170. משפחת לרמן

 מצבות, תמונות, הספדים ומודעות אבל

לנצח אזכור את משפחתי: אבי פנחס בן שמואל לייזר ואמי שבע'לה לרמן, ינוחו בשלום על משכבם; אחי ואחיותי שנספו וילדיהם: ציפה, בעלה בנימין זילברינג וילדיהם; יעקב פנחס פיינשמידט, אשתו דבורה ובנם מנדל; רייזה מנדלמילך, בעלה וילדיהם; יענקל מנדלמילך, אשתו וילדיהם; וכל הקרובים והחברים.   חנצ'ה לרמן קווה ובעלה, דטרויט

לתוכן העניינים 

------------------------------תוספת לספר------------------------------

90. לזכרם של ילדי החדר

מאת: חנה קווה לרמן, דטרויט

השמיים בלילה - קודרים ורעים;

האדמה, להכעיס, - מושלגת ולבנה;

הילדים של החדר - בהליכה עליזה,

הולכים כבר הביתה - שמחים ושרים.

כל אחד מהם - עם מנורה בידו,

כמו נייר דבק, עם להב זכוכית;

לפתע סערה - מצמידה אותם לקיר,

כמו ארנבים רועדים הם מפחד.

הרוח מנגנת ניגון של פחד ביער,

של שדים, גזלנים - נהיה מאוד קר;

הרגליים רועדות כאילו כלב נשכן,

לרבים מהם המגפיים קרועים.

היכן שמשון מהתורה, איפה בית הלל מהגמרא?

בחדר כאשר לומדים מרגישים כמו מלכים;

עכשיו ברחוב ברוח העזה - כמו שוט של גויים,

חשים פחד ואימה - כמו מפני שטן גרמני.

אבל עוד רגע קט, מגיעים כבר הביתה,

ממתינים אבא-אמא, דייסה חמה;

נשיקה למזוזה - הדלת נפתחת,

עכשיו הם כבר - מוגנים מהרוע.

אבא שואל על הלימודים, אמא מגישה אוכל,

מיד נרגעים ושוכחים את הפחד בחוץ;

אבא מספר מעשיות על המהר"ל וניצחונו,

אמא זורחת מנחת, משפע וביטחון.

             *  *  *  *

היכן הם היום הילדים היקרים לי,

אני כבר לא מפחדת מרוח עזה;

שחטו אותם כמו כבשים, כמו בקר -

הרוצחים הגרמנים, הכלבים הנאצים.

היכן הגופות שלהם? היכן הקברים?

בתנורי סיד, בעשן של ארובות?

הם ואמהותיהם, בית הספר שלהם, החדר -

באדמה, באש - או במחוזות השמיים?

היכן שלא יימצאו, כאן או שם,

בקודש הקודשים, בכל מקום קטן;

אבל אנו זוכרים אותם - הם נשארים בלב שלנו,

באותיות של אש נכתוב "יזכור". 

ואחרי הכל נאמין בישעיהו הנביא,

ככל הנראה חלום מן העבר,

עוד יבוא יום - לעתיד לבוא,

שעל כל העולם עוד ישלוט שלום נצחי.

לתוכן העניינים

89. חופן זיכרונות

מאת: חנה קווה לרמן, דטרויט

ביגון עמוק וצער

בכאב וביגון עמוק אני כותבת כאן מעט זיכרונות מעיר הולדתי קורוב. כאב על הנשמות היהודיות בכל הדורות, אשר חיו חיים יהודיים בקורוב, וצער גדול על כל אחד שהיה שותף לגורל של כל יהדות פולין - אשר נגדע באכזריות כל כך גדולה על ידי הנאצים הגרמנים.

זה טבעי שאדם יוקיר את מקום הולדתו, בו גדל, בו בילה את נעוריו, על אחת כמה וכמה, בעיירה קטנה, שבה כל התושבים כל כך קרובים זה לזה, כמו היו משפחה אחת. לא משנה כמה רחוק תשוטטו בעולם הרחב הגדול, תמיד תרגישו קרבה וגעגוע לבית הישן.

כך גם חשתי בליבי קרבה אוהבת לעיירה קורוב, - כל השנים מאז שעזבתי אותה. כאבי גם גדול כעת, כאשר העיירה קורוב וביתי הישן נהרסו באופן כל כך נורא. כל אהובי, בני וקרובי משפחה היקרים וכל יהודי העיירה, נספו בצורה כה נוראה. חיי הרוח היהודיים והיפים אשר נהרסו - כל מה שהיה בשבילי כה אהוב ויקר - נהרס, מת.

כאשר אני מדפדפת בזיכרוני, בכל התמונות של ביתי הישן, - נדמה לי שכל החיים היהודיים הדתיים הרוחניים ששררו בכל הערים והעיירות של פולין, - באו לידי ביטוי גם בקורוב.

ראיתי אותם מתפללים

מהמקום בו ניצב ביתנו יכולתי לראות מצד אחד את השוק ומצד שני את בית הספר ובית המדרש. כך, יכולתי לראות, פעמיים ביום, את כל יהודי העיירה ההולכים להתפלל. תמיד יכולתי לשמוע מבית המדרש את הקולות של לומדי התורה. בקיץ, דרך החלונות הפתוחים, - כמה מקודשים היו ניגוני הגמרא בדממה של הלילה, זה היה יופי כל כך שמיימי ובלתי נשכח!

אני רואה את התמונה הזו בזיכרוני:

כולם נוטלים ידיים בחבית המים שליד בית המדרש, בדרך לתפילת מנחה. הרגע הגיעו מהכפר או מיריד כלשהו. בעלי מלאכה היו מגיעים מוקדם בבוקר עם שקית התפילין בידם, הולכים אחרי התפילה לביתם או לעבודתם. כך גם בעלי החנויות. את כולם, את כל היהודים ראיתי בסמטה המובילה אל בית המדרש, חלק באו ללמוד, חלק להתפלל או לקרוא תהילים, חלק אפילו באו רק לחטוף שמועה - כולם אהבו לבוא לבית המדרש. אני ראיתי את היהודים היקרים האלה בימי החול כל השבוע - וגם בשבתות וימים טובים, כאשר אנו, הנשים, הלכנו לבית הכנסת לבושות בבגדי החג, מקושטות ויפות להפליא.

הדמעות של סבא בשמחת תורה

בין כל הדמויות שטוו בתמימות כה רבה את החיים היהודיים בקורוב, אני רואה גם את דמויות ההורים והקרובים שלי, עם אמונותיהם האצילות, עם אורח חייהם היפה.

עכשיו אני רואה את תמונת הסוכה של סבי בשנות ילדותי המוקדמות מאוד.

שמו של סבי היה שמואל לרמן, קראו לו שמואל לייזרס. לאבי, פנחס, קראו פנחס שמואל לייזרס. לאמי קראו שבע'לה שמואל לייזרס. אנחנו גרנו באותם ימים ביחד בביתו הגדול של סבא, שם גרו גם דודי יוסף ודודתי דבורה (לבעלה קראו חיים רוזשינר). הבית, מאוחר יותר, עלה באש עם בתים רבים בקורוב, בשריפה שפרצה בעליית הגג של ישראל בלבוס בליל שבת (באיזו שנה זה היה? אינני זוכרת, הייתי מאוד צעירה). הבית החדש נבנה באותו מקום ואפשר היה לבנות בו סוכה גדולה יותר, עם כנפים אותן פתחו כל שנה בחג הסוכות. בסוכה העמידו שולחן גדול עם הרבה ספסלים וארון ספרים אותו הכניסו לסוכה לשימוש בחג. אני זוכרת את כל הסצנות: איך חידשנו את הסכך, איך קישטנו את הקירות בפירות, איך הנכדים הגדולים של סבא הכניסו בערב החג את הספרים לסוכה, איך אמא, האחיות שלי והדודות הכניסו מנורות שהאירו את הסוכה. אני זוכרת את הקידוש ואת הזמירות ששרו אבא שלי, הסבא והדודים. בשבת, שחלה בחול המועד סוכות, כאשר התאספו בסוכה של סבא רבים מחסידי קוצק (סבא שלי וכל ילדיו היו חסידי קוצק), קרה דבר:

כמה חסידים יצאו מהסוכה ונכנסו למטבח, הם העמידו פנים כשיכורים, ורצו להוציא את הקוגל מתנור האפיה, אני מאוד נבהלתי, הייתי צעירה מדי להבין שהם שיכורים. התחלתי לבכות, רק כשראיתי את מצב הרוח העליז של אמי ושל דודתי חיה, כשהן בעצמן חותכות את הקוגל לפרוסות ומגישות אותן בהנאה על צלחות גדולות, נרגעתי ועד מהרה רצתי לסוכה, ראיתי את כל החסידים מוחאים כפיים בעליזות ובידם פרוסות מהקוגל, רק סיימו לאכול והתחילו לשיר. אבי וישראל יצחק שוחט הניחו את ידיהם על המותניים והתחילו לרקוד וכל החסידים הצטרפו אליהם בשירה וריקודים. אני, מפחדת שלא ירמסו אותי, רצתי אל סבא. הוא כבר היה יהודי זקן, חלש מדי מכדי לרקוד, ישב על הספסל ושר עם כולם. אני לא הבנתי את המילים שהם שרים כל כך ברצינות. ישבתי בחיקו של סבא, ליטפתי את זקנו - כפי שהייתי עושה לעתים קרובות. לפתע הרגשתי רטיבות על היד שלי. הרמתי את מבטי וראיתי איך דמעות גדולות זולגות מעיני סבא אל זקנו הלבן. כמה מעט הבנתי אז, ובכל זאת הושפעתי מן האווירה, הרגשתי שהשירים והריקודים הם כל כך בעלי משמעות שלא רציתי לזוז ממקומי.

הנחמה שלי - אני כותבת לארץ ישראל

כאשר התבגרתי, הכרתי את הניגון מהתכנסות אחרת של החסידים, בחגים בביתנו, כאשר סבא כבר לא היה בחיים. - הם שרו "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". . .

קשה לי מאוד בזמן שאני כותבת שורות אלו. קשה לי להשלים עם התודעה שהיופי הרוחני הזה נעלם יחד עם חורבן יהדות פולין. אולם ישנה קרן אור של נחמה, כי את מה שאני כותבת כאן, אני הולכת לשלוח לארץ ישראל, הארץ שסבי הזיל עליה כל כך הרבה דמעות, ושאבי, עם ישראל יצחק שוחט, הביעו את רגשותיהם הנלהבים כלפיה בריקוד, ממש כמו בתפילה.

להזכיר את "ארץ ישראל", זה מעורר בי זיכרון מהתקופה שבה כבר הלכתי ללמוד לכתוב, לקרוא ולהתפלל. המורה שלי היה דוד הרש שטרסבורג. קראו לו דוד הרש המלוח, כי פעם הוא היה מלוח. דוד הרש היה יהודי טוב, אבל מסוג אחר, הוא השתייך לעתיד, לתקופה בה רוחות חדשות כבר החלו לנשוב. הוא היה בין הציונים הראשונים בקורוב. אבל, בבית הספר איש לא ידע, אפילו המורים חשבו שהוא מלמד בסגנון הישן. פעם אחת קרה, כאשר הוא היה בפולאווי ונתן שם הרצאה בבית הספר היהודי. סגנון ההוראה שם מצא חן בעיניו והוא החליט ללמד בסגנון זה: כאשר התלמידות בכיתה שלנו כבר ידעו עברית, הוא הורה לנו להתפלל ביחד תפילת שחרית, כל אחת התפללה קטע אחד מהתפילה.

עצר אותי באמצע תפילת שמונה עשרה

הצלחתי להמשיך עד חצי תפילת שמונה עשרה, בהגיעי למשפט "ותחזנה עינינו בשובך לציון" הוא עצר אותי. לא מצאה חן בעיניו הצורה בה התפללתי. אחרי שנים רבות הוא אמר לי בחיוך - האמת שהוא חשב שקראתי מצוין את העברית, אבל כציוני, אשר תמיד התגעגע לארץ ישראל, הוא רצה לשמוע אותי קוראת את המשפט בקול רם יותר.

דוד הרש הקים ספריה קטנה עם כמות קטנה של ספרים. בכדי להיות מנוי צריך היה לשלם שישה גרושים.

מאוחר יותר, בשנים של מלחמת העולם הראשונה, הקימו צעירי קורוב ספריה גדולה ובית ספר מודרני. יהודי קורוב התחילו להחשף לתרבות המודרנית. כאשר עזבתי את העיירה בשנת 1921, העיר הייתה ברמה תרבותית מאוד גבוהה. כל כמה שהאוכלוסייה הייתה קטנה, היו בה כל הזרמים וכל התנועות. כל המשתתפים היו נשמות ישרות ויפות, כמעט כולם היו עניים, אבל עשירים רוחנית, וכולם בעלי מוסר גבוה. כמעט לכל יהודי בקורוב הייתה תשוקה לעזור לכלל. אכן הם ממשו את תשוקתם וההוכחה - מוסדות "ביקור חולים", "תלמוד תורה", "הכנסת כלה", "גמילות חסדים".

הם אהבו לעשות טוב

אני זוכרת, איך היה מקרה, כאשר קופת גמילות חסד נשברה, בשל כך, יהודים עניים לא יכלו לשלם את ההלוואות. אבל, לא עבר זמן רב והפעילות חזרה.

פעם, בעיירה, חייתה אישה מיוחדת, שמה היה יכטל, כינו אותה "יכטל הגבאית" וגם "יכטל עם הקויליטש". קראו לה הגבאית, כי היא נהגה לקבץ נדבות למען אנשים עניים, במיוחד לקראת שבת. היא עברה בין בתי העשירים, אספה לחם, חלות, בשר ודגים, ולקראת שבת הביאה אותם לבתיהם של עניי העיירה.

קראו לה יכטל עם החלה הגדולה (קויליטש) כי כאשר הייתה חתונה בעיירה היא דאגה שהחתן והכלה יצאו מן החופה עם חלה גדולה בידיהם. כמעט כל החופות בקורוב נערכו בבית הכנסת, לשם נסעו החתן והכלה ומשם חזרו עם מוזיקה, אז יצאה יכטל במחול, כל הזמן עם החלה הגדולה בידיה, לא משנה מה היה המרחק מבית הכנסת לבית הכלה יכטל לא הפסיקה לרקוד, עם חיוך מכל הלב. בחתונה של עשירים ועניים ללא הבדל. היא אהבה את כולם באותה מידה, השתתפה עם כולם בסבל ובשמחות. היא הייתה קטנת קומה, אבל גדולה מאוד רוחנית ומוסרית. אהבתה לאנשים נשקפה מעיניה. תמונתה עומדת מולי בזיכרוני, עם שמלתה הפשוטה אבל נקיה ומסודרת.

מספרים עליה, שהיא הייתה צעירה מאוד, כאשר בעלה, אותו אהבה מאוד, נפטר. זמן קצר אחר כך נפטרו גם ילדיה. היא נשארה מאוד שבורה. היא הלכה לרבי, שפכה לפניו את הלב. הוא אמר לה שהיא יכולה להעניק את האהבה ואת האמהות שבה לאנשים אחרים ולילדים, כך העולם כולו יהיה שלה. האם זאת האמת או אגדה - איני יודעת, אבל היא עצמה הייתה אדם מהאגדות.

אני זוכרת טיפוסים רבים מקורוב, אשר השתנו עם הזמן וכולם יחד מהווים את הקהילה היהודית היפה.

לנצח נזכור את כולם!

חזית בית הכנסת של קורוב. שלושת שערי הברזל היו תרומת מנדל ושרה (לבית מוליס) רקברנד

  

הצד הדרום מזרחי של בית הכנסת הפונה לנהר

לתוכן העניינים

88. ערב שבת דחוי

 מאת: חנה קווה לרמן, דטרויט

פעם אחת היה בביתנו ערב שבת דחוי, דבר שזעזע את העיירה כולה.
כמו בכל יום שישי כך גם הפעם הלך אבא לבית המרחץ, לטבול לכבוד שבת. אבל הפעם זה לקח זמן רב יותר מהרגיל והוא לא חזר. הגיע זמן הדלקת נרות והוא לא חזר, כולנו בבית התחלנו לדאוג.
אמא חייבת להדליק נרות, זה כבר הרגע האחרון. היא הדליקה את הנרות ומיד לקחה אותנו לבית המרחץ כדי לבדוק מה, חלילה, קרה לאבא.
כאשר התקרבנו לבית המרחץ, ראינו את הודה, אשתו של יעקב פייבל רצה, בפחד גדול, אל בית המרחץ. מיד הבנו שגם בעלה לא חזר מבית המרחץ. הבלן לא אמר דבר ולא ידע דבר. בית המרחץ היה ריק.
רצנו במהירות חזרה הביתה - ליד הדלת התקהלה קבוצה גדולה של אנשים סביב הסוהר מבית הכלא של קורוב. היהודים עמדו סביבו, למרות שהגיע זמן קבלת שבת. הם הקשיבו לדברים שסיפר הסוהר, גם אנחנו הקשבנו:
אבא שלח אותו להודיע לנו שהוא ביחד עם יעקב פייבל, מצאו עצמם בכלא.
כולם היו מופתעים מהידיעה הזו, אבל אנחנו היינו נרעשים עד מוות: בערב שבת לעצור את פנחס שמואל? אבא שלי! וגם את יעקב פייבל?
מיד רצנו כולנו לדרך לובלין, אל בית הכלא. וכך שמענו את הפרטים:
אבא ויעקב פייבל היו הגזברים של הקהילה, הם נבחרו על ידי יהודי קורוב לתפקיד חשוב זה. כאשר הוטל מס על ידי השלטונות וליהודים העניים לא היה כסף לשלם, רצו למשכן את רכושם. לזאת אבא לא הסכים. מה כבר אפשר לקחת מיהודים חסרי כל כאלה? את הכרית מתחת לראשם או את נרות השבת. אבא נאלץ להודיע לשלטונות שהוא ייקח עליו את החוב. אבל בגלל העניים, אשר הבטיחו לשלם את הכסף עד תאריך מסוים ולא שלמו בזמן, אבא לא יכול היה לעמוד במילתו בדיוק עד התאריך המוסכם. ראש העיר, גוי כעסן, החליט לחכות ביציאה מבית המרחץ ולעצור בעצמו את אבא ואת יעקב. מי הולך לבית המרחץ עם כסף? אל דאגה. הוא עצר אותם וחייב לשלם מיד 36 רובל. מאין יקח אבא סכום כזה? הוא עצמו היה בין העניים וכך גם יעקב פייבל שהיה עוד עני ממנו.
איך אוספים כזה סכום של כסף? ובנוסף - זהו חילול שבת! על זאת ענתה אמא שלנו בעצמה: זה נחשב פדיון שבויים.
איך נאסף כזה סכום? הודה הביאה עשרה רובל ואספה עוד שמונה רובל, אמא קיבלה כמה רובלים מדוד יוסף והם שוחררו.
כאשר הם חזרו מהכלא, כל היהודים כבר עזבו את בית המדרש. אבא עשה קידוש, דמעות של התרגשות ואושר הציפו את עיני כולם - תודה לאל - הפרשה הסתיימה, קיימנו את קבלת השבת הקדושה כהלכתה.

שבע בת שמואל לייזר, נינתו של החוזה מלובלין ז"ל, אמה של חנה קווה, נפטרה בשנת 1933 בלובלין

לתוכן העניינים