117. פיסות של זכרונות

 מאת: שמואל פוזרובצ'יק

להציל טובע

בית הספר שלנו היה על דרך פולאווי, לא רחוק מטחנת הקמח. ליד בית הספר זרם הנחל. בחורף כאשר הכל קפא יצאנו לנחל להחליק. פעם אחת, כאשר החלקנו על הנחל הקפוא, הקרח נשבר ואחד מתלמידי בית הספר נפל לנחל. בהלה פרצה בין התלמידים. הילד שנפל נאבק נואשות לצאת, אך ככל שנאבק הקרח נשבר יותר. אנחנו, התלמידים, ידענו שהסכנה גדולה, נעמדנו כולנו בשורה, אחד אחז בשני וכך הצלחנו למשוך אותו. למרבה המזל הצלחנו להציל אותו.

ל"ג בעומר

חגגנו את כל החגים. החג היפה ביותר היה ל"ג בעומר. באותו יום צעדנו יחד אל היער בשירה. כבר אז התחילו אצלנו החלומות על ארץ ישראל. אני הייתי המאושר מכולם, כי המורים ירמיהו פרידמכר והוכמן, בחרו בי להיות מדריך. לבשתי ז'קט ספורטיבי עם צווארון ומשני הצדדים - שני מגיני דוד קטנים. צעדנו יחדיו אל היער וכאשר נכנסנו, נחלקנו לשני מחנות. המורים ירמיהו והוכמן לקחו קבוצה אחת של תלמידים והמורים צימרמן וטגפויגל היו עם הקבוצה השניה. המלחמה בין שני המחנות החלה.

דמעות ואצבעות זהב

אני זוכר איך פעם אחת בית הכנסת היה כל כך מלא האנשים ולא ניתן להכניס בו סיכה. דיברו שם על תמיכה בארץ ישראל, זה נקרא "קרן הגאולה". כל הקהל, צעירים וזקנים, גברים ונשים, היו שבויים ברעיון הגאולה של ארץ ישראל, נשים הסירו את התכשיטים שלהן ותרמו למען ארץ ישראל, כולם היו מאושרים ורבים גם בכו מאושר. אני זוכר שגברת מלנדלר בכתה בקול רם במיוחד, הדמעות זלגו מעיניה אל לחייה ואל אפה, עד שהגיע בנה משה וניגב את דמעותיה שהגיעו כבר עד צווארה.

   

משה ויעקב אחיו של שמואל, נספו

הכשרה וחשבון הוצאות

בשנים 1923 - 24 הוקמה אצלנו תנועת "החלוץ". אני הייתי חבר בה. מספר החברים צמח וגדל ואז הגיעה העבודה המעשית - ההכשרה. אני הייתי בין הראשונים. נסענו להכשרה לכפר טרבניק, ב"קיבוץ דרור", שם התחלנו ללמוד את עבודת האדמה - לחרוש, לזרוע, לקצור. לפני שהגיע הקציר חליתי ונאלצתי לחזור הביתה.

כאשר הבראתי רציתי לחזור, אבל ההורים שלי לא הרשו לי. הייתי ילד מפונק בידי ההורים שלי, היו לי שלוש אחיות ואני הייתי הבן הראשון. מאוד כעסתי שלא הרשו לי לחזור להכשרה. לא רציתי לצער את הורי אך קשה היה לי מאוד לא לחזור. הייתי זקוק לכסף לכיסוי הוצאות הנסיעה אבל הורי לא הסכימו לתת לי. חזרתי לתנועת "החלוץ", התקבלתי כחבר, חלוץ לא צריך הוצאות נסיעה כי הוא הולך ברגל. שם כבר נשארתי. ברור מאליו שהורי היו מאוד מאושרים מהמצב.

הנערה שלי, המכביה בארץ ישראל

החיים נמשכו להם. אני התבגרתי. חיפשתי תכלית לחיי. באותו זמן הכרתי נערה, לא מהעיירה שלנו. יצאנו ביחד שבע שנים והתחלנו לחשוב על חתונה. באותו זמן התחילו לארגן את המכביה ומכל העולם שלחו נציגים לאירוע הזה. גם מקורוב היו כאלה שהכינו את עצמם להשתתף. אני קפצתי משמחה. זאת הייתה הזדמנות להגשים את החלום שלי לעלות לארץ ישראל. פניתי לנערה שלי ואמרתי לה שהחלטתי לנסוע לארץ ישראל. הזמנתי אותה לבוא איתי. זאת הייתה מכה קשה עבורה. הייתי צריך להתווכח איתה הרבה זמן. לא היה קל לשכנע אותה. בסופו של דבר היא הסכימה שנעמיד חופה ולאחר החתונה אני אסע. מטעמים שונים לא יכולנו לנסוע ביחד. ערכנו חתונה ולאחר חודש ימים עזבתי את אשתי הצעירה ונסעתי לארץ ישראל.

הנסיעה שלי הייתה להורים שלי מכה קשה מאוד. הם מעולם לא הבינו איך בן נקרע ממשפחתו ונוסע לחו"ל.

בארץ ישראל התחלתי לעבוד כפחח והרווחתי טוב. לא עבר זמן רב ואשתי הצטרפה אלי.

ממשפחתי לא שרד איש, כולם נספו.

לעתים קרובות שאלו אותי ילדי:

"מדוע אף אחד מהמשפחה לא עלה לארץ ישראל?"

לא ידעתי מה לענות להם.

לתוכן העניינים

116. כאשר הייתי פוסק אחרון . . .

מאת: וולוול וכנהאזר

כמו השמש המשתקפת בטיפת מים, כך השתקפו חיי העיירה שלנו בבית המדרש. זה היה לפני חמישים שנה, כאשר עדיין לא היו מועדונים ומסיבות בעיירה, הכל התרכז בבית המדרש. ראשוני חובבי ציון שהיו המשכילים בעיירה, הייתה להם פינה בבית המדרש. כאשר הגיע עותק של עיתון "הצפירה", שלא לכל אחד הייתה אפשרות להיות מנוי עליו, היו חובבי ציון מעדכנים את כולם בחדשות מהארגון הציוני.
היה זה ביום שישי בערב בחודש טבת, כאשר הימים התקצרו והלילות התארכו. לאחר הארוחה, הנרות כבר החלו להבהב. ללכת לישון לא רציתי. הלכתי לבית המדרש ללמוד קצת גמרא ולשמוע מה מספרים הזקנים על החדשות בעולם הרחב. פגשתי בבית המדרש יהודים רבים. ליד התנור ישב הרש גרשון, יהודי למדן, אשר קרא עם יהודים נוספים קטעים של "עין יעקב". בשולחן אחר ישבו יהודים ואמרו פסוקי תהילים. רק בשולחן ליד כותל המזרח ישבו אבא'לה רפופורט, יענק'ל ויינריב, חנוך מלמד, בנו של טוביה מלך החירש ואבא'לה קרא להם חדשות מ"הצפירה". לא היה לי אומץ להצטרף אליהם, לכן לקחתי גמרא וישבתי מעט קרוב אליהם. לא כל כך עסקתי בגמרא כמו שרציתי לשמוע את מה שהוא קורא בעיתון ואת הדיון שהם מנהלים שם. הם דיברו על תוכנית אוגנדה ועל ארץ ישראל. חלק מהם תמכו בתוכנית אוגנדה והאחרים לא הסכימו ותמכו רק בארץ ישראל. אני הייתי כל כך מעורב בויכוח ששכחתי שאני ילד קטן בן עשר והתחלתי לצעוק בקול בכייני:
"לא, אני לא רוצה אוגנדה, רק ארץ ישראל!"
כולם הפנו את ראשם אלי בפליאה ואחד מהם שאל בחיוך:
"למה, ילדון, אינך רוצה את אוגנדה?"
"כי היא לא שלנו" - עניתי - "אלוהים לא הבטיח לנו את אוגנדה, רק את ארץ ישראל."
"אבל אוגנדה יפה יותר" ניסה שני לשכנע אותי.
"לא," - עניתי - "אני לא רוצה אמא יפה יותר ואני לא רוצה ארץ יפה יותר מארץ ישראל."
כולם חייכו ואחד מהם אמר:
"אל תדאג, ילדון, אם כל היהודים ירצו כמוך את ארץ ישראל, כך יהיה."
את זאת כבר לא הבנתי:
"מה זאת אומרת אם כל היהודים ירצו? איזה יהודי לא ירצה?"
זמן רב חיכיתי לתשובה אך לא קיבלתי. באותה שבת אחרי תפילת מנחה, ראיתי איך מלך החירש, יהודי גברתן וכעסן, נתמך בידי חרדים קיצוניים, תקף את בנו, בחור צעיר ועדין, היכו אותו מכות כאלה שאם אחרים לא היו מתערבים הם היו הורגים אותו. הזקן לא הפסיק לצעוק:
"אני אוציא ממך במכות רצח את המשיח הגוי, את הרצל הגרמני."
כאשר אני חושב על נטורי קרתא, שיש לנו רבים מהם בישראל, אני רואה שהיו לנו אותם בעירנו כבר לפני חמישים שנה.

עומדים מימין לשמאל: איצ'ה פוזרובצ'יק, אשתו של שמואל פוזרובצ'יק, בישראל, יעקב יצחק גולדגבקס, אשתו ציפה.
יושבים: יהושע פוזרובצ'יק, אשתו ליבה והנכדים.
אביו, אמו, אחותו ואחיו של שמואל, מלבד אשתו, נספו כולם  

לתוכן העניינים