עברנו לקלודה. כפר זה היה שייך לעיריית מרקושוב. באפריל 1942 היו אמורים כל היהודים של קורוב להתייצב בכיכר העיר. לא הלכנו. יהיה מספיק זמן ללכת אל מותנו. אנשים רבים אכן הלכו. היה זה ב-8 באפריל 1942, היום השני של פסח, הם אספו את כל יהודי קורוב בשוק ובמכה אחת רוקנו את השטעטל שלנו. התאריך הזה נשאר בזכרוני כי זה היה יום השנה לנישואיה של אחותי הבכורה (לחיים ריצר, בנו של משה דוד. הם גרו ליד בית הקברות היהודי.) אמי היקרה הכינה חבילת מזון קטנה ושלחה אותה עם אחי הצעיר לאחותי בקורוב. אחותי הייתה אז בנסיבות מיוחדות והיא לא יכולה הייתה לעבור את שלושת הקילומטרים אלינו ברגל. כשאחי היה בדרך לקורוב אנשים כבר סיפרו לו על המתרחש בעיירה. הוא ברח מיד. יהודי קורוב נאלצו ללכת ברגל לקונסקובולה. מעט מאוד קרונות סופקו לשאת את הילדים והזקנים. אנשים רבים נורו בדרך.
רק כשלושים יהודים נשארו בקורוב, כי הם עבדו עבור אנשי ה-ס.ס. כאשר היהודים האלה חזרו הביתה מהעבודה הם גילו שהוריהם ומשפחותיהם נעלמו. אברהם גולדברג (היה ראש היודנראט) פנה לראש העיר בבקשה להעסיק עוד אנשים. עשרות היהודים עברו לגור בביתו הגדול של איצ'ה רוזן וגרו שם בצפיפות גדולה. על כל שאר הבתים שהותירו היהודים מאחור השתלטו פולנים והיו ביניהם גם איכרים רבים משלזיה. יהודים אחרים של קורוב הסתתרו בכוחות עצמם. עבורם זה היה קל יותר בגלל העובדה שהם שמרו על קשר עם שארית היהודים בעיירה. הפולנים באותה תקופה עדיין הכניסו יהודים לבתיהם ונתנו להם פרוסת לחם. הגטו הקטן הזה היה קיים עד 9 בנובמבר 1942. באותו יום נכנסו הגרמנים לעיירה, נכנסו לגטו וירו בכל היהודים. כמה ברחו, אבל הם היו מעטים מאוד. היו כמה צעירים שהיו להם נשק. כאשר התרחשה הטרגדיה, קפץ מוטל זלצברג מהחלון ונכנס לביתו של פולני. כשראה אותם יורים במוטל ברל, הקצב, יצא מביתו של הפולני וירה באיש ה-ס.ס. ברגע שנשמעה הירייה הגיע איש ס. ס. שני, ירה במוטל זלצברג והרג אותו במקום.
אני הגעתי לעתים קרובות לעיירה עם אחי אליה, אבל כמה ימים לפני חיסול היהודים כבר היינו נוסעים לעתים רחוקות מאוד לעיירה. כבר היינו יותר במחבוא. היינו בכפר קלודה אלמפין שנמצא בין קורוב ומרקושוב. הייתי באלמפין עם אחי הצעיר, כאשר אבינו הגיע לראות אותנו והזקנה שהסתירה אותנו אמרה לו:
"מושקה, אני לא יכולה להחזיק אותם יותר. אני חוששת".
אבא שלי שילם יותר כסף. היא אמרה: "אני אשמור על הילדים שלך עד סוף החודש, לא יותר."
"תחיה גם בשבילי!"
אחי הגדול היה עם אבי ואמי בבונקר בכפר קלודה. אנחנו לא יכולנו להיות עם ההורים שלי כי שני הילדים הקטנים של יענקל'ה פיינשמידט כבר היו בבונקר ההוא. כשהגיע סוף חודש דצמבר ידעתי מה מצפה לי. האישה שהסתירה אותנו פנתה ואמרה לי:
"דנושו, את תישארי אבל טאדק (כלומר אחי שמחה) לא." אמרתי: "לא, גברתי, אני עוזבת ואחי הקטן יישאר איתך. אני מבוגרת ממנו כמעט בחמש שנים".
ליל ה-31 בדצמבר 1942 הגיע. הייתה לי בעיה רפואית בעיניים. לא היו לי גרביים על הרגליים. פרצתי בבכי, אחי הקטן ואני התנשקנו ואמרתי לו: "תחיה גם בשבילי. אני לא יודעת אם אוכל לראות את כולכם שוב. אני לא יודעת מה יקרה לי. היום זה ערב סילבסטר, היום פולנים שותים הרבה מאוד, אבל לי אין לאן ללכת."
אני אומרת לו "לילה טוב" פעם נוספת והולכת לדרכי. אני הולכת לכיוון פלונקי. כדי להגיע לפלונקי אני צריכה לללכת דרך הרבה מאוד שדות. הדבר הגרוע ביותר הוא לחצות את הכביש הראשי קורוב-מרקושוב. קר, יורד שלג, יש רוח חזקה. הכרתי את הדרך היטב אבל כשהרוח דחפה אותי ירדתי מהמסלול והגעתי לכפר אחר. השעה מאוחרת, איפה אני נמצאת - אני לא יודעת. אני רואה אור דולק באחד הבתים. הכלבים נובחים בקול רם. אני מושיטה את המקל שלי ונותנת לכלב חתיכת לחם קטנה כדי שאוכל להיכנס לביתו של הנוצרי. מי הוא אני לא יודעת, אבל אני חייבת לדעת איפה אני. אני דופקת, נכנסת ושואלת מה שם הכפר. הוא אומר "קלין". הוא שואל אותי: לאן את הולכת? אני אומרת לו: "אני נוסעת לקורוב." הוא מבקש ממני לשבת והוא מסתכל לי בעיניים: "מי את?"
אני אומרת: "אתה לא מכיר אותי. אני מקונסקובולה. אם אני אגיד לך את שמי, עדיין לא תדע."
הוא אומר לי: "את לא צריכה להגיד כלום, אני יודע שאת הבת של מושקה. לאבא שלך קוראים מושקה קרופניק. אמך היא בתו של אלתר – ואתה אומרת לי שאת לא מקורוב! אני מכיר אותך טוב מאוד. היית ילדה כשרכבתי עם ההורים שלך". והוא אומר לאשתו: "תביאי לחם ותחתכי לה חתיכה לקחת עמה."
אני מודה לו. אני לא רוצה לחם כי אני מפחדת שהוא אומר לה לתת לי לחם כדי אחר כך לקחת את חיי. הוא שואל על ההורים שלי. אני אומרת לו שאף אחד לא נשאר, אני לבד. הוא מביע את חרטתו ואומר לי: "אני לא יכול להחזיק אותך."
אשתו אומרת לי איך ללכת לקורוב. אז אני הולכת. בדרך אני רואה שלושה גברים הולכים עם פנסים בידיים, אבל אני חייבת להמשיך ללכת כי אין לי זמן להתחבא. הם ניגשים אליי, מסתכלים לי בפנים ועוצרים אותי. הם שואלים: "מי את?"
אני עונה: "סבויה".
הם אומרים: "מי זו סבויה?"
מישהו מאיר לי לתוך העיניים. אני לא יכולה לראות מי זה. רק כשהוא מכניס את הפנס לכיס אני יכולה לראות אותו. הוא אומר לחבריו:
"אני מכיר אותה." והוא מסביר להם שאני הבת של מושקה. אומרים לי: "לכי, אבל תיזהרי. לא כולם יהיו כמונו".
הפולנים לא נותנים לחם כי הם לא סומכים על היהודים
אני ממשיכה הלאה, למקום שאני לא מכירה. אני מגיעה לפלונקי. אני עולה לגג של פולני, באורווה שבה נמצא הסוס שלו. אני שוכבת שם יום שלם כי אין לי לאן ללכת. אני דואגת להורים שלי, לאחי הקטן. אף אחד לא רוצה לקלוט יהודים. בכל פעם שאני נכנסת לבית של פולני האנשים אומרים לי: "ילדה מסכנה, זה רע בשבילך, אבל אנחנו לא יכולים להחזיק אותך".
הם מפחדים. נקבע חוק שמי שמסתיר יהודים ייהרג יחד עם עשרה שכנים. אם נמצא יהודי בדרך ויש לו חתיכת לחם מרביצים לו כדי שיגיד מאיפה וממי הוא קיבל את הלחם, לכן הפולנים לא סומכים על היהודים שלא יבגדו בהם. אז עכשיו הם מפחדים לתת לך אפילו חתיכת לחם. המצב רע מאוד. במשך חודש הסתובבתי ככה ממקום אחד למשנהו, ממתבן אחד לאחר. באמצע פברואר 1943 אני חוזרת למקום שבו השארתי את אחי הקטן ומתחננת לאישה, בוכה, שתשמור גם עליי ביחד עם אחי.
בהיותי ב פלינק פגשתי ילדים מהעיירה שלנו, ילד וילדה קטנים, ילדיו של אייזיק שניידר. הם אמרו לי שגם להם אין איפה לגור. קבעתי איתם לבוא לראות אותי בלילה. אמרתי להם את השעה והמקום. חיכיתי להם. לחצתי על בעלת הבית שלי לקחת אותם. אמרתי לה שזה אותו עונש על הסתרת יהודי אחד כמו ארבעה יהודים. כך הם נשארו איתי ועם אחי לזמן מה.
הפולני עם המגפיים היפות
תוך פרק זמן קצר היא אומרת לנו שוב: "אני לא אחזיק אותך."
היא הולכת לשלוח אותנו משם בלילה. היא לא רוצה יהודים יותר, כי הגרמנים אמורים לבוא ולחפש תבואה כדי לראות אם אנשים סיפקו את הסכום שהוטל עליהם. היא מפחדת. שוב אנחנו הולכים, אבל הפעם אחי ואני ביחד. שני הילדים האחרים הולכים למקום אחר כדי לחפש מקום להסתיר את עצמם. עדיין חורף. בקיץ קל יותר - לפחות הצלחנו לשכב בשדות או ביער. אבל החורף הוא מר וקשה. אני הולכת עם אחי לאיכר מסוים שגר רחוק מכל שכנים - יש שם, בסך הכל, רק שני בתים. אנחנו הולכים לבית שלו ומבקשים ממנו לשמור עלינו רק לזמן קצר. בהתחלה הוא לא רצה לשמוע על כך אבל לבסוף הוא נותן לנו להיכנס לאורווה. במקרה שנשמע משהו, היער לא רחוק אז נרוץ וניכנס ליער. זה היה מרץ 1943. אני לא זוכרת באיזה יום. עשרה עד שנים עשר ימים חלפו ואף אחד לא ראה אותנו. יום אחד ישבנו בבית כי בעליית הגג של האורווה היה קר. במבט מבעד לחלון אנו רואים גבר נועל מגפיים יפות צועד לכיוון הבית. חשבנו שזה היערן. אחי עלה על התנור בזמן שאני זחלתי מתחת למיטה. המבקר פותח את הדלת וקורא:
"הוציאו החוצה את היהודים!"
זה היה מישהו מהמשטרה הפולנית. הוא מתחיל לחפש ומוצא אותי ואת אחי. עכשיו אנחנו בידיים של רוצחים. הוא שואל אותנו כמה זמן אנחנו כאן. כל אחד מאיתנו אומר - "יום אחד" - כאילו קבענו מראש אחד עם השני לענות כך. בעל הבית מבקש מהשוטר לא להסגיר אותנו לגרמנים. הוא אומר לו: "אני אתן לך כסף אם אתה תיתן להם לחיות. אתה רואה, אחרי הכל, שמדובר בילדים צעירים".
באותה תקופה הורו הגרמנים שכל יהודי שנותר בחיים יגיע לקונסקובולה. שם הכל יהיה טוב. השוטר אומר לאיכר:
"שלח אותם לשם. אל תסתיר יותר יהודים כי אם ימצאו יהודי בביתך יהרגו גם אותך”.
האיכר אומר לנו:
"לכו להורים שלכם, תביאו לי את הכסף, אבל לא תישארו יותר אצלי. המקום שלי נסגר."
אח שלי מדבר כמו אבא ... ואבא ...
בלילה עזבנו. אבינו נתן לנו כסף עבור התשלום. עכשיו שוב אין לנו לאן ללכת. אבי אומר לי:
"דינה'לה, את תיסעי לקונסקובולה. יש שם כבר הרבה אנשים מקורוב. אם זה טוב, כולנו נלך לשם ונהיה ביחד, לא נפרדים יותר אחד מהשני".
ואז אחי הגדול אומר: "אבא יקר, כרגע אנחנו מוסתרים ואף אחד לא רואה אותנו. אל תשכח שאם דינה'לה תלך ומשהו יקרה לה זו תהיה אשמתך. לא, אחותי, את לא הולכת."
אמי בכתה מרות והתחננה לבעלת הבית שלהם שתאפשר לי להישאר יחד איתם כמה שבועות, היא תהיה כאן כמה שבועות עד תחילת האביב. באותו זמן הגיע בן דוד שלי, שעיה רוזן. הוא אמר לי שהמשפחה שלו ביחד במקום אחד. אבל כבר אמר להם בעל הבית שבדיוק כשהתבואה תהייה גבוהה הם יצטרכו ללכת ולהסתתר בשדות. החלטתי ללכת למקום שנמצא במרחק של קילומטר אחד מקורוב לפולני מסוים שהיה האחראי על השדות.
כאשר מחנה העבודה היה קיים בקורוב, אנשים אמרו על הפולני הזה, שהוא נתן מקום לישון לכל יהודי שרצה להישאר ללילה אחד. שוחחתי על זה עם בן דוד שלי ואמרתי לו למי אני הולכת. אמרתי לו שאם אני נשארת שם הוא צריך לבוא לראות אותי.הלכתי לביתו של הפולני הזה. הוא אמר לי:
"את יכולה להישאר איתנו אבל לא בבית. אנחנו לא יכולים להחזיק אותך בבית. יש לנו שבעה ילדים ושנינו - בסך הכל תשע נשמות. אנחנו נכין בונקר באדמה ואת תהיי שם כל היום. בלילה, בין אחת לשתיים את תצאי לאוויר הצח”.
קשה להתרגל לבונקר
ישנתי בעליות גג של מתבנים מספר פעמים, כי בינתיים הבונקר עדיין לא נחפר. בינתיים עזבתי וחזרתי לאותו מקום שהייתי בו עד ה-31 בדצמבר 1942. עכשיו היה זה כבר סוף יוני 1943. הם נתנו לי להישאר במקום שלהם רק כמה ימים. שוב אני צריכה ללכת למקום אחר.
אכלתי שם ארוחת ערב וניסיתי להתחנן אליהם -
"אולי אוכל להישאר עוד יום?"
"לא ולא. אבל תוכלי לבוא אלינו שוב ליום או יומיים”.
עזבתי. לאן אלך עכשיו? אולי לאחיה של אמי ולמשפחתו? אבל לך תחפש אותם בשדות. השדות עצומים. אני מפחדת ללכת ולצעוק "דוד יונה!" כי זה שקט מאוד בלילה, מישהו עלול לשמוע אותי. בינתיים אני הולכת ברגל. השעה כבר בטוח שתיים בלילה. אני הולכת לכיוון פלונקי. אני הולכת עם המקל שלי וחתיכת הלחם שלי. חתיכת הלחם הזו אינה שלי בלבד. אני חייבת לחלוק אותה עם הכלבים כי בלילה הם מנותקים משרשרת ותוקפים אותך.
הייתי מאוד מרוצה מהמקום אבל התגעגעתי להורים שלי. היה בי רצון עז לראות אותם. אמרתי לבעלי הבית שלי שבלילה אלך לראות כמה פולנים שהכרתי ואביא מהם קצת אוכל. לא אמרתי להם שאני הולכת לראות את ההורים שלי. תמיד אמרתי שוב ושוב שאני לא יודעת עליהם כלום וגם הם לא עלי. זה היה ביום שני, 9 באוגוסט 1943. הגעתי לשם והם הכניסו אותי לבונקר של ההורים שלי. היו שם רק אמא שלי ואחי הגדול. איפה אבי היה? הוא היה בפלונקי, כבר כמה ימים. אחי הגדול שלח את אחי הקטן לאיכר בכפר אחר. הוא לא סיפר לאיכר הזה שהוא יהודי והוא התחיל להוציא את הפרות למרעה שם. אחי הגדול ואמי כל כך שמחו לראות אותי, ששניהם לא הצליחו להרפות ממני. הם נישקו אותי ושמחו שאני עושה הכל בשביל עצמי.
ראיתי את אמי ואחי בפעם האחרונה
אחי שאל אותי: "דינה'לה, איך נראה המחבוא שלך?"
אמרתי לו. הוא אמר לי: "דינה'לה, קחי איתך את אמא וגם אני אצא מכאן לזמן קצר. מדברים עכשיו יותר מדי על הנוכחות שלנו בכפר". אבל אמא שלי אמרה לו: "אני לא הולכת. אני נשארת כאן איתך, בני היפה." וככה זה היה. ביום שלישי בערב עזבתי אותם - ולא ראיתי אותם יותר. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי היקרה ואת אחי האהוב שכל כך אהבתי והיה כל כך מסור לי. יום רביעי, ה-11 באוגוסט, בלילה, אני יושבת עם בעלי הבית שלי בחוץ על ספסל – הפעם יצאתי מהבונקר קודם לכן – נשמעו קולות ירי, חשדתי בלב במשהו רע. שאלתי: "למה הם יורים?" בעל הבית שלי אמר לי: "אבל את יודעת שהגרמנים יורים פה לעתים קרובות, למה את שואלת?" ישבתי עוד קצת ואז נכנסתי שוב למחבוא בבונקר שלי. שכבתי שם ובכיתי על המזל הרע שהיה לנו היהודים שכל זה קרה לנו.
ביום חמישי בבוקר כשבעל הבית שלי הביא לי את חתיכת הלחם שלי אני אומרת לו שאני לא רעבה. הוא אומר לי: "תאכלי!" לארוחת הצהריים הוא מביא לי תפוחי אדמה בחלב. אני מראה לו את חתיכת הלחם מהבוקר. לא הצלחתי לאכול. אני רוצה שהוא יגיד לי למה הם יורים בלילה. הוא לא אומר לי כלום. בערב אומרת לי בעלת הבית: "צאי ילדה שלי".
פולנים ירו בהם
איכשהו לא אהבתי את הצליל של דבריה. היא שואלת אותי:
"איפה ההורים שלך?" אני אומרת לה: "אני לא יודעת."
היא אומרת לי: "עד עכשיו הם היו כאן, אבל הם נורו! והם לא נורו על ידי גרמנים, אלא על ידי פולנים!"
נהייה לי רע.
לאחר זמן מה באה לבקר אותי ילדה קטנה, בתו של יענקל'ה פיינשמידט, דינה'לה, (היא גרה כיום בישראל), היא הביאה לי כמה דברים מאמי היפה. נתתי הכל לנוצרים שאצלם התארחתי. שעה קלה אחרי הטרגדיה שפקדה אותי השתוקקתי עוד יותר לאבי. יצאתי לכיוון פלונקי. אני מגיעה ופוגשת את אבי. הוא נראה רע מאוד, בלי רצון לחיות. אני אומרת לו שאחפש לו מקום מחבוא. הוא אומר לי: "כל הדלתות סגורות בפני". אני יוצאת לחפש מקום מחבוא עבור אבי, אני מתחננת אבל בכל מקום אנשים מסרבים.
בכל זאת עם אדם אחד אכן הצלחתי:
"אני אקח אותו, אבל תיזהרו באוכל כדי שאף אחד לא יראה אתכם נושאים סירים."
בשעה 2 בצהריים נכנסנו לרפת. היה שם הרבה קש. ביליתי יומיים עם אבי ואז חזרתי שוב למקום המחבוא שלי לשעבר. אבל לא יכולתי להיות הרבה זמן בלי אבא שלי. תוך כמה שבועות הלכתי אליו שוב ונשארנו יחד שלושה שבועות. זה היה התשעה בנובמבר. בעלת הבית אמרה:
"מושק, אתה תלך ותן לדינה'לה להישאר כי משהו יכול לקרות ב-11 בנובמבר (זהו חג לאומי פולני - יום העצמאות). יש לי שני בנים. בעלי זקן. אסור לי להסתכן".
הפולני הטוב נרצח על ידי פולנים
אבי הלך שוב לחפש מקום איפשהו. נשארתי לבדי באסם. בשלושת הלילות הראשונים בעלת הבית שלי קראה לי להיכנס הביתה להתחמם אבל אחר כך לא. היה קר. הייתי שם עד ה-12 בדצמבר. ביום בהיר יפה יצאתי מהאסם והלכתי לקורוב. לא רציתי להיות יותר לבד. חזרתי לפולני המסכן שלי. אכן ראיתי שם יהודים וביניהם בן דוד שלי, שמואל חניסמן עם בנו, מנס לזר בנו של חיים פסח, עם אשתו וילדיו. כולם הגיעו אלי. הפולני היה איש טוב מאוד. חייתי אצלו עד סוף המלחמה. הם רצו שאחיה ואשרוד את המלחמה. כשאשתו הביאה לי אוכל לבונקר היא אמרה לי לעתים קרובות:
"העולם יפה, השמש זורחת, אבל בשבילך הכל חשוך."
לאחר המלחמה הרגו אנשי "אקובצס" (לאומנים פולנים) את הפולני הטוב הזה בביתו שלו. אמרו לו: "אתה תיפול מהכדור שלנו כי אתה קומוניסט. החבאת יהודים!"
הוא היה גבאי ותיק של בית הכנסת. היא הייתה גבאית ותיקה בחברה קדישא
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה