226. יוצאי קורוב בארגנטינה

מאת: זאב וכנהאזר, בואנוס איירס

ההגירה מקורוב לארגנטינה התחילה בשנת 1923. הגיעו מעטים לאחר מלחמת העולם הראשונה, ללא כסף, ללא שפה וללא מקצוע. לאחר מספר חודשים ארגנו בני הזוג קלמן ופייגה פינקלשטיין את המהגרים מקורוב והחליטו להקים קרן לעזרה הדדית בכדי שמהגרים בני קורוב אשר יגיעו לבואנוס איירס לא יצטרכו לסבול כמו שאנחנו סבלנו.

יוצאי קורוב בבואנוס איירס בשנת 1924
יושבים מימין לשמאל: קלמן פינקלשטיין ע"ה; יענקל פישמן; הרשל דיקרט; משה ניימרק ע"ה; הרשל לברבוים; וולוול וכנהאזר; שמחה זיידנברג; שלמה פינקלשטיין.
עומדים: משה פינקלשטיין; אברהם רוזנבוים; דוד רוזנבוש; לייבל קווה; אייזיק זיידנברג ע"ה; הרשל קניג; פישל פלדברג; הרשל שניידרלדר; חיים ניישטיין.

ההגירה נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השניה. לאחר המלחמה התחלנו לפעול למען יוצאי קורוב בישראל. שלחנו חבילות עם בגדים לצרפת ולארץ ישראל. לאחר הקמת מדינת ישראל העברנו כספים בעיקר לקרן הקיימת ולקרן היסוד. המשכנו לערוך אזכרות מדי שנה ליהודי קורוב שנרצחו בשואה. מספר היהודים הלך ופחת וידענו שמקום כל היהודים במדינת היהודים לזכר הנספים. הי"ד.

קבוצה מיוצאי קורוב בבואנוס איירס (התמונה צולמה במיוחד לספר היזכור)

יושבים מימין לשמאל: שמואל דוד לוין; יענקל פישמן; יואל למברג (נפטר לאחרונה); רחל לוין; בתו של שמואל דוד; פייגה פינקלשטיין, וולוול וכנהאזר; אריה ניישטיין. 

עומדים: בנו של יוס'ל אלנבוגן; יוס'ל אלנבוגן; מאיר צדרבוים; הרשל שניידלדר; שמחה זיידנברג; יענקל קלפרמן; מאיר ויינשטיין; ברוך לוין; שמחה קניג; פישל פלדברג; שלמה פינקלשטיין.

לתוכן העניינים

------------------------------תוספת לספר------------------------------

 

116. כאשר הייתי פוסק אחרון . . .

מאת: וולוול וכנהאזר

כמו השמש המשתקפת בטיפת מים, כך השתקפו חיי העיירה שלנו בבית המדרש. זה היה לפני חמישים שנה, כאשר עדיין לא היו מועדונים ומסיבות בעיירה, הכל התרכז בבית המדרש. ראשוני חובבי ציון שהיו המשכילים בעיירה, הייתה להם פינה בבית המדרש. כאשר הגיע עותק של עיתון "הצפירה", שלא לכל אחד הייתה אפשרות להיות מנוי עליו, היו חובבי ציון מעדכנים את כולם בחדשות מהארגון הציוני.
היה זה ביום שישי בערב בחודש טבת, כאשר הימים התקצרו והלילות התארכו. לאחר הארוחה, הנרות כבר החלו להבהב. ללכת לישון לא רציתי. הלכתי לבית המדרש ללמוד קצת גמרא ולשמוע מה מספרים הזקנים על החדשות בעולם הרחב. פגשתי בבית המדרש יהודים רבים. ליד התנור ישב הרש גרשון, יהודי למדן, אשר קרא עם יהודים נוספים קטעים של "עין יעקב". בשולחן אחר ישבו יהודים ואמרו פסוקי תהילים. רק בשולחן ליד כותל המזרח ישבו אבא'לה רפופורט, יענק'ל ויינריב, חנוך מלמד, בנו של טוביה מלך החירש ואבא'לה קרא להם חדשות מ"הצפירה". לא היה לי אומץ להצטרף אליהם, לכן לקחתי גמרא וישבתי מעט קרוב אליהם. לא כל כך עסקתי בגמרא כמו שרציתי לשמוע את מה שהוא קורא בעיתון ואת הדיון שהם מנהלים שם. הם דיברו על תוכנית אוגנדה ועל ארץ ישראל. חלק מהם תמכו בתוכנית אוגנדה והאחרים לא הסכימו ותמכו רק בארץ ישראל. אני הייתי כל כך מעורב בויכוח ששכחתי שאני ילד קטן בן עשר והתחלתי לצעוק בקול בכייני:
"לא, אני לא רוצה אוגנדה, רק ארץ ישראל!"
כולם הפנו את ראשם אלי בפליאה ואחד מהם שאל בחיוך:
"למה, ילדון, אינך רוצה את אוגנדה?"
"כי היא לא שלנו" - עניתי - "אלוהים לא הבטיח לנו את אוגנדה, רק את ארץ ישראל."
"אבל אוגנדה יפה יותר" ניסה שני לשכנע אותי.
"לא," - עניתי - "אני לא רוצה אמא יפה יותר ואני לא רוצה ארץ יפה יותר מארץ ישראל."
כולם חייכו ואחד מהם אמר:
"אל תדאג, ילדון, אם כל היהודים ירצו כמוך את ארץ ישראל, כך יהיה."
את זאת כבר לא הבנתי:
"מה זאת אומרת אם כל היהודים ירצו? איזה יהודי לא ירצה?"
זמן רב חיכיתי לתשובה אך לא קיבלתי. באותה שבת אחרי תפילת מנחה, ראיתי איך מלך החירש, יהודי גברתן וכעסן, נתמך בידי חרדים קיצוניים, תקף את בנו, בחור צעיר ועדין, היכו אותו מכות כאלה שאם אחרים לא היו מתערבים הם היו הורגים אותו. הזקן לא הפסיק לצעוק:
"אני אוציא ממך במכות רצח את המשיח הגוי, את הרצל הגרמני."
כאשר אני חושב על נטורי קרתא, שיש לנו רבים מהם בישראל, אני רואה שהיו לנו אותם בעירנו כבר לפני חמישים שנה.

עומדים מימין לשמאל: איצ'ה פוזרובצ'יק, אשתו של שמואל פוזרובצ'יק, בישראל, יעקב יצחק גולדגבקס, אשתו ציפה.
יושבים: יהושע פוזרובצ'יק, אשתו ליבה והנכדים.
אביו, אמו, אחותו ואחיו של שמואל, מלבד אשתו, נספו כולם  

לתוכן העניינים