מאת: שמחה רוטפרב, רמת גן
אני בנם של מרדכי וחנה דבורה. גרנו בסמטה קטנה מול משפחת שניאור. המלמד הראשון שלי היה משה ניסנבוים ז"ל, השני היה ר' יעקב ווינריב. בנוסף למדתי בבית ספר לסנדלרות. בשנת 1936 עבדתי, כמו שאר ילדי קורוב, כדי להרוויח כסף. נסעתי לורשה ועבדתי בחנות של בן דודי יחזקאל ויינברג. כך עד 1939 בפרוץ המלחמה.
ורשה הופצצה. ביום הרביעי למלחמה יצאתי לדרך והלכתי ברגל לקורוב. הדרך הייתה מלאה באלפי פליטים, מלאה במכוניות ועגלות. מזג האוויר היה נאה, דבר ששיחק לטובת הרשעים, הם הפציצו את הדרכים והרגו אנשים רבים. אחרי ארבעה ימים בהם ישנתי בדרך הגעתי לעיירה. היה זה יום שישי, הגעתי לבית של גיסי, רציתי להיכנס להתרחץ אבל שמעתי את קולות המטוסים הגרמנים. רצתי מיד החוצה לרחוב וראיתי איך ההפצצה גורמת לשריפת בתים והרחובות מתמלאים באנשים הרוגים. האש בערה מכל הצדדים של העיירה, הדרך היחידה לברוח הייתה לכיוון בית המרחץ. רצנו לשם. אנשים חטפו מהבית כל שיכלו. כל הבתים בעיירה עלו באש. לאחר זמן הגיעו מטוסים נוספים והפציצו את הבתים המעטים שנשארו.
עזבתי את קורוב והלכתי לעיירה וונבולניצה. שם יותר בטוח, היא שוכנת הרחק מהכביש הראשי. המוני אנשים הגיעו לכאן מכל האזור והעיירה הייתה דחוסה, הצרות הלכו והתגברו.
החלטתי לצאת מהעיירה וללכת לכפר קלמנטוביצה שם פגשתי את הורי.
האיכרים סיפרו שהגרמנים כבר נכנסו לקורוב. הם הרגו את בעל טחנת הקמח יצחק עלי, יהודים נוספים נרצחו, אחד הגויים הראה לגרמנים את המקומות בהם החביאו היהודים את הסחורות שלהם. הפחד והפאניקה בעיירה גברו מרגע לרגע. הגרמנים תפסו מפעם לפעם יהודי והרגו אותו. דיברתי עם הורי על האפשרות לחזור לורשה. חזרתי לורשה ולא הכרתי את העיר. רחובות רבים נמחקו. לא יכולתי לחזור לבית בו גרתי. הייתי חייב להיכנס דרך הקירות. כל חצר הפכה לבית קברות, כל כיכר לאפר ואבק. החלטתי להמשיך ללכת הלאה אל המזרח, אל הצד השני של נהר הבוג, שכבר נכבש על ידי הרוסים.
עזבתי ביחד עם קבוצה של יהודים. הלכנו דרך מינסק ושדליץ וכאשר התקרבנו אל הנהר תפסו אותנו הגרמנים. הקצין הגרמני דרש שניתן לו את כל הכסף שבידינו, איש הגסטפו ירה והרג אחד מאיתנו:
"אתם יכולים ללכת אל הרוסים המלוכלכים, אבל את הכסף שלכם תשאירו אצלנו!"
הם לקחו את כל הרכוש שלנו ושחררו אותנו.
הגענו אל נהר הבוג, אבל שום נס כמו של משה רבנו לא קרה, הנהר לא נחצה לשניים. היינו צריכים למצוא סירה כדי לעבור לצד השני של הנהר. מצאנו והגענו אל היער בצד השני. כולם התפזרו ונשארתי לבדי. מרחוק ראיתי אורות של עיירה קטנה, צעדתי לשם מבלי לדעת האם אני בכיוון הנכון. הייתי מותש ומכוסה זיעה. לפתע יצאתי מהיער ומצאתי את עצמי על הכביש הראשי המוביל לביאליסטוק. שמעתי צעקה ברוסית: "עצור!". אני רואה מולי חיילים עם כובעים מחודדים. איני מבין דבר ממה שהם אומרים לי. הם בודקים את החפצים המעטים שלי ואומרים לי: "לך!". אבן נגולה מלבי.
נכנסתי לביאליסטוק. המוני פליטים ישנים ברחוב, בבתי הספר. המהומה גדולה. פניתי והלכתי לכיכר השוק. מכרתי כמה חולצות ושרוכים שהיו לי. הרוסים קונים הכל, שום מחיר לא יקר עבורם, יצאתי משם עם כמה רובלים ביד.
פורסם ברחובות כרוז המודיע שהרוסים מחפשים עובדים ברוסיה. הצטרפתי לתור ארוך עם כמה אלפי פליטים יהודים.
זה היה בחודש אוקטובר 1939. קור עז שרר. כעבור מספר ימים נסענו, כשלושים גברים, במשאית, אל ניז'ני טאגיל.
שבועיים נסענו ולא ראינו את הסוף. ככל שנסענו יותר לתוך רוסיה, כך גבר הקור. אנחנו רואים בצד הכביש קבוצות גדולות של המוני אנשים, עומדים בתור כדי לקבל מים חמים. אותנו, הפולנים, העמידו בתור נפרד. "עשרים שנה לא ראיתם סוכר בעיניכם, היכנסו ראשונים לבית הקפה" - אמרו לנו הרוסים.
סוף כל סוף הגענו ניז'ני טאגיל. הכניסו את כולנו לבית המרחץ. משם ישר לעבודה. היינו קבוצה של שמונה מאות גברים. היינו צריכים להניח קו של צינורות מים. הטמפרטורה הייתה מינוס חמישים מעלות, האדמה הייתה קפואה והיה צורך לחצוב בה עם דינמיט. עבדנו במשמרות. מי שקיבל לעבוד במשמרת השלישית, בלילה, הרוח הייתה כל כך חזקה שהקפיאה את השיער מתחת לכובע. עבדנו לפי נורמה, אבל איש לא ידע מהי הנורמה. התחילו הצרות, כבר בשבוע הראשון נפל הקורבן הראשון.
מהבית הגיעו ידיעות מרות. עזבתי את העבודה כאשר העבירו אותי אל הצבא האדום. שלחו אותנו לאוקראינה. שם, מסתבר, פשוט לבלות את הלילה בחוץ, בין עלי העצים. הרגליים היו כל כך קפואות שלשכב בין העלים הרגיש לנו כמו לישון במיטה ביתית טובה.
לפתע קרה הלא יאומן.
בהיותנו קרובים לפולטבה, קיבלנו את הצו של סטלין - כל החיילים של היטלר נקראו לתקוף את המולדת שלנו. מלחמה. הצו קורא להגן על המולדת לחיים או למוות. אני מוציא מהכיס את תמונת משפחתי, מביט היטב בתמונה ותוהה אם אי פעם אזכה לראות את בני משפחתי.
כבר שומעים את קולות המטוסים הגרמנים. פצצות נופלות וכבר יש קורבנות.
לאחר זמן קצר מגיע צו חדש: על כל הפולנים לעזוב את הצבא האדום ולהתגייס לצבא הפולני החדש, צבאו של הגנרל אנדרס.
בינתיים שלחו אותנו לגדוד העבודה. תפקידנו היה לבנות ולחפור מכשולים נגד הגרמנים. חיינו בתוך היערות. הייתה זו עונת הגשמים. היינו כל הזמן רטובים. נענו כל הזמן בצמוד לצבא. מצאנו את עצמנו בתוך המדינה, הגרמנים רדפו אחרינו ללא הרף. אלפים מאיתנו נשארו חסרי ישע מאחור, לא מסוגלים להמשיך ללכת, הכבישים חסומים על ידי החיילים הנסוגים. כך מצאנו את עצמנו על נהר הוולגה.
כאן נוצר הצבא הפולני של הגנרל אנדרס. מוסרים אותנו לידי הצבא הזה.
אני נמצא בין הפולנים. אני שומע את השפה המוכרת והביטויים המוכרים לי ואני נזכר בפולין שלפני המלחמה (במובן הרע).
אני יוצא מרוסיה עם צבא אנדרס, מגיע לפרס ומשם לארץ ישראל.
כאן החלטתי להישאר עד סוף המלחמה. כך היה, כאן נשארתי.
ממשפחתי לא שרד איש. כולם נרצחו בתאי הגזים של טרבלינקה.
ספר יזכור זה, יהיה מצבה לכל יהודי קורוב. נחרוט בליבנו שנאה לכל אלה שרצחו את קרובינו ויקירנו.
תמיד נזכור אותם. תמיד!
ורשה הופצצה. ביום הרביעי למלחמה יצאתי לדרך והלכתי ברגל לקורוב. הדרך הייתה מלאה באלפי פליטים, מלאה במכוניות ועגלות. מזג האוויר היה נאה, דבר ששיחק לטובת הרשעים, הם הפציצו את הדרכים והרגו אנשים רבים. אחרי ארבעה ימים בהם ישנתי בדרך הגעתי לעיירה. היה זה יום שישי, הגעתי לבית של גיסי, רציתי להיכנס להתרחץ אבל שמעתי את קולות המטוסים הגרמנים. רצתי מיד החוצה לרחוב וראיתי איך ההפצצה גורמת לשריפת בתים והרחובות מתמלאים באנשים הרוגים. האש בערה מכל הצדדים של העיירה, הדרך היחידה לברוח הייתה לכיוון בית המרחץ. רצנו לשם. אנשים חטפו מהבית כל שיכלו. כל הבתים בעיירה עלו באש. לאחר זמן הגיעו מטוסים נוספים והפציצו את הבתים המעטים שנשארו.
עזבתי את קורוב והלכתי לעיירה וונבולניצה. שם יותר בטוח, היא שוכנת הרחק מהכביש הראשי. המוני אנשים הגיעו לכאן מכל האזור והעיירה הייתה דחוסה, הצרות הלכו והתגברו.
החלטתי לצאת מהעיירה וללכת לכפר קלמנטוביצה שם פגשתי את הורי.
האיכרים סיפרו שהגרמנים כבר נכנסו לקורוב. הם הרגו את בעל טחנת הקמח יצחק עלי, יהודים נוספים נרצחו, אחד הגויים הראה לגרמנים את המקומות בהם החביאו היהודים את הסחורות שלהם. הפחד והפאניקה בעיירה גברו מרגע לרגע. הגרמנים תפסו מפעם לפעם יהודי והרגו אותו. דיברתי עם הורי על האפשרות לחזור לורשה. חזרתי לורשה ולא הכרתי את העיר. רחובות רבים נמחקו. לא יכולתי לחזור לבית בו גרתי. הייתי חייב להיכנס דרך הקירות. כל חצר הפכה לבית קברות, כל כיכר לאפר ואבק. החלטתי להמשיך ללכת הלאה אל המזרח, אל הצד השני של נהר הבוג, שכבר נכבש על ידי הרוסים.
עזבתי ביחד עם קבוצה של יהודים. הלכנו דרך מינסק ושדליץ וכאשר התקרבנו אל הנהר תפסו אותנו הגרמנים. הקצין הגרמני דרש שניתן לו את כל הכסף שבידינו, איש הגסטפו ירה והרג אחד מאיתנו:
"אתם יכולים ללכת אל הרוסים המלוכלכים, אבל את הכסף שלכם תשאירו אצלנו!"
הם לקחו את כל הרכוש שלנו ושחררו אותנו.
הגענו אל נהר הבוג, אבל שום נס כמו של משה רבנו לא קרה, הנהר לא נחצה לשניים. היינו צריכים למצוא סירה כדי לעבור לצד השני של הנהר. מצאנו והגענו אל היער בצד השני. כולם התפזרו ונשארתי לבדי. מרחוק ראיתי אורות של עיירה קטנה, צעדתי לשם מבלי לדעת האם אני בכיוון הנכון. הייתי מותש ומכוסה זיעה. לפתע יצאתי מהיער ומצאתי את עצמי על הכביש הראשי המוביל לביאליסטוק. שמעתי צעקה ברוסית: "עצור!". אני רואה מולי חיילים עם כובעים מחודדים. איני מבין דבר ממה שהם אומרים לי. הם בודקים את החפצים המעטים שלי ואומרים לי: "לך!". אבן נגולה מלבי.
נכנסתי לביאליסטוק. המוני פליטים ישנים ברחוב, בבתי הספר. המהומה גדולה. פניתי והלכתי לכיכר השוק. מכרתי כמה חולצות ושרוכים שהיו לי. הרוסים קונים הכל, שום מחיר לא יקר עבורם, יצאתי משם עם כמה רובלים ביד.
פורסם ברחובות כרוז המודיע שהרוסים מחפשים עובדים ברוסיה. הצטרפתי לתור ארוך עם כמה אלפי פליטים יהודים.
זה היה בחודש אוקטובר 1939. קור עז שרר. כעבור מספר ימים נסענו, כשלושים גברים, במשאית, אל ניז'ני טאגיל.
שבועיים נסענו ולא ראינו את הסוף. ככל שנסענו יותר לתוך רוסיה, כך גבר הקור. אנחנו רואים בצד הכביש קבוצות גדולות של המוני אנשים, עומדים בתור כדי לקבל מים חמים. אותנו, הפולנים, העמידו בתור נפרד. "עשרים שנה לא ראיתם סוכר בעיניכם, היכנסו ראשונים לבית הקפה" - אמרו לנו הרוסים.
סוף כל סוף הגענו ניז'ני טאגיל. הכניסו את כולנו לבית המרחץ. משם ישר לעבודה. היינו קבוצה של שמונה מאות גברים. היינו צריכים להניח קו של צינורות מים. הטמפרטורה הייתה מינוס חמישים מעלות, האדמה הייתה קפואה והיה צורך לחצוב בה עם דינמיט. עבדנו במשמרות. מי שקיבל לעבוד במשמרת השלישית, בלילה, הרוח הייתה כל כך חזקה שהקפיאה את השיער מתחת לכובע. עבדנו לפי נורמה, אבל איש לא ידע מהי הנורמה. התחילו הצרות, כבר בשבוע הראשון נפל הקורבן הראשון.
מהבית הגיעו ידיעות מרות. עזבתי את העבודה כאשר העבירו אותי אל הצבא האדום. שלחו אותנו לאוקראינה. שם, מסתבר, פשוט לבלות את הלילה בחוץ, בין עלי העצים. הרגליים היו כל כך קפואות שלשכב בין העלים הרגיש לנו כמו לישון במיטה ביתית טובה.
לפתע קרה הלא יאומן.
בהיותנו קרובים לפולטבה, קיבלנו את הצו של סטלין - כל החיילים של היטלר נקראו לתקוף את המולדת שלנו. מלחמה. הצו קורא להגן על המולדת לחיים או למוות. אני מוציא מהכיס את תמונת משפחתי, מביט היטב בתמונה ותוהה אם אי פעם אזכה לראות את בני משפחתי.
כבר שומעים את קולות המטוסים הגרמנים. פצצות נופלות וכבר יש קורבנות.
לאחר זמן קצר מגיע צו חדש: על כל הפולנים לעזוב את הצבא האדום ולהתגייס לצבא הפולני החדש, צבאו של הגנרל אנדרס.
בינתיים שלחו אותנו לגדוד העבודה. תפקידנו היה לבנות ולחפור מכשולים נגד הגרמנים. חיינו בתוך היערות. הייתה זו עונת הגשמים. היינו כל הזמן רטובים. נענו כל הזמן בצמוד לצבא. מצאנו את עצמנו בתוך המדינה, הגרמנים רדפו אחרינו ללא הרף. אלפים מאיתנו נשארו חסרי ישע מאחור, לא מסוגלים להמשיך ללכת, הכבישים חסומים על ידי החיילים הנסוגים. כך מצאנו את עצמנו על נהר הוולגה.
כאן נוצר הצבא הפולני של הגנרל אנדרס. מוסרים אותנו לידי הצבא הזה.
אני נמצא בין הפולנים. אני שומע את השפה המוכרת והביטויים המוכרים לי ואני נזכר בפולין שלפני המלחמה (במובן הרע).
אני יוצא מרוסיה עם צבא אנדרס, מגיע לפרס ומשם לארץ ישראל.
כאן החלטתי להישאר עד סוף המלחמה. כך היה, כאן נשארתי.
ממשפחתי לא שרד איש. כולם נרצחו בתאי הגזים של טרבלינקה.
ספר יזכור זה, יהיה מצבה לכל יהודי קורוב. נחרוט בליבנו שנאה לכל אלה שרצחו את קרובינו ויקירנו.
תמיד נזכור אותם. תמיד!
דוד ניסנבוים ואשתו בלה, הגיעו לארץ ישראל בשנת 1913 ושם נפטרו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה