה גדולה ומבריקה. חלקם ישבו ולמדו את הזוהר, חלקם קראו תהילים. ר' יוסף לרמן עמד על דוכן החזן, הציץ לתוך ספר - וכלום. זה קרה מאוחר יותר, כמה כמה קריאות:
"נו, יוסף, תגיד כבר 'הודו להשם' ונקבל את השבת!"
אבל יוסף לא התפלל.
"תראו תראו איך הם ממהרים לארוחת השבת! לא נתפלל! לא נתפלל, עד שנאסוף חמש מאות רובל עבור אלמנתו של משה חיים!"
בעל חנות האופנה העשיר ישראל גוז'צ'נסקי קרא:
"הא? למה שלא נתפלל עכשיו? כבר מאוחר מדי לקבל את השבת, בואו נדחה את זה למוצאי השבת".
ר' יוסף ענה בחריפות:
"תראו תראו, המיוחס של ה', התעשר, זכה להביא ילדים מקסימים, הכל מגיע לו! תחשוב לו הייתה זו הבת שלך. לא נתפלל עד שנאסוף את חמש מאות הרובלים. לנערה יש הצעת נישואין מהעיירה פולאווי. יש להסדיר את הנדוניה בסך שלוש מאות רובל, בתוספת הוצאות חתונה של מאתיים רובל. אני אתן חמישים רובל ראשונים, ואתה, ישראל, חייב לתת מאתיים רובל!"
כך היה. מיד כל אחד התחייב ואחרי שבת קודש, מיד לאחר ההבדלה, הלך ר' יוסף מלווה בשלמה, חתנו של שמואל השמש, לביתו של כל תורם ואסף את הכסף.
היתומה התחתנה, במזל טוב, במועד המוסכם.
68. פעם - פעם . . . (זיכרונות)
מאת: הרב דוד קירשנבוים, לונדון - קנדה
בית המדרש
כאשר ימי תחילת הסתיו מגיעים לעולם, העלים על העצים משנים בהדרגה את צבעם הירוק, הופכים לאדומים, צהובים, קמלים, מתחילים ליפול בזה אחר זה סביב גזע העץ. העצים שותקים, כפופים כמו זקנים ששרדו, עומדים מהורהרים וחושבים לעצמם:
"אחח, הפרחים שהיו צעירים, עוד יום ועוד יום, זה עומד לקרות".
לעיתים עוברת בראשי מחשבה שקטה לגבי הזמן בו הייתי צעיר בבית המדרש בקורוב, כמו מבעד לערפל סמיך אני רואה את אותה שעה קלה, בהירה ומלאת נשמה, את יום בית המדרש המרגש, את אווירת בית המדרש הרומנטית המצועפת.
אני חייב לעצום את עיני לרגע ומיד צף ועולה מראה את בית המדרש של העיירה, גדול ומפחיד. אני רואה לנגד עיני את שולחנות העץ הארוכים של בית המדרש, את ארון הספרים הרחב המלא במאות ספרי גמרא וספרי קודש. את עשרות נערי בית המדרש החיוורים, הנערים העדינים, עם בגדי המשי שלהם, מנותקים לגמרי מהעולם הזה, מבולבלים, עם עיניים עצומות למחצה, רועדים עמוקות בהתלהבות ובלהט דתי, בתשוקה דתית. קולות בית המדרש מהדהדים באוזני, איך הם ממלאים את האוויר בקולות הטנור המתוקים, מלאי הרגש והנשמה שלהם.
כאשר ימי תחילת הסתיו מגיעים לעולם, העלים על העצים משנים בהדרגה את צבעם הירוק, הופכים לאדומים, צהובים, קמלים, מתחילים ליפול בזה אחר זה סביב גזע העץ. העצים שותקים, כפופים כמו זקנים ששרדו, עומדים מהורהרים וחושבים לעצמם:
"אחח, הפרחים שהיו צעירים, עוד יום ועוד יום, זה עומד לקרות".
לעיתים עוברת בראשי מחשבה שקטה לגבי הזמן בו הייתי צעיר בבית המדרש בקורוב, כמו מבעד לערפל סמיך אני רואה את אותה שעה קלה, בהירה ומלאת נשמה, את יום בית המדרש המרגש, את אווירת בית המדרש הרומנטית המצועפת.
אני חייב לעצום את עיני לרגע ומיד צף ועולה מראה את בית המדרש של העיירה, גדול ומפחיד. אני רואה לנגד עיני את שולחנות העץ הארוכים של בית המדרש, את ארון הספרים הרחב המלא במאות ספרי גמרא וספרי קודש. את עשרות נערי בית המדרש החיוורים, הנערים העדינים, עם בגדי המשי שלהם, מנותקים לגמרי מהעולם הזה, מבולבלים, עם עיניים עצומות למחצה, רועדים עמוקות בהתלהבות ובלהט דתי, בתשוקה דתית. קולות בית המדרש מהדהדים באוזני, איך הם ממלאים את האוויר בקולות הטנור המתוקים, מלאי הרגש והנשמה שלהם.
בית המדרש בקורוב
בכותל המזרח, למעלה, ליד שולחן חסידי קוצק, ישב משה'לה יוסף לרמן - בחור רזה עם פיאות ארוכות ומסולסלות. מולו ישב שמואל משה ליינר, החתן של אפרים איצ'ה שניאור, לבוש בכותונת לילה רכה, עם כיפת קטיפה גבוהה הפונה כלפי מעלה. הם נראו כמו שני תלמידים על כוכב רחוק. יחד ישבו מעל גמרת ש"ס וילנה, הכתוב באותיות מוארות וברורות. למדו בקול רם, בכזו דביקות ובכזו מתיקות שממש היו מחיי נפשות. כל מי שחלף על פני בית המדרש נעצר ועמד מתחת לחלון בית המדרש לשמוע קול תורה.
בצד ימין, ליד השולחן של חסידי גור ישבו חיים ביגר, איצ'ה לייב ישראל קרפניק, מאיר אסתר חנס (מאיר מכל רוטפרב), צדוק נח לרמן וישראל פרוסט (חבר יקר שלי, מייסד "צעירי אמוני ישראל" בקורוב), הם ישבו בעיניים בוערות על ספרי הגמרא והעלו רעיונות עמוקים, כל אחד לימד את האחרים סוגיה קשה אחרת, הם עשו זאת בקולי קולות שמלאו את בית המדרש. ליד קצה השולחן, קרוב לתנור האריחים הגדול, ישב הרש גרשון, מניח רגל מעל רגל. נר נשמה קטן מונח על השולחן ומאיר את הגמרא שלו. הוא יושב בשקט ועיניו עצומות. הופך באגודל את הדפים ומקבל בהשלמה את תנאי המקום. לפתע הוא פורץ בצעקה בקולו הרם כאילו ניצח ניצחון גדול.
בצד השני של ארון הקודש בכותל המזרח, בשולחן חסידי לובלין, ישב הארי שבחבורה, כמו שכינו אותו בבית המדרש, בשל מוחו החד ושכלו הישר - ר' יענק'לה מתתיהו, מורה הוראה בקורוב.
הוא ישב על הספר יורה דעה, סביבו הר של ספרים. שקט ושקוע, ראש מונח על ידו האחת ובידו השניה, באצבעותיו הרזות והגרומות, הוא מסרק את זקנו הצהוב והדליל. הוא מחפש, מוצא ופותח ספר אחד מציץ בספר, סוגר ומיד פותח ספר שני. מראה פניו מתקמט מדאגה עמוקה. גבותיו רועדות, הקמטים העמוקים על מצחו הגאוני הופכים עמוקים יותר, רוצים למצוא תשובה לשאלה הקשה. הוא נעמד, מנער את עצמו באיטיות, שתי הפיאות המסולסלות שלו, מתחת לכיפת הקטיפה השחורה, רוקדות לצד פניו החיוורות. במילה אחת הפנים שלו זרחו, הוארו, אש של הנאה חזרה לעיניו. הוא מיישר את גבו, כאילו השתחרר ממשא כבד אשר רבץ עליו. הוא הרגיש שמחה מיוחדת. בחיוך של אושר הוא הסתכל סביבו בבית המדרש, פניו חלקות כמו קטיפה רכה - הוא מצא תשובה לארבע הקושיות.
לידו ישב על הגמרא חברי שימע'לה אלתר יוספס, בחור מתבגר נמוך קומה, עם פנים עדינות וצנומות, עם טלית קטן גדולה וציצית ארוכה. פיאותיו ארוכות ומסולסלות תלויות מתחת לכובעו והוא מזמזם עם פניו הצלולות, הבהירות ומעוורות העיניים. ניגון התלמוד האינסופי שלו, קולו הדק, המושך את ה"תנו רבנן" בצורה מלודית, כל כך מחייה, ממריצה, ומרגשת. מרגשת עד שהוא שובה את נשימתם של מתפללי בית המדרש. הם נעמדים על רגליהם, עם הסידורים פתוחים ומצטרפים לניגון.
קשה לי להבין את הפשט של קטע גמרא. הסתכלתי כבר בכל המפרשים ועדיין לא הבנתי את הפשט. החלטתי לשאול את ר' יענק'לה מתתיהו. מיד הוא מוציא מהכיס האחורי פתילה אדומה, הוא מניח אותה על הגמרא כסימניה, פניו מחייכות בחביבות, הקמטים על מצחו מתיישרים – בוא תתקרב, – הוא קורא לי במתיקות, קולו אבהי, והוא מלטף אותי בעיניו הקטיפתיות.
מעודד מהרכות והחביבות שלו אני ניגש לר' יענקל. מניח את התלמוד שלי על ה"יורה דעה" שלו ומתחיל לומר בקול רם ומצווח:
"איבעיה להו, לבני הישיבה הייתה בעיה!" - ר' יענק'לה הסתכל על קטע הגמרא והקשיב לדברי. כשהגעתי לקטע הגמרא שהיה קשה לי להבין את הפשט שלו, עצר אותי ר' יענק'לה לרגע, הביט אלי, קימט את מצחו, חיוך ילדותי האיר את פניו והוא המשיך להסביר, בכזו קלות ובכזו שפה רכה, מובנת, עד שעצרתי את נשמתי נשארתי חסר מילים. הקשבתי לזרם המילים שיצאו מפיו ושאלתי את עצמי: איך זה קרה שקודם לא הבנתי את הפשט? זה כל כך ברור וכל כך פשוט, מה היה קשה להבין?
ר' יענק'לה נתן לי צביטה על הלחי האדומה מבושה ובאהבה רבה אמר לי:
"תמשיך ללמוד, אתה בחור פיקח, אל תתבייש, אם קשה לך, שאל, לא הביישן למד . . .".
מרוצה ושמח על דבריו המעודדים של יענקל, חזרתי לשבת במקומי וביתר התמדה המשכתי בגמרא:
"איבעיה להו - יש בעיה לבני הישיבה, תשאלו!".
*****
אוי, מים רבים זרמו מאז אותם ימים. מהעיירה הבלתי נשכחת שלי לא נשאר זכר כיום. באכזריות לא אנושית הרסו את בית המדרש של קורוב, כמו שעשו לבית המקדש בירושלים. תלשו מן השורש וכיסו בעפר את המקום. מחקו את סמטת בית המדרש. חברי הילדות שלי אינם עוד. הם היו אנשים עדינים ונרצחו על ידי חיות בדמות אנשים. ריח נקניקיית החזיר הטמאה החליף את האוויר הקדוש של בית המדרש. לנצח נזכור את הילדים שנרצחו על לא עוול בידם, יהודים יקרים שנלקחו מהעולם. "הבאת יום קראת ויהיו כמוני" (מגילת איכה א', כ"א) - מי יתן ואסון נורא יחול על עם הרוצחים הגרמנים כמו שקרה לנו.
סליחות
מיד עם תחילת חודש אלול נשמעו בבית המדרש ובבית הכנסת הקולות הראשונים של השופר, אווירה מסתורית אפפה את העיירה, וכולם חשו אימה לא ברורה, משולבת במרה שחורה.
עם הכניסה לבית המדרש ביום הראשון של חודש אלול, כבר בפתיחת הדלת לתפילה, חשו כולם שהגיע יום שונה, יותר נורא מהימים הקודמים.
בית המדרש היה מלא ועמוס במתפללים, ביניהם רבים שלא מגיעים בדרך כלל לתפילה בבית המדרש אבל היום הוא "יומא דפגרא".
שבעה נרות חלב גדולים הוצבו על העמוד לפני בעל התפילה. הלהבה של הנרות הבהבה ורקדה, נדמה שלאט לאט היא נכבית ואז עולה ומאירה. חמימות נעימה נכנסה לחלל בית המדרש.
אברהם משה ולוי לקיש - הליצנים של העיירה הסתובבו בבית המדרש, הידיים תקועות חזק במעיל שלהם והם קוראים בדבקות פרקי תהילים. כאשר השמש, בסיום התפילה, תקע בשופר, כולם קמו ממקומם. הלבבות רעדו.
כל חודש אלול, קול השופר נשמע ברחבי העיירה מתוך בית המדרש של הבחורים, אשר ניצלו את החודש כדי ללמוד כיצד תוקעים בשופר.
כאשר הסוחרים שמעו את הקולות קורעי הלב והרועדים של השופר, הם איבדו את החשק להמשיך ולעסוק בענייני המסחר שלהם. נשים ששמעו את הקולות נגבו את עיניהן הדומעות.
ביום שבת של הסליחות חשה העיירה שהיום המפחיד מאחוריה.
אצל הרב הזקן, ר' יחיאל, בביתו, בשבת בין השמשות נאספו בעלי בתים ובעלי תפילה לסדר את התפילות של הימים הנוראים, איפה מתפללים שחרית, איפה תפילות מוסף בבית הכנסת ובבית המדרש. בשבת לפני תפילת מעריב הרש גרשון שר את המזמור "למנצח בנגינות" בניגון המסורתי של ראש השנה. זה היה סימן ראשון שהימים המפחידים מאחורינו ומתחילות ההכנות לסליחות הראשונות.
הסליחות הראשונות היו בשבת בערב, בסליחות אלה לא היה קיים הפחד של חודש אלול הקרב ובא. רוב הגברים הגיעו לבית המדרש לבושים בגדי שבת ונראו שבעים, רגועים ונינוחים. הגברים נשארו מיד לאחר תפילת מעריב בבית המדרש לסליחות עם עונג השבת וללא שום סימן של אימה ופחד. האנשים נותרו רגועים עד שהתחילו הסליחות. בינתיים סיפרו מעשיות חסידיות, שמועות פוליטיות, דיברו על הרב, על השוחטים ועל מה שקורה בימים אלה. אפילו כאשר הרש יחיאל השמש היכה בחצות הלילה שלוש מכות על עמוד התפילה ויוסקה החזן התחיל את ה"יתגדל" המסורתי של הסליחות והתפלל בקול רם וגבוה יותר ויותר, הוא קרא לעולם לרעוד, זה לא עשה רושם על העולם שעדיין הרגיש את הנשמה היתרה של השבת.
תמיד התחילו הסליחות של תפילות השחרית.
באותו הלילה, כאשר כל העיר הייתה שקועה בשינה מתוקה, נשמע לפתע הקול המפחיד של איציק שרייר: "קומו יהודים קדושים, קומו לעבודת הבורא". לקריאה נוספו שתי מכות בפטיש מעץ על התריסים. זה נשמע בכל העיר כמו שליחות חשובה מעולמות עליונים.
השינה המתוקה קראה לנו לחזור למיטה ולהמשיך לישון. אבל הדפיקות של איציק הכניסו פחד ורעדה בלבבות - לא לאחר לסליחות. זוהי שעת כושר כאשר השחר מאיר, כאשר כבר התחילו לספור את הימים של השנה העתידית, אסור לישון. מהר נוטלים ידיים, מתלבשים וממהרים לרוץ לבית הכנסת.
בחוץ עדיין חשוך. מחוץ לבית הקור חודר לעצמות. השמיים מתחילים להתבהר. הכוכבים נוצצים בשמים כמו רקמה של עיניים נוצצות. שקט שורר ברחובות, נשמע רק קולו של פטיש העץ של איציק. מן הסמטאות נשמעות קולות של טריקות דלת, נעילת מנעול וצעדים. יהודים עם מנורות ביד אחת, ספר התפילה, טלית ותפילין ביד השניה ממהרים לא לאחר לסליחות. נשים עטופות במטפחות ממהרות גם הן בדרך אל בית המדרש או לבית הכנסת.
הכניסה לבית הכנסת הייתה חשוכה, נר החלב הקטן לא הצליח להאיר את מדרגות הכניסה. מדרגות הירידה והחלון הפונים לבית הקברות הישן, היו חשוכים, גם הם הטילו פחד ויראה. הלם קדוש חדר מבית העלמין לבית הכנסת. כל אחד הרגיש שתקוע לו משהו בגרון, אבן מונחת על הלב הקפוא. כאן בבית הכנסת הוא יכול להגיד את מה שעל ליבו, יכול לבכות, לעשות כל מה שיקל עליו. . .
על הבמה, עמדו סביב השולחן, בצד אחד: אלתר שניידר הגבאי של בית הכנסת ובצד השני: אהרון מנדל השמש של בית הכנסת. עמדו וקראו בקול רם פרקי תהילים.
לאט לאט גדל הקהל בבית הכנסת, זה נראה כאילו כל העולם ברח מאיזו בהלה גדולה או משריפה שפרצה לפתע באמצע הלילה. כאילו לא היה זמן להתרחץ ולהתלבש, הזקנים והפיאות היו לא מסורקים והבגדים מקומטים. הגיעו למקום יהודים רטובים כאילו יצאו הרגע מן המקווה. מפינות בית הכנסת ועד התקרה הגבוה נשבה רוח קרה של פחד. מעזרת הנשים הגבוהה נשמעו קולות של גניחה וקולות בכי.
יוס'ל שוחט עם זקנו הלבן והבהיר הסתובב בתוך בית הכנסת, ספק כפיים והיה שקט מתוך כוונה עמוקה. כך הכין את עצמו לאמירת הסליחות למען העולם כולו. כבר שנים שיוס'ל שוחט אומר סליחות בבית הכנסת. רק לעיתים רחוקות יש למישהו הערה כלשהי לגבי הדבר. אם מישהו דיבר, קולו היה נעשה עמום, צרוד, כאילו פחד לדבר בקול רם מדי.
אהרון מנדל שמש בית הכנסת דפק שלוש דפיקות על השולחן. יוס'ל שוחט עטף את עצמו בטלית גדולה עם עטרת כסף ובמהירות גדולה ניגש לעמוד התפילה. העולם עצר מלכת. הפחד הלך וגדל ונעשה חזק יותר. כולם הרגישו שהלב הלחוץ והכואב שלהם יעבור בקרוב תיקון עם הסליחות. כאשר יוס'ל התחיל עם ה"יתגדל" בניגון ראש השנה, הפחד עלה וגבר. בזמן "אל מלך יושב על כיסא רחמים" ההתלהבות עלתה וגברה והאפילה על קולו של בעל התפילה. רבים ניגבו את הדמעות שזלגו מעיניהם הבוכיות.
לאט לאט נעלם הקור ששרר קודם לאמירת הסליחות. הפנים של המפללים החווירו, הקולות שלהם איבדו את צרידותם והם קיבלו הבעה של זעקות לעזרה.
בצד ימין, ליד השולחן של חסידי גור ישבו חיים ביגר, איצ'ה לייב ישראל קרפניק, מאיר אסתר חנס (מאיר מכל רוטפרב), צדוק נח לרמן וישראל פרוסט (חבר יקר שלי, מייסד "צעירי אמוני ישראל" בקורוב), הם ישבו בעיניים בוערות על ספרי הגמרא והעלו רעיונות עמוקים, כל אחד לימד את האחרים סוגיה קשה אחרת, הם עשו זאת בקולי קולות שמלאו את בית המדרש. ליד קצה השולחן, קרוב לתנור האריחים הגדול, ישב הרש גרשון, מניח רגל מעל רגל. נר נשמה קטן מונח על השולחן ומאיר את הגמרא שלו. הוא יושב בשקט ועיניו עצומות. הופך באגודל את הדפים ומקבל בהשלמה את תנאי המקום. לפתע הוא פורץ בצעקה בקולו הרם כאילו ניצח ניצחון גדול.
בצד השני של ארון הקודש בכותל המזרח, בשולחן חסידי לובלין, ישב הארי שבחבורה, כמו שכינו אותו בבית המדרש, בשל מוחו החד ושכלו הישר - ר' יענק'לה מתתיהו, מורה הוראה בקורוב.
הוא ישב על הספר יורה דעה, סביבו הר של ספרים. שקט ושקוע, ראש מונח על ידו האחת ובידו השניה, באצבעותיו הרזות והגרומות, הוא מסרק את זקנו הצהוב והדליל. הוא מחפש, מוצא ופותח ספר אחד מציץ בספר, סוגר ומיד פותח ספר שני. מראה פניו מתקמט מדאגה עמוקה. גבותיו רועדות, הקמטים העמוקים על מצחו הגאוני הופכים עמוקים יותר, רוצים למצוא תשובה לשאלה הקשה. הוא נעמד, מנער את עצמו באיטיות, שתי הפיאות המסולסלות שלו, מתחת לכיפת הקטיפה השחורה, רוקדות לצד פניו החיוורות. במילה אחת הפנים שלו זרחו, הוארו, אש של הנאה חזרה לעיניו. הוא מיישר את גבו, כאילו השתחרר ממשא כבד אשר רבץ עליו. הוא הרגיש שמחה מיוחדת. בחיוך של אושר הוא הסתכל סביבו בבית המדרש, פניו חלקות כמו קטיפה רכה - הוא מצא תשובה לארבע הקושיות.
לידו ישב על הגמרא חברי שימע'לה אלתר יוספס, בחור מתבגר נמוך קומה, עם פנים עדינות וצנומות, עם טלית קטן גדולה וציצית ארוכה. פיאותיו ארוכות ומסולסלות תלויות מתחת לכובעו והוא מזמזם עם פניו הצלולות, הבהירות ומעוורות העיניים. ניגון התלמוד האינסופי שלו, קולו הדק, המושך את ה"תנו רבנן" בצורה מלודית, כל כך מחייה, ממריצה, ומרגשת. מרגשת עד שהוא שובה את נשימתם של מתפללי בית המדרש. הם נעמדים על רגליהם, עם הסידורים פתוחים ומצטרפים לניגון.
קשה לי להבין את הפשט של קטע גמרא. הסתכלתי כבר בכל המפרשים ועדיין לא הבנתי את הפשט. החלטתי לשאול את ר' יענק'לה מתתיהו. מיד הוא מוציא מהכיס האחורי פתילה אדומה, הוא מניח אותה על הגמרא כסימניה, פניו מחייכות בחביבות, הקמטים על מצחו מתיישרים – בוא תתקרב, – הוא קורא לי במתיקות, קולו אבהי, והוא מלטף אותי בעיניו הקטיפתיות.
מעודד מהרכות והחביבות שלו אני ניגש לר' יענקל. מניח את התלמוד שלי על ה"יורה דעה" שלו ומתחיל לומר בקול רם ומצווח:
"איבעיה להו, לבני הישיבה הייתה בעיה!" - ר' יענק'לה הסתכל על קטע הגמרא והקשיב לדברי. כשהגעתי לקטע הגמרא שהיה קשה לי להבין את הפשט שלו, עצר אותי ר' יענק'לה לרגע, הביט אלי, קימט את מצחו, חיוך ילדותי האיר את פניו והוא המשיך להסביר, בכזו קלות ובכזו שפה רכה, מובנת, עד שעצרתי את נשמתי נשארתי חסר מילים. הקשבתי לזרם המילים שיצאו מפיו ושאלתי את עצמי: איך זה קרה שקודם לא הבנתי את הפשט? זה כל כך ברור וכל כך פשוט, מה היה קשה להבין?
ר' יענק'לה נתן לי צביטה על הלחי האדומה מבושה ובאהבה רבה אמר לי:
"תמשיך ללמוד, אתה בחור פיקח, אל תתבייש, אם קשה לך, שאל, לא הביישן למד . . .".
מרוצה ושמח על דבריו המעודדים של יענקל, חזרתי לשבת במקומי וביתר התמדה המשכתי בגמרא:
"איבעיה להו - יש בעיה לבני הישיבה, תשאלו!".
*****
אוי, מים רבים זרמו מאז אותם ימים. מהעיירה הבלתי נשכחת שלי לא נשאר זכר כיום. באכזריות לא אנושית הרסו את בית המדרש של קורוב, כמו שעשו לבית המקדש בירושלים. תלשו מן השורש וכיסו בעפר את המקום. מחקו את סמטת בית המדרש. חברי הילדות שלי אינם עוד. הם היו אנשים עדינים ונרצחו על ידי חיות בדמות אנשים. ריח נקניקיית החזיר הטמאה החליף את האוויר הקדוש של בית המדרש. לנצח נזכור את הילדים שנרצחו על לא עוול בידם, יהודים יקרים שנלקחו מהעולם. "הבאת יום קראת ויהיו כמוני" (מגילת איכה א', כ"א) - מי יתן ואסון נורא יחול על עם הרוצחים הגרמנים כמו שקרה לנו.
סליחות
מיד עם תחילת חודש אלול נשמעו בבית המדרש ובבית הכנסת הקולות הראשונים של השופר, אווירה מסתורית אפפה את העיירה, וכולם חשו אימה לא ברורה, משולבת במרה שחורה.
עם הכניסה לבית המדרש ביום הראשון של חודש אלול, כבר בפתיחת הדלת לתפילה, חשו כולם שהגיע יום שונה, יותר נורא מהימים הקודמים.
בית המדרש היה מלא ועמוס במתפללים, ביניהם רבים שלא מגיעים בדרך כלל לתפילה בבית המדרש אבל היום הוא "יומא דפגרא".
שבעה נרות חלב גדולים הוצבו על העמוד לפני בעל התפילה. הלהבה של הנרות הבהבה ורקדה, נדמה שלאט לאט היא נכבית ואז עולה ומאירה. חמימות נעימה נכנסה לחלל בית המדרש.
אברהם משה ולוי לקיש - הליצנים של העיירה הסתובבו בבית המדרש, הידיים תקועות חזק במעיל שלהם והם קוראים בדבקות פרקי תהילים. כאשר השמש, בסיום התפילה, תקע בשופר, כולם קמו ממקומם. הלבבות רעדו.
כל חודש אלול, קול השופר נשמע ברחבי העיירה מתוך בית המדרש של הבחורים, אשר ניצלו את החודש כדי ללמוד כיצד תוקעים בשופר.
כאשר הסוחרים שמעו את הקולות קורעי הלב והרועדים של השופר, הם איבדו את החשק להמשיך ולעסוק בענייני המסחר שלהם. נשים ששמעו את הקולות נגבו את עיניהן הדומעות.
ביום שבת של הסליחות חשה העיירה שהיום המפחיד מאחוריה.
אצל הרב הזקן, ר' יחיאל, בביתו, בשבת בין השמשות נאספו בעלי בתים ובעלי תפילה לסדר את התפילות של הימים הנוראים, איפה מתפללים שחרית, איפה תפילות מוסף בבית הכנסת ובבית המדרש. בשבת לפני תפילת מעריב הרש גרשון שר את המזמור "למנצח בנגינות" בניגון המסורתי של ראש השנה. זה היה סימן ראשון שהימים המפחידים מאחורינו ומתחילות ההכנות לסליחות הראשונות.
הסליחות הראשונות היו בשבת בערב, בסליחות אלה לא היה קיים הפחד של חודש אלול הקרב ובא. רוב הגברים הגיעו לבית המדרש לבושים בגדי שבת ונראו שבעים, רגועים ונינוחים. הגברים נשארו מיד לאחר תפילת מעריב בבית המדרש לסליחות עם עונג השבת וללא שום סימן של אימה ופחד. האנשים נותרו רגועים עד שהתחילו הסליחות. בינתיים סיפרו מעשיות חסידיות, שמועות פוליטיות, דיברו על הרב, על השוחטים ועל מה שקורה בימים אלה. אפילו כאשר הרש יחיאל השמש היכה בחצות הלילה שלוש מכות על עמוד התפילה ויוסקה החזן התחיל את ה"יתגדל" המסורתי של הסליחות והתפלל בקול רם וגבוה יותר ויותר, הוא קרא לעולם לרעוד, זה לא עשה רושם על העולם שעדיין הרגיש את הנשמה היתרה של השבת.
תמיד התחילו הסליחות של תפילות השחרית.
באותו הלילה, כאשר כל העיר הייתה שקועה בשינה מתוקה, נשמע לפתע הקול המפחיד של איציק שרייר: "קומו יהודים קדושים, קומו לעבודת הבורא". לקריאה נוספו שתי מכות בפטיש מעץ על התריסים. זה נשמע בכל העיר כמו שליחות חשובה מעולמות עליונים.
השינה המתוקה קראה לנו לחזור למיטה ולהמשיך לישון. אבל הדפיקות של איציק הכניסו פחד ורעדה בלבבות - לא לאחר לסליחות. זוהי שעת כושר כאשר השחר מאיר, כאשר כבר התחילו לספור את הימים של השנה העתידית, אסור לישון. מהר נוטלים ידיים, מתלבשים וממהרים לרוץ לבית הכנסת.
בחוץ עדיין חשוך. מחוץ לבית הקור חודר לעצמות. השמיים מתחילים להתבהר. הכוכבים נוצצים בשמים כמו רקמה של עיניים נוצצות. שקט שורר ברחובות, נשמע רק קולו של פטיש העץ של איציק. מן הסמטאות נשמעות קולות של טריקות דלת, נעילת מנעול וצעדים. יהודים עם מנורות ביד אחת, ספר התפילה, טלית ותפילין ביד השניה ממהרים לא לאחר לסליחות. נשים עטופות במטפחות ממהרות גם הן בדרך אל בית המדרש או לבית הכנסת.
הכניסה לבית הכנסת הייתה חשוכה, נר החלב הקטן לא הצליח להאיר את מדרגות הכניסה. מדרגות הירידה והחלון הפונים לבית הקברות הישן, היו חשוכים, גם הם הטילו פחד ויראה. הלם קדוש חדר מבית העלמין לבית הכנסת. כל אחד הרגיש שתקוע לו משהו בגרון, אבן מונחת על הלב הקפוא. כאן בבית הכנסת הוא יכול להגיד את מה שעל ליבו, יכול לבכות, לעשות כל מה שיקל עליו. . .
על הבמה, עמדו סביב השולחן, בצד אחד: אלתר שניידר הגבאי של בית הכנסת ובצד השני: אהרון מנדל השמש של בית הכנסת. עמדו וקראו בקול רם פרקי תהילים.
לאט לאט גדל הקהל בבית הכנסת, זה נראה כאילו כל העולם ברח מאיזו בהלה גדולה או משריפה שפרצה לפתע באמצע הלילה. כאילו לא היה זמן להתרחץ ולהתלבש, הזקנים והפיאות היו לא מסורקים והבגדים מקומטים. הגיעו למקום יהודים רטובים כאילו יצאו הרגע מן המקווה. מפינות בית הכנסת ועד התקרה הגבוה נשבה רוח קרה של פחד. מעזרת הנשים הגבוהה נשמעו קולות של גניחה וקולות בכי.
יוס'ל שוחט עם זקנו הלבן והבהיר הסתובב בתוך בית הכנסת, ספק כפיים והיה שקט מתוך כוונה עמוקה. כך הכין את עצמו לאמירת הסליחות למען העולם כולו. כבר שנים שיוס'ל שוחט אומר סליחות בבית הכנסת. רק לעיתים רחוקות יש למישהו הערה כלשהי לגבי הדבר. אם מישהו דיבר, קולו היה נעשה עמום, צרוד, כאילו פחד לדבר בקול רם מדי.
אהרון מנדל שמש בית הכנסת דפק שלוש דפיקות על השולחן. יוס'ל שוחט עטף את עצמו בטלית גדולה עם עטרת כסף ובמהירות גדולה ניגש לעמוד התפילה. העולם עצר מלכת. הפחד הלך וגדל ונעשה חזק יותר. כולם הרגישו שהלב הלחוץ והכואב שלהם יעבור בקרוב תיקון עם הסליחות. כאשר יוס'ל התחיל עם ה"יתגדל" בניגון ראש השנה, הפחד עלה וגבר. בזמן "אל מלך יושב על כיסא רחמים" ההתלהבות עלתה וגברה והאפילה על קולו של בעל התפילה. רבים ניגבו את הדמעות שזלגו מעיניהם הבוכיות.
לאט לאט נעלם הקור ששרר קודם לאמירת הסליחות. הפנים של המפללים החווירו, הקולות שלהם איבדו את צרידותם והם קיבלו הבעה של זעקות לעזרה.
יחזקאל רוזנזון (המחותן של הרב דוד קירשנבוים), אשתו וילדיו
לקראת סיום הסליחות נראה שינוי במצב הרוח. בית הכנסת נהייה רגוע יותר, הזעקות הפכו לאנחות שקטות, כמו סיום בכי של ילדים קטנים. אור הבוקר חדר דרך חלונות בית הכנסת, מהשמיים שהפכו כחולים. היופי האינסופי של אור הנר החלבי נעלם בהדרגה. העיניים הדומעות החלו לזרוח בהתלהבות, כולם חשו שמה שרבץ ולחץ להם על הלב נעלם. אור חדש מילא את הנשמה. הגרון לא היה חנוק יותר. הקהל המשיך להתפלל בתקווה ובביטחון כאילו בקשתם הגיעה לכיסא הכבוד ונענתה ולכולם תהיה שנה טובה.
משה רוזנזון (במרכז), גיס של הרב דוד קירשנבוים, עם קבוצת צעירים מקורוב במסיבת פרידה לפני הנסיעה לקנדה.
מימין לשמאל בשורה הראשונה: רפאל אריה בוכשרייבר, חוה רוזנון, נתנאל רוזנזון, הרשל הוכגלרנטר, שמואל זלוטגורה, מלכה זלוטגורה, רבקה זלוטגורה, פייבל יידל קלימנברג, גיטל אנקר, חנה רוזן, יוכבד רוזנבלט, אברהם וכנהאוזר, אלקה וכנהאוזר, לייבל רוזנזון, צלבה צימרמן.
שורה שניה, יושבים: ברוך הוכגלרנטר, קלמן טייטלבוים, רינה צוקרמן, זלצברג, הבת של יענק'ל ומאשה (אחות של דוד רושינר, משה רוזנזון, ביילה וכנהאוזר, פרל לאה שפייזמן, ברוך טייטלבוים, שמואל רוזנזון, הינדה הוכגלרנטר, אברהם פינקלשטיין, גיטל רוזנזון.
24. "פועלי ציון" שמאל
מאת: דוד קרטמן ושיינדל שטרסבורג, רמת גן
הדיון "בין עצי התרזה"
בחורף 1921–1922 נוסדה בקורוב "פועלי ציון שמאל". החבר יהושע טרשיץ מפולאווי היה זה שהקים את התנועה. הוא נשלח מהמרכז בוורשה להקים מרכזים של פועלי ציון בתוך מחוז פולאווי.
הוא אסף קבוצה של צעירים ומבוגרים, עובדים, שהיו לאומנים בעליל, וגם סוציאליסטים. החבר טרשיץ דיבר על משימותיו של פועלי ציון שמאל, על הבעיות הלאומיות והחברתיות. בין הנאספים היו:
חנה איטה ריצר, שיינדל שטרסבורג, שרה ריצר, רוחמה ריצר, חנה קלפרמן ועוד. היה גם מישהו שממש לא היה לו ניסיון בעבודות של הלוואות, בעבודה בכלל - ודווקא זה הוא שלימים הפך למנהל הראשי של פועלי ציון שמאל בעיר, וזה היה יוסף לרמן.
בחורף 1921–1922 נוסדה בקורוב "פועלי ציון שמאל". החבר יהושע טרשיץ מפולאווי היה זה שהקים את התנועה. הוא נשלח מהמרכז בוורשה להקים מרכזים של פועלי ציון בתוך מחוז פולאווי.
הוא אסף קבוצה של צעירים ומבוגרים, עובדים, שהיו לאומנים בעליל, וגם סוציאליסטים. החבר טרשיץ דיבר על משימותיו של פועלי ציון שמאל, על הבעיות הלאומיות והחברתיות. בין הנאספים היו:
חנה איטה ריצר, שיינדל שטרסבורג, שרה ריצר, רוחמה ריצר, חנה קלפרמן ועוד. היה גם מישהו שממש לא היה לו ניסיון בעבודות של הלוואות, בעבודה בכלל - ודווקא זה הוא שלימים הפך למנהל הראשי של פועלי ציון שמאל בעיר, וזה היה יוסף לרמן.
יוסף ואסתר לרמן, נספו
הדיון נערך ביער בין עצי התרזה (טיליה,לינדן) בדרך לובלין. כאשר החבר טרשיץ סיפר שבינינו כבר יש פועל ציוני מסור, הלא הוא יוסף לרמן, התרגשנו מאוד. שוב הסתכלנו בפליאה על בית מדרשניק זה, גאון בלימודי דת, נכדו של רב, בן לאיש עשיר (נשוי לבתו של אדם עשיר עוד יותר – היינו מאוד סקרנים לגביו. זה – איך הוא באמת יבין עובד? כל הבעיות שלו? וכל הבעיות הלאומיות המודרניות?)
אבל מאוחר יותר, עם העבודה הארגונית, הוא ריגש את כולנו. שאבנו את כל הידע מהצעיר הזה מבית המדרש והוא גידל אותנו להיות אידיאליסטים טובים ומסורים של פועלי ציון שמאל.
מאיפה בעצם קיבל יוסף לרמן את כל הידע הכללי הזה? זה הסיפור:
הוא היה בנו היחיד של אביו מנדל, ומנדל לא רצה שבנו היחיד יצטרף לצבא בשנת 1918. במהלך המלחמה שלח את בנו לווינה, שם פגש את פעילי השמאל פועלי ציון וחברים מובילים כמו – זרובבל, בוקסבוים, רוזן, ובאמצעותם למד, שם הוא גם קרא ולמד הרבה.
הוא הפך למנהיג לא רק של ארגון קורוב, אלא גם של האזור כולו.
היינו צריכים לגייס כסף כדי לשכור מקום ולהיות מסוגלים לבצע את הפעילות שלנו. פועלי ציון השמאלני לא היה חוקי, אז הקמנו חברה תחת הכותרת "קורסי ערב". חברה זו התחייבה להעביר שיעורי קריאה וכתיבה ביידיש. ארגנו קריאות, ערבי דיון, הצגות תיאטרון וספרייה. האמנו בסיסמה - "ידע הוא כוח".
הוקם ארגון נוער נפרד של "פועלי ציון", אותו ניהל אהרון לייכטר. מלבדו, הפעילים האחרים היו: חיים מרדכי ניסנבוים, אהרון אקרמן, פייגה שטרסבורג, רחל רוזן, נחמה ולרשטיין. הם יצרו ארגון נוער פעיל, הישגי ומהפכני.
יש להזכיר כאן בנפרד את אהרון לייכטר, הנגר. הוא עשה רושם רב על בני הנוער, הצליח בקלות לתת להם מושג תיאורטי - הן בנושאים פוליטיים והן לגבי נושאים ספרותיים. הוא היה מתווכח חריף הן עם ה"אדומים" והן עם הציונים המקומיים. הוא לא חשש שירביצו לו, כי אוי למי שאפילו ינסה להתחיל איתו פיזית. הוא תמיד היה מנומס וענייני בוויכוחים עם יריביו. הוא היה אדם טוב.
במשך זמן מה נשא עמו את הרעיון לעלות לארץ ישראל - ברגל. לבסוף הגיע לישראל ונפטר לאחר מחלה קשה בגיל 40.
אבל מאוחר יותר, עם העבודה הארגונית, הוא ריגש את כולנו. שאבנו את כל הידע מהצעיר הזה מבית המדרש והוא גידל אותנו להיות אידיאליסטים טובים ומסורים של פועלי ציון שמאל.
מאיפה בעצם קיבל יוסף לרמן את כל הידע הכללי הזה? זה הסיפור:
הוא היה בנו היחיד של אביו מנדל, ומנדל לא רצה שבנו היחיד יצטרף לצבא בשנת 1918. במהלך המלחמה שלח את בנו לווינה, שם פגש את פעילי השמאל פועלי ציון וחברים מובילים כמו – זרובבל, בוקסבוים, רוזן, ובאמצעותם למד, שם הוא גם קרא ולמד הרבה.
הוא הפך למנהיג לא רק של ארגון קורוב, אלא גם של האזור כולו.
היינו צריכים לגייס כסף כדי לשכור מקום ולהיות מסוגלים לבצע את הפעילות שלנו. פועלי ציון השמאלני לא היה חוקי, אז הקמנו חברה תחת הכותרת "קורסי ערב". חברה זו התחייבה להעביר שיעורי קריאה וכתיבה ביידיש. ארגנו קריאות, ערבי דיון, הצגות תיאטרון וספרייה. האמנו בסיסמה - "ידע הוא כוח".
הוקם ארגון נוער נפרד של "פועלי ציון", אותו ניהל אהרון לייכטר. מלבדו, הפעילים האחרים היו: חיים מרדכי ניסנבוים, אהרון אקרמן, פייגה שטרסבורג, רחל רוזן, נחמה ולרשטיין. הם יצרו ארגון נוער פעיל, הישגי ומהפכני.
יש להזכיר כאן בנפרד את אהרון לייכטר, הנגר. הוא עשה רושם רב על בני הנוער, הצליח בקלות לתת להם מושג תיאורטי - הן בנושאים פוליטיים והן לגבי נושאים ספרותיים. הוא היה מתווכח חריף הן עם ה"אדומים" והן עם הציונים המקומיים. הוא לא חשש שירביצו לו, כי אוי למי שאפילו ינסה להתחיל איתו פיזית. הוא תמיד היה מנומס וענייני בוויכוחים עם יריביו. הוא היה אדם טוב.
במשך זמן מה נשא עמו את הרעיון לעלות לארץ ישראל - ברגל. לבסוף הגיע לישראל ונפטר לאחר מחלה קשה בגיל 40.
שרה ריצר ובתה הצעירה, נספו
מכתב ברכה מיוסף לרמן לרוזה בלומלס
כאשר אהרון לייכטר כבר לא היה בקורוב, החלו ה"אדומים" להתנהג אחרת - במהלך דיון, כשהם נלחצים אל הקיר בשאלה שלא הייתה להם תשובה עליה, הם החלו להילחם, לשבור, לנפץ שמשות, ולהרוס את המרכזים. זה אפילו היה נכון עבורם להוציא עיניים זה לזה. היינו צריכים מהר מאוד ללמוד את טקטיקות תורת הלחימה כדי להיות מסוגלים להגיב בחבטה על חבטה. זה קרה רק במקרים קיצוניים. באופן כללי, ניסינו, ככל שיכולנו,לקיים דיונים בין בני הנוער בשפה חמה וידידותית.
בנפרד, נאמר כמה מילים על החבר אהרון אקרמן. הדיונים שלו עם ה"אדומים" היו ברמה גבוהה יותר כי הוא קרא היטב והוא תמיד הביא טיעון חשוב וציטוטים מתאימים. הוא דיבר בהערכה רבה גם על רעיונות האופוזיציה, וטען בהיגיון והגינות.
היה לו גם כישרון משחק והוא השתתף בהופעות שנעשו כדי לגייס קצת הכנסה למסיבה. עבודת התרבות שלנו הרגיזה את ה"אדומים" ובגלל זה הם החרימו כל הופעה שלנו וכל הרצאה שלנו. להיפך, הם אמנם באו, אבל רק כדי לשבש, לשבור דלתות או לנפץ חלונות.
זכור לי במיוחד כאשר פועלי ציון שמאל אירגן מפגש לכבוד אברהם צימרמן, לאחר שחרורו מהכלא. הוא רצה לספר גם על התנהגות חבריו הקומוניסטים שהיו עמו בכלא. ההרצאה התקיימה במועדון של פועלי ציון, בביתו של משה דוד ריצר. ה"אדומים" ממש לא רצו לאפשר להרצאה הזו להתקיים. הם הגיעו מוכנים לשבור דלתות וחלונות. ביניהם היה גם אחי, שמעון קרטמן. עמדתי על המשמר כדי לא לאפשר להם לשבור שום דבר. אח שלי נתן לי מכה בעין עם חפץ קשה. הוא היה במרחק של בערך חצי מילימטר מלהוציא את העין השמאלית שלי. זה היה רק שבוע לפני החתונה שלי (לשיינדל שטרסבורג).
שמאי פינקלשטיין, גר בבלגיה
אהרון לייכטר, נפטר בישראל ב-1949
קבוצת נוער של פועלי ציון, מתוכם אנו מכירים:
מאיר, נכדו של שמואל אברהם, מנשה בוכשרייבר, שרה ווכמן, צטל רוזן, רבקה לרמן, פרידה ברנר, ישראל שולשטיין ופנחס אקרמן (מונטריאול)
כמעט שום ערב שישי לא עבר בלי הקריאה של יוסף לרמן, ולא עבר חודש בלי ביקור של חבר מהמשרד המרכזי, עם הרצאה בנושא פוליטי או ספרותי.
לעתים קרובות העניק לנו החבר יעקב זרובבל את הרצאותיו העשירות, הן פוליטיות והן ספרותיות. כל העיר השתתפה במצגות שלו. לאחר כל אחת מההרצאות שלו, תמיד קיבלנו השראה ויותר אנרגיה לקראת העבודה המתמשכת. מדי פעם ביקר אותנו גם החבר י' פטרזייל או הסופר יואל מסטבוים. מספר פעמים ביקר אותנו גם החבר הקריין זמר אברהם ברייזבלט. ה"נוער" שלח לנו פרזנטורים כמו – גרשון פרוימן, מאיר רייך, שלום בריצמן ואחרים.
