מאת: חיים חניסמן, תל אביב
(נכתב על ידי דוד רוזנברג)
משפחת חניסמן היא אחת המשפחות הקטנות. בסך הכל בן ובת. משפחה אחת של משה ואשתו זלוטה. הבן שלהם חיים שעזב בגיל צעיר לוורשה ועסק במה שנקרא בקורוב עסקי אוויר. הוא למד נגרות אך לא הצטיין בעבודתו. חסך כסף, חזר לעירו האהובה קורוב, התחתן וניהל חיי משפחה שקטים. ואז פרצה המלחמה.
מוורשה לקורוב
מיד עם פרוץ המלחמה היה רעב בוורשה, לא ניתן היה להשיג פרוסת לחם. הכפרים מסביב לעיר לא העבירו מוצרים והמפעלים הפסיקו לעבוד. האשמה הוטלה מיד על האוכלוסייה היהודית. הניצחונות של הצבא הגרמני עלו על כל המצופה. בכל מקום אליו נכנס הצבא הגרמני הביא עימו הרס וחורבן. עיירות רבות עלו באש. בוורשה חיילים פולנים זרקו את הנשק שלהם וברחו מהחזית. יהודים ברחו מוורשה מפחד ההפצצות.
אחרי השלמת כיבוש ורשה על ידי הגרמנים החליטו חיים ועוד חבר לנסוע לקורוב. לא ניתן היה לנסוע ברכבת, כי היא היתה יעד להפגזות גרמניות, גם אוטובוסים לא פעלו למרחק כזה. שכרנו עגלה וסוס, דחסנו מעט חפצים וכלי מיטה ונסענו..
בדרך ראינו עיירות שרופות ויהודים משוטטים ברחובות. הצבא הפולני נסוג בכזאת מהירות ואפילו לא חיבלו בגשרים שבדרך.
מפעם לפעם עצר אותנו פטרול גרמני ובדק בכלינו מה אפשר להחרים. הגענו לקורוב. אחזה בי חרדה למראה עיני. קורוב הייתה חורבן גמור. חלמתי על העיירה האהובה שלי ומצאתי חורבן. כל הבתים שרופים, ערימות של לבנים ואבנים ואפילו לא ארובה אחת מבצבצת החוצה מן ההריסות. מבית המדרש ומבית הכנסת - לא נשאר כל סימן. יהודים מציצים מהמרתפים, נשים גוררות בולי עץ שרופים, בולי עץ לא צבועים, כדי ליצור גג זמני מעל לראש. נשארתי בקורוב כשנה והחלטתי לנסוע לכפר קלודה, שם חיה אחותי פסיה ביחד עם לייזר הרש קניג, הילד יענקל פפלניקס, יעקב שמעון ברנר הקצב, אלתר שניידר עם משפחתו, משה ריצר (קרופניק) ומשפחתו. עברו שלושה חודשים. חיינו חיים מעונים בכפר, הרווחנו מעט לקניית פרוסת לחם, חלקנו עבדו אצל האיכרים בכפר, אבל אני הסתובבתי ממקום למקום ולא עשיתי דבר. ה"פולקס דויטשה" בקורוב דאגו למקומות עבודה בעיר ודאגו לייצר חשמל, אבל התברר שהם נשלחו מגרמניה כמרגלים. יהודים רבים עזבו את קורוב ללובלין העיר הגדולה, לעיירות קטנות ולכפרים ולא נשארו בין חורבות העיר. בכפרים הקטנים מצאו מקלט כשלוש מאות משפחות.
משה חניסמן, אביו של חיים, שנים רבות דוור העיירה
"המלחמה תפתור..."
יוני 1941. פרצה מלחמה נגד רוסיה, היהודים חשבו שמצבם ישתפר ותהיה הקלה במצבם. אבל אז החלו רדיפות נוספות נגד היהודים. הגיעו ידיעות מן העיר ומן העיירות שיהודים נתפסו ונשלחו למחנות עבודה. הגיעו שמועות שאספו את כל הילדים ושלחו אותם, איש לא ידע לאן. סיפרו שמשמידים את יהודי לובלין בשריפה.
כל לילה התארגן משלוח של יהודים, בכל משלוח היו עשרים אלף גברים. אבל לגרמנים זה לא הספיק. הגיע אלינו לנסיעה משה פינקלשטיין הוא עבד במקצועו כחייט של בגדי עור. הוא סיפר על שמועות שהגיעו אליו בדבר חיים טובים שיש ליהודים במיידנק, אך עד מהרה התבררה האמת. כעבור זמן קצר מסר לייבל מוטל שניירס מלובלין שראה את משה פינקלשטיין שוכב ליד הדלת בכניסה לסדנה שלו אצל אורליך. שאלו: מה נעשה עם יהודי לובלין?
והתשובה: "ערמת זבל!"
משה פינקלשטיין, אשתו פרלה גרנטשטיין ושני ילדיהם: שמואל ורוחלה. נספו
התחלנו להאמין שהגורל שלנו יהיה דומה לגורל שאר היהודים.
היום השביעי של פסח, 1942. ניתן צו הקורא לכל היהודים להתרכז בכיכר השוק. הבנו שעכשיו מגיע הנורא מכל. את הנשים העלו על עגלות והגברים הלכו ברגל. נשמעו צעקות, קריאות לעזרה והמון בכי. הם יצאו לדרך אל הלא נודע.
בקונסקובולה החזיקו את השיירה במשך יומיים. אנחנו שלחנו נער ונערה גויים לברר לגבי העתיד של השיירה, הם חזרו ומסרו שהשיירה בדרכה לסוביבור. שם הוציאו להורג את אלתר יוסף גולדברג, החסיד מלובלין (יהודי יקר שכל העיירה אהבה אותו בשל תמימותו ודתיותו), גם את הילד שלי הרגו (בעת בה עבדתי אצל אולריך התחתנתי ונולד לי ילד). האמא החזיקה את התינוק בידיים והגרמני היכה את התינוק והרג אותו עם קת הרובה. נשארנו שלושים יהודים אצל אולריך (מאוחר יותר נודע לנו שזה רק לשישה חודשים).
פצ'ה, הבת של לייבל בן מרים, הצליחה לקפוץ מהרכבת ממש עם הגעתה לסוביבור.
יחד זה קל יותר
הגענו למסקנה שכל אחד אמור לחיות את חייו, אבל לחיות ביחד זה קל יותר. הקמנו מטבח משותף, את האוכל הכינו שתי הנשים שנותרו בעיירה, פצ'ה וחיה טובה אשתו של הרש קצ'לס. בין הנותרים בעיירה היו. אברהם גולדברג ושני בניו, מוטל ברל, הרש קצ'לס, שמואל חניסמן, חיים חניסמן, חיה גולדברג ושני ילדיה, משה לייטצ'ס, יענקל גולדבוים, יעקב הרש, בלה הנדל, שלמה מושקו ניסנבוים, יהושע צוקרמן, הבן של לייבל סולטיס, וולוול הרשמן. כך שרדנו את הזמן עד לראש השנה 1942.
מימין לשמאל: פייגה שיינדל רכנשוואלב בייגלמן, שרה לאה קרנצברג שטרן, יהודית קורנגולד קרקוביאק (ישראל),יהודית רוזן ריצר, פצ'ה ויינברג גולדבוים. כולן חוץ מיהודית קרקוביאק נספו
החלטנו שללא קשר להחלטת הזקנים, אנחנו הצעירים, נתארגן ונחבור לפרטיזנים. בקבוצה היו:
חיים חניסמן, יענקל גולדבוים, מאיר קרמן, מוטל יוסל קניערס, יצחק שמחה שאולס, שלמה ניסנבוים (אנדרוס), יענקל, מוטל ושמול'קה שטרן, הבן של הרש בורשטס (אחותו גרה בכפר סלמה).
שלמה ניסנבוים, בנו של משקה, נהרג ביערות
מאיפה משיגים נשק?
זו הייתה השאלה הראשונה: איך מצטיידים בנשק? מאיר קרטמן, בנו של פייבל, סיפר שאבא שלו מצא אקדח וקבר אותו ליד הבית. באותו לילה הגענו למקום, חפרנו ומצאנו את האקדח. אבל מה עושים עם אקדח ללא כדורים? זה טוב רק להזהרה ולהפחדה. אקדח אחד ללא כדורים נגד הכוח הגרמני השולט במדינה. אספנו מעט כסף והלכנו לחפש ולקנות נשק בין האיכרים הפולנים בסביבה. קיבלנו מידע על איכר פולני שהיה חבר בפלוגת פרטיזנים, פנינו אליו והוא ענה שהם מקבלים רק פולנים, אבל הסכים לתת לנו רובה עם כדורים. שמחנו מאוד והוא אפילו לא לקח מאיתנו כסף. חזרנו מהכפר מאושרים כאילו מצאנו אוצר. בלילות יצאנו לשדות ולמדנו איך להפעיל את הרובה, כמובן שלא ירינו אבל למדנו מעט איך להשתמש בנשק. בחורשה קטנה מעבר לשדה, ליד עץ מסוים חפרנו בור, שם החבאנו את הנשק.
יעקב גולדבוים ואשתו פוצ'ה, נספו
חיסול שארית יהודי העיר
הרגע הקריטי הגיע לאחר חג סוכות 1942. אני זוכר זאת, כי עבדתי בהכנת ארון. הגיעה אשתו של ראש האס.אס. ואמרה בקול קר כקרח שהיא הגיעה להחרים את כל הרכוש של הנגריה בה עבדתי. הבנתי שזה הסוף ועלי להימלט על נפשי. יצאתי דרך דלת אחורית ורצתי לשדות. בשדות פגשתי את פרנדל אלטמן שברחה גם היא וסיפרה לי שריכזו את כל היהודים במרתף של חיים קניאקס וירו בכולם. רצנו לכיוון הכפר קלודה. שם נודע לי שכאשר שמע מוטל יוסל קניערס על ריכוז היהודים רץ אל העץ בחורשה ולקח את האקדח שהחבאנו.
ביער. הנקמה הראשונה
אנחנו, ארגון הצעירים נפגשנו ביער וקיבלנו החלטה: עלינו להגיע בלילה ליער שליד קורוב ולקחת את כלי הנשק שהחבאנו. אספנו את הנשק, נכנסנו ליער וחפרנו בונקרים למצוא מסתור. פנינו שוב אל אותו איכר פולני וביקשנו שוב לחבור לפרטיזנים ביער. הוא חזר ואמר שאין אפשרות לקבל אותנו אל הפרטיזנים הפולנים. הוא דאג לנו למעט אוכל ולאחר שבעה ימים בקור העז הודיע לנו שהתקבלנו לפלוגה. המשימה הראשונה שלנו הייתה לצאת כקבוצה קטנה ולשים מארב על הדרך שליד היער. תפסנו ארבעה גרמנים, ירינו בהם וזאת הייתה הנקמה הראשונה שלנו.
גשר פולאווי בקורוב, עליו צעדו היהודים אל מותם בסוביבור, בבלז'ץ ובאושוויץ
עשרים בדצמבר 1942. קיבלתי פקודה להתיצב בפני הקפיטן. היינו קבוצה של ארבעה יהודים וחמישה נוצרים. המשימה הייתה להגיע לעיירה קרמוביץ לא רחוק מקורוב למצוא איכר מסויים שיש לו נשק, לקחת אותו אל המפקד. זה היה מרחק של שלושים וחמישה קילומטר והיינו חייבים ללכת רק בלילה, מזג האוויר היה יפה. בשעה חמש בערב יצאנו לדרך ולפתע פרצה סערת שלגים. אבל, משימה זו משימה.
באמצע הדרך ראינו קבוצה של אנשים, היינו בטוחים שאלה חיילים גרמנים ורצינו לירות בהם. בשנייה האחרונה עצרנו, שכבנו בשלג וחיכינו שהם יעברו. הצללים התקרבו אלינו וראינו שהם בבגדים אזרחיים. מיד זיהיתי את שמואל חניסמן ובנו יוסף. נדהמתי לראות אותם. הוא סיפר שהם חפרו בונקר ביער והם מסתתרים שם. פרצנו בבכי על שכמעט פגענו בהם בטעות. איחלנו "בשורות טובות" והמשכנו בדרכנו להשלמת המשימה.
שמואל חניסמן ובנו יוסף (ניו זלנד)
בתחילת 1943 בהיותי בלובלין, פגשתי את חיים אלעזר וורמן. הוא סיפר לי שגם הוא היה עם הפרטיזנים, אבל לא היו לו שום ידיעות מיוחדות לגבי קורוב. כך דיברנו ושמרנו על קשר עד שהשתחררנו.
שמואל שטרן, פרטיזן שנבגד על ידי פולני ונרצח
-------------------------תוספת לספר------------------------------
ליצחק מאיר ולרייזל חניסמן נולדו 3 ילדים:
- משה מוריס נולד בקורוב בשנת 1894 ונפטר בברזיל בשנת 1971.
- קייט קיילה חניסמן נולדה בקורוב בשנת 1896 ונפטרה בניו זילנד בשנת 1985.
- סמואל מרדכי נולד בקורוב בשנת 1905 ונפטר בבניו זילנד בשנת 1967.
תמונות ומידע נוסף
קייט קיילה חניסמן, שרה סלקינדר, חנה רייצמן, מקס זלצמן
עץ המשפחה של שמואל מרדכי חניסמן
המצבה בווליגטון, ניו זילנד
קייט קיילה זלצמן לבית חניסמן
קשרים וקישורים
עדכון הדף
שלום נוי, 25-04-2024
לתוכן העניינים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה