מאת: הרב דוד קירשנבוים, לונדון - קנדה
בית המדרש
כאשר ימי תחילת הסתיו מגיעים לעולם, העלים על העצים משנים בהדרגה את צבעם הירוק, הופכים לאדומים, צהובים, קמלים, מתחילים ליפול בזה אחר זה סביב גזע העץ. העצים שותקים, כפופים כמו זקנים ששרדו, עומדים מהורהרים וחושבים לעצמם:
"אחח, הפרחים שהיו צעירים, עוד יום ועוד יום, זה עומד לקרות".
לעיתים עוברת בראשי מחשבה שקטה לגבי הזמן בו הייתי צעיר בבית המדרש בקורוב, כמו מבעד לערפל סמיך אני רואה את אותה שעה קלה, בהירה ומלאת נשמה, את יום בית המדרש המרגש, את אווירת בית המדרש הרומנטית המצועפת.
אני חייב לעצום את עיני לרגע ומיד צף ועולה מראה את בית המדרש של העיירה, גדול ומפחיד. אני רואה לנגד עיני את שולחנות העץ הארוכים של בית המדרש, את ארון הספרים הרחב המלא במאות ספרי גמרא וספרי קודש. את עשרות נערי בית המדרש החיוורים, הנערים העדינים, עם בגדי המשי שלהם, מנותקים לגמרי מהעולם הזה, מבולבלים, עם עיניים עצומות למחצה, רועדים עמוקות בהתלהבות ובלהט דתי, בתשוקה דתית. קולות בית המדרש מהדהדים באוזני, איך הם ממלאים את האוויר בקולות הטנור המתוקים, מלאי הרגש והנשמה שלהם.
כאשר ימי תחילת הסתיו מגיעים לעולם, העלים על העצים משנים בהדרגה את צבעם הירוק, הופכים לאדומים, צהובים, קמלים, מתחילים ליפול בזה אחר זה סביב גזע העץ. העצים שותקים, כפופים כמו זקנים ששרדו, עומדים מהורהרים וחושבים לעצמם:
"אחח, הפרחים שהיו צעירים, עוד יום ועוד יום, זה עומד לקרות".
לעיתים עוברת בראשי מחשבה שקטה לגבי הזמן בו הייתי צעיר בבית המדרש בקורוב, כמו מבעד לערפל סמיך אני רואה את אותה שעה קלה, בהירה ומלאת נשמה, את יום בית המדרש המרגש, את אווירת בית המדרש הרומנטית המצועפת.
אני חייב לעצום את עיני לרגע ומיד צף ועולה מראה את בית המדרש של העיירה, גדול ומפחיד. אני רואה לנגד עיני את שולחנות העץ הארוכים של בית המדרש, את ארון הספרים הרחב המלא במאות ספרי גמרא וספרי קודש. את עשרות נערי בית המדרש החיוורים, הנערים העדינים, עם בגדי המשי שלהם, מנותקים לגמרי מהעולם הזה, מבולבלים, עם עיניים עצומות למחצה, רועדים עמוקות בהתלהבות ובלהט דתי, בתשוקה דתית. קולות בית המדרש מהדהדים באוזני, איך הם ממלאים את האוויר בקולות הטנור המתוקים, מלאי הרגש והנשמה שלהם.
בית המדרש בקורוב
בכותל המזרח, למעלה, ליד שולחן חסידי קוצק, ישב משה'לה יוסף לרמן - בחור רזה עם פיאות ארוכות ומסולסלות. מולו ישב שמואל משה ליינר, החתן של אפרים איצ'ה שניאור, לבוש בכותונת לילה רכה, עם כיפת קטיפה גבוהה הפונה כלפי מעלה. הם נראו כמו שני תלמידים על כוכב רחוק. יחד ישבו מעל גמרת ש"ס וילנה, הכתוב באותיות מוארות וברורות. למדו בקול רם, בכזו דביקות ובכזו מתיקות שממש היו מחיי נפשות. כל מי שחלף על פני בית המדרש נעצר ועמד מתחת לחלון בית המדרש לשמוע קול תורה.
בצד ימין, ליד השולחן של חסידי גור ישבו חיים ביגר, איצ'ה לייב ישראל קרפניק, מאיר אסתר חנס (מאיר מכל רוטפרב), צדוק נח לרמן וישראל פרוסט (חבר יקר שלי, מייסד "צעירי אמוני ישראל" בקורוב), הם ישבו בעיניים בוערות על ספרי הגמרא והעלו רעיונות עמוקים, כל אחד לימד את האחרים סוגיה קשה אחרת, הם עשו זאת בקולי קולות שמלאו את בית המדרש. ליד קצה השולחן, קרוב לתנור האריחים הגדול, ישב הרש גרשון, מניח רגל מעל רגל. נר נשמה קטן מונח על השולחן ומאיר את הגמרא שלו. הוא יושב בשקט ועיניו עצומות. הופך באגודל את הדפים ומקבל בהשלמה את תנאי המקום. לפתע הוא פורץ בצעקה בקולו הרם כאילו ניצח ניצחון גדול.
בצד השני של ארון הקודש בכותל המזרח, בשולחן חסידי לובלין, ישב הארי שבחבורה, כמו שכינו אותו בבית המדרש, בשל מוחו החד ושכלו הישר - ר' יענק'לה מתתיהו, מורה הוראה בקורוב.
הוא ישב על הספר יורה דעה, סביבו הר של ספרים. שקט ושקוע, ראש מונח על ידו האחת ובידו השניה, באצבעותיו הרזות והגרומות, הוא מסרק את זקנו הצהוב והדליל. הוא מחפש, מוצא ופותח ספר אחד מציץ בספר, סוגר ומיד פותח ספר שני. מראה פניו מתקמט מדאגה עמוקה. גבותיו רועדות, הקמטים העמוקים על מצחו הגאוני הופכים עמוקים יותר, רוצים למצוא תשובה לשאלה הקשה. הוא נעמד, מנער את עצמו באיטיות, שתי הפיאות המסולסלות שלו, מתחת לכיפת הקטיפה השחורה, רוקדות לצד פניו החיוורות. במילה אחת הפנים שלו זרחו, הוארו, אש של הנאה חזרה לעיניו. הוא מיישר את גבו, כאילו השתחרר ממשא כבד אשר רבץ עליו. הוא הרגיש שמחה מיוחדת. בחיוך של אושר הוא הסתכל סביבו בבית המדרש, פניו חלקות כמו קטיפה רכה - הוא מצא תשובה לארבע הקושיות.
לידו ישב על הגמרא חברי שימע'לה אלתר יוספס, בחור מתבגר נמוך קומה, עם פנים עדינות וצנומות, עם טלית קטן גדולה וציצית ארוכה. פיאותיו ארוכות ומסולסלות תלויות מתחת לכובעו והוא מזמזם עם פניו הצלולות, הבהירות ומעוורות העיניים. ניגון התלמוד האינסופי שלו, קולו הדק, המושך את ה"תנו רבנן" בצורה מלודית, כל כך מחייה, ממריצה, ומרגשת. מרגשת עד שהוא שובה את נשימתם של מתפללי בית המדרש. הם נעמדים על רגליהם, עם הסידורים פתוחים ומצטרפים לניגון.
קשה לי להבין את הפשט של קטע גמרא. הסתכלתי כבר בכל המפרשים ועדיין לא הבנתי את הפשט. החלטתי לשאול את ר' יענק'לה מתתיהו. מיד הוא מוציא מהכיס האחורי פתילה אדומה, הוא מניח אותה על הגמרא כסימניה, פניו מחייכות בחביבות, הקמטים על מצחו מתיישרים – בוא תתקרב, – הוא קורא לי במתיקות, קולו אבהי, והוא מלטף אותי בעיניו הקטיפתיות.
מעודד מהרכות והחביבות שלו אני ניגש לר' יענקל. מניח את התלמוד שלי על ה"יורה דעה" שלו ומתחיל לומר בקול רם ומצווח:
"איבעיה להו, לבני הישיבה הייתה בעיה!" - ר' יענק'לה הסתכל על קטע הגמרא והקשיב לדברי. כשהגעתי לקטע הגמרא שהיה קשה לי להבין את הפשט שלו, עצר אותי ר' יענק'לה לרגע, הביט אלי, קימט את מצחו, חיוך ילדותי האיר את פניו והוא המשיך להסביר, בכזו קלות ובכזו שפה רכה, מובנת, עד שעצרתי את נשמתי נשארתי חסר מילים. הקשבתי לזרם המילים שיצאו מפיו ושאלתי את עצמי: איך זה קרה שקודם לא הבנתי את הפשט? זה כל כך ברור וכל כך פשוט, מה היה קשה להבין?
