משה שולשטיין הוא משורר ידוע, מחברם של כרכי שירה רבים, הוא היה פופולרי במיוחד בחוגים המהפכניים בפולין שלפני המלחמה. יצירותיו נקראו לעתים קרובות בערבי עובדים, במיוחד שירו, "האב מכה" (לפני המלחמה) ושירו "ראיתי הר" (על מיידנק, לאחר המלחמה).
משה שולשטיין הוא בן קורוב. הוא התגורר בפריז בשנים שלפני המלחמה ובמהלכה.
"נולדתי בקורוב ב-9 בספטמבר 1911. הורי: רוזה גיטל ובנימין. למדתי בחדרים של גצל מלמד, משה יוסל ניסנבוים ואחרים. בגיל 12 למדתי חייטות אצל משה שטרסבורג. עזבתי את השטעטל עם הוריי בשנת 1924. מכאן ואילך גרתי בוורשה. למדתי בבית הספר היהודי. בשנת 1927, פרסמתי את השיר הראשון שלי בכתב העת "תקוותנו" – של י.מ. וייסנברג. בשנת 1934 פרסמתי בלובלין את קובץ השירים הראשון תחת הכותרת "לחם ועופרת". בשנת 1937 עזבתי את פולין. מכאן ואילך, בצרפת, שם שרדתי את מלחמת העולם השנייה..."
כמה מספריו ראו אור בפריז בשנים האחרונות.
ראיתי הר -
והוא גבוה יותר מה"מונט בלאן",
וקדוש יותר מהר סיני,
לא בחלום - במציאות, על פני האדמה
כזה הר, כזה הר ראיתי
של נעליים יהודיות במיידנק.
כזה הר, כזה הר ראו עיניי.
ופתאום, זה קרה כאילו בנס,
ראיתי את ההר זז ונע מהמקום
ואלפי הנעליים מסתדרות מעצמן
בזוגות,
ובשורות -
והולכות…
הקשיבו, הקשיבו למצעד, הקשיבו להמנון
של הנעליים הנותרות - הסימן האחרון
של קטנים וגדולים, של ילדים ונערים.
פנו מקום כבוד לשורות, לזוגות! –
פנו מקום לדורות, לשנים! –
צבא הנעליים, הוא צועד והולך
הוא ממשיך מתקדם, ועוד איך!
אנו הנעליים, אנו עדות אחרונה,
אנו נעליים של נכדים וסבים
מפראג, פריז ואמסטרדם.
מן הגיהנום ניצלנו ובחיים נשארנו
ובעוד אנו רק מבד ועור -
ולא בשר ודם - כולם
נמנעו מלהבות הגיהנום.
שמעו, שמעו, את קולות הצעדים
מכל המינים: מבית התפילה של הרבי,
ומגפיים, פשוטים ורגילים,
של יהודים פשוטים, של קצבים, עורות,
ושל נעליים סרוגות קטנות של ילדים,
שרק עכשיו התחילו ללכת.
הסוליות עושות רעש עם כל מיני צלילים:
רשרוש גומי של חתן,
נעלי המשי של הכלה,
שלא הלכו לחופה,
מקלות החופה שנשארו בצד
עכשיו תבכו עליהם.
אנחנו נעליים מיאסי, ממונקאץ' ומאתונה,
הם הולכים לשוק ולסדנה,
והולכים בשלום לדרכם,
לחנות, למפעל, לבית ספר לילדים, לחדר.
עכשיו אנחנו הולכים - ירושה מהקהילה,
מי שעזב, עזב אותנו...
אם הלהבה הספיקה לעצמות ולבשר
פי האש טעם ולא עיכל אותנו
וירק אותנו הצידה, -
עכשיו הקשיבו, עכשיו הקשיבו לחריקת הסוליות שלנו
שעוקבות אחרינו כמלווה.
אנחנו, נעליים שהלכו לטייל בפארק,
שהובילו את החתן והכלה לחופה,
ודרך הדורות הלכו
לשמחות, לחתונות וללידות,
והלכו לרקוד במלוא הרעש מההתלהבות,
ובשקט הלכו להלוויות.
עד שפעם אחת בתהלוכה חגיגית ארוכה,
הלכנו בשקט להלוויה שלנו,
נפרדים מהתנועה של זקנים וצעירים,
כשהחיים הנסתרים עזבו אותנו,
הרעל כיבד אותנו ולא חנק אותנו,
כי אנחנו - בלי לב, בלי גרון, בלי ריאה.
אנחנו הולכים בלי מנוחה וצעד, צעד...
לתליין לא היה סיכוי
לתפוס אותנו בשק השודד שלו,
עכשיו אנחנו הולכים אליו, כדי שכולם ישמעו
הצעדים שהולכים כמו זרם של דמעות,
הצעדים שמכים בשיפוט.
ותקשיבו ותקשיבו, מי פעם לא ירצה
לשמוע את הליכתנו דרך סף המוות,
עכשיו שמעו, ברחבי העיר,
אנחנו הולכים - הדים מתים של חיים -
לעולם לא ניתן לך מנוחה
והולכים והולכים והולכים…
אייזיקל הצועק
בלילות חורף ארוכים קולו מגיע אלי ואינו נותן לי לנוח.
מי זה, מי? אני לא זוכר את המראה שלו, את דמותו או את המחווה הכי קטנה שלו.
עם שחר החורף, הוא היה מעיר את השטעטל שלי לעבודה ולמסחר,
"קומו לעבודת הבורא!" – קולו המקונן מבחוץ היה מפחיד אותי.
כמו מעיל הפרווה שלו, הז'קטים, חגורות העור, האפודים מהדהדים,
היום הוא מנקה את מוחו מהשלג של השטעטל ההרוס שלי בפולין.
ואייזיקל הצועק שוב מגיע לחלון שלי היום להעיר אותי,
כמובן, כאשר שמשת החלון הייתה חלבית ותנור החימום ללא אש,
כמובן, בשלגים - עכשיו הוא מסתובב בדמיוני,
ואני שומע אותו נאבק שם עם הרוח ועם הקירות, כמו עיוור
חליפת הסאטן שלו מרופדת בלילה ומוצמדת בכוכבים -
זקן, יהודי פשוט, שהכרתי רק משמיעת קולו.
מכל מה שהזמן כיסה והטיל בצל - קולו נשאר,
זה מעיר אותי, זה רוצה להיות לפחות בשיר שלי, כפי שנכתב בפנקס,
כמו חייו, מקל האלון הרגיל שלו נכתב בשלג,
שמו חתום - את שמו קיבל בגלל המקצוע שלו, הצעקות שלו, שהעירו אותנו...
השטעטל מכוסה בשלג ובשינה ובחלומות של פלא,
ועל המיטות, מזרני הקש – עטופים בכיסויים, כל אחד בנפרד.
הכרית שם מלאה במטבעות זהב, או רק עם ביטויים לא ישרים "חסרי ערך",
הרוח גונחת בארובות כמו יבבות עקשניות, לא נוכחות, בהלוויות.
הכפור זוחל בשלווה על שמשות החלון כמו חיה מוזרה ורבת רגליים.
ולפתע מישהו מבחוץ קוטע את הדממה - זה אייזיקל הצועק.
כולם שומעים את קולו המקונן ואת ניגונו, אך איש אינו רואה אותו,
כמו צרצר ששומעים אותו אבל לא רואים אותו - חבוי מאחורי לבנים ואבנים.
אבל מי היה צריך לראות את אייזיק, צריך רק לשמוע אותו צועק.
עבור הקהילה היהודית היה קולו כלי מלחמה נגד שינה.
הוא בקולו מהלילה - חפר כמו שאגה - כמו בעל חיים לא ידוע,
קולו היה דומה לקשת על כלי מיתר של כלייזמר.
לפני אייזיקל לא נשמע אף ציוץ - רק הרוח קוננה בשלגים,
הקול שלו היה סימן לתרנגול, סימן להתחיל לקרקר,
וידעו הכוכבים שמתחיל היום בגלל אייזיקל הצועק.
הוא התעורר - ואז הדלי שיקשק בבאר והקש נע ברפת.
חריקת המפתח, שער מפהק נפתח בישנוניות, ממשיך.
עשן מארובה מתמקח, מסתלסל הצידה ומתכופף.
קללה מתברגת אל הבוקר כמו צביטה בגוף עבה,
גלגל הטחנה טוחן ומישהו מדמיין תפילת שחרית מהירה ושקטה.
הברזלים במסגריה מהדהדים לוהטים באדום ומפזרים זהב - הון,
הסוסים רתומים למזחלות כדי לצאת ליריד על הכבישים הלבנים והמכוסים.
מאחורי הבתים הדלתות נפתחות, לאט לאט החיים מתחילים להתגלות,
כאילו קולו של איזיקל היה לחש של כישוף והמקל הפשוט שלו קסום.
פעם, העיר איחרה, ושלא כתמיד, ישנה,
כי הניגון של אייזיקל לא נשמע ובהמשך הם קמו והתרוצצו
בשוק, שם מישהו נחרד לאן הובילו נקודות בוץ -
עקבות צעדיו של אייזיק בשלג, הסימנים, כתובת המקל שלו.
לזקן שלו, לבן מזקנה ושלג, הייתה סיבה להתמתח.
הוא לא אמר דבר והשטעטל לבד עם הקולות שלו התעורר בעצמו.
הם חיפשו בין הז'קטים, האפודים והחגורות הרופפים והפתוחים של אייזיקל
אות חיים, רשרוש וסימן הכי קטן.
במשך שנים הוא היה מעיר את העיר - עכשיו היא ניסתה להעיר אותו, להחיות אותו, לצעוק,
אבל עכשיו בשלג - במיטה מסודרת ולבנה, במיטה מסודרת - הוא שכב ושתק...
הניגון של מכונת התפירה של אבי
לאבא שלי הייתה מכונת תפירה,
אני לא יכול לדעת בשום אופן ממתי,
כי כשראיתי לראשונה את האור הבהיר
היא כבר היה תושבת בביתנו.
אבי כנראה קיבל אותה מזמן
כנדוניה או כמתנת חתונה.
אני יודע רק את זה: זיהיתי אותה
באותה מידה שידה של אמא שלי מנענעת אותי לישון,
אני רק יודע שספגתי את המנגינה שלה
יחד עם השיר שאיתו נוענתי לישון.
כמה טוב היה השיר שלה בשבילנו,
כשהמחט והמוט רקדו בשמחה,
והבד והפוסטיאן חיכו,
כדי שהיא תדגום גם אותם.
הבגדים שנשארו בעשרות
עם השירים על תפוחי אדמה, של תקווה וטוב,
שליווה אותו בשיר,
נשמע "שלושה בגדי לילה" של פרץ,
השיר של אחותי הגדולה, שהביאה
לשטעטל והסתבך, פנה
ונכנס לגלגל המכונה,
רעד בתפר של כל שמלה.
כשהחורף ירד על השטעטל
מכונת התפירה עברה בכל העולם.
גררה את עצמה לכפרים מרוחקים,
עמוסים בקרונות איכרים, בקש,
עם טלית ותפילין עם הברזל והמספריים,
והכף והסיר החלבי, לפי ההתאמה,
כך, היא הלבישה את כל בני הבית,
תפרה לכפריים לבוש חם.
כמה בודדים היינו בלי הקול שלה
כששקט, כשאין עבודה, היא
עמדה בשקט, לבד בפינה,
המחט נחלשה, נתקעה בשיניים.
ה"בובה", עירומה, עומדת בצד אחד
שום דבר לא נמדד עליה - אין זכר לתפירה כלשהי,
אף אחד לא מלטף אותה, אין מגע,
שום חריקה לא נשמעת, שום ציוץ ממנה.
המכונה שותקת - והשיר שלה דומם,
הסירים על הכיריים שותקים - שלינג ושלנג,
הקומקום אינו שורק, ההדלקה לא פועלת.
עד שפעם אחת, המכונה שלנו הוצאה
מן הבית כמו בעלת מום בעגלה
היא הונחה עם רהיטים, כלים
עם ילדים, עם תינוקות... במשך הלילה ודרך הכפור
המכונה נסעה לוורשה...
המכונה הניחה רגל על אחוזה
במורנוב, קצת
כאן בהמולה, בחיפזון
ושם היא ירדה לחדר מרתף,
מתביישת כאדם עני, ראשה צנח.
מה עושים במורנוב בלי מכונה?
ובכן, עוד אחת הגיעה לשם.
הגלגל מסתובב, עוד אחד מסתובב
במרתף, שבו האור מועט וחסכן.
מקום בו השולחן הוא המיטה והמיטה היא השולחן
והיא רצה בצורה מסודרת על בד כמו דרך כפרית,
קצה רודף קצה, כמו כביש אחרי כביש,
הימים רצים איתם וחולפים חודשים,
מכונת התפירה מזדקנת, מזדקנת במצוקה,
העור המבריק שלה נסדק ומתקמט.
ראשה מתכסה חלודה וכתמים רעים,
ראש אבי - עם אותו משי,
אבל היא עדיין עובדת, לא מפסיקה.
קמה לתחייה בשמן, ראשה ער.
סלילים מונחים מתחתיה, כמו ביצים תחת תרנגולת,
ונעשה שוב, שוב, שוב,
והיא עובדת שוב, תופרת שמיכה,
מרחיבה את כוחה העלוב והישן.
שולחן הכתיבה שלי נועד להישאר אחריה,
כשהשירים שלי נשמעו לראשונה . . .
זה חיכה לזמנים מצערים - - -
עם כולם היא נכלאה בגטו.
אבי נשא אותה לחנות הגרמנית
ראשו צריך להציל אותה, לפדות אותה,
זה יפטור את אמא שלי מהצורך,
איפה ששכבה - ציפור חנוקה בזוהמה -
הברזל חסר תועלת, חלוד, שקט,
ודמות מסתובבת בחצר,
עם צלעות קרועות. היא שוכבת עם מת,
ממתינה למוות כמו לנס.
מה כבר תפרה מכונת התפירה?
מפשתן וקטיפה, מסאטן ומשי,
ז'קטים וחולצות מפשתן תוצרת בית,
שמלות קטנות וקצרות מלאות קסם ילדותי,
טרוסים עדינים והינומות של טול
ותחרה ומלא נצנצים.
עכשיו, אבוי, מה המכונה תופרת, מה היא תופרת, -
בגדים שנאגרו על ידי מלאך המוות.
הירוק של בד מטמא גורם לסחרחורת,
היד כבר לא יודעת שום צבע אחר.
המחט העיקשת נגיחה רעילה,
למעשה מבחיל את מכונת התפירה, חונק אותה וגורם לה להקיא
עם הירוק של הבד, כמו הירוק של המרה,
עד שהחדר עלה על גדותיו,
וניתנה לו הוראה: די! -
והעגלה המכוסה נתנה לו דחיפה.
עמוס שוב באנשים וחבילות,
ועם אבא-אמא שלי היא שוב עזבה…
היא ניצבת בעגלה החשוכה והצפופה.
אין אור - מתעללים בו שם.
וטוב שהמכונה לא צריכה אור,
שאין לו חזון לראות את הכאב,
וטוב למכונה, שהיא מכשיר.
לסיד החונק אין שליטה עליה.
היא לא חשה בדם, לא מרגישה שום דמעות.
וטוב שאין לה חוש שמיעה,
לשמוע את הווידוי, את חריקת השיניים,
הצחוק המטורף, הגניחות, היבבות.
היא נוסעת לטרבלינקה. היא נישאת עכשיו
דרך כפרים מוכרים עם עצים וכלבים,
לאן היא נוסעת פעם בחורף שלג,
תפירת בגדים מרופדים חמים למשפחות. -
עכשיו העבודה לוקחת אותה לכלא - הרכבת
החייטים ביחד תחת שלטון גרמני.
היא נישאת, כמו חולה, מהרכבת,
הם מנסים להצניע את הפלדה של ראשה.
והיא מופרדת לתמיד מן החייטים.
ועכשיו, ייתכן, שהיא עומדת חסרת בית
כלואה בארץ הריין הטמאה,
הניגון שלה מהול ביפחה שקטה,
והקרש השנוא של הרצפה שורף אותו.
רגל כמו משא, צעדי הפדל שלה
ודורך על השנים, הימים והלילות.
השריד היחיד של ביתי מחולל. -
הוא עומד אבוד, בודד ומרוחק מהבית,
שם יש לתפירה שלה שמיעה עוינת -
הקול המוכר, היחיד עלי אדמות,
הקול המוכר שהייתי רוצה לשמוע עכשיו,
הייתי עומד לידה, על הבסיס שלה
וכמו קרוב משפחה - אדבר מהלב שלי,
והייתי מטיל ספק בזה הרבה זמן,
על כל מה שהיה יקר ומוכר לי...
ואולי היא עומדת מוזנחת ולבד לגמרי
בשדה, בשממה של שרידים כבויים,
שם בין ערימות הנעליים שנותרו
– גם אלה שמיהרו לתפור… -
וכל מיני חפצים נוצצים בלהבות,
אשר יחד מחבקים אחד את השני,
ושאריות של בגדים, של לבוש אנושי,
מפשתן גס ועד קטיפה עדינה
– דברים כאלה שאולי היא גם תפרה –
ומתכופפים זה לזה כמו ראשים
של דמויות אפלות, קפואות נוקשות,
ועד מהרה קד בלחש ורשרוש.
ויד עצם מבצבצת מהשרוול,
כאילו פנה אליה ברחמים,
התחזקה עם כל מיני בגדים שם
ונתן לה פקודה וציווה: לתפור!
ובשקט ובסוד מגיעות
רוחות לילה והיא מסובבת את הגלגל
והיא קוראת לזקנים את המנגינה,
היא חורטת את בד המפרש בשיניה,
גונחת צועקת על הזנחה ובושה
ומחור בשמים - הבד הכחול.
מגשמים ומים זורמים, בלחות,
היא עומדת מכוסה חלודה, כמו אבוס.
וכמו נביא מעונה בשלשלאות,
שעומד על חורבות, הרס ומוות,
– אך מבטו הבהיר אינו כבה –
היא עומדת על ההר של השריד שנותר.
הניגון שלה עולה כמו תלונה וקורא
ושם מתפוצץ לחתיכות בחלל האוויר,
וכוכבים קטנים נופלים מהקצה השמימי
ולנשק כל פצע לא ברור שלה
כסי את החלודה והקלי על הכאב
ונופלים כמו חבטות לקווים התפורים.
מהערימה הקדושה, קמים ודוחפים
אלפי זוגות משקפי ראייה מסתכלים מסביב
במבטים – אישונים כבויים – מזוגגים –
החזון עולה כמו רוח בהירה -
ומאיר את הפריטים התפורים, התפירה,
והיא עולה כמו על השלבים, במדרגות.
מלווה באור, מוקפת ועטופה,
היא נושאת את עצמה במומנטום גבוה יותר ובצעדים
ואני שומע את קולה החלוד בכל מקום,
הקול הישן, המוכר של העבר,
היא אומרת לי: "זהה את הקול של אמך."
ואלפי משקפי הראייה מביטים בי,
מעמיס את ליבי בכעס לוהט:
הניגון שלה צריך להישאר לנצח השיר שלך.
- - - -
הערה: פוסיטאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה