אחד ממשוררי הדור הצעיר, נולד בקורוב ב-23 בספטמבר 1912. חי זמן מה בשוויץ. בכשרונו השירי הבחינו כמה סופרים אירופאים בולטים, ביניהם גם הסופר המפורסם בעולם מקס ברוד (חי בישראל).
ספר שיריו הראשון בשם "אינך שומע?" ראה אור בציריך, שוויץ, בתעתיק לטיני, עם תרגום לגרמנית.
לייזר אייכנרנד שהה זמן מה בפריז, שם פרסם את שיריו בכתבי העת היהודיים הבולטים ביותר. על ספרו "ממעמקים" הגיבו סופרים רבים, בהם: יעקב גלטשטיין, דר' שלמה ביקל, יצחק יונסוביץ', מרדכי שטריגלר, ל. דומונקביץ', יעקב בוצ'ינסקי, הרמן הסה, מקס ברוד, מקס פריש, ר.י. הוס, וקרל זליג.
לאחרונה הוא עבר לארגנטינה, שם השתקע. האיגוד הספרותי היהודי המקומי יחד עם ארגון יוצאי קורוב ערכו לכבודו קבלת פנים מפוארת.
אמא שלי
לאחותי אטקה ולכל האחיות שלא נזכרו
א
אחותי, כאשר ידך מכבה את הירח:
מתוך הקבר הקפוא מכפור, אמא שלנו יוצאת.
צעדיה כה שקטים - כמו השתיקה הקרה
בתוך התירס השחור.
מתוך תכריכיה הלבנים זורמת קינה עתיקה -
גרין צוחק מאחוריה טורקוומדה בעגלתו.
זכוכית נשברת מהצחוק ביער הנטוש -
חשוך מכל קבר בוערת דמות שונה.
ומצייר את השלד שלהם במשך כל לילה:
את מצחם נושקת האם:
אלוהים ומשפטו צודק.
ב
ביער של עצמות המתים, מאימתן,
מגיעה אמא בין מלאכים שחורים, בצעדיה הרכים.
פרסו שטיחים לבנים מול הדלת שלי.
בקור מניחה את מצחה בידיים הכסופות,
על שדות גליברט אחות כאילמת שותקת
צבוע חום, מתנדנד שבע ורץ החוצה.
הכוכבים זורחים לבנים וקרים,
על אחיות וצבועים רועדת צלם אלוהים -
בשפתיים כחולות מדבר על אהבה יהודי מוצף בגאז.
מים עמוקים וצלולים שותקים מעל השדות,
בלילה משדי האחיות יונקים -
אמא בוכיה שרה מנגינה עצובה.
הגטו בוער
(מתוך הספר "ממעמקים", שירים וסונטות)
כל הדלתות נתלשו,
נפתחו כל החלונות:
בכנפי הרוח הכחולות
צוחקות רוחות רפאים אדומות:
הגטו בוער ! הגטו בוער !
הצל של אחותי המתה
מתגנב דרך עיניי
אל הירח הירוק והקר
עם הילד הבוער שלה עפים:
הגטו בוער ! הגטו בוער !
הלילה עם סכינים שחורות
חותכים את שדיה של אמי
עם הדם הקפוא שלה
יכבה את הלהבות החמות:
הגטו בוער ! הגטו בוער !
אבי מתחת לאדמה
הוציא את לבו,
כמו ברק עמד לפני אלוהים
והתחיל להתלונן בזעם:
הגטו בוער ! הגטו בוער !
אחי עם צערו הנצחי
מגיע בחושך במעוף
עומד שותק לפני אלוהים
על ברכי השלד שלו:
הגטו בוער ! הגטו בוער !
רק הוא - הוא קר ואטום
כמו קרח וגרניט
ועוטף את האדמה כמו בד רטוב
סביב בצעדים חמים:
והגטו בוער ! והגטו בוער !
אני אוהב את הלהבה
שותה ממנה בידיי
ויורק אותה,
ואני בוכה וצועק:
טוב שהוא בוער ! טוב שהוא הגטו בוער !
בלדה קטנה
נשמות נעלות אשר מרפרפות תמיד ברוח -
לאמא יהודייה מגיע בחלום ילד שנרצח.
האמא רועדת: מצחו של הילד מדמם באדום
בעיני הילד מוצגים קברים פתוחים של מתים.
השתיקה שלהם עמוקה וחמה כגיהנום,
וטיפות של זיעה שחורה על מצחה נוצרות.
היא מתכופפת אל שפתי האפר כדי להרים גבוה,
ענן גדול של גאז ועשן עוטף אותה מסביב.
רוצה לחמם את עורו הירוק עם גופה,
צמרמורת מגופה קרה יוצאת מענן של צעקה.
אצבעות הילד מאירות כמו אור שחור,
להבתם חשוכה יותר מערב בריאת העולם.
דמעות שחורות אפלות זולגות על שערו הקריר,
בגביע שבור של שנה מזוהמת בודדה.
אמא רוצה לקרוא: שמע ! . . . שונאת את קולה
אשר נבלע לתוך עץ חנוק כמו פלדה לוהטת.
חושך פורץ מעל ראשה הכבד,
שגורר אותה בידיים קרות לקברים פתוחים - -
הילד מתחנן לרחמים בקור הדומם - מוות!
– הצילו, הצילו את אמי מהצורך העמוק! . . .
ממעמקים
בעיצומם
של ירחים קפואים,
זאבי פרא רודפים זה את זה
דרך עיני הדור הצעיר.
עכביש שוב אוסף
אש שחורה
בלבבות של עמים מאובנים.
בעיניים ילדותיות עגולות
זורם פחד אפל
בצעדים אפרוריים של זמננו.
סוסים מעופפים בוערים
נושאים חיילים מתים
על נהרות של דם.
שכח הכל
השמש הגוססת -
ובחצות הלילה פורחים
שערים של צער
של הנכדים שטרם נולדו.
תפילות אבותינו
עמודים של קברים.
בעיירות חרבות
השקט סובב בתכריכים
ורגע מגעגועי
נאספים שם בטלית
כולם מזילים דמעות.
אנחה של ילד מיוסר
סופות שווא
שמים מאובנים.
עדיין בהיר, קר וכועס.
השבתאי
על שפתיים כחולות גז
מתחת לעיניים השקטות של הלילה
לחצוב משהו בגרניט עתיק
הסימנים לעתיד אפל -
– זהו הצער של דורנו,
אלוהים יתגבר על הצער -
מי יודע
מה יותר קרוב לאלוהים? . . .
- - - - - -
כמו דרך עמקים קפואים
זאבי פרא רודפים זה את זה
דרך עיני הדור שלנו! -
מעמקי העבר
א
שקט,
בחדר החשוך
ערך טוב
פניו של האב המת.
משיערה האפור של האם
הפך ללילה,
עייף וזקן.
הקללה
מדור ארור
מתכופף על הבן הצעיר.
ב
בילדותו פריחה:
מחלה, חושך, פחד
משחקים נסתרים אפלים,
חדר.
דרכי המדבר של התנ"ך
קום
בעיניו הבוערות
מלאכים בוערים
פגוש אותו
בדממה השקטה של היער.
מזיכרונו
יוצאת החוצה אמא רחל
בדמותה הצרה
של אחותו,
החיוך השקט שלה
כועס
במראה הכחולה הקרה.
ושפתיה הדקות
נשרפות
כמו חיתוך של סכין
בלילה
אל תיתן לו למות
צערה השקט.
ג
רגעים כחולים
מדי פעם פועלים
החלומות שלו:
שקט ונהדר,
הוא פוגש שם את האבות הזקנים
זמן רב הוא בוכה עליהם.
ד
נעוריו יוצאים
אל בית העלמין.
עם מתים שנשכחו מזמן
מדבר הוא שם -
בשקט מנשק הוא
את ידיהם הצהובות.
לפני בית המדרש המוצל
משתקף הוא ירוק
פניו
בחבית מים ישנה.
בתדמיתו
מבקש הוא, בוכה
חתיכת לחם -
הצל של מילה רעה
קופץ
ומפחיד אותו -
בלילה
בליל ירח מוזר
זלגו דמעותיו
כמו זאבי פרא.
בדידות וזיכרון
א
מעל המים הלבנים
שם ציפורי בר
עם כנפיהן הקרירות
בדממה האפלה של השמים.
בלילה
הרחק מעיניהם
רוח קפואה.
בשעה כזו,
אחות,
עם החיוך השקט שלך
הגן היפהפה
מלא סודות של אוהבים
והעיניים העגולות שלך
ממשיך בשבילם
כמו שני ירחים עדינים.
רק שינה עמוקה
ואנחה מהנשמה שלך.
ועל סף חלומך
לנשום
הצער הנצחי
על הילדים שלא נולדו.
ב
אחות,
כשאנו צמאים
האש הקרה של הכוכבים,
או
מהבאר הקרירה
מילדותנו
עיניה של אמנו
היו שני שמות
שנכתבו ביום כיפור.
לאחר מכן
אלוהים השתקף בהן
כמו בחסדו
וחייך בחוכמה וקור רוח
אוי, כמה זמן עבר!
בלילה
נפתחים כל הקברים
ואנו מתכנסים
הצללים של כל האהובים
- הלחם והייןמוכנים
מהבדידות -
ומעל המים הלבנים
שם ציפורי בר
עם כנפיהן הקרירות
בדממה האפלה של השמים.
סונטה יהודית
א
אחותי, את מימי נעורנו,
מראת נשמתי, ילד נוצרי טהור -
החיה שהצייד חיפש בדרך
תמיד הסתרנו אותה בשקט ברוח הערב.
הרגעים שלנו - פרחו ברעש
בגריל הכסוף של שדה הקיץ.
בתפילת חצות במנגינתו של אבא,
עם צללי קסם של עולם רדוף עמוק.
ויהי - הייתה פעם עיר קדושה ושקטה
וכמו עשן שחור של חצות, היא איננה.
רק תראה, תמיד יש את האל הגדול לנצח.
גדולה תקוותנו, בפחדנו -
הוא שרף עד אפר את מסלול הריצה שלנו
ולקח את האור האחרון מעינינו.
ב
עם כמה לילות פגעת במבטם,
עם כמה עדינות שרפת את מאמציהם!
הם משתקפים בימים עצובים
ומביאים לך קרניים בידיים מתות.
הנביא מצייר עם המוח והמחשבה שלך.
בארצות זרות, קופא הוא ברוח.
השתיקה שלך קרה כמו נדבה
וחדה אשר חותכת אותנו גם עכשיו.
עם סם מתמוססת האהבה לנשמה
כאשר העולם מתמלא בשנאה.
בקבר מתעוררים למשמע המילה: נקמה!
המוות עומד מאחורי כל חבר כאורח,
והיכן שלרגע האורות הופכים בשקט לשלך,
שם פוחת רק הזיעה המתה שלהם - ודמעות.
שעות קדושות
1
שעת תהילה קדושה -
תפילה חרישית של האב
והרגעים המוארים
קרניים
עם אור עמום ושלווה
הצל שלו
על הקירות הלבנים
שוקל
השקט שלפני חצות.
הברכות
איזה קנים
בעינייה העגולות של האם
פרוש כנפיך
עם שקט מטריד.
החיוך המסור שלה
מלווה אותנו
דרך הגן הנפלא של השינה.
2
שבת
עם סודות עוצרי נשימה
ועדות שפתי האם
ולהתחתן
עם נר הנשמה השרוף.
בקרוב
צעדי הקטיפה שלה
נעשים דוממים ולבנים.
מבעד לצעיפים
המעורפלים
משתיקתה העמוקה
אנו קולטים את הקצב
מהלב הפועם של העולם -
שעות שבת קודש -
ידיה של אמי שקטות
הפנים שלה זוהרות
ונשימתה בשלווה מבורכת:
- עזוב אותנו, שמימי - אתה,
שאנחנו המעגל הנצחי שלך,
קום בשלוותך
כאשר נהיה זקנים ואפורים.
והצאצאים שלנו
תן להם לפרוח רק בשבילך, בשביל השבחים שלך.
למען שמך הקדוש.
אתה - שיצרת אותנו מעפר -
והכחול הדומע
מעיני השבת שלה
פתחו לנו את השערים
משמים שנשכחו מזמן.
ויהי . . .
עם הזאבים
מהלילות הרעבים שלי
הלכתי דרך הרחובות האפלים
של חלומותי.
חיפשתי את אלוהים
בדרך
מהשתיקה של כולם,
פשוט תמיד לנשום
את הדממה המאובנת של השמיים
מהעיניים שלי
יבואו לשתות
כל המתים הנשכחים.
בחיק הפחד שלי
בכעס
הזהב של נשמתי.
הצער
של אחותי
החשיך את השמש.
הלב השקט שלה
פועם היום
בעזרת השם.
אבא שלי
שותק
מכל תפילה
האור של חיוכו
הוא התנתק מכל העולם.
והזקן הצהוב שלו
קיבל כוכבים גנטיים.
לָמוּת
נהגה אמא שלי לבקש
על צערם של אחרים.
את שלה היא נשאה
בשתיקה
כמו המדבר.
רק מהלחם המר שלנו
קראו האבנים,
ובמשך כל הלילות
בעל אדיקות לבנה של ירח,
נהרס
מהבית השקט שלנו,
צעדי הזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה