השמיים בלילה - קודרים ורעים;
האדמה, להכעיס, - מושלגת ולבנה;
הילדים של החדר - בהליכה עליזה,
הולכים כבר הביתה - שמחים ושרים.
כל אחד מהם - עם מנורה בידו,
כמו נייר דבק, עם להב זכוכית;
לפתע סערה - מצמידה אותם לקיר,
כמו ארנבים רועדים הם מפחד.
הרוח מנגנת ניגון של פחד ביער,
של שדים, גזלנים - נהיה מאוד קר;
הרגליים רועדות כאילו כלב נשכן,
לרבים מהם המגפיים קרועים.
היכן שמשון מהתורה, איפה בית הלל מהגמרא?
בחדר כאשר לומדים מרגישים כמו מלכים;
עכשיו ברחוב ברוח העזה - כמו שוט של גויים,
חשים פחד ואימה - כמו מפני שטן גרמני.
אבל עוד רגע קט, מגיעים כבר הביתה,
ממתינים אבא-אמא, דייסה חמה;
נשיקה למזוזה - הדלת נפתחת,
עכשיו הם כבר - מוגנים מהרוע.
אבא שואל על הלימודים, אמא מגישה אוכל,
מיד נרגעים ושוכחים את הפחד בחוץ;
אבא מספר מעשיות על המהר"ל וניצחונו,
אמא זורחת מנחת, משפע וביטחון.
* * * *
היכן הם היום הילדים היקרים לי,
אני כבר לא מפחדת מרוח עזה;
שחטו אותם כמו כבשים, כמו בקר -
הרוצחים הגרמנים, הכלבים הנאצים.
היכן הגופות שלהם? היכן הקברים?
בתנורי סיד, בעשן של ארובות?
הם ואמהותיהם, בית הספר שלהם, החדר -
באדמה, באש - או במחוזות השמיים?
היכן שלא יימצאו, כאן או שם,
בקודש הקודשים, בכל מקום קטן;
אבל אנו זוכרים אותם - הם נשארים בלב שלנו,
באותיות של אש נכתוב "יזכור".
ואחרי הכל נאמין בישעיהו הנביא,
ככל הנראה חלום מן העבר,
עוד יבוא יום - לעתיד לבוא,
שעל כל העולם עוד ישלוט שלום נצחי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה