מצבות, תמונות, הספדים ומודעות אבל
------------------------------תוספת לספר------------------------------
הצגת רשומות עם תוויות טייטלבוים גדליה. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות טייטלבוים גדליה. הצג את כל הרשומות
77. שביתה של החברה קדישא, או: ההלוויה הבלתי חוקית
מאת: שלמה וכמן, תל אביב
פעם קרה בעיירה שנערה ענייה . . . לא עלינו . . . נכנסה להריון. כל העיירה הייתה מחושמלת מהחדשות. זה נמשך מספר מסוים של חודשים והגיע זמנה. היא נכנסה ללידה. מישהו רץ להביא את המיילדת, יוטה נפתלי, אשר חמלה על כל היצורים החיים. היולדת נאנקה וצרחה מכאבים ויוטה המיילדת טיפלה בה יום ולילה. היולדת נפטרה וכך גם התינוק שנולד. היו כאלה שאפילו שמחו על שמתו שניהם . . .
איש לא שילם למיילדת, למרות שהייתה שמועה שמישהו, "בעל השמחה" שילם לה, ומחיר טוב. היו אפילו כאלה שידעו שהיא הרוויחה כסף טוב, וגם ידעו כמה משלמים למיילדת ביריד במרקושוב.
היולדת נפטרה ביום שני בלילה וכעת היה יום רביעי בערב, אנשי חברה קדישא לא הצליחו להביא את עצמם לקבור את הגופה. הוויכוח בחברה קדישא היה לוהט. היו כאלה שעמדו על כך שהם חייבים לעשות צדקה עם המנוחה ולקבור אותה. אבל הרוב היה נגד. אחד מחברי חברה קדישא היה "שובר שביתה". זה היה גוטמן, סוחר הבגדים המשומשים, אשר נהג לעשן מקטרת וגר בשכונה. הוא גזר את הבד לתכריכים, כמה נשות חברה קדישא, לאו דווקא ה"שמן זית" אלא הנשים הרגילות, הן תפרו את התכריכים. כמה צעירים התארגנו וקבעו שהם לא יתנו להלין את המת: חייבים לקבור אותה היום, יום רביעי, בין תפילת מנחה ומעריב. מארגני הקבוצה היו גדליה טייטלבוים ושעיה יענקל רוכנשוואלב. הם אספו אליהם את בנו של גדליה גלייזר, את בנו של יודל הקצב, את בנו של משה צדוק, את משה דוד ישראל קצב ועוד כמה צעירים בני אמידים. הם נתנו כסף לאביה של הנערה המנוחה, כדי שיוכל לשלם לחברה קדישא ויצאו להלוויה עם מיטת הנפטרת.
כאשר מסע הלוויה יצא לבית הקברות כבר החשיך.
הייתי אז בן 13 או 14 והתעניינתי במקרה הזה כל הזמן. הלכתי מאחורי מסע ההלוויה, כי הנערה האומללה הייתה מגיעה אלינו הביתה לעיתים קרובות, היא הייתה טובה וכולם ריחמו עליה.
תוך כדי ההלוויה אף תושב לא פתח חלון או דלת, איש לא הביט החוצה, אף אחד אחר לא הצטרף ללוות. וכך הלכנו לבית הקברות. ירד חושך. הקבר נחפר. בדיוק עם סיום החפירה, הגיע בריצה אחד מאנשי חברה קדישא ובשם ראש החברה, דרש לקבור אותה מחוץ לגדר. גדליה ענה לשליח בצורה מתאימה (בקללות ובצעקות). קברנו את הנפטרת, האב קרא קדיש על בתו, וכולנו ביקשנו סליחה מהמנוחה.
כולם הלכו הביתה וכל הבחורים דיברו עם האב וניחמו אותו, שלא ידע עוד צער.
איש לא שילם למיילדת, למרות שהייתה שמועה שמישהו, "בעל השמחה" שילם לה, ומחיר טוב. היו אפילו כאלה שידעו שהיא הרוויחה כסף טוב, וגם ידעו כמה משלמים למיילדת ביריד במרקושוב.
היולדת נפטרה ביום שני בלילה וכעת היה יום רביעי בערב, אנשי חברה קדישא לא הצליחו להביא את עצמם לקבור את הגופה. הוויכוח בחברה קדישא היה לוהט. היו כאלה שעמדו על כך שהם חייבים לעשות צדקה עם המנוחה ולקבור אותה. אבל הרוב היה נגד. אחד מחברי חברה קדישא היה "שובר שביתה". זה היה גוטמן, סוחר הבגדים המשומשים, אשר נהג לעשן מקטרת וגר בשכונה. הוא גזר את הבד לתכריכים, כמה נשות חברה קדישא, לאו דווקא ה"שמן זית" אלא הנשים הרגילות, הן תפרו את התכריכים. כמה צעירים התארגנו וקבעו שהם לא יתנו להלין את המת: חייבים לקבור אותה היום, יום רביעי, בין תפילת מנחה ומעריב. מארגני הקבוצה היו גדליה טייטלבוים ושעיה יענקל רוכנשוואלב. הם אספו אליהם את בנו של גדליה גלייזר, את בנו של יודל הקצב, את בנו של משה צדוק, את משה דוד ישראל קצב ועוד כמה צעירים בני אמידים. הם נתנו כסף לאביה של הנערה המנוחה, כדי שיוכל לשלם לחברה קדישא ויצאו להלוויה עם מיטת הנפטרת.
כאשר מסע הלוויה יצא לבית הקברות כבר החשיך.
הייתי אז בן 13 או 14 והתעניינתי במקרה הזה כל הזמן. הלכתי מאחורי מסע ההלוויה, כי הנערה האומללה הייתה מגיעה אלינו הביתה לעיתים קרובות, היא הייתה טובה וכולם ריחמו עליה.
תוך כדי ההלוויה אף תושב לא פתח חלון או דלת, איש לא הביט החוצה, אף אחד אחר לא הצטרף ללוות. וכך הלכנו לבית הקברות. ירד חושך. הקבר נחפר. בדיוק עם סיום החפירה, הגיע בריצה אחד מאנשי חברה קדישא ובשם ראש החברה, דרש לקבור אותה מחוץ לגדר. גדליה ענה לשליח בצורה מתאימה (בקללות ובצעקות). קברנו את הנפטרת, האב קרא קדיש על בתו, וכולנו ביקשנו סליחה מהמנוחה.
כולם הלכו הביתה וכל הבחורים דיברו עם האב וניחמו אותו, שלא ידע עוד צער.
הירשם ל-
רשומות (Atom)