לא היה עוד מארגן בעיר כמוהו, אחד שיכול להעלות מחזה כזה, בפועלי ציון שמאל, היה לו הרבה כישרון וגם מנהל במה משובח - דוד זמדמר. כשעבר לוורשה החליף אותו יעקב ריצר.
בחוג הדרמה הבאים היו חברים:
יידל מנדלקר, שמאי פינקלשטיין, שרה ריצר, חיים ויידה, שיינדל רוטפרב, שרה ורוחמה ריצר, חנה קלפרמן, אהרון אקרמן, יוסף יודל זלצברג, נחמה ולרשטיין, שיינדל שטרסבורג.
היה גם "ארגון נוער" יפה שהוקם. בתקופתנו, בראש הארגון הזה עמדו החברים האלה:
פנחס אקרמן, שלמה רוכמן, מאיר זלצמן, שרה טייטלבוים, בן ציון טננבוים.
רובם באותה תקופה היו חניכים בבתי המלאכה לחייטות.
לעתים קרובות העניק לנו החבר יעקב זרובבל את הרצאותיו העשירות, הן פוליטיות והן ספרותיות. כל העיר השתתפה במצגות שלו. לאחר כל אחת מההרצאות שלו, תמיד קיבלנו השראה ויותר אנרגיה לקראת העבודה המתמשכת. מדי פעם ביקר אותנו גם החבר י' פטרזייל או הסופר יואל מסטבוים. מספר פעמים ביקר אותנו גם החבר הקריין זמר אברהם ברייזבלט. ה"נוער" שלח לנו פרזנטורים כמו – גרשון פרוימן, מאיר רייך, שלום בריצמן ואחרים.
לא היה עוד מארגן בעיר כמוהו, אחד שיכול להעלות מחזה כזה, בפועלי ציון שמאל, היה לו הרבה כישרון וגם מנהל במה משובח - דוד זמדמר. כשעבר לוורשה החליף אותו יעקב ריצר.
בחוג הדרמה הבאים היו חברים:
יידל מנדלקר, שמאי פינקלשטיין, שרה ריצר, חיים ויידה, שיינדל רוטפרב, שרה ורוחמה ריצר, חנה קלפרמן, אהרון אקרמן, יוסף יודל זלצברג, נחמה ולרשטיין, שיינדל שטרסבורג.
היה גם "ארגון נוער" יפה שהוקם. בתקופתנו, בראש הארגון הזה עמדו החברים האלה:
פנחס אקרמן, שלמה רוכמן, מאיר זלצמן, שרה טייטלבוים, בן ציון טננבוים.
רובם באותה תקופה היו חניכים בבתי המלאכה לחייטות.
עומדים מימין לשמאל: ברוך לוין, שלמה אקרמן, יחזקאל פינקלשטיין.
יושבים, מימין לשמאל: מלכה ריצר, בעלה לייבל ויידה, לאה ריצר (ארגנטינה), פייבל דגנשיין, מלבד אלה המסומנים בסוגריים - נספו
רוחמה ריצר, בעלה יחזקאל טננבוים וילדם, נספו
מאוחר יותר, כשהיה קשה לעבוד פוליטית בשם "אגודת קורסי ערב", הוקמה חברה חדשה בשם "ידידי ישראל העובדת". מאוחר יותר - תחת השם "ארגון בית הספר היהודי". אלה היו שמות בדויים לארגון השמאל "פועלי ציון", כדי להסתיר את עצמם מהרשויות.
כפי שאנו רואים עד היום, הארגונים שלנו יצרו פעילים חברתיים. פנחס אקרמן היה מזכיר האגודה למען יוצאי קורוב במונטריאול. מאיר זלצמן היה פעיל בישראל ב"הגנה" והיום הוא במפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) , הוא הממונה על מינהלת ארגון יוצאי קורוב בישראל, ועובד בקואופרטיב הדפוס הגדול "אחדות" בתל אביב.
בסיום התאורים הקצרים שלנו, אנו רוצים להזכיר ולהדגיש במיוחד את תפקידו של יוסף לרמן. וראוי להזכיר כמובן לשבח את אשתו, הידידה האהובה אסתר גוז'יצ'נסקי, שהפגינה הבנה אינטלקטואלית לחברה ולפעילות המפלגתית של בעלה, למרות שסביבתה והשכלתה – היו מאוד מאוד מרוחקים מרעיונות רדיקליים כמו אלו של פועלי ציון שמאל.
כפי שאנו רואים עד היום, הארגונים שלנו יצרו פעילים חברתיים. פנחס אקרמן היה מזכיר האגודה למען יוצאי קורוב במונטריאול. מאיר זלצמן היה פעיל בישראל ב"הגנה" והיום הוא במפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) , הוא הממונה על מינהלת ארגון יוצאי קורוב בישראל, ועובד בקואופרטיב הדפוס הגדול "אחדות" בתל אביב.
בסיום התאורים הקצרים שלנו, אנו רוצים להזכיר ולהדגיש במיוחד את תפקידו של יוסף לרמן. וראוי להזכיר כמובן לשבח את אשתו, הידידה האהובה אסתר גוז'יצ'נסקי, שהפגינה הבנה אינטלקטואלית לחברה ולפעילות המפלגתית של בעלה, למרות שסביבתה והשכלתה – היו מאוד מאוד מרוחקים מרעיונות רדיקליים כמו אלו של פועלי ציון שמאל.
לייבל הופמן בן משה מנדל, רעייתו ביילה הכט (זישה קייליס), נספו
ברגע שמזכירים את שניהם, אז צריך להזכיר גם את החינוך שיוסף לרמן העניק לילדיו – רבקל'ה ושמוליק. כשרבקל'ה הייתה בת שש או שבע, היא כבר הגיבה על חגיגת מהפכת אוקטובר ושבעה בנובמבר. אנחנו זוכרים את המילים כפי שהיא ביטאה אותן:
"נכון, יש עלים צהובים נושרים, אבל כוכבים אדומים מנצנצים!".
בשנת 1933, כשעלינו לארץ ישראל, השארנו מאחור "נוער" חזק תחת הנהגתם של פנחס אקרמן, שרה טייטלבוים ובן ציון טננבוים. מאוחר יותר, קיבלנו ידיעות על עבודתם המשובחת והמוצלחת, שבה הצליחו לארגן בהצלחה את נוער בית הספר, וכיצד צמח הארגון – עד שהחיה הנאצית עלתה על אדמת פולין, רצחה את כולם ומחקה הכל.
רחל רוזן, נספתה
שלום בריצמן, פריז
רבקה, בתם של יוסף ואסתר לרמן, ניו יורק
הירשם ל-
רשומות (Atom)