ר' יענק'לה נתן לי צביטה על הלחי האדומה מבושה ובאהבה רבה אמר לי:
"תמשיך ללמוד, אתה בחור פיקח, אל תתבייש, אם קשה לך, שאל, לא הביישן למד . . .".
מרוצה ושמח על דבריו המעודדים של יענקל, חזרתי לשבת במקומי וביתר התמדה המשכתי בגמרא:
"איבעיה להו - יש בעיה לבני הישיבה, תשאלו!".
*****
אוי, מים רבים זרמו מאז אותם ימים. מהעיירה הבלתי נשכחת שלי לא נשאר זכר כיום. באכזריות לא אנושית הרסו את בית המדרש של קורוב, כמו שעשו לבית המקדש בירושלים. תלשו מן השורש וכיסו בעפר את המקום. מחקו את סמטת בית המדרש. חברי הילדות שלי אינם עוד. הם היו אנשים עדינים ונרצחו על ידי חיות בדמות אנשים. ריח נקניקיית החזיר הטמאה החליף את האוויר הקדוש של בית המדרש. לנצח נזכור את הילדים שנרצחו על לא עוול בידם, יהודים יקרים שנלקחו מהעולם. "הבאת יום קראת ויהיו כמוני" (מגילת איכה א', כ"א) - מי יתן ואסון נורא יחול על עם הרוצחים הגרמנים כמו שקרה לנו.
סליחות
מיד עם תחילת חודש אלול נשמעו בבית המדרש ובבית הכנסת הקולות הראשונים של השופר, אווירה מסתורית אפפה את העיירה, וכולם חשו אימה לא ברורה, משולבת במרה שחורה.
עם הכניסה לבית המדרש ביום הראשון של חודש אלול, כבר בפתיחת הדלת לתפילה, חשו כולם שהגיע יום שונה, יותר נורא מהימים הקודמים.
בית המדרש היה מלא ועמוס במתפללים, ביניהם רבים שלא מגיעים בדרך כלל לתפילה בבית המדרש אבל היום הוא "יומא דפגרא".
שבעה נרות חלב גדולים הוצבו על העמוד לפני בעל התפילה. הלהבה של הנרות הבהבה ורקדה, נדמה שלאט לאט היא נכבית ואז עולה ומאירה. חמימות נעימה נכנסה לחלל בית המדרש.
אברהם משה ולוי לקיש - הליצנים של העיירה הסתובבו בבית המדרש, הידיים תקועות חזק במעיל שלהם והם קוראים בדבקות פרקי תהילים. כאשר השמש, בסיום התפילה, תקע בשופר, כולם קמו ממקומם. הלבבות רעדו.
כל חודש אלול, קול השופר נשמע ברחבי העיירה מתוך בית המדרש של הבחורים, אשר ניצלו את החודש כדי ללמוד כיצד תוקעים בשופר.
כאשר הסוחרים שמעו את הקולות קורעי הלב והרועדים של השופר, הם איבדו את החשק להמשיך ולעסוק בענייני המסחר שלהם. נשים ששמעו את הקולות נגבו את עיניהן הדומעות.
ביום שבת של הסליחות חשה העיירה שהיום המפחיד מאחוריה.
אצל הרב הזקן, ר' יחיאל, בביתו, בשבת בין השמשות נאספו בעלי בתים ובעלי תפילה לסדר את התפילות של הימים הנוראים, איפה מתפללים שחרית, איפה תפילות מוסף בבית הכנסת ובבית המדרש. בשבת לפני תפילת מעריב הרש גרשון שר את המזמור "למנצח בנגינות" בניגון המסורתי של ראש השנה. זה היה סימן ראשון שהימים המפחידים מאחורינו ומתחילות ההכנות לסליחות הראשונות.
הסליחות הראשונות היו בשבת בערב, בסליחות אלה לא היה קיים הפחד של חודש אלול הקרב ובא. רוב הגברים הגיעו לבית המדרש לבושים בגדי שבת ונראו שבעים, רגועים ונינוחים. הגברים נשארו מיד לאחר תפילת מעריב בבית המדרש לסליחות עם עונג השבת וללא שום סימן של אימה ופחד. האנשים נותרו רגועים עד שהתחילו הסליחות. בינתיים סיפרו מעשיות חסידיות, שמועות פוליטיות, דיברו על הרב, על השוחטים ועל מה שקורה בימים אלה. אפילו כאשר הרש יחיאל השמש היכה בחצות הלילה שלוש מכות על עמוד התפילה ויוסקה החזן התחיל את ה"יתגדל" המסורתי של הסליחות והתפלל בקול רם וגבוה יותר ויותר, הוא קרא לעולם לרעוד, זה לא עשה רושם על העולם שעדיין הרגיש את הנשמה היתרה של השבת.
תמיד התחילו הסליחות של תפילות השחרית.
באותו הלילה, כאשר כל העיר הייתה שקועה בשינה מתוקה, נשמע לפתע הקול המפחיד של איציק שרייר: "קומו יהודים קדושים, קומו לעבודת הבורא". לקריאה נוספו שתי מכות בפטיש מעץ על התריסים. זה נשמע בכל העיר כמו שליחות חשובה מעולמות עליונים.
השינה המתוקה קראה לנו לחזור למיטה ולהמשיך לישון. אבל הדפיקות של איציק הכניסו פחד ורעדה בלבבות - לא לאחר לסליחות. זוהי שעת כושר כאשר השחר מאיר, כאשר כבר התחילו לספור את הימים של השנה העתידית, אסור לישון. מהר נוטלים ידיים, מתלבשים וממהרים לרוץ לבית הכנסת.
בחוץ עדיין חשוך. מחוץ לבית הקור חודר לעצמות. השמיים מתחילים להתבהר. הכוכבים נוצצים בשמים כמו רקמה של עיניים נוצצות. שקט שורר ברחובות, נשמע רק קולו של פטיש העץ של איציק. מן הסמטאות נשמעות קולות של טריקות דלת, נעילת מנעול וצעדים. יהודים עם מנורות ביד אחת, ספר התפילה, טלית ותפילין ביד השניה ממהרים לא לאחר לסליחות. נשים עטופות במטפחות ממהרות גם הן בדרך אל בית המדרש או לבית הכנסת.
הכניסה לבית הכנסת הייתה חשוכה, נר החלב הקטן לא הצליח להאיר את מדרגות הכניסה. מדרגות הירידה והחלון הפונים לבית הקברות הישן, היו חשוכים, גם הם הטילו פחד ויראה. הלם קדוש חדר מבית העלמין לבית הכנסת. כל אחד הרגיש שתקוע לו משהו בגרון, אבן מונחת על הלב הקפוא. כאן בבית הכנסת הוא יכול להגיד את מה שעל ליבו, יכול לבכות, לעשות כל מה שיקל עליו. . .
על הבמה, עמדו סביב השולחן, בצד אחד: אלתר שניידר הגבאי של בית הכנסת ובצד השני: אהרון מנדל השמש של בית הכנסת. עמדו וקראו בקול רם פרקי תהילים.
לאט לאט גדל הקהל בבית הכנסת, זה נראה כאילו כל העולם ברח מאיזו בהלה גדולה או משריפה שפרצה לפתע באמצע הלילה. כאילו לא היה זמן להתרחץ ולהתלבש, הזקנים והפיאות היו לא מסורקים והבגדים מקומטים. הגיעו למקום יהודים רטובים כאילו יצאו הרגע מן המקווה. מפינות בית הכנסת ועד התקרה הגבוה נשבה רוח קרה של פחד. מעזרת הנשים הגבוהה נשמעו קולות של גניחה וקולות בכי.
יוס'ל שוחט עם זקנו הלבן והבהיר הסתובב בתוך בית הכנסת, ספק כפיים והיה שקט מתוך כוונה עמוקה. כך הכין את עצמו לאמירת הסליחות למען העולם כולו. כבר שנים שיוס'ל שוחט אומר סליחות בבית הכנסת. רק לעיתים רחוקות יש למישהו הערה כלשהי לגבי הדבר. אם מישהו דיבר, קולו היה נעשה עמום, צרוד, כאילו פחד לדבר בקול רם מדי.
אהרון מנדל שמש בית הכנסת דפק שלוש דפיקות על השולחן. יוס'ל שוחט עטף את עצמו בטלית גדולה עם עטרת כסף ובמהירות גדולה ניגש לעמוד התפילה. העולם עצר מלכת. הפחד הלך וגדל ונעשה חזק יותר. כולם הרגישו שהלב הלחוץ והכואב שלהם יעבור בקרוב תיקון עם הסליחות. כאשר יוס'ל התחיל עם ה"יתגדל" בניגון ראש השנה, הפחד עלה וגבר. בזמן "אל מלך יושב על כיסא רחמים" ההתלהבות עלתה וגברה והאפילה על קולו של בעל התפילה. רבים ניגבו את הדמעות שזלגו מעיניהם הבוכיות.
לאט לאט נעלם הקור ששרר קודם לאמירת הסליחות. הפנים של המפללים החווירו, הקולות שלהם איבדו את צרידותם והם קיבלו הבעה של זעקות לעזרה.
בצד ימין, ליד השולחן של חסידי גור ישבו חיים ביגר, איצ'ה לייב ישראל קרפניק, מאיר אסתר חנס (מאיר מכל רוטפרב), צדוק נח לרמן וישראל פרוסט (חבר יקר שלי, מייסד "צעירי אמוני ישראל" בקורוב), הם ישבו בעיניים בוערות על ספרי הגמרא והעלו רעיונות עמוקים, כל אחד לימד את האחרים סוגיה קשה אחרת, הם עשו זאת בקולי קולות שמלאו את בית המדרש. ליד קצה השולחן, קרוב לתנור האריחים הגדול, ישב הרש גרשון, מניח רגל מעל רגל. נר נשמה קטן מונח על השולחן ומאיר את הגמרא שלו. הוא יושב בשקט ועיניו עצומות. הופך באגודל את הדפים ומקבל בהשלמה את תנאי המקום. לפתע הוא פורץ בצעקה בקולו הרם כאילו ניצח ניצחון גדול.
בצד השני של ארון הקודש בכותל המזרח, בשולחן חסידי לובלין, ישב הארי שבחבורה, כמו שכינו אותו בבית המדרש, בשל מוחו החד ושכלו הישר - ר' יענק'לה מתתיהו, מורה הוראה בקורוב.
הוא ישב על הספר יורה דעה, סביבו הר של ספרים. שקט ושקוע, ראש מונח על ידו האחת ובידו השניה, באצבעותיו הרזות והגרומות, הוא מסרק את זקנו הצהוב והדליל. הוא מחפש, מוצא ופותח ספר אחד מציץ בספר, סוגר ומיד פותח ספר שני. מראה פניו מתקמט מדאגה עמוקה. גבותיו רועדות, הקמטים העמוקים על מצחו הגאוני הופכים עמוקים יותר, רוצים למצוא תשובה לשאלה הקשה. הוא נעמד, מנער את עצמו באיטיות, שתי הפיאות המסולסלות שלו, מתחת לכיפת הקטיפה השחורה, רוקדות לצד פניו החיוורות. במילה אחת הפנים שלו זרחו, הוארו, אש של הנאה חזרה לעיניו. הוא מיישר את גבו, כאילו השתחרר ממשא כבד אשר רבץ עליו. הוא הרגיש שמחה מיוחדת. בחיוך של אושר הוא הסתכל סביבו בבית המדרש, פניו חלקות כמו קטיפה רכה - הוא מצא תשובה לארבע הקושיות.
לידו ישב על הגמרא חברי שימע'לה אלתר יוספס, בחור מתבגר נמוך קומה, עם פנים עדינות וצנומות, עם טלית קטן גדולה וציצית ארוכה. פיאותיו ארוכות ומסולסלות תלויות מתחת לכובעו והוא מזמזם עם פניו הצלולות, הבהירות ומעוורות העיניים. ניגון התלמוד האינסופי שלו, קולו הדק, המושך את ה"תנו רבנן" בצורה מלודית, כל כך מחייה, ממריצה, ומרגשת. מרגשת עד שהוא שובה את נשימתם של מתפללי בית המדרש. הם נעמדים על רגליהם, עם הסידורים פתוחים ומצטרפים לניגון.
קשה לי להבין את הפשט של קטע גמרא. הסתכלתי כבר בכל המפרשים ועדיין לא הבנתי את הפשט. החלטתי לשאול את ר' יענק'לה מתתיהו. מיד הוא מוציא מהכיס האחורי פתילה אדומה, הוא מניח אותה על הגמרא כסימניה, פניו מחייכות בחביבות, הקמטים על מצחו מתיישרים – בוא תתקרב, – הוא קורא לי במתיקות, קולו אבהי, והוא מלטף אותי בעיניו הקטיפתיות.
מעודד מהרכות והחביבות שלו אני ניגש לר' יענקל. מניח את התלמוד שלי על ה"יורה דעה" שלו ומתחיל לומר בקול רם ומצווח:
"איבעיה להו, לבני הישיבה הייתה בעיה!" - ר' יענק'לה הסתכל על קטע הגמרא והקשיב לדברי. כשהגעתי לקטע הגמרא שהיה קשה לי להבין את הפשט שלו, עצר אותי ר' יענק'לה לרגע, הביט אלי, קימט את מצחו, חיוך ילדותי האיר את פניו והוא המשיך להסביר, בכזו קלות ובכזו שפה רכה, מובנת, עד שעצרתי את נשמתי נשארתי חסר מילים. הקשבתי לזרם המילים שיצאו מפיו ושאלתי את עצמי: איך זה קרה שקודם לא הבנתי את הפשט? זה כל כך ברור וכל כך פשוט, מה היה קשה להבין?
ר' יענק'לה נתן לי צביטה על הלחי האדומה מבושה ובאהבה רבה אמר לי:
"תמשיך ללמוד, אתה בחור פיקח, אל תתבייש, אם קשה לך, שאל, לא הביישן למד . . .".
מרוצה ושמח על דבריו המעודדים של יענקל, חזרתי לשבת במקומי וביתר התמדה המשכתי בגמרא:
"איבעיה להו - יש בעיה לבני הישיבה, תשאלו!".
*****
אוי, מים רבים זרמו מאז אותם ימים. מהעיירה הבלתי נשכחת שלי לא נשאר זכר כיום. באכזריות לא אנושית הרסו את בית המדרש של קורוב, כמו שעשו לבית המקדש בירושלים. תלשו מן השורש וכיסו בעפר את המקום. מחקו את סמטת בית המדרש. חברי הילדות שלי אינם עוד. הם היו אנשים עדינים ונרצחו על ידי חיות בדמות אנשים. ריח נקניקיית החזיר הטמאה החליף את האוויר הקדוש של בית המדרש. לנצח נזכור את הילדים שנרצחו על לא עוול בידם, יהודים יקרים שנלקחו מהעולם. "הבאת יום קראת ויהיו כמוני" (מגילת איכה א', כ"א) - מי יתן ואסון נורא יחול על עם הרוצחים הגרמנים כמו שקרה לנו.
סליחות
מיד עם תחילת חודש אלול נשמעו בבית המדרש ובבית הכנסת הקולות הראשונים של השופר, אווירה מסתורית אפפה את העיירה, וכולם חשו אימה לא ברורה, משולבת במרה שחורה.
עם הכניסה לבית המדרש ביום הראשון של חודש אלול, כבר בפתיחת הדלת לתפילה, חשו כולם שהגיע יום שונה, יותר נורא מהימים הקודמים.
בית המדרש היה מלא ועמוס במתפללים, ביניהם רבים שלא מגיעים בדרך כלל לתפילה בבית המדרש אבל היום הוא "יומא דפגרא".
שבעה נרות חלב גדולים הוצבו על העמוד לפני בעל התפילה. הלהבה של הנרות הבהבה ורקדה, נדמה שלאט לאט היא נכבית ואז עולה ומאירה. חמימות נעימה נכנסה לחלל בית המדרש.
אברהם משה ולוי לקיש - הליצנים של העיירה הסתובבו בבית המדרש, הידיים תקועות חזק במעיל שלהם והם קוראים בדבקות פרקי תהילים. כאשר השמש, בסיום התפילה, תקע בשופר, כולם קמו ממקומם. הלבבות רעדו.
כל חודש אלול, קול השופר נשמע ברחבי העיירה מתוך בית המדרש של הבחורים, אשר ניצלו את החודש כדי ללמוד כיצד תוקעים בשופר.
כאשר הסוחרים שמעו את הקולות קורעי הלב והרועדים של השופר, הם איבדו את החשק להמשיך ולעסוק בענייני המסחר שלהם. נשים ששמעו את הקולות נגבו את עיניהן הדומעות.
ביום שבת של הסליחות חשה העיירה שהיום המפחיד מאחוריה.
אצל הרב הזקן, ר' יחיאל, בביתו, בשבת בין השמשות נאספו בעלי בתים ובעלי תפילה לסדר את התפילות של הימים הנוראים, איפה מתפללים שחרית, איפה תפילות מוסף בבית הכנסת ובבית המדרש. בשבת לפני תפילת מעריב הרש גרשון שר את המזמור "למנצח בנגינות" בניגון המסורתי של ראש השנה. זה היה סימן ראשון שהימים המפחידים מאחורינו ומתחילות ההכנות לסליחות הראשונות.
הסליחות הראשונות היו בשבת בערב, בסליחות אלה לא היה קיים הפחד של חודש אלול הקרב ובא. רוב הגברים הגיעו לבית המדרש לבושים בגדי שבת ונראו שבעים, רגועים ונינוחים. הגברים נשארו מיד לאחר תפילת מעריב בבית המדרש לסליחות עם עונג השבת וללא שום סימן של אימה ופחד. האנשים נותרו רגועים עד שהתחילו הסליחות. בינתיים סיפרו מעשיות חסידיות, שמועות פוליטיות, דיברו על הרב, על השוחטים ועל מה שקורה בימים אלה. אפילו כאשר הרש יחיאל השמש היכה בחצות הלילה שלוש מכות על עמוד התפילה ויוסקה החזן התחיל את ה"יתגדל" המסורתי של הסליחות והתפלל בקול רם וגבוה יותר ויותר, הוא קרא לעולם לרעוד, זה לא עשה רושם על העולם שעדיין הרגיש את הנשמה היתרה של השבת.
תמיד התחילו הסליחות של תפילות השחרית.
באותו הלילה, כאשר כל העיר הייתה שקועה בשינה מתוקה, נשמע לפתע הקול המפחיד של איציק שרייר: "קומו יהודים קדושים, קומו לעבודת הבורא". לקריאה נוספו שתי מכות בפטיש מעץ על התריסים. זה נשמע בכל העיר כמו שליחות חשובה מעולמות עליונים.
השינה המתוקה קראה לנו לחזור למיטה ולהמשיך לישון. אבל הדפיקות של איציק הכניסו פחד ורעדה בלבבות - לא לאחר לסליחות. זוהי שעת כושר כאשר השחר מאיר, כאשר כבר התחילו לספור את הימים של השנה העתידית, אסור לישון. מהר נוטלים ידיים, מתלבשים וממהרים לרוץ לבית הכנסת.
בחוץ עדיין חשוך. מחוץ לבית הקור חודר לעצמות. השמיים מתחילים להתבהר. הכוכבים נוצצים בשמים כמו רקמה של עיניים נוצצות. שקט שורר ברחובות, נשמע רק קולו של פטיש העץ של איציק. מן הסמטאות נשמעות קולות של טריקות דלת, נעילת מנעול וצעדים. יהודים עם מנורות ביד אחת, ספר התפילה, טלית ותפילין ביד השניה ממהרים לא לאחר לסליחות. נשים עטופות במטפחות ממהרות גם הן בדרך אל בית המדרש או לבית הכנסת.
הכניסה לבית הכנסת הייתה חשוכה, נר החלב הקטן לא הצליח להאיר את מדרגות הכניסה. מדרגות הירידה והחלון הפונים לבית הקברות הישן, היו חשוכים, גם הם הטילו פחד ויראה. הלם קדוש חדר מבית העלמין לבית הכנסת. כל אחד הרגיש שתקוע לו משהו בגרון, אבן מונחת על הלב הקפוא. כאן בבית הכנסת הוא יכול להגיד את מה שעל ליבו, יכול לבכות, לעשות כל מה שיקל עליו. . .
על הבמה, עמדו סביב השולחן, בצד אחד: אלתר שניידר הגבאי של בית הכנסת ובצד השני: אהרון מנדל השמש של בית הכנסת. עמדו וקראו בקול רם פרקי תהילים.
לאט לאט גדל הקהל בבית הכנסת, זה נראה כאילו כל העולם ברח מאיזו בהלה גדולה או משריפה שפרצה לפתע באמצע הלילה. כאילו לא היה זמן להתרחץ ולהתלבש, הזקנים והפיאות היו לא מסורקים והבגדים מקומטים. הגיעו למקום יהודים רטובים כאילו יצאו הרגע מן המקווה. מפינות בית הכנסת ועד התקרה הגבוה נשבה רוח קרה של פחד. מעזרת הנשים הגבוהה נשמעו קולות של גניחה וקולות בכי.
יוס'ל שוחט עם זקנו הלבן והבהיר הסתובב בתוך בית הכנסת, ספק כפיים והיה שקט מתוך כוונה עמוקה. כך הכין את עצמו לאמירת הסליחות למען העולם כולו. כבר שנים שיוס'ל שוחט אומר סליחות בבית הכנסת. רק לעיתים רחוקות יש למישהו הערה כלשהי לגבי הדבר. אם מישהו דיבר, קולו היה נעשה עמום, צרוד, כאילו פחד לדבר בקול רם מדי.
אהרון מנדל שמש בית הכנסת דפק שלוש דפיקות על השולחן. יוס'ל שוחט עטף את עצמו בטלית גדולה עם עטרת כסף ובמהירות גדולה ניגש לעמוד התפילה. העולם עצר מלכת. הפחד הלך וגדל ונעשה חזק יותר. כולם הרגישו שהלב הלחוץ והכואב שלהם יעבור בקרוב תיקון עם הסליחות. כאשר יוס'ל התחיל עם ה"יתגדל" בניגון ראש השנה, הפחד עלה וגבר. בזמן "אל מלך יושב על כיסא רחמים" ההתלהבות עלתה וגברה והאפילה על קולו של בעל התפילה. רבים ניגבו את הדמעות שזלגו מעיניהם הבוכיות.
לאט לאט נעלם הקור ששרר קודם לאמירת הסליחות. הפנים של המפללים החווירו, הקולות שלהם איבדו את צרידותם והם קיבלו הבעה של זעקות לעזרה.
יחזקאל רוזנזון (המחותן של הרב דוד קירשנבוים), אשתו וילדיו
לקראת סיום הסליחות נראה שינוי במצב הרוח. בית הכנסת נהייה רגוע יותר, הזעקות הפכו לאנחות שקטות, כמו סיום בכי של ילדים קטנים. אור הבוקר חדר דרך חלונות בית הכנסת, מהשמיים שהפכו כחולים. היופי האינסופי של אור הנר החלבי נעלם בהדרגה. העיניים הדומעות החלו לזרוח בהתלהבות, כולם חשו שמה שרבץ ולחץ להם על הלב נעלם. אור חדש מילא את הנשמה. הגרון לא היה חנוק יותר. הקהל המשיך להתפלל בתקווה ובביטחון כאילו בקשתם הגיעה לכיסא הכבוד ונענתה ולכולם תהיה שנה טובה.
משה רוזנזון (במרכז), גיס של הרב דוד קירשנבוים, עם קבוצת צעירים מקורוב במסיבת פרידה לפני הנסיעה לקנדה.
מימין לשמאל בשורה הראשונה: רפאל אריה בוכשרייבר, חוה רוזנון, נתנאל רוזנזון, הרשל הוכגלרנטר, שמואל זלוטגורה, מלכה זלוטגורה, רבקה זלוטגורה, פייבל יידל קלימנברג, גיטל אנקר, חנה רוזן, יוכבד רוזנבלט, אברהם וכנהאוזר, אלקה וכנהאוזר, לייבל רוזנזון, צלבה צימרמן.
שורה שניה, יושבים: ברוך הוכגלרנטר, קלמן טייטלבוים, רינה צוקרמן, זלצברג, הבת של יענק'ל ומאשה (אחות של דוד רושינר, משה רוזנזון, ביילה וכנהאוזר, פרל לאה שפייזמן, ברוך טייטלבוים, שמואל רוזנזון, הינדה הוכגלרנטר, אברהם פינקלשטיין, גיטל רוזנזון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה