מאת: חנה קווה לרמן, דטרויט
פעם אחת היה בביתנו ערב שבת דחוי, דבר שזעזע את העיירה כולה.
כמו בכל יום שישי כך גם הפעם הלך אבא לבית המרחץ, לטבול לכבוד שבת. אבל הפעם זה לקח זמן רב יותר מהרגיל והוא לא חזר. הגיע זמן הדלקת נרות והוא לא חזר, כולנו בבית התחלנו לדאוג.
אמא חייבת להדליק נרות, זה כבר הרגע האחרון. היא הדליקה את הנרות ומיד לקחה אותנו לבית המרחץ כדי לבדוק מה, חלילה, קרה לאבא.
כאשר התקרבנו לבית המרחץ, ראינו את הודה, אשתו של יעקב פייבל רצה, בפחד גדול, אל בית המרחץ. מיד הבנו שגם בעלה לא חזר מבית המרחץ. הבלן לא אמר דבר ולא ידע דבר. בית המרחץ היה ריק.
רצנו במהירות חזרה הביתה - ליד הדלת התקהלה קבוצה גדולה של אנשים סביב הסוהר מבית הכלא של קורוב. היהודים עמדו סביבו, למרות שהגיע זמן קבלת שבת. הם הקשיבו לדברים שסיפר הסוהר, גם אנחנו הקשבנו:
אבא שלח אותו להודיע לנו שהוא ביחד עם יעקב פייבל, מצאו עצמם בכלא.
כולם היו מופתעים מהידיעה הזו, אבל אנחנו היינו נרעשים עד מוות: בערב שבת לעצור את פנחס שמואל? אבא שלי! וגם את יעקב פייבל?
מיד רצנו כולנו לדרך לובלין, אל בית הכלא. וכך שמענו את הפרטים:
אבא ויעקב פייבל היו הגזברים של הקהילה, הם נבחרו על ידי יהודי קורוב לתפקיד חשוב זה. כאשר הוטל מס על ידי השלטונות וליהודים העניים לא היה כסף לשלם, רצו למשכן את רכושם. לזאת אבא לא הסכים. מה כבר אפשר לקחת מיהודים חסרי כל כאלה? את הכרית מתחת לראשם או את נרות השבת. אבא נאלץ להודיע לשלטונות שהוא ייקח עליו את החוב. אבל בגלל העניים, אשר הבטיחו לשלם את הכסף עד תאריך מסוים ולא שלמו בזמן, אבא לא יכול היה לעמוד במילתו בדיוק עד התאריך המוסכם. ראש העיר, גוי כעסן, החליט לחכות ביציאה מבית המרחץ ולעצור בעצמו את אבא ואת יעקב. מי הולך לבית המרחץ עם כסף? אל דאגה. הוא עצר אותם וחייב לשלם מיד 36 רובל. מאין יקח אבא סכום כזה? הוא עצמו היה בין העניים וכך גם יעקב פייבל שהיה עוד עני ממנו.
איך אוספים כזה סכום של כסף? ובנוסף - זהו חילול שבת! על זאת ענתה אמא שלנו בעצמה: זה נחשב פדיון שבויים.
איך נאסף כזה סכום? הודה הביאה עשרה רובל ואספה עוד שמונה רובל, אמא קיבלה כמה רובלים מדוד יוסף והם שוחררו.
כאשר הם חזרו מהכלא, כל היהודים כבר עזבו את בית המדרש. אבא עשה קידוש, דמעות של התרגשות ואושר הציפו את עיני כולם - תודה לאל - הפרשה הסתיימה, קיימנו את קבלת השבת הקדושה כהלכתה.
כמו בכל יום שישי כך גם הפעם הלך אבא לבית המרחץ, לטבול לכבוד שבת. אבל הפעם זה לקח זמן רב יותר מהרגיל והוא לא חזר. הגיע זמן הדלקת נרות והוא לא חזר, כולנו בבית התחלנו לדאוג.
אמא חייבת להדליק נרות, זה כבר הרגע האחרון. היא הדליקה את הנרות ומיד לקחה אותנו לבית המרחץ כדי לבדוק מה, חלילה, קרה לאבא.
כאשר התקרבנו לבית המרחץ, ראינו את הודה, אשתו של יעקב פייבל רצה, בפחד גדול, אל בית המרחץ. מיד הבנו שגם בעלה לא חזר מבית המרחץ. הבלן לא אמר דבר ולא ידע דבר. בית המרחץ היה ריק.
רצנו במהירות חזרה הביתה - ליד הדלת התקהלה קבוצה גדולה של אנשים סביב הסוהר מבית הכלא של קורוב. היהודים עמדו סביבו, למרות שהגיע זמן קבלת שבת. הם הקשיבו לדברים שסיפר הסוהר, גם אנחנו הקשבנו:
אבא שלח אותו להודיע לנו שהוא ביחד עם יעקב פייבל, מצאו עצמם בכלא.
כולם היו מופתעים מהידיעה הזו, אבל אנחנו היינו נרעשים עד מוות: בערב שבת לעצור את פנחס שמואל? אבא שלי! וגם את יעקב פייבל?
מיד רצנו כולנו לדרך לובלין, אל בית הכלא. וכך שמענו את הפרטים:
אבא ויעקב פייבל היו הגזברים של הקהילה, הם נבחרו על ידי יהודי קורוב לתפקיד חשוב זה. כאשר הוטל מס על ידי השלטונות וליהודים העניים לא היה כסף לשלם, רצו למשכן את רכושם. לזאת אבא לא הסכים. מה כבר אפשר לקחת מיהודים חסרי כל כאלה? את הכרית מתחת לראשם או את נרות השבת. אבא נאלץ להודיע לשלטונות שהוא ייקח עליו את החוב. אבל בגלל העניים, אשר הבטיחו לשלם את הכסף עד תאריך מסוים ולא שלמו בזמן, אבא לא יכול היה לעמוד במילתו בדיוק עד התאריך המוסכם. ראש העיר, גוי כעסן, החליט לחכות ביציאה מבית המרחץ ולעצור בעצמו את אבא ואת יעקב. מי הולך לבית המרחץ עם כסף? אל דאגה. הוא עצר אותם וחייב לשלם מיד 36 רובל. מאין יקח אבא סכום כזה? הוא עצמו היה בין העניים וכך גם יעקב פייבל שהיה עוד עני ממנו.
איך אוספים כזה סכום של כסף? ובנוסף - זהו חילול שבת! על זאת ענתה אמא שלנו בעצמה: זה נחשב פדיון שבויים.
איך נאסף כזה סכום? הודה הביאה עשרה רובל ואספה עוד שמונה רובל, אמא קיבלה כמה רובלים מדוד יוסף והם שוחררו.
כאשר הם חזרו מהכלא, כל היהודים כבר עזבו את בית המדרש. אבא עשה קידוש, דמעות של התרגשות ואושר הציפו את עיני כולם - תודה לאל - הפרשה הסתיימה, קיימנו את קבלת השבת הקדושה כהלכתה.
שבע בת שמואל לייזר, נינתו של החוזה מלובלין ז"ל, אמה של חנה קווה, נפטרה בשנת 1933 בלובלין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה