מאת: דוד קרטמן ושיינדל שטרסבורג, רמת גן
בחורף 1921–1922 נוסדה בקורוב "פועלי ציון שמאל". החבר יהושע טרשיץ מפולאווי היה זה שהקים את התנועה. הוא נשלח מהמרכז בוורשה להקים מרכזים של פועלי ציון בתוך מחוז פולאווי.
הוא אסף קבוצה של צעירים ומבוגרים, עובדים, שהיו לאומנים בעליל, וגם סוציאליסטים. החבר טרשיץ דיבר על משימותיו של פועלי ציון שמאל, על הבעיות הלאומיות והחברתיות. בין הנאספים היו:
חנה איטה ריצר, שיינדל שטרסבורג, שרה ריצר, רוחמה ריצר, חנה קלפרמן ועוד. היה גם מישהו שממש לא היה לו ניסיון בעבודות של הלוואות, בעבודה בכלל - ודווקא זה הוא שלימים הפך למנהל הראשי של פועלי ציון שמאל בעיר, וזה היה יוסף לרמן.
אבל מאוחר יותר, עם העבודה הארגונית, הוא ריגש את כולנו. שאבנו את כל הידע מהצעיר הזה מבית המדרש והוא גידל אותנו להיות אידיאליסטים טובים ומסורים של פועלי ציון שמאל.
מאיפה בעצם קיבל יוסף לרמן את כל הידע הכללי הזה? זה הסיפור:
הוא היה בנו היחיד של אביו מנדל, ומנדל לא רצה שבנו היחיד יצטרף לצבא בשנת 1918. במהלך המלחמה שלח את בנו לווינה, שם פגש את פעילי השמאל פועלי ציון וחברים מובילים כמו – זרובבל, בוקסבוים, רוזן, ובאמצעותם למד, שם הוא גם קרא ולמד הרבה.
הוא הפך למנהיג לא רק של ארגון קורוב, אלא גם של האזור כולו.
היינו צריכים לגייס כסף כדי לשכור מקום ולהיות מסוגלים לבצע את הפעילות שלנו. פועלי ציון השמאלני לא היה חוקי, אז הקמנו חברה תחת הכותרת "קורסי ערב". חברה זו התחייבה להעביר שיעורי קריאה וכתיבה ביידיש. ארגנו קריאות, ערבי דיון, הצגות תיאטרון וספרייה. האמנו בסיסמה - "ידע הוא כוח".
הוקם ארגון נוער נפרד של "פועלי ציון", אותו ניהל אהרון לייכטר. מלבדו, הפעילים האחרים היו: חיים מרדכי ניסנבוים, אהרון אקרמן, פייגה שטרסבורג, רחל רוזן, נחמה ולרשטיין. הם יצרו ארגון נוער פעיל, הישגי ומהפכני.
יש להזכיר כאן בנפרד את אהרון לייכטר, הנגר. הוא עשה רושם רב על בני הנוער, הצליח בקלות לתת להם מושג תיאורטי - הן בנושאים פוליטיים והן לגבי נושאים ספרותיים. הוא היה מתווכח חריף הן עם ה"אדומים" והן עם הציונים המקומיים. הוא לא חשש שירביצו לו, כי אוי למי שאפילו ינסה להתחיל איתו פיזית. הוא תמיד היה מנומס וענייני בוויכוחים עם יריביו. הוא היה אדם טוב.
במשך זמן מה נשא עמו את הרעיון לעלות לארץ ישראל - ברגל. לבסוף הגיע לישראל ונפטר לאחר מחלה קשה בגיל 40.
כאשר אהרון לייכטר כבר לא היה בקורוב, החלו ה"אדומים" להתנהג אחרת - במהלך דיון, כשהם נלחצים אל הקיר בשאלה שלא הייתה להם תשובה עליה, הם החלו להילחם, לשבור, לנפץ שמשות, ולהרוס את המרכזים. זה אפילו היה נכון עבורם להוציא עיניים זה לזה. היינו צריכים מהר מאוד ללמוד את טקטיקות תורת הלחימה כדי להיות מסוגלים להגיב בחבטה על חבטה. זה קרה רק במקרים קיצוניים. באופן כללי, ניסינו, ככל שיכולנו,לקיים דיונים בין בני הנוער בשפה חמה וידידותית.
בנפרד, נאמר כמה מילים על החבר אהרון אקרמן. הדיונים שלו עם ה"אדומים" היו ברמה גבוהה יותר כי הוא קרא היטב והוא תמיד הביא טיעון חשוב וציטוטים מתאימים. הוא דיבר בהערכה רבה גם על רעיונות האופוזיציה, וטען בהיגיון והגינות.
היה לו גם כישרון משחק והוא השתתף בהופעות שנעשו כדי לגייס קצת הכנסה למסיבה. עבודת התרבות שלנו הרגיזה את ה"אדומים" ובגלל זה הם החרימו כל הופעה שלנו וכל הרצאה שלנו. להיפך, הם אמנם באו, אבל רק כדי לשבש, לשבור דלתות או לנפץ חלונות.
זכור לי במיוחד כאשר פועלי ציון שמאל אירגן מפגש לכבוד אברהם צימרמן, לאחר שחרורו מהכלא. הוא רצה לספר גם על התנהגות חבריו הקומוניסטים שהיו עמו בכלא. ההרצאה התקיימה במועדון של פועלי ציון, בביתו של משה דוד ריצר. ה"אדומים" ממש לא רצו לאפשר להרצאה הזו להתקיים. הם הגיעו מוכנים לשבור דלתות וחלונות. ביניהם היה גם אחי, שמעון קרטמן. עמדתי על המשמר כדי לא לאפשר להם לשבור שום דבר. אח שלי נתן לי מכה בעין עם חפץ קשה. הוא היה במרחק של בערך חצי מילימטר מלהוציא את העין השמאלית שלי. זה היה רק שבוע לפני החתונה שלי (לשיינדל שטרסבורג).
קבוצת נוער של פועלי ציון, מתוכם אנו מכירים:
מאיר, נכדו של שמואל אברהם, מנשה בוכשרייבר, שרה ווכמן, צטל רוזן, רבקה לרמן, פרידה ברנר, ישראל שולשטיין ופנחס אקרמן (מונטריאול)
לעתים קרובות העניק לנו החבר יעקב זרובבל את הרצאותיו העשירות, הן פוליטיות והן ספרותיות. כל העיר השתתפה במצגות שלו. לאחר כל אחת מההרצאות שלו, תמיד קיבלנו השראה ויותר אנרגיה לקראת העבודה המתמשכת. מדי פעם ביקר אותנו גם החבר י' פטרזייל או הסופר יואל מסטבוים. מספר פעמים ביקר אותנו גם החבר הקריין זמר אברהם ברייזבלט. ה"נוער" שלח לנו פרזנטורים כמו – גרשון פרוימן, מאיר רייך, שלום בריצמן ואחרים.
לא היה עוד מארגן בעיר כמוהו, אחד שיכול להעלות מחזה כזה, בפועלי ציון שמאל, היה לו הרבה כישרון וגם מנהל במה משובח - דוד זמדמר. כשעבר לוורשה החליף אותו יעקב ריצר.
בחוג הדרמה הבאים היו חברים:
יידל מנדלקר, שמאי פינקלשטיין, שרה ריצר, חיים ויידה, שיינדל רוטפרב, שרה ורוחמה ריצר, חנה קלפרמן, אהרון אקרמן, יוסף יודל זלצברג, נחמה ולרשטיין, שיינדל שטרסבורג.
היה גם "ארגון נוער" יפה שהוקם. בתקופתנו, בראש הארגון הזה עמדו החברים האלה:
פנחס אקרמן, שלמה רוכמן, מאיר זלצמן, שרה טייטלבוים, בן ציון טננבוים.
רובם באותה תקופה היו חניכים בבתי המלאכה לחייטות.
עומדים מימין לשמאל: ברוך לוין, שלמה אקרמן, יחזקאל פינקלשטיין.
יושבים, מימין לשמאל: מלכה ריצר, בעלה לייבל ויידה, לאה ריצר (ארגנטינה), פייבל דגנשיין, מלבד אלה המסומנים בסוגריים - נספו
כפי שאנו רואים עד היום, הארגונים שלנו יצרו פעילים חברתיים. פנחס אקרמן היה מזכיר האגודה למען יוצאי קורוב במונטריאול. מאיר זלצמן היה פעיל בישראל ב"הגנה" והיום הוא במפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) , הוא הממונה על מינהלת ארגון יוצאי קורוב בישראל, ועובד בקואופרטיב הדפוס הגדול "אחדות" בתל אביב.
בסיום התאורים הקצרים שלנו, אנו רוצים להזכיר ולהדגיש במיוחד את תפקידו של יוסף לרמן. וראוי להזכיר כמובן לשבח את אשתו, הידידה האהובה אסתר גוז'יצ'נסקי, שהפגינה הבנה אינטלקטואלית לחברה ולפעילות המפלגתית של בעלה, למרות שסביבתה והשכלתה – היו מאוד מאוד מרוחקים מרעיונות רדיקליים כמו אלו של פועלי ציון שמאל.
ברגע שמזכירים את שניהם, אז צריך להזכיר גם את החינוך שיוסף לרמן העניק לילדיו – רבקל'ה ושמוליק. כשרבקל'ה הייתה בת שש או שבע, היא כבר הגיבה על חגיגת מהפכת אוקטובר ושבעה בנובמבר. אנחנו זוכרים את המילים כפי שהיא ביטאה אותן:
"נכון, יש עלים צהובים נושרים, אבל כוכבים אדומים מנצנצים!".
בשנת 1933, כשעלינו לארץ ישראל, השארנו מאחור "נוער" חזק תחת הנהגתם של פנחס אקרמן, שרה טייטלבוים ובן ציון טננבוים. מאוחר יותר, קיבלנו ידיעות על עבודתם המשובחת והמוצלחת, שבה הצליחו לארגן בהצלחה את נוער בית הספר, וכיצד צמח הארגון – עד שהחיה הנאצית עלתה על אדמת פולין, רצחה את כולם ומחקה הכל.
רחל רוזן, נספתה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה