מוקדם בבקרים החורפיים, כאשר גגות הרעפים נסדקו מהקור והעולם כולו עדיין ישן בשקט מתחת לשמיכות, רק הרש מיכל שמע את קולו של איציק הקורא, את צעקת ההתעוררות שלו:
"קומו, יהודים קדושים, קומו, קומו, לעבודת הבורא!"
הוא קם מיד, שטף את ידיו, שטף את עיניו, קרא את "אשר יצר", התלבש במהירות ויצא לבית המדרש.
בבית המדרש כבר היה חם, כבר היו כאן כמה יהודים, משה אשר כבר קרא את מזמורי התהילים של היום ומתחכך בתנור החם. אברהם בר אקס מגיע עם הסמובר הרותח שלו ומוכר בווארקה - כוס קטנה של מים חמים עם חלב - בשלושה גרושים.
אני יושב עם משה אלתר יוסף ויוסף לייב אברהם מאיר (גרוסמן) ליד שולחן חסידי קוצק ואנחנו מדפדפים בגמרא. אנחנו לומדים את מסכת נדרים עם פירוש ר"ן. הרש מיכל באמת עוזר לנו להבין את הפלפולים, הוא לומד איתנו עד שהמניין הראשון קם להתפלל.
מה עשה הרש מיכל לפרנסתו? הוא סחר בזיפי חזיר, בפרוות ארנבים או פרוות גירית. אם הצליח לקנות פרוות נמיה, אז היה ברור שיש אלוהים בשמים! להרש מיכל מעולם לא היה כסף משלו למסחר, אבל כל עוד לייביש לזר היה אחראי על קופת גמילות החסדים, הוא לווה ממנו עשרים רובל וסחר בזה כל השבוע. ביום שישי, לפני שעת הדלקת הנרות, הוא החזיר את החוב וביום ראשון בבוקר הוא לווה שוב.
בדרך כלל הרש מיכל לא מתפלל עם המניין הראשון, אבל היום יום שני, יום יריד במרקושוב. הוא ממהר להתפלל עם המניין הראשון. המרחק מקורוב למרקושוב והרכיבה הוא חמישה קילומטרים. מחיר נסיעה במזחלת עולה שישה רובל ולכן הוא הולך ברגל. הוא תמיד מביא שישייה, כסף לשלושה ליטרים של לחם שחור, אבל חוץ מזה - טוב יותר לטייל, כי אז הראש שלו עובד יותר טוב והוא יכול לגלגל במוחו את השאלות עליהן ענה היום לצעירים בבית המדרש.
הרש מיכל צעד על הכביש עם שק על כתפיו, עם כובע מעור כבש על אוזניו. הכפור צורב אבל גם מחשבותיו בוערות - הן רחוקות משם. עוד מעט הוא יעבור את הבית הצהוב. עכשיו הוא ליד עצי הטיליה, מעל הגשר שהוא הגבול בין קורוב למרקושוב. דעתו מוסחת, הוא סוטה מעט הצידה ונוחת מטושטש בשלג. כאשר הוא מרים את עצמו, מנקה את השלג מעליו, שולף את המגף שלו מתוך ערימת שלג אבל זה קשה לעשות. כשהוא אכן מוציא את המגף שלו מהשלג, יוצא איתו תיק נסיעות מעור.
הרש מיכל מוריד את השק מכתפיו, מעיף את התיק הגדול פנימה לשק - וממשיך ללכת.
בהגיעו למרקושוב, הוא הולך לבית התה של טובה'לה בת יונה ושם הוא מניח את השק מתחת למיטה. כל היום הוא עסוק בעסקאות ואז חוזר לבית התה. מוציא את השק מתחת למיטה וחוזר הביתה לקורוב. הוא נכנס לביתו, מתיר את כפתור השק, מוציא את תיק הנסיעות שמצא ומסתכל לתוכו - אוצר! הרבה שטרות כסף חדשים של מאה, יותר שטרות של חמישים והמון כסף קטן. הוא סופר וסופר - וסופר למעלה מארבעת אלפים רובל! יש גם כמה "שוויאדעצטוועס" לסוסים וכמה תרופות.
הוא הולך לתפילת מנחה בבית המדרש. המקום מלא, כל הקהל חזר זה עתה מהיריד, סוחרי הבגדים הוותיקים, סוחרי הנעליים ושאר מבקרי היריד מחליפים דעות על מה שעשו ביריד של היום - ולפתע נשמעות שלוש מכות כבדות על השולחן. שמואל שמש קורא:
"רבותיי, אני חייב להודיע בפומבי שהרש מיכל מצא היום סכום כסף גדול. מי שאיבד ויספק סימן כדי למלא את מצוות השבת אבדה".
פרצה מהומה גדולה בבית המדרש. אבל, אף אחד לא פנה לתת סימן. שבוע שלם עובר, כבר ערב שבת - אף אחד לא פנה. ביום ראשון בבוקר, הרש מיכל הולך אל הכומר ואומר לו להודיע בכנסייה שיהודי מצא סכום כסף גדול ומי שאיבד אותו יפנה אל הכומר. אף אחד לא פנה.
עוד שבוע חלף, אחר כך שבועיים - אף אחד לא דיבר. אבל הרש מיכל לא מצא מנוח. הוא הלך להכריז על כך בבתי המדרש של קונסקובולה ושל פולאווי, וגם, להבדיל, גם בכנסיות המקומיות. אחר צהריים אחד מתקרבת מזחלת רתומה לשני סוסים אל בית המדרש וגוי גבוה במעיל פרווה עם ברדס מתקרב לדלת של בית המדרש. הוא לא מעז לפתוח את הדלת, פותח חריץ קטן, מציץ פנימה וקורא:
"הרשקו בפנים?"
הרש מיכל עומד ליד התנור החם ומחמם את עצמו, הוא ניגש אל הגוי ושואל אותו מה הוא רוצה. האיש תופס אותו:
"הרשקה היקר, יהודי ישר וצדיק, אני הוא זה שאיבד את הכסף הזה!"
הגוי נותן לו את כל הסימנים: כמה כסף במאות, כמה שטרות של חמישים, הכל מתאים. הרש מיכל עולה למזחלת עם האיש. הוא מכוון אותו לביתו ומחזיר לו את תיק הנסיעות עם הכסף. האיש סופר את הכסף ורואה שלא חסר גרוש. הוא מוציא חמישה שטרות של מאה רובל ונותן להרש מיכל. הרש מיכל לא לוקח אותם. הרש מיכל לא רוצה לקחת כסף עבור המצווה שעשה.
הגוי מבולבל, הוא לא מבין דבר. הוא כועס וצועק עליו:
"בוא סע איתי אל הרב".
הרב הזקן, רב יחיאל גולדברג מתחיל להתווכח עם הרש מיכל, אומר לו שהמצווה של השבת אבידה חלה רק לגבי יהודים. אבל, הרש מיכל אינו מסכים ואומר לרב:
"תקשיב, כל חיי התחננתי לאלוהים שיעמיד אותי בנסיון אמיתי, עכשיו כאשר אני בנסיון אמיתי לא אעמוד בו?! לא ולא! הרש מיכל לא ימכור את הנסיון בכסף!"
אבל הגוי לא רצה לחזור בו, הוא חייב לתת חמש מאות רובל ליהודים - שביניהם נמצא ביניהם צדיק כזה.
קראו להרש מיכל ולאלתר יוסף, נתנו את חמש מאות הרובל למעות חיטין. וכך לעניי העיר היו מצות לחג הפסח.
חייבים לערוך חתונה ליתומה!
אצלנו בעיירה לא זכו לקבל בקלות את התואר - "שיינער ייד" ("יהודי יפה"). צריך היה להיות למדן, שומר מצוות, מכניס אורחים ונותן צדקה, עושה משהו טוב למען הקהילה ולהיות בעל הרבה מאפיינים יהודיים טובים.
אחד מהיהודים האלה שאני זוכר - היה ר' שמחה מאיר ויינמן. הוא גר ליד דרך לובלין, בבית גדול משלו עם שתי גינות, אחת מכל צד. באמצע היה חדר כניסה גדול ובשני הצדדים שני ספסלים, אשר שימשו רבות את העוברים והשבים בטיולי הקיץ לאורך דרך לובלין. אפשר היה להסתתר שם, כשהיה שבר ענן של גשם בקיץ תוך כדי הטיול. ביתו של שמחה מאיר ויינמן היה פתוח בדרך כלל, הן עבור אורחים עניים והן עבור כל יהודי נזקק. ר' שמחה מאיר ויינמן שירת כל אחד, אם בצדקה ואם בעצה טובה.
שמחה מאיר היה בעל מוסף בתפילות הימים הנוראים בבית המדרש. בעל שחרית היה – "יהודי יפה" אחר – ר' אבלה הכהן רפופורט. היה לו אילן יוחסין מש"ך הקדוש שמקורו כידוע בדוד המלך עצמו.
"יהודי יפה" שלישי היה ר' יוסף לרמן (בנו של שמואל לייזר). חסיד חם, תלמיד חכם, בעל מזג טוב. ביתו היה בית ועד לחכמים. ביתו של ר' יוסף היה ליד בית המדרש אך קול תורה נשמע מביתו לא פחות מאשר מבית המדרש. בניו, לוי מאשתו הראשונה ומשה מאשתו השנייה, לא למדו בבית המדרש אלא בביתם, לימד אותם האב בעצמו, ממש יומם ולילה. הוא לא היה גביר גדול במיוחד אבל היה בעל צדקה מעל ומעבר ליכולותיו.
יום אחד נפטר בעיירה חסיד, משה חיים, והותיר אחריו אלמנה ובת בוגרת. האלמנה התפרנסה מאפיית עוגיות, לחמניות ושאר מאפים ביתיים. בכל אופן, היה הבדל בין הפרנסה שהייתה לה לבין מה שהיא הייתה צריכה - למשל, אונקיית השומן שקנתה אצל רחל ציפה איידלס, כדי להכין מרק חם שיחמם את כל הגוף בימי החורף. בשבת, אם אלוהים עזר, היא יכלה לקנות אשכול קטן של ענבים. ואם, חס ושלום, לא היה ביכולתה לקנות - אז ברבע גרוש קנתה ממתקים כדי לחגוג את השבת. אבל, כשזה הגיע לאיסוף כסף לנדוניה, כדי לחתן את הבת כאן יכול לעזור רק ריבונו של עולם. והוא אכן עזר - דרך השליח שלו - ר' יוסף לרמן. אבל איך זה קרה?
היה זה יום שישי, אחד מימי שישי הארוכים של חודש תמוז, הנרות כבר דלקו תודה לאל, החסידים כבר באו להתפלל לבושים בקפוטת המשי של שבת, חלקם בכובעי קטיפה וחלקם בשטריימל עשוי פרווה גדולה ומבריקה. חלקם ישבו ולמדו את הזוהר, חלקם קראו תהילים. ר' יוסף לרמן עמד על דוכן החזן, הציץ לתוך ספר - וכלום. זה קרה מאוחר יותר, כמה כמה קריאות:
"נו, יוסף, תגיד כבר 'הודו להשם' ונקבל את השבת!"
אבל יוסף לא התפלל.
"תראו תראו איך הם ממהרים לארוחת השבת! לא נתפלל! לא נתפלל, עד שנאסוף חמש מאות רובל עבור אלמנתו של משה חיים!"
בעל חנות האופנה העשיר ישראל גוז'צ'נסקי קרא:
"הא? למה שלא נתפלל עכשיו? כבר מאוחר מדי לקבל את השבת, בואו נדחה את זה למוצאי השבת".
ר' יוסף ענה בחריפות:
"תראו תראו, המיוחס של ה', התעשר, זכה להביא ילדים מקסימים, הכל מגיע לו! תחשוב לו הייתה זו הבת שלך. לא נתפלל עד שנאסוף את חמש מאות הרובלים. לנערה יש הצעת נישואין מהעיירה פולאווי. יש להסדיר את הנדוניה בסך שלוש מאות רובל, בתוספת הוצאות חתונה של מאתיים רובל. אני אתן חמישים רובל ראשונים, ואתה, ישראל, חייב לתת מאתיים רובל!"
כך היה. מיד כל אחד התחייב ואחרי שבת קודש, מיד לאחר ההבדלה, הלך ר' יוסף מלווה בשלמה, חתנו של שמואל השמש, לביתו של כל תורם ואסף את הכסף.
היתומה התחתנה, במזל טוב, במועד המוסכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה