שמואל חניסמן ובנו יוסף (כיום בוולינגטון, ניו זילנד). כבר ביום הראשון אחרי פרוץ המלחמה מטמינה המשפחה את רכושה הדל במרתף דירתה. בנם יצחק נפצע מרסיס פצצה. פולנים וגרמנים חפרו במרתפים ומוציאים את רכושם של היהודים. פורסם צו האוסר על יהודים להרפא אצל רופאים נוצרים. גרמנים מתנפלים על שמואל ומכים אותו מכות רצח. לאחר שנדמה לגרמנים כי שמואל מת, פונים הם להרוג יהודים אחרים. בעששיות דולקות שורפים הגרמנים את זקני היהודים, לוחצים את אצבעותיהם בין דלתות.
שמועות מגיעות מלובלין וממיידנק, אולם עדיין אין היהודים מאמינים על השמדה טוטלית ועל תאי הגאז. "אקציה" בעיירה, גירוש היהודים. שמואל ובנו יוסף בורחים. אשתו של שמואל ושני בניו איצ'ה וסנדר נשארים בין שורות המגורשים.
תוך כדי נסיעת הטרנספורט יורים הגרמנים ביהודים הנחלשים. מקצת היהודים החרדים פושטים את בגדיהם ונשארים בלבנים, כדי למות בכסות לבנה, כעין תכריכים. אחרים בין היהודים מסרבים לזוז מן המקום, הם מעדיפים להיהרג בעיירתם ולהספיק להגיד וידוי.
שמואל ובנו מתחבאים במרתפים, בבונקרים, באורוות, בעליות גג, בערימות שחת ואשפה. בין מכריהם הנוצרים גם כאלה שמסכנים את נפשם ומביאים להם עזרה ועידוד.
האיכרים, רובם ככולם, להוטים אחרי כסף יהודי. הם מחביאים את מכריהם היהודים וכעבור זמן שודדים את כספם ומכים אותם נפש.
148 היהודים שנטשו את העיירה והסתתרו בין הפולנים - מספרם הולך וקטן. הם נורים על ידי הגרמנים, נרצחים על ידי איכרים וקבוצות פרטיזנים אנטישמיות.
אשתו של משה אוברקלייד רוצה להיפטר מילדה, כי הוא בוכה בבונקר בלילות ועלול להביא אסון לכולם. היא יוצאת מן הבונקר ומשליכה את בנה לתוך גלי הנהר הזורמים. תיכף היא מתחרטת, רצה עם זרם הנהר ומחפשת את בנה. רצה עד שהיא יוצאת מדעתה ונופלת קרבן לכדור גרמני על שפת הנהר.
אשתו של לייבל רוכלמן מנסה לשחד פולני בשלוש מאות זהובים שיהרוג את בנה הקטן, כי הוא מפר את הביטחון בבונקר. היא כבר ניסתה להחזיק את הפעוט עירום בקור, כדי שיצטנן ויקבל דלקת ריאות, אבל הילד דווקא לא הצטנן.
שמואל ובנו הם מאחרוני המסתתרים שנשארו בחיים. הם עייפים כבר מהחיים הנוראים, חיים מלאי פחד, רעב, צמא, קור ונדודים. הם מבקשים למות. עשרות פעמים כבר היו על סף המוות ותמיד נחלצו על ידי מקרה כלשהו, דק כחוט השערה.
בעד הריגת יהודים מקבלים פרס של 5 ק"ג סוכר ו-3 ק"ג מלח.
בכפר לואין הורגים פרחחים פולניים את חנה בוכשרייבר אלנבוגן יחד עם ילדה. לאחר שהופשטה מבגדיה, קושרים הרוצחים את האם ערומה לעץ ויורים בה. רוצח אחד תופס את ילדה ברגליו ובתנועה פראית מנפץ את ראש הפעוט בעץ אשר תחתיו מוטלת גופת אמו.
בעלה של חנה בא לאחר המלחמה כפרטיזן לחקור ולדרוש מי רצח את אשתו ובנו ונרצח אף הוא באותו כפר פולני אשר בו נהרגו יקיריו.
* * *
מכתב ראשון
הסחורה קבורה, בני נפצע, פצצות רעל
מיד עם פרוץ המלחמה, נפוצו גרסאות שונות על התנהלות הרוצחים הגרמנים נגד היהודים באזורים הכבושים. התעוררה בהלה גדולה. יהודים החלו להסתתר, להסתגר, להתחבא במרתפים בכל מקום שהיו.
לרוב היהודים היו בתים משלהם, וכל אחד מצא פינה להתחבא בה. חלק קראו לקבוצת בנאים אשר בנו בלבנים במרתפים מקום בו התחבאו. בעליות גג החביאו סחורות כמו מצעים ובגדים. הכל היה ארוז היטב, מכוסה באדמה. אלה שהתחבאו מתחת לרצפות סגרו אותם בלבנים כך שלא הבחינו בדבר. כל העבודה נעשתה בלילה.
המלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939 ובבוקר ה-8 בספטמבר הופיעו המטוסים הגרמנים ותקפו את השטעטל באמצעות פצצות תבערה. השטעטל כולו היה עטוף בלהבות ופיצוצים מההפצצות הכבדות שהחלו מעל הבתים. כל שמשות החלונות נשברו. הבן שלי, איצ'ה, היה ברחוב בזמן ההפצצה ונפצע. הוא הובא הביתה מכוסה כולו בדם. ידו הימנית נשברה לשלושה חלקים. למרות הפצצות שעדיין נפלו, בני ואני רצנו לקצה העיר שם היה אתר של הצלב האדום. פגשנו בדרך את הפצועים הראשונים גויים ויהודים. הרופא של הצלב האדום אמר לי שצריך לקחת את הבן שלי במהירות לבית החולים בלובלין, כי הפצצות היו פצצות רעל. רכב צבאי לקח אותו ללובלין.
בחזרה לביתי, לא יכולתי יותר להיכנס, הבית עלה בלהבות.
משפחתי: אמי, אשתי ושני בנים, יחד עם כל אוכלוסיית קורוב, הצילו כל מה שיכלו מבתיהם ונשאו הכל לשדות שומוב. חיפשתי ומצאתי אותם שוכבים בשדה.
הסחורה נחפרת - מחולקת בין הפולנים והגרמנים
שמונה ימים כל אוכלוסיית קורוב שכבה בחוץ. כמעט כל יום הותקפנו על ידי פצצות, שהגרמנים השליכו עלינו. אני ומשפחתי עברנו לכפר בוכליביץ', אל האיכר פיוטר גז'גורצ'יק. במהלך שמונה ימים הלחימה התקרבה אלינו, האזור שלנו נכבש על ידי הגרמנים. מיד כאשר הגרמנים נכנסו לקורוב, פוגרומים החלו מיד. מספר פולנים החלו להראות לגרמנים היכן קברו היהודים את רכושם. הגרמנים ביקשו מיד לחפור את המקומות המצוינים ולהוציא את כל החפצים שהחביאו היהודים וחילקו ביניהם. לאלו שציינו את המיקומים ניתנה חלק מהסחורה ואת הסחורה הנותרת השליכו לפולנים שנאספו במקום. כאשר התקרב יהודי, הצביעו עליו הפולנים והגרמנים דקרו אותו מיד. לילה אחד הוצאתי את כל שהיה לי במרתף שלי, לקחתי אותו לאיכר שאצלו הסתרתי. לא יכולתי להישאר זמן רב עם האיכר כי אמי חלתה והיינו באורווה. הלילות כבר היו קרים. נאלצנו לחזור לקורוב, מאחורי בניין הקהילה, בביתו של נוצרי. החורף התקרב ובא, קור נורא וכפור הגיע. היהודים חזרו לשטעטל, לאט לאט, חלקם לפולנים וחלקם נכנסו למרתפים הפתוחים של בתים שרופים.
אסור להירפא על ידי נוצרי. אני מקבל קת אקדח בראש
החלו להגיע גזירות שונות מהמשטר הגרמני. הוקם יודנראט וגם משטרה. אברהם גולדברג היה יו"ר היודנראט. הצו הראשון היה שהיהודים חייבים למסור את כל חפציהם היקרים והכסף שלהם. אם לא, היה איום מוות. ליהודי מותר להחזיק ברשותו 150 זלוטי. הוראה נוספת הייתה שהיהודים חייבים להביא מעילי פרווה ומעילי עור ליודנראט - גם זאת תחת איום מוות.
הגזירה השלישית הייתה שאסור ליהודים להירפא על ידי רופאים נוצרים. כל היהודים היו צריכים ללכת לעבודה ציבורית. בעבודה הם הוכו ללא רחמים. גזרה נוספת הגיעה: אסור ליהודי לנסוע מעיירה אחת לאחרת - עונש מוות.
באותו זמן קיבלתי מכתב מבית החולים, שעלי לבוא להוציא את הבן שלי איצ'ה, עם היד הפצועה שלו. בהתעלמות מכל הגזירות, סיכנתי את חיי ונסעתי ללובלין. הגעתי בשלום לבית החולים, יצרתי קשר עם הרופא והוחלט שבינתיים לא תוסר היד ועוד ינסו לרפא אותה. באותו יום, 12 בינואר 1940, עזבתי, ביחד עם שלוש נשים יהודיות ויהודי נוסף, את לובלין בעגלה של איכרים. היינו צריכים לנסוע 32 קילומטרים לקורוב. לאחר שעברנו 25 קילומטרים, הגיע אלינו טקסי עם שמונה פרחחים גרמנים ועצרה את העגלה שלנו. אי אפשר לתאר את שמחתם כאשר ראו יהודים בעגלה. אני הייתי הקורבן הראשון. זרקו אותי מהעגלה אל האבנים של הכביש והיכו אותי בראש עם קת האקדח. נפלתי מכוסה בדם והייתי מחוסר הכרה. הם חשבו שאני מת, עזבו אותי והלכו אל היהודי השני. חזרתי להכרה לאחר מספר דקות. אספתי את כל כוחי וקמתי במהירות והתחלתי לרוץ אל השדות. הגרמנים ירו אחרי, אבל תודה לאל, לא פגעו בי. אחרי שרצתי חצי קילומטר בשדות, נפלתי. כבר לא יכולתי לעמוד, כי איבדתי כמות גדולה של דם. הם שברו את השיניים של שתיים מהנשים היהודיות שהיו בעגלה והשלישית הצליחה לברוח לאותו כיוון כמוני. היא הבחינה בי בעודי שוכב והיא החליטהה להציל אותי. היא חבשה את הפצע בראשי במטפחת הראש שלה, העמידה אותי ותמכה בי בזרועה על פני השדות עד לעיירה מרקושוב. הבוקר עלה. בדרך היא סיפרה לי, שהפרחחים הגרמנים היכו את היהודי השני למוות ושהם לקחו את שתי הנשים היהודיות איתם. האחת הייתה בתו של לייבל יוסף מלהנדלר. היא מעולם לא חזרה הביתה. בעיירה מרקושוב היה רופא אציל נפש שהגיש לי עזרה ראשונה. הוא אמר שזה יהיה נס אם לא אקבל חום ואז לא אשאר בחיים. נשלחתי הביתה לקורוב על עגלת איכרים. שכבתי במיטה ארבעה שבועות. לא קיבלתי חום.
שורפים את הזקנים על ידי מנורה, מהדקים את האצבעות בדלת
שלושה חודשים לאחר מכן, במרץ 1940, הגיעו לקורוב חמישה חברי ס.ס, בריונים מאומנים במיוחד והם עשו צרות גדולות. הם היכו רק גברים. הם התדפקו על בתי יהודים באמצע הלילה ואבוי ליהודי שנמצא בבית. הם הניחו את מנורת נפט מתחת לזקנו כדי לשרוף אותו. ליהודי אסור היה לצרוח. אם צרח נורה מיד למוות. אחר כך הוא נאלץ לנעוץ את אצבעותיו בפתח הדלת והם סגרו את הדלת על האצבעות המהודקות. לאחר מכן הוא הוציאו אותו עירום החוצה לרחוב והוכה עד שנפל מחוסר הכרה. אז הם עזבו אותו. הקורבנות להתעללות היו דן חניסמן, אייזיק לוברבוים, חיים חניסמן. לאחר מכן הם בחרו את הבנות היפות ביותר מהשטעטל קורוב שלנו, כמו שתי בנותיה של רייזל אלנבויגן, בתו של וולף אוברקלייד ואחרות, והן נלקחו לשטוף את הרצפות. הן נאלצו לפשוט את המדים שהן לבשו ולהשתמש בהם כדי לשטוף את הקומות. לאחר ניגוב הרצפות הן נאלצו ללבוש אותם רטובים עם כל הלכלוך.
הייתה פאניקה איומה בשטעטל. כל הגברים נמלטו לעיירה וונבולניצה. שם הייתי שלושה שבועות. 150 גברים ברחו איתי. חמשת הבריונים קבעו תנאי שאם ניתן להם 200 רובל בזהב, הם ייעלמו. אספנו את הסכום הזה.
גרמני, אזרח פולני, התגורר בקורוב לפני המלחמה. קראו לו אולריך. הוא היה קבלן לעבודות חשמל לפני המלחמה. הוא האיר את כל הבתים בקורוב, השטעטל שלנו. עם הגעת המשטר הגרמני הפכו אותו לראש העיר. הוא היה שונא ישראל עוד לפני המלחמה. הבריונים המכים של הס.ס. עמדו לידו וכל הכסף עבר דרכו. הבריונים עזבו. חזרתי לקורוב לחג הפסח ומצאתי את אמי במיטה, חולה מאוד. רופאים פולנים פחדו לבוא לעזור. שום תחנונים לא עזרו. ביום השמיני של פסח 1940 נפטרה אמי היקרה. קברנו אותה בדרך הרגילה. בתחילת חודש מאי 1940 חזר בני איצ'ה מבית החולים. הוא נשאר עם יד נכה. כך חיינו בצרות. תמיד עינו אותנו במשהו אחר, כך גררנו את עצמנו עד לחודש מרץ 1942. הגיעו ידיעות מלובלין לשטעטל קורוב שלנו דרך רמקול, שניצב ברחוב לובלין, שב-10 במרץ יקבלו היהודים חדשות בלתי צפויות. הרגשנו שמשמעות הדבר הייתה גזירה חדשה.
מכתב שני (מכתב לא ממוספר שנשלח לבנימין ויינרב)
5.3.48
מאותו תאריך ואילך נעלמו יהודים שהובלו לתחנת הרכבת ולא הייתה דרך לדעת לאן הם לוקחים אותם. הפרחחים הגרמנים אמרו שהם נשלחו לאוקראינה לעבוד. הגיעו ידיעות נוראות, שהיהודים נאספים, הורגים אותם בגז ואז שורפים אותם. איש מיהודי קורוב שלנו לא האמין בכך.
בחלוף זמן נוסף התחלנו לשמוע שכבר החלו להוציא את התושבים היהודים מכל רחבי השטעטל שלנו. הבריונים הגרמנים פינו קבוצה של יהודים ב"אקציה" שהם ביימו. גם אנחנו התחלנו לצפות ולמעשה לא עבר זמן רב עד שהגורל הזה נפל על כל השטעטל שלנו. זה היה ביום השביעי של פסח, בשעה ארבע אחר הצהריים. השטעטל שלנו הוקף באנשי ס.ס. גרמנים, יחד עם פולקסדויטשה פולנים, עם ראש הכפר פולאווי - הבריון הפולקסדויטשה, גדי. פקודה הגיעה ליודנראט ולמשטרה היהודית שכל יהודי קורוב, גברים, נשים וילדים, יגיעו תוך 15 דקות לעמוד בכיכר שהייתה
אלתר יוסף גולדברג, חיים שעיה נידרברג, טוביה וויס (פוייטשי), אלתר יוביץ', אברהם הרש קרטמן, אסתר שילדקרויט ו-10 ילדים. לקחו את היהודים בדרך לקונסקובולה, הם ירו ללא הרף לתוך המון היהודים הבוכים. בין הנופלים בדרך היו:
נעמי חניסמן, שבע אספיס, וולף אוברקלייד, דוד טננבאום.
"ראשית שולחים אותם לעבודה. שנית - מה שיקרה לכל היהודים יקרה גם לנו". אני הרגשתי הפוך. הכנתי את עצמי להופיע לאקציה של מחר. אף אחד לא עצם את עיניו במהלך הלילה. כל אחד מאיתנו הרגיש שזה יכול להיות הלילה האחרון בחיינו.
הלילה האחרון חלף בלי שהרגשנו והיום הגיע. כולנו זחלנו החוצה מבולבלים מחוסר שינה. הזמן לא עמד מלכת. השעה שתים עשרה התקרבה. כבר שמענו שהיודנראט מתרוצץ בין בתי היהודים הנותרים וגורר אותם החוצה, כדי שיראה כאילו ישלחו לטרנספורט הלילה שהמתין בקונסקובולה. הם צעקו:
"מי שלא יופיע בשעה 12 יירה!"
הייתה זו פקודה מהאס.אס. עגלות פולניות רבות שהקהילה הנוצרית סיפקה החלו להגיע לאמצע השוק. אשתי כמעט השתגעה מפחד. היא התחילה לצרוח בהיסטריה שגם אנחנו צריכים להתייצב .
בינתיים, מדקה לדקה התמלאו העגלות ביהודים. לעולם לא אוכל לשכוח כיצד ניגש אלי יעקב יצחק גולדגווקס, הנגר של קורוב, הוא בא מהכפר כדי לעזוב עם אשתו וארבעת ילדיו הקטנים. היהודי גרר איתו על גבו את שק הכלים וצעק לנו:
"יהודים, עלו ושבו על העגלה מהר יותר, בואו וניסע!"
אשתי ושני בני, איצ'ה וסנדר, אני וחנה'לה פרידמן, בת דודתי שהגיעה אלינו להתארח, ישבנו כולנו על עגלה אחת. על העגלה אשתי אמרה לי לרדת. היא חישבה ואמרה:
ראשית", כל השנים סבלת ממחלת קיבה, אתה תמיד חי על דיאטה. לאן שאנחנו נוסעים לעבודה לא תוכל לעבוד קשה ותצטרך לאכול אוכל משמין, אתה תמות מהר. שנית, אמרו שהגברים והנשים מופרדים והילדים מופרדים. שלישית, אם תישאר כאן, תוכל לשלוח לנו עזרה".
ירדתי מהעגלה ונתתי הכל לאשתי, את כל הדברים היקרים. במקרה שהיא תהיה זקוקה, היא תוכל להציל את עצמה. פקודה הגיעה מהיודנראט, שעל עגלות השיירה לנסוע בדרך לפולאווי. העגלות יצאו ברחוב פולאוור, עגלה אחת אחרי השנייה. בני, יוסף, ואני ליווינו את המשפחה שלנו עד לעיר. כשהעגלות התקרבו לבית העלמין, כולם התחילו לצרוח ולבכות, פנו אל הקברים והתחננו שתעמוד לנו זכות אבות והעינויים שלנו יסתיימו בזכות המעלות המצטברות של אבותינו.
לשלושים ואחד יהודים היה אישור רשמי מהמשטר הגרמני להישאר בקורוב ברשותו של אולריך הגרמני. הוא היה ראש עיריית קורוב. היה לי מאוד קשה להישאר כיהודי ה-32. אבל מה אי אפשר לעשות עם כסף וזהב? גם אני רשמית נשארתי. אם נמצא יהודי שאינו אחד מ-32 היהודים, הוא נשלח לקונסקבולה. היהודים מקונסקובולה, מקורוב וממרקושוב גורשו לבלז'ץ לקרמטוריום. הם שוב יצרו נקודת כינוס בקונסקבולה של אותם יהודים שנתפסו באזור. שמות 32 היהודים שנותרו:
שמואל חניסמן, יוסף חניסמן, אברהם גולדברג, יחיאל גולדברג, פנחס גולדברג, משה בלומל, יצחק ולרשטיין, מוטל אופנהיים, נטע ויינברג ובנו הצעיר ולוול, יענקל גולדבוים, אשתו פוצ'ה ובנם הקטן מוטל, יחיאל אנקר, יעקב הרש רוזנבלט, משה לייב מיטלמן ("טקסימטר") ובנו, אברהם ויינבוך (טרגר) ובנו שלמה, הרש לנדמן, הרש קוטלר, רעייתו חיה טובה ושני ילדיו גולדה ובשקה, זישה צוקרמן, יענקל רובינשטיין, (צבן), ושתי בנותיו, חיים חניסמן, מוטל זלצברג (קנייר), משה קפלן (בנה של חנה), הרש שניידרמן, שלום שניידרמן, יצחק לוונזון, דויד לוונזון, יענקל פיינשמיד עם שני בנים ובת. היה גם חבר של אורליך מלובלין - לייבל רוזנבוים ושתי בנות וחתנו.
במקום בו עמד בית המרחץ הוקם בית חרושת גדול לייצור חמאה עבור הצבא הגרמני. נבחרו מספר שוערים, כאשר מוטל ברל אופנהיים עומד בראש. בני ואני היינו בין השוערים. כל יום ניקינו את כביש לובלין, כביש ורשה וכביש פולאווי. הפולנים של קורוב קרנו מאושר כאשר עברו וראו מה עלה בגורלם של היהודים.
היודנראט של קורוב כלל את:
אברהם גולדברג, משה בלומל, מוטל אופנהיים, יצחק ולרשטיין, יוסף שטיינמן (יאט), יענקל פיינשמיד, אהרון אקרמן, המזכיר שמחה גינזבורג. הגרמנים החזיקו אותם אצלנו במחנה. לעומת זאת השוטרים: המפקד משה פישביין (ביק), אחיו, יצחק פישביין, משה אופנהיים, מוטל ברל, מרדכי אייזנשמיד ויצחק שטיינמן (יט) היו יחד כדי לשמור על היהודים שאיש לא יברח מהמקום. באותו יום הפגישו אותנו עם אולריך הגרמני שהכריז כי ארבעת הבתים (המרתף של איצ'ה רוזן, הבית של מאיר השוחט, זה של משה יוסל פרידמן והבית של לייבל ווינברג) - הבתים מגודרים בתיל. מהיום אסור לנו לצאת מעבר לתיל ללא רשות ממנו, אולריך. אנחנו חייבים ללכת לעבודה ארבעה בשורה, באמצע הכביש. נאסר על פולנים לבוא איתנו במגע. הגרמנים בחרו את אברהם גולדברג לנשיא ועוד שניים מחברי היודנראט - יצחק ולרשטיין ומוטל אופנהיים. משה בלומל מונה למנהל העבודה. מטבח כללי אחד נוצר. עוד באותו היום קיבלנו הוראה מאולריך לאסוף את כל ההרוגים שנורו לילה קודם בזמן האקציה ולקבור אותם בבית העלמין היהודי.
נתקלנו בקרעים של ספרי תורה, שגם אותם קברתי במו ידי יחד עם אחינו שנורו. באותו יום יכולנו לראות את הנוצות מהמצעים שלנו עפות כמו שלג חורף סמיך. האיכרים עברו דרך הבתים הפתוחים שנבזזו, שנותרו עומדים, והוציאו את כל אשר חפץ לבם. עד מהרה ראינו איכרים רבים לובשים תחתוניות עשויות מהטליתות שלנו.
בנוסף ל-32 היהודים שהיו איתנו במחנה העבודה, היו בסביבת קורוב גם מאה וחמישים יהודים שהוסתרו על ידי איכרים בכפרים, אשר שמרו איתנו על קשר. הם היו מגיעים אלינו בזהירות למחנה העבודה ותמכנו בהם במעט אוכל.
כך חלפו מספר חודשים. התחלנו לשמוע על שרידים של יהודים שפתאום הוקפו על ידי ה-ס.ס. הגרמני ונורו. רבים מאיתנו כבר לא ישנו במחנה העבודה כי שמענו שמקרים כאלה קורים תמיד עם עלות השחר כשלא נוכל להתפזר.
כך היינו במחנה העבודה מחודש אפריל 1942 עד ה-9 בנובמבר. בלילה בא למחנה העבודה שלנו איכר מהכפר פליניק וביקש לקרוא למוטל אופנהיים. וכשיצא מוטל אל גדר התיל אמר לו האיכר:
"אנשי ה-ס.ס. מפולאווי היו היום בכפר שלנו והחרימו לנו חזיר. הם ניהלו איתנו משא ומתן ודרשו ליטר וויסקי כדי להחזיר את החזיר. תוך כדי השתייה סיפרו לנו בסוד שהם מגיעים למחנה העבודה של קורוב בבוקר ויירו ביהודים שנמצאים שם".
לבסוף אמר האיכר למוטל:
"בכל מקרה, גם בך ירו, מכור לי את השמיכה ואת החליפה שלך".
לאחר השיחה עם האיכר מוטל, בא אלי וסיפר לי על השיחה. רעדתי. מיד הודעתי לכל חברינו. התכנסנו לדיון והוחלט לשלוח משלחת למפקד שלנו, הגרמני, אולריך, לשאול אותו אם זה נכון. המשלחת חזרה באותו לילה עם התשובה שאולריך אמר שזה שקר. לבי לא נרגע מהתשובה הזו. בבוקר, ב-10 בנובמבר, הלכתי למנהל העבודה שלנו, משה בלומל, וביקשתי שישחרר אותי ואת בני יוסף מהעבודה באותו יום. לקחתי אותו מיד למכר שלי סנדלר, אשר שמו היה ויינצק - בטחנת הרוח של סדרסקי, זה היה מחוץ לעיר, השארתי אותו שם והתחלתי לחזור. בדרך למחנה העבודה שלנו, נוצרים פנו אלי ואמרו לי שהמחנה שלנו מוקף על ידי ז'נדרמים מפולאווי ואנשי ס.ס וכל היהודים עומדים להיירות. רצתי בחזרה למקום שבו היה בני.
כך התרחש הירי באחינו:
העובדים היו במקומות העבודה שלהם. הם הובאו יחד. כמה גברים, נשים וילדים נמלטו בהצלחה, כמו הרש קטליאש ורעייתו חיה טובה ושני בנותיהם גולדה ובשקה, יענקל גולדבוים ואשתו פצ'ה ובנם מוטל, יענקל רובינשטיין (צבן) ושני ילדיו ושעיה צוקרמן. לאחר מכן, הם מצאו כמה יהודים שלא היו רשומים במחנה העבודה. כולם הורדו למרתף ביתו של איצ'ה רוזן, נאמר להם להתפשט לגמרי והובלו בשלשה לקיר ביתו של משה יוסל ושם נורו.
כך ירו ביהודי קורוב האהובים שלנו ממחנה העבודה. האחרון, אברהם גולדברג, הנשיא, נורה בידו, הצליח להימלט והוחבא במרתף סמוך. הוא סיפר לי איך הכל קרה. בתוך ערימת ההרוגים שכב גם בנו, יחיאל גולדברג, הוא נפצע באורח קל. הם לא גילו שהוא בחיים. לאחר הירי על 31 אחינו, הגיעו שתי עגלות של פולנים וכולם הושלכו עירומים על העגלות, מכוסים בשני סדינים. הם נלקחו לבית הקברות היהודי. איש ס.ס. עקב אחרי העגלות. על אחת משתי העגלות שכב הפצוע יחיאל גולדברג. הוא עקב אחרי הנסיעה וכאשר העגלות הגיעו לגשר פולאווי, הוא קפץ מהעגלה, גורר איתו את הסדין. הוא נמלט במהירות אל נהר הדז'יקה (שם היינו הולכים להתרחץ). מהדז'יקה רץ יחיאל לכפר פליניק. איש ה-ס.ס. ירה אחריו אבל החטיא.
כעבור שלושה ימים, בכפר פודבר, נפגשתי עם אישה נוצרייה בשם גיידה, שבביתה שכבו שני הפצועים, אברהם ויחיאל גולדברג.
יחיאל גולדברג סיפר לי שברל, בנו של מוטל, תפס את הרובה של ה-ס.ס. במהלך הירי, התנגד, אך נפל מיד מכדור.
התחלנו לשוטט בשדות. יוסף ואני טיפסנו על ערימות החציר בשדה שם העברנו את הלילה. הלילות כבר היו קרים, אז התכנסנו מדי יום בחורשה קטנה ליד הכפר פודבר. היינו אז עוד 148 יהודים מקורוב, גברים, נשים וילדים. כאשר התכנסנו התחלנו לחשוב: לאן ללכת?. אולי כקבוצת פרטיזנים או לאיזה מכר פולני שיש לו בונקר אחד גדול? לייבל טרפלמן ורעייתו (בתו של משה אהרון באייר) הביאו לנו הודעה מהפרטיזנים באזור לויטואר שהם לא רוצים לקלוט אף אחד בלי נשק. עלינו להתחיל לחפש מקום להסתתר בו, בבונקרים. בינתיים העבירו הפולנים ידיעות לז'נדרמים של ה-ס.ס. שיהודים מקורוב מתכנסים בקבוצה בחורשת פודבר במשך היום מדי יום ובלילות הם ישנים במרתפי הבתים השרופים בקורוב. לפתע הגיעה ס.ס. מכביש מיכואר ופתחה עלינו באש. כולנו ברחנו. מוטל גולדבוים, ילד בן שש, נפל מת, הוא נורה בזמן שרץ לעבר ידה המושטת של אמו.
החיים התחילו להיות גרועים מהמוות. איש לא נתן לנו להיכנס. פעם פגשתי מכר שלי, את סטניסלב חפליקה, הסנדלר מהכפר דמבר. שאלתי אותו אם יוכל להחביא אותנו במהלך החורף. הוא אמר שכן, אבל בתנאי שאביא לו 10 חתיכות של עור יעל. הצלחתי לעשות זאת. הוא עשה איתנו סידורים וביקש שנביא את כל מה שברשותנו וביום ראשון בשלוש אחר הצהריים יחכה לנו בפינת יער דמבר. יצאנו ביום ראשון בשעה אחת. היינו צריכים לעבור חמישה קילומטרים ביער וכשהגענו למקום המיועד בפינת יער דמבר לא היה שם איש. נשארתי במקום ושלחתי את בני יוסף לכפר. ראיתי איך אותו פולני חפליקה רץ אל הבן שלי בצעקה רמה:
"ברח, כי הם רוצים להרוג אותך".
הבן שלי התחיל לרוץ אליי בחזרה. מרחוק ראינו עשרה צעירים פולנים רצים אחריו. שני גברים רכבו על סוסים. באותו רגע לא התבלבלתי ולקחתי את הבן שלי וחזרתי ליער בכביש אחר, לא בכביש שרצנו בו, דרך קורוב, אלא בכביש שמוביל לכפר ברליג. אני, בעצמי, לא ידעתי לאן הדרך תוציא אותי מהיער. הם רדפו אחרינו בכביש קורוב. כשיצאנו מהיער בשדה הריק, ראו אותנו מרחוק והחלו לרוץ לכיווננו. רצתי אז בכוחותיי האחרונים. המזל שלנו היה שכבר היינו קרובים לכפר ברליג. התחלתי לצעוק, קורא לעזרה בפולנית. האמת, אף אחד לא יצא לעזור כי ראו שרודפים אחרי יהודים. אבל הבריונים נבהלו מהצעקות שלי והפסיקו את המרדף אחרינו. כך, בעזרת השם, ניצלנו ממוות בטוח.
כעבור מספר ימים פגשתי את חיים טבל אוקון בשדה ליד סימיב. הוא אמר שהוא מחפש אותנו בסביבה. בולק מרצ'ק שמע שבני ואני נשארנו בחיים, הוא ביקש ממנו להביא אותנו אליו, הוא רוצה להסתיר אותנו. אותו חיים טבל ואשתו ושני ילדיו מסתתרים אצלו. מי זה בולק מרצ'ק? לפני המלחמה השתוללה חבורת בריונים באזור קורוב. בולק מרצ'ק היה המנהיג שלהם. הוא חיי בכפר ז'ומוב. הוא היה איש עסקים במהלך היום בדיוק כמו כולם. היו לו שדות באזור פודבר. הוא היה מגיע לקנות דברים בקורוב. והוא היה קונה ממני עור לסוליות נעליים או נעלי טלאים מרופדות. הוא היה חייב לי שלושים זלוטי שלא החזיר אותם. ברגע הקריטי הזה הוא רצה להציל את בני ואותי. יש לציין שגם ה-ס.ס. הגרמני הפריע לו. מיד הלכנו אליו. וזכינו לקבלת פנים חמה. זה היה דבר נדיר. הוא אמר לנו:
"כל עוד אני חי, גם אתם תחיו".
במהלך ימים ספורים הוסתרו אצלו 16 יהודים. זה היה ב-16 בדצמבר 1942. הוא ועוזריו חפרו בור בשדה בלילה והניחו לוחות מעל. על גבי הקרשים החזירו את האדמה. זה היה בונקר עבורנו, 16 היהודים. באלק מרצ'ק התקין לנו גם מטבח קטן כדי שנוכל לבשל כמה תפוחי אדמה בלילה.
היה קור גדול וירד שלג כבד. בלילה היה צריך לסגור את הבונקר שלנו היטב. באלק נתן לנו לחם, תפוחי אדמה ועצים (בתמורה לכסף). כל אחד שילם 1,500 זלוטי בחודש עבור דמי שכירות לבונקר. הוא והחבורה היו השומרים שלנו. החיים בבונקר היו קשים מאוד. שישה עשר אנשים. זה לא היה בונקר מספיק גדול.
שכבנו בבור עד ה-8 בפברואר 1943, לא מסוגלים לכבס ולא יכולים להחליף חולצה. כולנו התמלאנו בכינים עד כדי כך שחתיכת הלחם שאכלנו זחלה עם הכינים. לא יכולנו לשכב כי שכבנו אחד על השני. היה צפוף מאוד. גם לא יכולנו לישון כי הכינים הציקו. כל הגוף היה מלא בפצעים מגרדים. בתוך הבור היה דלי פח שכל 16 האנשים היו צריכים להשתמש בו לצרכיהם. במהלך היום לא העזנו לצאת מהבור. נראינו כמו מתים חיים. התנאים היו מאוד קשים, אבל כולם נאבקו, התאמצו להישאר בחיים.
תוקפים את הבונקר ברימונים
בכל יום ציפינו שהז'נדרמים הגרמנים יבואו לזרוק רימוני יד, כי כל כך הרבה פולנים כבר ידעו על הבונקר שלנו. ב-8 בפברואר 1943 בא אלינו בעל הבית שלנו, מרצ'אק, לבונקר ואמר לנו בקוצר נשימה, שעל כולנו לברוח מהבונקר הלילה ושכל אחד מאיתנו צריך להציל את עצמו, בכל דרך שנוכל כי הודיעו לגרמנים ש-16 יהודים מסתתרים במקום. הוא קיבל מידע אמין מאנשים שהם באים לירות בנו מחר. 16 היהודים היו: בני ואני, אברהם גולדברג (בנו של רבי שלום) ושני ילדיו, חיים טבל אוקון ואשתו ושני ילדיו, חיה צימרמן (בתו של רבי שלום) ושלושה ילדים; בנוסף הייתה אישה מלובלין, רוז'ה ושני ילדים. בבוקר הקיפו אנשי ה-ס.ס. הגרמנים את הבונקר חשבו שאנחנו בפנים, הם זרקו פנימה כמה רימוני יד. אבל כבר לא היינו שם. מכל מקום, מאוחר יותר נפלו כל ארבעה עשר היהודים ומתו, כל אחד במקום אחר. כשבני יוסף ואני יצאנו מהבונקר בלילה, נשארנו לשבת בשדה ריק שהיה מכוסה שלג. חשבנו לאן נוכל ללכת. כשהגיע היום היינו צריכים להסתתר איפשהו, אם לא היינו קופאים למוות.
ידידים נוצרים של יהודים
עלי להבהיר הערה קטנה: עוד לפני המלחמה גרו איתנו בקורוב גם שני תושבים נוצרים - האחד - אנטוני קורדובסקי והשני - סטך ז'ליישניאק. שניהם היו סנדלרים במקצועם. היה להם קשר סחר מתמיד עם סוחרים אחרים בקורוב. כשנכנסו הבריונים הגרמנים לשטעטל שלנו, שני הנוצרים, ובמיוחד אנטוני קורדובסקי, עמדו תמיד לצד היהודים הנרדפים בכל עניין ועזרו כל הזמן, לכל אחד בכל דרך שהם יכולים. אין לי מילים להביע כמה אני אסיר תודה להם, על מה שהם עשו למען הבן שלי ולמעני. בליל ה-8 בפברואר כשנשארנו לשבת בשטח ולא היה לנו לאן ללכת, החלטתי ללכת לפאתי השטעטל. אורווה לא גמורה עם חצי גג פתוח עמדה על כביש סימוור. השערים היו נעולים. האורווה הייתה שייכת לסטניסלב ז'ליישניאק. בני ואני בקושי הגענו אליו כי היינו צריכים לעבור חמישה קילומטרים מעל השדות. ירד גם שלג באותו לילה, סופת שלגים. הגענו לאורווה, בלי סולם, זחלנו מעל הגג החצי פתוח והיה צריך לעשות זאת בזהירות רבה. השעה הייתה אחת בלילה והעמדה הצבאית הגרמנית לא הייתה רחוקה מאיתנו. אף אחד מהפולנים לא היה אמור להבחין בנו. היינו צריכים לשבת באורווה הפתוחה למחצה עד שהתחיל היום. היה אז כפור כבד. כשהשמש התחילה לעלות, היינו צריכים לחפש מקום מסתור חדש. בצד בפינה מתחת לחצי הגג היו עשרים חבילות קש. מיד משכנו את החבילה התחתונה ויצרנו מאורה, זחלנו לתוכה והתחבאנו בערמות הקש, כדי שלא נתגלה. היה לנו חצי קילוגרם לחם כהה לאכול. לא היו לנו מים. עכשיו עלתה בנו המחשבה: מה יעשה בעל הבית של האורווה, איך להגיב כשיראו אותנו? כבר היה קיים החוק שאם יימצא יהודי מוסתר אצל פולני, הפולני ומשפחתו יירו ביחד עם היהודי וכל רכושו יישרף. אבל בעל האורווה לא נכנס באותו יום. היינו שם יום ולילה. האוכל שלנו היה חצי קילו לחם. הצמא עינה אותנו מאוד. ביום השני הגיעה עגלה לאורווה והדלת נפתחה. ז'ליישניאק, בעל הבית שלנו נכנס. מיד זיהיתי אותו בקולו. היינו כבר בלי לחם ובאותה מידה גם בלי מים, זחלתי החוצה מהקש והוא ראה אותי. הוא נבהל בהתחלה. הוא לא זיהה אותי וכשהתקרבתי אליו הוא בקושי זיהה אותי. הוא חיבק אותי והתנשקנו והוא הצטער על המראה שלי. לעולם לא אשכח את המילים הראשונות שלו:
"טוב עשית שנכנסת לכאן. אבל אתה חייב לזכור דבר אחד, שאסור לאשתי ולבני לדעת שאתה כאן" - הוא שאל אם יש לנו מה לאכול ולשתות, ואמר שלצערו לא יוכל להביא שום דבר חם לאכול ולשתות, כי אסור לאשתו לדעת עלינו. היא אישה חרדה מאוד. "אני הולך מיד לאנתוני קורדובסקי ואומר לו שאתה ובנך כאן איתי. ביחד נעשה משהו".
לא לקח הרבה זמן עד שהוא בא אלינו בריצה עם קורדובסקי וקורדובסקי הביא לי ליטר חלב חם ולחם עם שומן עוף. הוא שמח מאוד לראות אותנו והצטער על איך שנראנו. גרנו באורווה הקרה שבועיים וקורדובסקי הביא לנו אוכל חם לאכול פעמיים ביום. לא ניתן היה לשהות באורווה יותר משבועיים. היה קור כבד באותה תקופה. זה פשוט היה בלתי אפשרי לסבול. רגלינו כבר היו קפואות ושוחחתי עם שני הנוצרים מה עלינו לעשות כעת. הרכוש שלנו היה רק מה שלבשנו: זוג מכנסיים קרועים ומעיל קרוע. אמרתי להם שאין לי כסף ושאם יהיה לי כסף אולי אמצא איכר שיסתיר אותנו. גם אמרתי שיש לי כמות קטנה של סחורה בכפר בוכאליביץ', אצל איכר בשם פיוטר גזשגורצ'יק. יכולתי ללכת אליו. הם החליטו מיד שהם ילכו לאיכר בעוד יומיים והם יעשו כל מאמץ להשיג את הסחורה, למכור אותה ולהביא לי את הכסף כדי שאוכל להציל את עצמי. הם הלכו לאיכר פעמיים. בפעם הראשונה הוא ענה שהוא לא מאמין שאנחנו בחיים. בפעם השנייה הם איימו להסגירו למשטר הגרמני על הסתרת סחורות יהודיות. הוא גם פחד מסטך ז'ליישניאק. הוא נתן להם מעט מהסחורה. קורדובסקי מכר אותה ונתן לי 7,000 זלוטי במזומן.
מכתב שלישי
שמרתי על קשר עם שני הנוצרים והחלטתי שאפגש עם שני החברים האלה של היהודים מדי שבוע.
אשתו של משה אוברקלייד זורקת את ילדה לנהר
אנטוני קורדובסקי עזר לנו באוכל, בכסף ובקשר מתמיד במשך כל הזמן. כשהיינו צריכים לברוח מהמקום למקום אחר, תקשרנו איתו ובאישורו עברנו למקום השני להתחבא, כדי שידע תמיד איפה אנחנו נמצאים. ב-22 בפברואר בשעה 10 בלילה יצאנו מהאורווה והלכנו לדרך לכיוון פודבורז. נאלצנו לעבור דרך גשר עץ קטן מעל הנחל הקטן דז'יקה אשר זורם בכפר. כשהגענו לגשר נתקלנו בתמונה נוראית. פגשנו אישה מהשטעטל שלנו, אשתו של משה ברוך אוברקלייד. אני לא יכול לתאר את המצב בו פגשתי אותה. היא תלשה את שערה מראשה הפרוע וצרחה כל כך בפראות שהבחנו מיד שהיא מאבדת את שפיותה. היא הוסתרה בבונקר בכפר קלודי על ידי איכר קוזאק. היה לה ילד קטן בן שמונה חודשים איתה. הילד לא יכול היה ללהיות רגוע בתנאים האלה, אז הוא בכה ללא הרף. בעל הבית ניגש אליה ואמר שהילד חושף את כל הבונקר והוא חושש שיתגלה שהוא מסתיר יהודים. אם היא הייתה יכולה לתת את הילד למישהו, הוא היה יכול להמשיך להסתיר אותה. היא החליטה לזרוק את הילד לדז'יקה בלילה כדי שיטבע. כשהילד התחיל לטבוע והמים נשאו אותו, היא התחרטה ולא יכלה לראות והחלה לרוץ אחריו לאורך הנהר בצרחות פראיות, נוראיות. כפי ששמענו מאוחר יותר, הפולנים סיפרו שהאם השתגעה והחלה לצאת מהבונקר במהלך היום. ה-ס.ס. הגרמני תפס אותה וירה בה.
פולנים זורקים רימונים. חיים פסח גרברמן מציל אותנו
בפעם האחרונה שראיתי את קורדובסקי, הוא הציע לי שבלילה אלך ליאן מלנדר, איכר, בפודבורז. הוא היה איכר עני והיה לו בונקר קטן בשדה. אמרו שהוא שומר על יהודים. בלילה ב-22 בפברואר, אחרי התמונה שנתקלנו בה על הגשר, הגענו לביתו הקטן של האיכר יאן מלנדר. אחרי הרבה דפיקות על הדלת ובקשות שיאפשר לנו להיכנס, הוא פתח על הדלת ואפשר לנו להיכנס לביתו. לא פגשנו אף אחד מלבד המשפחה שלו. מיד ניגשתי לעניין, התחננתי בתוקף שיסתיר אותנו, אני אשלם לו כל מה שהוא רוצה, כי לא היה לנו לאן ללכת. הוא הקשיב לי, פתח את הדלת ובצעקה רמה אמר לנו לצאת מהבית. שום תחינה לא עזרה והיינו צריכים לעזוב. אחרי שעברנו חמישים צעדים ראינו שאדם רץ אחרינו. הוא רץ אלינו בבכי, נפל עלי והתחלנו להתנשק:
"אני לא אתן לך ולבן שלך לעזוב. אני אדבר עם האיכר, יאן מלנדר. שמעתי הכל. תחזור קרוב יותר לבית. אני אכנס ושוב אשאל אותו ואסביר לו מי אתה, שלא יפחד ממך".
זה היה חיים פסח גרברמן מהשטעטל שלנו, קורוב, עם אשתו הנדל ושני בניו הצעירים, שמואל ומיכאל. גם נער צעיר, שמואל רוכלסמן, בנו של מאניס לייזר, הוחבא שם על ידי האיכר. לא עבר זמן רב וחיים פסח יצא אלינו בשמחה והודיע לנו ששכנע את האיכר - כפי שיש חמישה אנשים בבונקר, נהיה עכשיו שבעה אנשים. לאיכר היה בונקר בחדר שני מתחת לרצפה. לעולם לא נשכח איזו אישה יקרה, נשמה טובה, הייתה הנדל רעייתו של חיים פסח. היא נתנה לנו תחתונים להחלפה, בישלה לנו אוכל. היינו רק זמן קצר ביחד, הבית שלו עמד בשדה הריק. אבל ביום נאלצנו לשכב בבונקר כי המשטרה החשאית הפולנית והס.ס. הגרמני היו מסתובבים יחד בכפרים לחפש יהודים. בלילה גם היינו צריכים להיזהר כי חבורות של הארמיה קריובה היו גאים בעצמם ומשימתם הייתה לחפש יהודים ביחד עם האיכרים. וכשמצאו יהודים, לקחו אותם אל מעבר לגדרות, אמרו להם להתפשט לגמרי והיו יורים בהם. יאן מלנדר חזר פעם הביתה וסיפר לנו שאיכר מהכפר ברליג אמר לו היום שעשרה יהודים הוסתרו בבונקר בפינת יער ברליג. בלילה, כשכולם היו בבונקר, השליך פולני מקומי מהכפר ברלוגי שני רימוני יד לתוך הבונקרים. יעקב גולדבוים מקורוב, רעייתו, פוצ'ה בתו של לייבל מאיר, ואברהם אוברקלייד, היו בין עשרת היהודים. שבעת הנותרים היו יהודים מורשה. נשארנו עם האיכר מלנדר עד ה-17 באפריל 1943. הרבה מאוד ז'נדרמים גרמנים הגיעו לעיר חיפוש גדול היה צפוי בכפרים. הוא פשוט זרק אותנו החוצה בלילה בלי התחכמות גדולה.
(החבר הכי טוב יענקל גוטליב!
היום קיבלתי את מכתבך ושלחתי לך קטע נוסף, אני מודה לך מאוד על התעניינותך הידידותית לגבי בריאותה של אשתי. אני יכול להודיע לך שבזכות ה' יתברך שמו אשתי בריאה לחלוטין.
אני מברך אותך בכנות ואת משפחתך היקרה.
חבר שלך, שמואל הניסמן)
מכתב רביעי
17 יהודים חבויים בין הגבעולים. 14 מהם נתפסו ונספו בצורה נוראית
כולנו נשארנו ביחד. חיים פסח הוביל את בני ואותי לכפר קרופה, לאיכר ממכריו. הוא נקרא ולאדק פאוולק. היה לו בונקר באורווה עם שני גברים ובמאמץ רב הוא הצליח לקלוט את בני ואותי. חיים פסח ומשפחתו ושמואל רוכלסמן חפרו בונקר בלילה בכפר פודבר בשדה סיסקי. נשארנו מוסתרים עם פאוולק האיכר עד ה-13 ביולי 1943. באופן כללי, הוא היה אחד האנשים הטובים ביותר. הוא הזדהה איתנו ותמיד הצטער על כך שאנשים נאלצו לשהות גם ביום וגם בלילה בתוך חור חשוך, באדמה רטובה.
ב-14 ביוני 1943 הגיעה לקורוב סוג חבורה חדשה של בריונים. עשרים ושניים גברים - ליטאים, אוקראינים, צרפתים ופולנים. הם נקראו פיקוד רולנה, בהנהגת ס.ס. הגרמני. אלו היו הרוצחים הגרועים מכל. הייתה להם המשימה לנקות את אחרוני היהודים המסתתרים בכל עיר וכפר. הם כינסו את כל שופטי הכפר ודרשו שיגידו להם היכן ואצל מי מסתתרים יהודים. הידיעה הגיעה במהירות לכל הכפרים, והנוצרים שהסתירו יהודים ביקשו מכל היהודים הנסתרים לעזוב. גם בעל הבית שלי נכנס אלינו ואמר לנו ללכת. לא היה לאן ללכת. נכנסנו בין גבעולי החיטה בשדות הקרופה והיהודים המסתתרים שנותרו מעירנו, קורוב, עשו את אותו הדבר. היינו 17 יהודים בשדה החיטה, גברים, נשים וילדים: בני יוסף ואני, ישראל דוד קניג (פופיניק) ואשתו, בנו ובתו, אחיו יצחק קניג (קליקה) ואשתו ושני ילדיו, חמה רוזן - בתו של אלתר שניידר ובנה ישעיהו ובתה. בני ואני שכבנו לילה אחד ופתאום התחלתי לחשוש להישאר בשדה, כי הפולנים החלו לשים לב שיהודים שוכבים בשדות החיטה. מיד עם רדת הלילה, לקחתי את הבן שלי והלכנו לאותה אורווה שבה שהינו בחורף. בשדה הריק מחוץ לעיר, גר מכר פולני טוב (אנטולק ויטקובסקי). דפקתי על דלת ביתו וביקשתי שילך אל אנטוני קורדובסקי ויודיע לו שבני ואני היינו באורווה של סטניסלב צ'ליישניאק ושיבוא אלינו. כאן אני חייב לציין שמהשוטטות הרבה ממקום למקום נדבקנו וחלינו בגרדת. זה ייסר אותנו מאוד. העור שלנו נקרע מהגירודים. קורדובסקי בא אלינו בריצה בבוקר. סיפרתי לו הכל, אפילו על המחלה שלנו. זה לא לקח הרבה זמן; קורדובסקי הביא לנו משחה נגד גרדת וגם אוכל. קורדובסקי מסר לי את הידיעה העצובה שסטניסלב צ'ליישניאק כבר אינו בין החיים. הוא מת מהתקף לב. המידע הזה היה מכה גדולה עבורנו, כי לא יכולנו להישאר באורווה במשך זמן רב. עכשיו כאשר הבן שלו היה בעל הבית. הוא ינסה לדבר איתו כדי שלא יגלה שאנחנו באורווה, עד שפיקוד רולנה יעזוב את קורוב. אני חייב לציין שלפני המלחמה החלפתי עור מחוספס עם בנו של צ'ליישניאק, אז הוא לא יכול היה לסרב. שלושה ימים אחר כך בא קורדובסקי ואמר לי שהיה לנו מזל גדול בכך שיצאנו משדות קרופ. הידיעה שיהודים מסתתרים בתוך שדה החיטה בקרופ הגיעה לפיקוד רולנה. הם הגיעו לקרופ מיד באותו יום, הוציאו את כל האיכרים מקרופ ומקלודה, ואמרו לכל אחד לקחת איתם משהו: חרמשים, קלשונים, גרזנים ואפילו סתם מוטות ברזל. כל האיכרים הוכנסו בשרשרת ארוכה, חמישה צעדים אחד מהשני. כך תפסו 14 מהיהודים. ישעיהו רוזן הצליח להימלט, תודה לאל - הוא עדיין חי היום. לכל 14 הגברים נאמר להתפשט והם נורו. הפולנים קברו אותם בקבר אחים בשדות קורוב, לא הרחק מהכביש המהיר ללובלין. כעבור זמן קצר, בני ואני, נכנסנו בזחילה אל השדות בלילה, מצאנו את קברם. בכינו על קברם ועל כך ששרדנו, כי כל יום ציפינו שתורנו גם יגיע. פיקוד רולנה הטיל פחד נורא על האוכלוסיה הפולנית שמסביב. אף פולני לא רצה להסתכן בהסתרת יהודי. הבריונים השתוללו באזור קורוב במשך שבועיים. נאלצנו לעזוב את האורווה מיד לאחר עזיבתם.
(ברכה לבבית ואוהבת לחברנו הרש פלדברג ומשפחתו וברכה לבבית לגיסו של הרש, לאשתו לובתו.
ברכה כנה מאשתי ובני.
חבר שלך, שמואל חניסמן)
25.6.48
מכתב חמישי
אפשר למות לא רק מכדורים - אלא גם מלחות, קור, צמא, חום ופחד
אותה שאלה שוב הופיעה: לאן הולכים? כבר לא היה לנו כסף. שוב התייעצנו עם ידידנו, אנטוני קורדובסקי, ותמיד הקשבנו לעצתו באמון מלא. הוא יעץ לנו שנצא לשטח. הוא הראה לנו מקום מסוים שבו יש שדה רחב של שיפון ושנכנס לאמצע השדה. קורדובסקי הבטיח לבוא אלינו ולהביא לנו אוכל. השדה בו שכבנו חבוי היה חצי קילומטר מהשטעטל שלנו, קורוב. היינו קרובים מאוד לז'נדרמריה הגרמנית, בסך הכל קילומטר אחד. החיים בשדה הריק היו גיהנום. תנועת האיכרים בשדות הסביבה לא פסקה במשך כל היום. התנועה הקלה ביותר בשטח נשמעה מרחוק, כך שנשקפת סכנה לחיינו גם אם רק אדם אחד יגלה שיהודים שוכבים כאן. בנוסף לכך, התקיים חוק גרמני שאם הבחינו ביהודי בשטח או אם נאמר למישהו על יהודי בשטח, עליו לדווח על כך מיד לעמדת המשטרה הקרובה. אם הסתיר את המידע ולא דיווח עליו, איימו עליו בהחרמת רכושו או בעונש מוות. בימים הראשונים היה לנו קשה מאוד להרגיל את עצמנו לאור היום, לבהירות השמש כי שכבנו בחושך עד אז. היינו צריכים לשכב על האדמה הרטובה בשדה השיפון; לא היינו אמורים לשבת או לקום כי מישהו יכול להבחין בנו. הגרוע ביותר היה כשהחל לרדת גשם. היו מקרים שבהם הגשם לא פסק במשך שלושה עד שמונה ימים. אחרי יום שלם של גשם שכבנו במים. כשסוף סוף אלוהים עזר והגיע הלילה הצלחנו לקום. הכל עלינו היה רטוב מכל היום, ספוג עד לגוף וגם היינו בלי חתיכת לחם. עם בוא הלילה, התקררנו. התחלנו לזחול החוצה אל השדות השקטים והמתים. שמענו צעדים חזקים. לפעמים פגשנו עוד כמה יהודים אומללים מהשטעטל שלנו, כמו הרש קוטליאצ', דינה ריצר, יהושע צוקרמן, שגם הם התגנבו אל השדות כדי לספק לעצמם משהו, עבור האישה עם שני הילדים. חיממנו את עצמנו ובחזרה לאותו מקום, באותו שדה, שוב נשכבנו על אותו שיפון רטוב, על אותה אדמה רטובה ונרדמנו. כשהגיע היום שוב נאלצנו לשכב כאילו אילמים וחרשים. כמעט כמו אנשים מתים, בלי תנוּעָה. קורדובסקי חיפש אותנו בקפידה, הסתכל סביב המקום והבטיח לנו שזה לא יהיה גרוע יותר מאשר בבונקר. הוא הביא לנו אוכל, כמה עיתונים פולניים; הוא בא אלינו כל יום שלישי, אבל היינו צריכים למצוא מים לשתות משלנו. כאן אזכיר רגע אחד. ב-3 ביולי 1943, בשכיבה בשדה, החל גשם שנמשך חמישה ימים. יוסף, בני, נעלם כמעט ביום הרביעי. הוא שכב ובכה ללא הרף, קינא באמו ובאחיו אשר לא חיו יותר, שהם לא שרדו ולא היו צריכים להתאמץ עד הקצה. ראיתי איך הוא נעשה חיוור יותר ויותר והגשם ירד יותר ויותר. ראיתי שאני צריך להציל אותו מהגשם. נשכבתי עליו. נשארתי שוכב על הידיים ועל הברכיים וזה כיסה אותו מהגשם עד שהוא החלים. בכל יום נאלצנו לזחול בזהירות לעבר הכפרים קלדה וקרופה כדי להשיג מים לשתייה. לפעמים ביקשנו ממכר איכר חתיכת לחם, או תפוח אדמה. לעולם לא יכולנו לייבש את הבגדים שלנו. שוב הגיעו ימי השמש; נשרפנו מהחום. כשהשמש שקעה, היינו נצורים על ידי יתושים.
כמה אנשי קורוב יורים שוב. אנחנו - "יהודים מכובדים" ניצלים בטעות
נשארנו בשדות שלושה שבועות. ב-27 ביולי 1943 בשעה 11 בלילה ישבתי עם בני יוסף על שביל רגלי בין שדות. זה עתה באנו מהכפר קרופה והבאנו מים וחתיכת לחם. עתה אכלנו בחרדה גדולה: ולדק פאוולק, האיכר, סיפר לנו כי בלילה הקודם הגיעו שני בריונים אל בעל הבית שלו, שם הוסתרו אשתו של משה רוד, גיטל ריצר ובנה עלי. הם הוציאו אותם מהבונקר שבבית וירו בהם.
יהודי קורוב הנותרים הלכו ופחתו כל הזמן. פתאום שמענו שכמה אנשים באים לכיווננו, צעדיהם התקרבו אלינו, בני ואני זרקנו את עצמנו במהירות על הקרקע, אבל זה היה מאוחר מדי. כשניגשו אלינו וראו אותנו שוכבים, אחד מהם צעק בפולנית:
"תעמוד! מי אתם?"
עניתי להם בפחד גדול: "יהודים!"
התחלתי לבכות והתחננתי בפניהם שיתנו לנו את חיינו. לא, הם לא רצו לשמוע. היו שישה גברים, ארבעה היו לבושים במדי המשטרה הפולנית. השניים האחרים לבשו מדי צבא פולנים. חמישה גברים עמדו, כיוונו לעברנו את רוביהם. והשישי ניגש אלינו וחיפש בנו נשק לפני הירי. הוא ניגש אלי ראשון. ביד אחת הוא הניח אקדח ללב שלי וביד השנייה הוא התחיל לחפש עלי. לאחר שחיפש, הוא הביט בי בזהירות עם פנס וזיהה אותי. היחס שלו אלי השתנה מיד. גם אני זיהיתי אותו מיד. זה היה אחד הלקוחות שלי, סנדלר, שעבד אצלי לפני המלחמה וגם מכר דברים. הוא גר בפליניק, קראו יאן קראק. הוא כבר לא הסתכל על הבן שלי ומיד ניגש אל חמשת האנשים והוא אמר להם שאנחנו מוכרים לו היטב וביקש מהם בתוקף שלא יירו בנו. הוא היה מפקד הקבוצה. הוא ניגש ישר אליי ואמר לי שהוא מאוד שמח שזיהה אותי ברגע האחרון. הוא אמר לחבריו:
"בואו, ניתן להם ליפול לידיים אחרות".
אני לא יכול לתאר איך הרגשנו אחרי עזיבתם. מיד עברנו לשדה אחר ללינת לילה ואחרי כמה ימים חזרנו לאותו מקום, כי לא רצינו לאבד קשר עם חברנו קורדובסקי.
8.7.48
(החבר הכי טוב יענקל גילבורט:
קיבלתי את מכתבך ואני כותב לך תשובה מיד. אבהיר לכם את העובדה שחיים פסח ומשפחתו ושמואל רוחלסמן, בנו של מאניס לזר, חפרו בונקרים זה לצד זה בכפר פודבר בשדה של יאן סיסקי. אני שולח לך כתבה נוספת. אם ירצה השם, תקבל אותה בשבוע הבא. עם ברכות לך ולכל המשפחה.
חברך שמואל הניסמן
אין לי את הכתובת של משה שיפמן, רק לאחיו יענקל שאני שולח לך).
מכתב שישי
כמה איכרים החביאו יהודים - שדדו אותם ורצח אותם
קורדובסקי בא אליי בבוקר וסיפרנו לו על החוויה שלנו בלילה הקודם. סיפרתי לו בדיוק איך זה קרה ואיך ניצלנו ממוות בטוח. קורדובסקי שמח מאוד על התוצאה. הוא מיד הראה לי היכן נמצא השדה שלו ואמר לי לעבור לשדה שלו בלילה. במקביל הוא הביא לנו אוכל, לחם, ליטר קפה חם ומתוק וכמה עיתונים פולניים. קפה חם ומתוק היה אז מותרות. שוכבים בשדה ריק וחיים רק על מעט מים, הקפה המתוק והחם היה חלום. קורדובסקי נתן לנו תקווה שהרוסים החלו במתקפה נגדית והרוצחים הגרמנים החלו לסגת ואם נישאר בחיים יש לנו תקווה. אני חייב לומר שתמיד אחרי ביקוריו אצלנו ליבנו נשאר מלא תקווה שנישאר בחיים ונצליח לראות במו עינינו את קץ הגרמנים הארורים. כאשר נקצר השיפון בשדות, כרכו צרורות יחד והעמידו את הצרורות לייבוש. שכבנו בתוך הצרורות. מאוחר יותר, כאשר קורדובסקי היה צריך לקחת את השיפון הביתה, הוא העביר אותנו לשדה תפוחי האדמה שלו. לעתים היינו מסכנים את חיינו בלילות, בהתגנבות מהשדות למכרים איכרים, כדי לחפש מקום לבלות בו את ליל החורף הקר. היה לנו מאוד מאוד קשה למצוא איכר כזה. מצאנו איכר כזה. הוא היה עני מאוד. תחילה נתנו לו 1,500 זלוטי ונשארנו כמה חודשים. הוא מעולם לא ראה סכום כזה. שני בריונים איכרים, אשר הגרמנים חיפשו אחריהם, נלקחו גם הם להסתתר. רוב המינים האלה של בריונים איכרים הרגו את היהודים המסתתרים אצלם כדי לקחת את כספם. תלשו מהפה את שיני הזהב. בין הנרצחים בידי הבריונים הפולנים - אברהם גולדברג ובתו בת ה-17 ובנו הקטן בן שמונה שנים. אחותו, חיה צימרמן ושני ילדיה, בן ובת נספו בידיים פולניות כל כך רצחניות. הילדה הצעירה שרדה. היא נתנה את הילדה לפולני מסוים שהכירה - מצ'ביץ'. לאחר המלחמה לקח הרש קוטליאץ' את הילדה ממנו. כך נהרג יענקל רובינשטיין (הוא נקרא ינקל צבן) עם שתי בנות. באותו זמן נשארנו בלי כסף. פניתי לחברנו קורדובסקי והוא נתן לי 1,500 זלוטי לשלם עבור הבונקר. הוא גם דאג והביא לנו תוצרת יבשה לאכול פעמיים בחודש. לא הרחק מהשטעטל בשדה ריק ליד כביש מייחוב עמד בית קטן ובסמוך דוכן. הבעלים נקרא גוטק ויטקובסקי. הוא היה סנדלר במקצועו, אבל איכר עני מאוד. בקורוב הוא לא נחשב לאדם ישר. הוא היה מסוגל להרוויח בקלות את כספנו. לא היו לו פרות או חזירים. תרנגולת אחת וכמה ארנבות. הייתה לו אישה ושני ילדים. באישורו של קורדובסקי, הלכנו אליו בליל ה-21 באוקטובר 1943. שילמנו לו מיד 1,500 זלוטי והוא הוביל אותנו למתחם בחצר. לא היה לו בונקר בשבילנו. אבל לעולם לא אשכח את השמחה באותו לילה אחרי כל כך הרבה חודשים של שכיבה בחוץ בשדות. אמרתי לבני:
"שוב יש לנו קורת גג מעל ראשנו".
לאחר שהסתתרנו אצל הפולני, ויטקובסקי, במשך שלושה שבועות, חפרנו, שלושתנו הגברים, בונקר באורך שני מטרים וברוחב מטר. בעומק - יכולנו רק לשבת. הכניסה הייתה מתוך הרפת, פתח לתוך הבונקר. כאשר בעל הבית, בנו או אשתו היו צריכים לקרוא לנו לתת לנו אוכל, הם נתנו שלוש מכות בקיר עם מקל. זה היה סידור טוב כי לא נאמר שום שם יהודי כביטוח, כי הז'נדרמים הגרמנים לא היו רחוקים מאיתנו. בלילה שמענו אותם מדברים ואת הפקודות שלהם. היינו צריכים להיזהר כדי שחלילה לא ניפול לידיהם. פעמיים בחודש, משעה שתיים עשרה עד אחת בלילה, היינו עוברים בשקט ובזהירות בשדות אל השטעטל שלנו, קורוב, אל חברנו, קורדובסקי, כדי לקבל את מוצרי המזון. היינו צריכים להיות זהירים מאוד כשהלכנו לביתו. אסור היה לדעת שיש לו קשר ליהודים. כשהתקרבנו לשטעטל שלנו, נאלצנו לחצות את הכביש המהיר למייחוב, שם נמשכו כל הזמן סיורי לילה גרמניים.
(החבר הטוב יענקל גילבורט ומשפחתו היקרה!
קיבלתי מכתב אחד ואני עונה בכמה מילים. הסיבה להפסקה בכתיבה שלי היא, שלא יקרה לך לעולם, כי הייתי חולה. עכשיו אני מרגיש קצת יותר טוב, אבל אני לא יכול לעבוד. אתם יכולים לתאר לעצמכם שזה השפיע על מה שעברתי.
עכשיו, חבר יקר, יש לי בקשה אליך: שלח לי את הכתובת של קאווה. אני אכתוב לו מכתב בעצמי. כתוב לי אם דיברת עם האיש מהוועדה ההיסטורית בקאסל ומה הוא ענה לך. עכשיו, מה שאתה כותב לי על חיים רוחלסמן, על ההצעה שלו שהחוברת תיקרא "חורבן קורוב", אני חייב לומר לך שזה מעט כואב לי, זה לא להעריך את מאמציו ועמלו של האחר. קל לחוות דעה. משאלתי, יענקל, ידידי, היא שהכתבה תישא את השם: "הישרדותם של שמואל חניסמן ובנו, יוסף, בזמן חורבן קורוב".
אני מברך אותך מכל הלב ואת משפחתך היקרה. ברכה כנה לחבריי הרש פלדברג והרש סובול ולמשפחותיהם היקרות.
מה אתה חושב על ארץ-ישראל?)
9.7.1948
מכתב שביעי
שוטרים פולנים שהתעלמו. אשתו של לייבל רוחלמן רצתה לשלם כדי להרוג את ילדה
היינו זהירים מאוד כאשר שכבנו ליד הכביש המהיר והנחנו את האוזן על האבנים. ברגע ששמענו שהסיור של הז'נדרמים הולך לכיוון האחר, עברנו בזהירות בזה אחר זה לביתו של קורדובסקי. לא היינו אמורים להיכנס לבית עצמו, כי זר יכול להיות שם. כרגיל, התגנבנו אל האורווה. האורווה מעולם לא הייתה נעולה. כשהגענו והכלב של קורדובסקי התחיל לנבוח, הוא מיד יצא עם פנס מואר ונכנס ישר לאורווה. הוא שמח מאוד לראות אותנו. היינו צריכים לדבר בינינו בשקט. הוא נתן לנו מוצרי מזון לחצי חודש: כמה תפוחי אדמה, שני קילו לחם, 100 גרם שומן, 100 גרם סוכר, פטריות, נרות וכמה עיתונים פולניים. קורדובסקי שאל כיצד יחסינו עם בעל הבית הנוכחי שלנו, ויטקובסקי. סיפרתי לו הכל בדיוק והוא תמיד קבע יום שבו אנחנו צריכים לבוא שוב לקבל מוצרי מזון. הוא יצא בזהירות והקשיב היכן נמצא סיירת הז'נדרמים. כשהוא גילה שהם רחוקים מהבית שלנו, הוא הוציא אותנו אחד אחד. כאשר הצלחנו להיכנס לשדה הרמנו את ידינו לאלוהים בתודה על ששוב עברנו את היום הזה בשלום. פעמיים נתקלנו במשטרה הפולנית. פעם, השוטר, סדורסקי שהיה לו אקדח ביד. פחדנו מאוד. לאחר ששיחרר כאשר הוא זיהה אותי והוא נתן לי הזדמנות לעזוב מיד. בפעם השנייה כאשר פגשנו את השוטר פילנט קיתאיי וגם הוא הפנה את מבטו לצד. עברנו בשקט לבונקר שלנו. ספרנו כמה תפוחי אדמה יש לנו וחשבנו שאפשר להשתמש בשמונה תפוחי אדמה ביום. יום אחד מוקדם בבוקר, בא אלי בעל הבית שלנו, ויטקובסקי, וסיפר לי את הסיפור הזה:
"באותו לילה בשעה אחת, אישה יהודיה דפקה על דלת ביתו. היא הייתה בתו של משה אהרון בייר, אשתו של לייבל רוחלמן והציעה לו את ההצעה הבאה: יש לה ילד קטן בן 12 חודשים. הילד אינו נח, אלא בוכה ללא הרף. היא מסתתת עם הילד בבונקר אצל הפולני זריחטה. הוא רוצה לגרש אותה החוצה בגלל הילד. אז בגלל שאין לה שום מוצא אחר, היא רצתה לתת לי 300 זלוטי כדי שאהרוג את הילד. היא גם סיפרה לי שהפשיטה את הילד לגמרי והחזיקה אותו בחוץ במשך שני לילות והילד לא נפגע כלל".
ויטקובסקי סיפר לי שהוא גירש אותה מביתו ואמר לה: "בקורוב אני נחשב הכי גרוע, אבל אני לא יכול להרוג אף אחד".
לעומת זאת, אשתו הייתה יכולה להיות רוצחת. פעם אחת שמעתי דרך הקיר שהיא ניסתה לשכנע אותו לא להאמין שאנחנו עניים, כנראה שקברנו הרבה מאוד דולרים וזהב. היא ניסתה לשכנע אותו להרוג אותנו.
חיים פסח גרברמן ומשפחתו נורה על ידי צעירים גויים
מרגע זה התחלתי להיזהר. האזהרה נמסרה לי על ידי חברי קורדובסקי. הוא יעץ לנו לברוח מהמקום הזה כי הכל אפשרי. התחלנו לזחול החוצה בלילה לכפרים אחרים כדי לחפש מקום אחר. בליל ה-13 בדצמבר פגשנו את חיים פסח גרברמן, את ישעיה רוזן ואת שמואל רוחלסון בכפר קרופה בביתו של האיכר פאבלץ ולדיסלב. תמיד הייתה שמחה גדולה כאשר אנחנו, היהודים הבודדים שנותרו, היינו נפגשים אי שם בלילה. אולם, בכל מקרה, נאלצנו לקבל את גורלנו האפל שמפגישה אחת לפגישה הבאה תמיד היינו פחות. ישעיהו רוזן הוחבא בכפר קלודה אצל איכרה שהייתה לה בת, ילדה צעירה, והיא אהבה מאוד את ישעיהו. הילדה הצעירה הזו עשתה הכל ובכל כוחה כדי לשמור על ישעיהו. חיים פסח גרברמן ורעייתו הנדל ושני בניו הצעירים ושמואל רוחלסון הוסתרו בבונקר שהם עצמם הכינו בשדה בכפר פודבר ליד הטחנה של האיכר סיסקי. גם השדה היה שייך לאיכר סיסקי. חיים פסח, חייט שכבר אז לא היה לו כסף, עבד בחשאי אצל מכריו האיכרים בלילות וקיבל עבור עבודתו מוצרי מזון. בכך פרנס את אשתו ושני ילדיו וכן את שמואל רוחלסון. באותו לילה מסוים, חיים פסח עבד אצל האיכר שאצלו התכנסנו, בביתו של ולדק פאבלץ. הפגישה שלנו הייתה בקורניק, באורווה. היינו צריכים לדבר יידיש בשקט גמור. נראה היה שזאת הייתה הפעם האחרונה ששוחחנו עם חיים פסח ושמואל רוחלסון. באותו לילה נפרדנו לשלום. ישעיהו רוזן יצא לקלודה ואני ובני, יוסף, חזרנו לבונקר שלנו אצל גוטק ויטקובסקי. בבוקר נכנס בעל הבית שלי לבונקר ואמר לי שהיום בבוקר נמצאו חמישה יהודים שנרצחו בשדות פודבר ליד הטחנה של סיסקי. אמרו שזהו החייט, חיים ומשפחתו. הידיעה הגיעה אלי ככדור בראש. מרוב מצוקה לא יכולנו לנוח כל היום. כשהלילה ירד בני ואני יצאנו לקרופה לולדק פאבלץ כדי לדעת אם החדשות נכונות, כי חיים פסח תפר לו. פאבלץ סיפר לי שבשעה 12 בלילה הגיע שמואל רחלסון בריצה אל חיים פסח ואמר שהוא היה בבונקר עם אשתו ושני ילדיו של חיים פסח. חמישה גויים צעירים התקרבו אליהם וזחלו לתוך הבונקר. לא ראו את חיים פסח, שאלו היכן הוא. אשתו אמרה שהוא תופר עבור ולדק פאבלץ בקרופה. הם ביקשו שיקראו לו במהירות, כי הם צריכים להגיד לו משהו. חיים פסח הפסיק מיד את עבודתו ורץ לבונקר עם שמואל. כאשר הגיע חיים פסח לבונקר, הוצאו כולם מהבונקר וכולם נורו בשדה.
מכתב שמיני
"דווקא שני יהודים, לפני חמישה פולנים"...
כעבור כמה ימים בא אלינו בעל הבית שלי, ויטקובסקי, וסיפר לנו בסתר שפולני מסוים, שמו גיידה, מחפש אותנו עם החבורה שלו כדי להרוג אותנו. היה לו מידע שהסתתרנו אצל ויטקובסקי. באותו לילה כבר לא היינו אצל ויטקובסקי. ב-25 בדצמבר 1943 ברחנו לכפר פליניק לפולני פלוני, קולודושי, זה היה בהסכמת ידידנו קרדובסקי. קולודז'י, בעל הבית החדש שלנו, היה גם איכר עני, אבל איש מפחיד מאוד. בעזרתנו, בלילה הוא חפר בונקר באורווה שלו, ולפי דרישתו הקטגורית, היינו צריכים להיות מכוסים לגמרי בעפר ביום ובלילה. פעם ב-24 שעות, לפני הזריחה, הוא חפר, הוציא אותנו ונתן לנו אוכל. קילו לחם שחור, חצי ליטר קפה שחור עם שלוש טבליות סכרין, הוא שפך את תוכן הסיר ואז כיסה את החור עם אדמה. אולם ללא ידיעת בעל הבית שלנו, תקעתי מקל דרך העפר בכמה מקומות כדי שייכנס קצת אוויר, כי לא יכולנו לנשום. גם הסיר, שהיה צריך להיות איתנו תמיד לצרכים, הקשה עלינו את הנשימה. חודשיים שכבנו בחור האפל. לא ראינו שום אור במשך כל החודשיים. אני חליתי מאוד. שכבתי עם חום גבוה. ב-27 בפברואר 1944 בשעה 10 בלילה, בעל הבית הנוכחי, קולודושי, הוציא אותנו וסיפר לנו שה-ס.ס. הגרמני כבש את כל הכפר ושהם עורכים חיפושים. הם גם השתמשו בכלבי דם ונשמעו קולות ירי נוראיים. לכן הוא ביקש שנעזוב את החור ונעזוב את האורווה שלו. התחלתי להתחנן בפניו שיש לי חום גבוה ואני בקושי יכול לעמוד. שנית, זה אמצע היום עכשיו. הוא התחיל לצעוק עלי:
"אתם רק שני אנשים והמשפחה שלי מורכבת מחמישה אנשים. ובנוסף אתם יהודים. יותר מקובל ששניכם היהודים תהרגו, ולא אנחנו חמשת הפולנים".
למרות שהיה לי חום גבוה, לא הייתי מבולבל ברגעים כאלה. הבהרתי לפולני שהוא לא יכול לגרש אותנו החוצה עכשיו, כי בהחלט נתפס ואם הס.ס. ידרשו שנספר היכן הוחבאנו, נצטרך לענות להם, אז יירו בכולנו וכל הרכוש ישרף. אבל יש כאן אפשרות שאולי החיפוש לא יתקיים כי ביתו לא היה במקום צדדי.
על הריגת יהודי - פרס של חמישה קילו סוכר ושלושה קילו מלח. חנצ'ה וילדה נרצחים. בעלה, הפרטיזן, בא לנקום ונרצח.
בעל הבית שלי נבהל אבל הסכים איתי ושוב קבר אותנו עד הלילה. במזל, הבריונים הגרמנים עקפו את ביתנו ובליל ה-27 בפברואר 1944 נאלצנו לעזוב את הבונקר. נאלצנו לעזוב את פליניק לשטעטל שלנו קורוב, במרחק ארבעה קילומטרים, כי היינו צריכים ללכת בדרכים אחוריות, לאורך הכביש המהיר ללובלין וליד שדות קלודר. אני, בהיותי חולה בחום גבוה, לא יכולתי ללכת וכל כמה צעדים נאלצתי לשכב על הארץ. לא היה לנו מה לשאת איתנו חוץ מהמעילים הקרועים שלנו, שק קטן, מקל ושתי כפיות. זה היה כל הרכוש שלנו. איבדנו את דרכנו בכפר לואן. חשבנו שאנחנו הולכים לקורוב. בכפר לואן היו רוצחים פולנים רבים שהצטיינו בדרכיהם הרצחניות נגד יהודים. בהזדמנות זו אתאר שני רציחות שבאמצעותן נספו שלוש נשמות מהשטעטל שלנו.
חנצ'ה בוכשרייבר-אלנבוגן ("קאזה") ובתה הוסתרו אצל איכר בכפר.
לבריונים מהכפר לואן נודע כי בכפר שלהם מסתתרות שתי נשים יהודיות. באותה זמן קיבלו חמישה קילו סוכר ושלושה קילו מלח על הריגת יהודי. יום אחד הוציאו הבריונים של הכפר את חנצ'ה קאזה ואת בתה מהאיכר שאצלו הוסתרה. הם הובילו אותן לתוך היער בין הכפר לואן לכפר קלודה והם הרגו את שתיהן. חנצ'ה נקשרה לעץ ונורתה ורוצח אחר לקח את ילדתה הקטנה ברגליה והרג אותה בהנפה חזקה של ראשה לתוך העץ. זמן קצר לאחר השחרור, ספטמבר 1944, כאשר מצאנו את עצמנו, מעט יהודי קורוב ששרדו, בלובלין, אני, הרש קוטליאץ' והרש צוקרמן, גרנו בחדר אחד. יום אחד הופיע שמעון אלנבוגן (בנה של רבקה ירוחם) - בעלה של חנצ'ה קאזה. הוא בא עם אקדח. הוא סיפר לנו שהוא חי עם הפרטיזנים ביער במשך כל הכיבוש של היטלר. הוא עבר הרבה מאוד. הוא שאל אותנו אם, אולי, אנחנו יודעים לאן הלכו אשתו ובתו. סיפרנו לו הכל, מה קרה למשפחתו. הוא נשאר איתנו כמה ימים והחליט שהוא הולך לנקום את רצח את אשתו ובתו. הוא עזב אבל הוא כבר לא חזר. עד היום אין לו זכר.
כשהגענו לכפר לא ידענו בעצמנו באיזה כפר אנחנו נמצאים. לא ראינו אף אחד בחוץ שיכולנו לשאול איפה אנחנו. פחדנו להיכנס עמוק לתוך הכפר כדי שלא נפגוש אף אחד מהבריונים הגרמנים או הפולנים. אבל לאחר שעצרנו לזמן מה, החלטנו שניגש לבית הראשון, נדפוק בדלת ונשאל מה שם הכפר. אולם כשהתחלנו להיכנס לכפר, החלו כלבים לנבוח עלינו ברעש חזק והודיעו לבעלי הבתים כי אנשים לא מוכרים נמצאים בכפר.
(החבר הנכבד ינקל גילבורט ומשפחתך!
קיבלתי את מכתבך עם כרטיס הברכה שלך. אנו מודים לך מאוד ומאחלים לך את אותו הדבר. אני גם מודה לך על המילים המעטות מחברנו קאווה. אחרים הרוויחו כסף במחנות ואני הייתי צריך לאכול מה שהבאתי מלודז', כי מה יכול עובד לעשות בעשר אצבעותיו? ובנוסף, שלא יקרה לאף אחד, אני כל הזמן הייתי חולה. אני לא יודע לסחור.
אני מברך אותך מכל הלב. ברכה לבבית לאשתך ולילדיך.
חברך שמואל חניסמן)
מכתב תשיעי
הכפר הרצחני לואן. אם מחזיקים יהודים - חייבים לפחות לאכול עוגה לבנה והרבה נקניק
למרות שהמהומה של הכלבים היתה גדולה מאוד, לא ראינו איכרים שיוצאים מבתיהם. הלכנו לבית קטן ודפקנו על הדלת. האיכר לא רצה לפתוח את הדלת. אבל דרך הדלת הסגורה הוא שאל מי דופק ומה אנחנו צריכים. ענינו שאנחנו זרים. הלכנו לאיבוד ושאלנו מה שם הכפר. האיכר ענה שהכפר נקרא לואן. שמיעת שם הכפר הספיקה לנו. צמרמורת עברה בגופי. באותו רגע עלו בראשי כל הרציחות שכבר בוצעו בכפר, גם של יהודי קורוב שלנו וגם של מרקושוב. אמרתי בשקט לבן שלי, יוסף: "אנחנו חייבים לברוח מהכפר הזה מהר מאוד", אבל לא ידענו לאיזה כיוון נמצא השטעטל קורוב שלנו. דשדשנו לקצה הכפר. בעודנו עומדים שם, הגיע פולני צעיר מכפר שני. ביקשנו ממנו להראות לנו את הכיוון לקורוב. הוא הראה לנו אור זוהר בוער מרחוק. זאת עיריית קורוב. אנחנו צריכים ללכת לכיוון הזה. היינו צריכים למהר כי השעה כבר עברה חצות וכשהיום יעלה עלינו להיות במקום בו נוכל להתחבא. יוסף, הבן שלי, לקח אותי מתחת לזרוע כדי שנוכל ללכת מהר יותר. בקושי גררנו את עצמנו לבית הראשון בקורוב, השטעטל שלנו. כאן בבית קטן, פעם הסתתרנו, הפולני נקרא גוטק ויטקובסקי. דפקנו בזהירות. הוא מיד פתח את הדלת. היה לנו מאוד קשה לשכנע אותו להסכים להסתיר אותנו. הוא דרש שנשלם לחודשיים מראש, 3,000 זלוטי, כי לא היו לו חזירים ומהכסף שקיבל עבור עזרה ליהודים, הוא לפחות יכול היה לקנות חזיר. אני לא יכול לתאר את השמחה שלי באותו רגע שבו הפולני הסכים לקלוט אותנו. הוא מיד אמר לנו שהבונקר שלו נהרס. חדרו לשם הרבה מים. הוא נתן לנו קש קטן לשים מתחתינו ונאלצתי לשכב בבור הרטוב בזמן שהייתי חולה. השתפרתי אחרי כמה ימים של שכיבה. יצאנו בזהירות לבקר את חברנו קורדובסקי בלילה החשוך. אמרנו לו שעלינו לחזור לגוטק ויטקובסקי. כמו תמיד לקחנו ממנו מעט אוכל וכסף כדי שנוכל לשלם על הבונקר. סבלנו מאוד מהשהייה עם ויטקובסקי בפעם השנייה; הוא ביקש ממני לתת לו את המגפיים שלבשתי על הרגליים. הוא אמר לי לעתים קרובות:
"בכל מקרה לא תשרוד. האם המגפיים צריכים ליפול לידי הגרמנים? עדיף לתת אותם לי".
סבלנו עוד יותר מאשתו. היא קיללה אותנו ללא הרף בביטויים הנבזיים ביותר, וכינתה אותנו "יהודים רקובים". "הכסף שלך" - היא אמרה - "שנתת לנו על היותך כאן הוא ארור. קניתי חזיר בכסף הזה, רגליו אינן גדלות, לחזיר רגליים קצרות". אז היא שוב התלוננה שהתרנגולות שלהן שהטילו פעם ביצים גדולות מטילות עכשיו ביצים קטנות. הילד הגוי בן השתים עשרה שלהם, רק רצה ללכת להסגיר אותנו למשטרה. הוא צעק כל הזמן שאם הם מחזיקים יהודים, הם צריכים לקבל עוגות לבנות והרבה נקניקיות פולניות.
מקלע מעל הבונקר שלנו. פחד מוות בפעם האלף
שכבנו בבונקר מה-27 בפברואר 1944 ועד ה-13 במאי 1944. ב-13 במאי בשעה שלוש לפנות בוקר ישנו בעליית הגג הקטנה של הדוכן כי לא יכולנו יותר לשכב בבונקר הקר, הרטוב, והחשוך. ביקשתי מויטקובסקי לאפשר לי לטפס לעליית הגג הקטנה לכמה לילות, כדי להיות מסוגל לנשום מעט אוויר צח. הוא הרשה לנו לעשות זאת. פתאום שמעתי את זה, לא רחוק מהבית הקטן שלנו, כמה נשים הגיעו כשהן מדברות גרמנית. אני, לא איבדתי דקה, הערתי בשקט את בני יוסף. מעולם לא הורדנו את הבגדים והיינו צריכים רק לקפוץ לתוך הדוכן ומהדוכן יכולנו לזחול לתוך החור שהוביל לתוך הבונקר. בביתו שמע גם בעל הבית, ויטקובסקי, שהגרמנים מתקרבים אליו. במהירות, בלי לשים לב, הוא נכנס בריצה לתוך הדוכן. היה לו ארגז גדול בדוכן עם תפוחי אדמה. מתוך רצון להסוות במהירות את החור בבונקר שלנו, הוא דחף את הארגז מעל החור. הוא כיסה חצי מהחור והחצי השני נשאר פתוח. כשזחלנו לתוך הבונקר, נבהלנו מאוד. חשבנו שהחיים שלנו יסתיימו בקרוב. מישהו כנראה הלשין עלינו בפני ה-ס.ס. והם באו לבצע את ההוצאה להורג שלנו. אולי בכל זאת נציל את עצמנו בהצלחה? היו איתנו תפוחי אדמה בחור שקורדובסקי נתן לנו לאכול במשך שבועיים. עברתי בזהירות לחור ובשקט אמרתי לבן שלי לתת לי כמה תפוחי אדמה והכנסתי אותם לחור עד שהחור התמלא. הס.ס. הגיע לבית. שמענו כל מילה בבירור. הבונקר שלנו היה בחוץ, כלומר בצד השני של הדוכן, קרוב מאוד לחומה. שמעתי איך הם מתחילים להתקרב אל הבונקר שלנו. מיד הראיתי לבן שלי שהוא צריך לעשות מה שאני עושה, כי הדיבור היה מסוכן, כי צעדי ה-ס.ס. היו קרובים לבונקר שלנו. הנחנו את הכתפיים שלנו מתחת לקרשים כדי שלא ירגישו שהוא חלול כשהם עוברים. אמנם, מבחוץ לבונקר היה מספיק אדמה ולכלוך כך שלא ניתן היה לזהות אותו. שמענו אותם מציבים מקלע על הבונקר הצדדי שלנו בקצה הבית. לאחר זמן קצר החל המקלע לירות. הצמדתי את הבן שלי אליי. התחבקנו וקראנו בשקט את הוידוי שאומרים לפני המוות. הם זרקו רימון לתוך המרתף. במקביל שמענו כמה ס.ס. שהיו איתנו בדוכן. הם ראו את חצי החור שממנו הביטו תפוחי האדמה. אחד הראה לשני שיש כאן מרתף מלא בתפוחי אדמה. שמענו את הכלב מתחיל לנבוח עליהם הם ירו בו. אז שמענו איך הם הורגים ומבשלים את החזיר. לא שמענו את בעל הבית שלנו, את אשתו או את ילדיו. שכבנו כך כל עוד הם נשארו, 12 שעות בפחד הקטלני האחרון שלנו, עם דפיקות לב מפחידות, עד שלפתע נעשה שקט כמו בבית קברות.
(חברי האהובים, היקרים הרש פלדברג והמשפחה והרש סובול ומשפחתך היקרה:
המכתב שלך ריסק אותי קצת. שמעתי את החדשות מחברנו הרש סובול, איך הוא סבל מצרות, על כל שונאינו. חברי היקר הרשל, אני מזדהה איתך מאוד ומאחל לך, בעזרת ה', החלמה מהירה. יחד עם זאת אני מאחל לך ולאשתך היקרה מזל טוב לרגל הולדת הבן הקטן היקר. הלוואי שתהיו הורים בריאים לילדיכם.
עכשיו, ידידי היקר הרש פלדברג ורעייתך היקרה ובנך הקטן והנימול היקר. מילאתם את חובתכם כאבא וכאמא על פי מסורת יהדותנו. אני מאחל לך מזל טוב מכל הלב. שתחיו יחד להעלות את בנכם, לחופה ולמעשים טובים.
חברך שמואל חניסמן)
מכתב עשירי
הימים האחרונים - הימים הקשים ביותר
כעבור שעה, לאחר עזיבתם, שמענו שוב את קולה של בעלת הבית שלנו בדוכן. שמענו אותה בוכה בצער. היא דפקה על הקיר שלוש פעמים במקל עץ. זה היה הסימן המוסכם שלנו שקוראים לנו לצאת מהחור אל הדוכן. דחפתי את תפוחי האדמה מעל הפתח וזחלתי החוצה. הדוכן נראה כאילו אחרי פוגרום. הם אפילו לקחו איתם את העוף היחיד. האישה הנוצרית אמרה לי שלקחו את בעלה והוא הובל משם, לא ידעו לאן. הם לא נתנו להם לצאת מהבית וכאשר הס.ס. הסתובבו בדוכן, היא תפסה את הילדים ורצה מהבית אל השכנים מול ביתם הקטן. היא הייתה בטוחה שמוציאים אותנו מהבור ויורים עלינו ושהבית הקטן והדוכן כבר עולים באש - כעונש על הסתרת יהודים. היא סיפרה לי איזה הצלחה גדולה היתה לנו שניצלנו ממוות בטוח. במקביל, היא דרשה שמיד עם רדת הלילה נצטרך לעזוב כי ה-ס.ס. עלולים לחזור שוב. שום תחינה לא עזרה שלא ירדפו אותנו ואין לנו לאן ללכת. כשהלילה ירד והיא ראתה שאנחנו לא עוזבים, היא יצאה בריצה מהבית ואמרה שהיא הולכת למשטרה הפולנית להסגיר אותנו. אנחנו נאלצנו למהר ולברוח. אבל השאלה הנצחית: לאן? מצבנו היה שבשלב זה נשארנו עומדים בשדה הריק כי אף פולני לא רצה להכניס יהודים. נותרה אפשרות אחת בלבד - לחפור קבר ולשכב בו בחיים.
שוב התגנבנו לחברנו קורדובסקי, סיפרנו לו על אירועי היום ויחד חיפשנו פתרון. לאן הולכים?
קורדובסקי יעץ לנו שליד ביתו של יאנק פיירקס עמדה ערימת הקש שלו. למרות שלא הייתה יותר מחצי ערימה, עלינו לקבור את עצמנו לגמרי מתחת לערימה, לעשות חור עמוק ולזחול לתוכו ולהסוות היטב את הכניסה. באחת בלילה ניגשנו בזהירות אל חצי ערימת הקש, עשינו חור וזחלנו פנימה. שכבנו בחצי ערמת הקש ארבעה שבועות. בכל לילה שני אחר חצות זחלנו החוצה ונאלצנו לזחול אל מכר פולני כדי להתחנן לחתיכת לחם קטנה. היו לנו בקבוק בגודל של שלושה ליטר, מלאנו אותו במים לשתיה למשך יומיים. זחלנו חזרה לתוך הקש לפני עלות היום. זה היה יום חם ויפה מאוד ב-12 ביוני 1944. ילדים נוצרים ששיחקו ברחוב, החליטו לזחול על חצי ערימת הקש ולשחק במחבואים, הם החלו לחפור בקש, הרגשנו שאנחנו בסכנה מהמשחק, למרות שהם ילדים. הם חפרו עמוק אל תוך הקש עד שראו את המעיל השחור שלנו. מיד הייתה מהומה וילדים ומבוגרים התחילו לרוץ יחד. שמענו את הילדים צועקים שבתוך ערמת הקש מתחבאים "בנדשורס", כך קראו לפרטיזנים הרוסים שתקפו בלילות את הכפרים וגם את הז'נדרמריה הגרמנית. ילדים רבים ככל שיכלו לקום על הקש עשו את שלהם בחור שעשו. הבגדים שלנו היו רטובים לגמרי, אבל כשראו שאנחנו לא זזים מהמקום, התחילו לזרוק עלינו אבנים. קודם קטנות, אחר כך גדולות יותר. התחלנו להרגיש את המכות מהאבנים הגדולות. חלק מהפולנים שנכחו במקום, רצו לקרוא לבעל הבית של ערימת הקש ולספר לו מה קורה עם הקש שלו. שמתחבאים שם פרטיזנים רוסים. אני, הרגשתי שאפשר להרוג אותנו מהאבנים, אמרתי בשקט לבן שלי שאין לנו ברירה אלא לזחול החוצה מהקש. כשקמתי תחילה ואחר כך בני אחרי, כבר התאספו פולנים רבים סביב הקש. נשמעה צעקת "הורה" ובמקביל הגיע בעל הבית של ערימת הקש בריצה. זה היה יאנק פאיירק. הוא היה מכר טוב שלי מלפני המלחמה. כשהוא זיהה מי בני ואני, הוא רדף אחרי ההמון במהירות ולקח אותי מתחת לזרועו. הלילה החל לרדת. הוא הוביל אותנו למטה מתחת לדוכן שלו. הוא כמעט בכה כשהסתכל עלינו כי כבר לא נראינו כמו יצורים חיים. הוא הביא לנו חצי לחם ובקבוק חלב ואמר לי שהוא לא יכול לעזור לי יותר מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה