אני חושב שכל איש קורוב בעולם - אפילו ברגעים הקשים ביותר - אנחה שקטה אך עמוקה פורצת מגרונו, כאשר הוא נזכר ב"דרך לובלין". כמה זיכרונות מתוקים וגם אכזבות מרות (אבל אפילו האכזבות המרות של הנעורים הופכות עם הזמן לזיכרונות מתוקים . . .). כמה אלפי סודות . . . הצהרות אהבה לוהטות . . . קריאות שמחה לבביות, נאיביות, שמחה, צחוק נעורים אמיתי, אושר, שירי ציון נכספים. אני חושב שקשה לכתוב על העיירה קורוב ללא "דרך לובלין". אם יהודי רצה לבצע עסק חשוב וצריך לתקשר כדי שאף אחד לא יפריע לך, לאן אתה הולך? לדרך לובלין. שם דיברו על המנהיגים של הארגונים. כל תוכניותיהם נרקמו, קודם כל שם, בדרך לובלין. זה היה המקום, עבור כל אנשי העיר, לבלות בו אחרי העבודה, "לתפוס" קצת אוויר צח. יציאה - או עזיבת הדאגות היומיומיות. זו הייתה נקודת המפגש עם חברות וחברים, מקום הבילוי. גם המקום בו יכולת להיות לבד, להתבודד, ולחלום. שם יכולת לקרוא ספר ללא הפרעה. וכמובן יכולת ללכת לטייל עם האהוב/ה שלך ולהרגיש מאושר/ת . . .
"דרך לובלין" התחילה מצד ימין, עברה ליד מטה המשטרה הגבוהה והגיעה עד ביתו של הכומר. מבניין העירייה הייתה זו דרך חלקה, ללא כל מכשול, פרט לכניסות למשאבות המים של הכומר סדורסקיס, ושל דוד אלמנס. אם כבר מדברים על מים בעיר: בסך הכל היו ארבע בארות שהאוכלוסייה היהודית יכולה הייתה להשתמש בהן לשתייה ולבישול: של הכומר, של דוד אלמנס, של הרחוב הראשי ושל הסטוק ששם היו המים הטעימים ביותר. אבל, להגיע לשם היה די קשה ובחורף אפילו בלתי אפשרי. אני זוכר שכאשר אבא שלי לקח אותי ביום קיץ חם לבאר של הסטוק, המים היו צוננים, טעימים וזהרו כמו בדולח. בכל המשאבות האחרות בעיר השתמשו רק בזמן שריפה.
עד בית העירייה הרחוב היה איזור הטיולים, אבל רק בצד ימין של הכביש. ליד ביתו של הכומר, מצידו השני של הרחוב, הדרך הייתה צרה מאוד ובנויה לכל אורכה.
אני רוצה רק להזכיר כמה מאלנ הגרים שם: אלתר שניידר הי"ד, עם הארנק המהודר שלו, עם הזקנקן הנקי שלו. אני לא זוכר שהיה עוד יהודי אחד בעיירה נקי, מסודר ומהודר כמוהו. הוא היה מצוחצח מן הנעליים ועד הכיפה שעל ראשו. הוא, ר' גוטמן הזקן ור' שניידר - היו מובילי האופנה של יהודי קורוב - כולל תכריכים . . .
הם נהגו לשבת ליד השולחן הראשון בבית המדרש משמאל לכניסה. זה היה לגבינו - הילדים - פחד משולב בכבוד.
אלתר שניידר היה בין המתפללים הקבועים בבית הכנסת של קורוב, בתפילת מנחה-מעריב. בדרך כלל נהג בכניסתו לבית המדרש להזמין אותנו להשלים מניין. היה זה תענוג לשמוע אותו חוזר על "ברוך הוא וברוך שמו, אמן", בקולו הגבוה ועם כזו הבעה, כזו שירה וכאלה עסיסיות וטעם - כאילו הוא אוכל צלי . . .
מיד אחרי אלתר שניידר גר משה יצחק. הוא היה היפוכו הגמור של אלתר שניידר בניקיון . . . תמיד עם זוג מגפיים רקובים חסרי צבע, חורף וקיץ. הוא תמיד צלע קצת כמו כבש, למרות שהוא לא היה כבש. מסתבר שהמגפיים גרמו לו לצלוע. הוא אהב להאזין לכל דיבור, לדעת מה מתבשל אצל כל אחד ואחד. . . בחצר שלו הייתה סככה שבה פעל האיגוד המקצועי, ואחר כך קן בית"ר. צמוד אליו היה ביתו של שמחה "שקופקס", אשר בשתים עשרה השנים האחרונות, לפני החורבן, שימש כמקום התכנסות לכל הקבוצות הציוניות. אם רצו לארגן הופעה או נשף, ניצלו את המקום לכך.
ליד ביתו של "שקופקס" היה בית המרקחת, מקום שתמיד עורר תחושת של גועל מהולה ברחמים, למרות שאנשים נהגו לקנות שם פריטים שאין להם שום קשר לרופאים ולמרשמים, בכל זאת ההנחה הייתה שבבית המרקחת מבקרים רק כשיש, חס ושלום, בן אדם חולה בבית.
אחרי בית המרקחת ניצב בית עץ ישן, גדול ולא מסויד, אשר שבעבר נקרא "בית שמחה מאיר", לאחר מכן נקרא "בית חוה שמחה מאיר", כלומר, הם לא התכוונו לבית, אלא לדוכן הסודה שהיה בחזית הבית. אכן בתוך הבית גרו בני שמחה מאיר. ר' יענקלה שמחה מאיר, עליו השלום, יהודי שידע ללמוד, הקפיד על מצוות קלה כחמורה ובנוסף קרא גם עיתונים. הוא היה יהודי פיקח. במיוחד חקוק בזיכרון, בין באי בית המדרש, הניגון האהוב עליו בזמן שלמד עם בניו. שמחה מאיר הזקן, ניצל מן הגיהנום וחי עם משפחתו בארץ ישראל. יוס'ל, הי"ד, חברי הטוב לשעבר, נספה מיד לאחר החורבן בידי רוצחים פולנים. בישראל חיה גם בתו פערלה עם משפחתה. חוה שמחה מאיר "מוכרת הסודה" חייתה באותו בית. היא הייתה התופרת הראשית בחנות האופנה של יחזקאל. בעלה היה סנדר גוטמן. הוא, כמו אשתו, נספו בהתפוצצות בלון גאז. בחורף כמעט תמיד דוכן הסודה היה סגור. לכן בקיץ הייתה חוה שמחה מאיר "שם דבר" עם הפחזניות שאפתה והגלידה. כאשר יענקל חזקלס (אחיו של סנדר) או חיה'לה אסתר חנס אפו גם הם דברי מתיקה. הטיול על "דרך לובלין" היה אירוע חשוב. כאשר הולכים לצד אחד של "הדרך" עם נערה, לא תזמין אותה לאיזה דבר מתיקה?! וכשהולכים חזרה מהטיול בסביבות השעה 11-12 בלילה, תמיד תהיו צמאים ותרצו להכניס לפה משהו אצל חוה שמחה מאיר.
אחרי דיון סוער, או אחרי ויכוח עז, אתה רוצה לכבוש את ליבה של הנערה עם פחזנית וכוס סודה.
אני זוכר פעם אחת, בליל קיץ, סגרו את הדוכן, הצעירים חזרו לביתם מאוכזבים ואנחנו, קבוצה של מבוגרים יותר, נשארנו על דרך לובלין, מול ביתה של חוה "מוכרת הסודה". לייבלה הבריון (לייבל זילברבוים), מנדלה בריק (בנו של יודל בריק), יענקל זמדמר (בנו של ישראל'קה), לייבל זלצברג (בנו של ברוך קניירס), עוזר'ל (בנו של יעקב לייזר) ואני. לייבל לא היה בחור מגעיל ולא טיפש. בחור טוב מטבעו. לא עם הארץ. הוא נהג לקרוא הרבה והיו לו מעט חסרונות. "עם עבודה" - כך נהג לומר - "יש לי מלחמה מתמדת". ראש טוב היה לו, אבל הוא היה עצלן. פעם אחת בכ' בתמוז (יום השנה למותו של הרצל) היינו צריכים להזיע כדי להתכונן לטקס לזכרו, הוא אמר:
"מה הרצל רוצה ממני, הוא לא יכול היה למות בכ' בטבת?"
הוא טען שהוא צריך לחיות בפריז, שם מתחילים את החיים בערב וישנים עד 11 בבוקר. אוי ואבוי היה למי שהעז להעיר את לייבלה. יום אחד היינו צריכים להכין פעילות ארגונית ציונית כלשהי. השעה היתה כבר עשר בבוקר. שרה'לה שנייר (אמו החורגת) אמרה לי:
"אדרבא, נסה להעיר אותו, את הגוי הצעיר!"
דגדגתי אותו בכף הרגל. הוא קפץ קפיצה והיה מוכן להרוג אותי.
הרבה זמן אחר כך הוא לא היה מוכן לדבר איתי.
הוא אהב לאכול. במיוחד פחזניות.
יום אחד אמר לייבלה:
"מי מוכן להתערב איתי שאבלע עשרים פחזניות?"
ענה לו לייבלה זלצברג:
"אני מוכן לשלושים."
עוזר'ל פישר בין השניים והוחלט: עשרים וחמש פחזניות, עשר חביתיות וחמש כוסות סודה.
את כל אלה התחייב לייבלה לבלוע ולייבל זלצברג לשלם. אם לייבלה לא יסיים הכל הוא עצמו ישלם ויכפיל את הסכום.
חוה התחילה להגיש. עשר הפחזניות הראשונות, חמש חביתיות ושתי כוסות סודה נבלעו מיד. היא המשיכה להגיש. הוא הגיע לעשרים ואחת פחזניות, שמונה חביתיות ושלוש כוסות סודה, אז אמר לייבלה ללייבל זלצברג:
"תגיד, אתה רוצה שאני אמות? מה מפריע לך שאני חי? אתה רואה שאני לא יכול לאכול יותר, עד עכשיו אכלתי לבריאות, מעכשיו אני צריך הפסקה. אני חושב שאני הולך "להחזיר" הכל החוצה, למרות שזה גרם לי הנאה. מה יצא לך מזה?"
לייבל זלצברג לא היה אדם רע, אבל לא היה לו כסף בכיס ולכן נתן לו לדבר.
לייבלה יכול היה לשפשף את ידו ולהתרברב:
"לפחות פעם בחיי אכלתי פחזניות וחביתיות עד ששבעתי!"
באותו בית גרה גם בתו הצעירה של שמחה מאיר, פרידה'לה, עם בעלה, וולוול גינזבורג ושני בניהם. הוא היה נגן, חזר זה עתה מוורשה, איש צעיר וישר. חכם. חד. מלא הומור. ציוני דתי בהשקפתו. עם גישה קרה לכל דבר. בסך הכל דיברתי איתו פעמיים בחיי ואף פעם לא הגענו לידי הבנה. אבל, הייתה לו השפעה רבה עלי. הוא, יחד עם רעייתו, יהודיה בעלת השקפת עולם מודרנית, נתנו לילדים שלהם את החינוך הטוב ביותר. שמחה'לה הזקן למד בוורשה. איש עדין עם ראש טוב ורצון עז ללמוד. (הוא היה בתקופת היטלר מזכיר היודנראט בקורוב. כולם העריכו אותו מאוד.)
בהמשך לביתה של חוה לא גר אף יהודי. בשנים האחרונות גר פייסל שנייר בבית הדואר. ביתו של חיים יהושע ברליגר (בנו של וולף) היה בהמשך לבית העירייה, מצד ימין, נבנה כבית לנוצרי.
חלה לבנה וכלב זועם
למען המושל העמידו בית גדול וישן, היו בו חלונות גדולים כמעט עד הרצפה. שם גרו גם איכרים פולנים וחוטבי עצים. נשותיהם וילדיהם הגיעו לעשות שבת בבית והביאו איתם את הכלב שלהם. בקיץ כאשר השבת יוצאת מאוחר הם נהגו לשסות את הכלב ביהודים. בחורף כאשר היתה שנת שפע נתנו לכלב חלה לבנה והוא נרגע. בימי ראשון ושני הוא עוד היה רגוע, בימי שלישי ורביעי התחיל לכעוס בימי חמישי ושישי ובוודאי בשבת שוב היה שקט.
המושל
בית המושל. נקרא לאחרונה "גמינה", כלומר ראש האזור. אנחנו, הילדים, התפעלנו מהבית הלבן, מדמות הנשר הפולני בחזית, הבית היפה ביותר בעיר. שם התנהלו כל ענייני העיר. כמו שנהגו לומר מאיר אהרון יענקל ווולוול גלמן אשר קראו למקום ה: וולאדזע" (בפולנית: "הרשויות"). עיקר תשומת הלב הייתה לתמונה הגדולה של המרשל יוזף פילסודסקי שהייתה תלויה מיד בכניסה, עם הכובע האגדי הידוע, עם סמלי הלחימה, עם מעיל ארוך, עם עיטורים רבים על החזה, חרב ארוכה, מגפיים עם דורבנות ועם מבטו החד.
חנוך וורמן נהג לומר:
"אם יהודי עשה את עסקיו היטב בבית המושל, ה"פולני" הביט בו במבט מתון, אבהי, אבל היהודי בקושי יכול היה לעשות דבר בבית המושל, תמיד הוא היה צריך לשלם כסף ומבטו של ה"פולני" היה כבר מבט אכזרי."
כשמדברים על בית המושל, יש להזכיר גם את ה"כלא", שהיה באותו בניין, היו אלה שני חדרים קטנים וצרים. זה היה מעין כלא ביתי רק ל"אזרחים טובים ושקטים", שלפעמים שכחו את עצמם ועשו משהו טיפשי, זה היה סוג של ענישה מנהלית. אפילו שפעם אחת היה שם גם גנב של ממש שהיה פצוע. למרות כל זאת, לכל אדם מן השורה הייתה תחושה חיובית כלפי הפינה.
אחרי בית המושל היה עוד בניין, אשר היה בעבר בית הדואר והפך בשנים האחרונות לקופת חולים. המשך הרחוב הוא "דרך לובלין", עם נהרות רחבים משני הצדדים ושדרות עצים עתיקים וגדולים.
אחרי חג שבועות, כאשר יצאנו מהחדר, היה זה יום נהדר, הלכנו ופצחנו בשירה. כולנו היינו עם פאות, עם כובע שמונה פינות ומעילים ארוכים. היחיד בינינו שהיה ללא פאות ארוכות, לבש מעיל קצר - והעיקר ידע לדבר פולנית - היה לייבל מניס. הוא היה המנהיג שלנו. כאשר הגענו לשדה התירס הראשון, חיכינו לסימן מלייבל. דבר ראשון: כולם נשכבו על העשב, כמו מטיילים תמימים. הלב שלנו דפק חזק כמו פטישים. רק לייבל היה רגוע, כאילו אין גויים עם שוטים גדולים וכלבים רצחניים בעולם. כאשר היה שקט בדרך, אף אחד לא נסע בה ואיש לא הלך בה - הוא נתן לנו סימן, פצחנו בשיר בקולי קולות והתחלנו ללכת בעקבותיו. לפעמים קרה שהגיע גוי כלשהו ונפלנו לידיו, הוא תפס אחד מאיתנו כקורבן וכולנו ברחנו מהמקום.
הגוי לא היה צריך להכות את הילד שתפס, כי מרוב פחד הנשמה שלו פרחה לה.
אני זוכר שפעם אחת הקורבן היה חיים שנייר ע"ה (בנו של פסח שנייר). אנחנו ברחנו ושמענו את הצעקות החזקות של הגוי. סובבנו את הראש וראינו את חיים רץ בבהלה, לא מצליח להוציא מילה מפיו. "מה קרה חיים? איך הוא שחרר אותך כל כך מהר? מה הוא עשה לך?" - חיים לא ענה, רק ירק וירק. מאוחר יותר הצליח להגיד:
"הפה שלי טמא"
הוא המשיך לירוק. כאשר הגענו לקיוסק של חוה שמחה מאיר הוא קינח היטב את פיו וגילה לנו את הסוד:
"כאשר הגוי לכד אותי, החזיק בי חזק בלי רחמים, חשבתי שהוא הולך להרוג אותי, התחלתי להגיד וידוי, אז נזכרתי בפסוק 'הבא להרגך השכם להרגו', אבל לא יכולתי לעשות זאת, לכן עלה במוחי רעיון - אנשוך אותו. וכמו שאני שוכב לרגליו נתתי נשיכה חזקה לרגלו השמנה . . עם השיניים . . . ומיד התחלתי לירוק את הדם הטרף שלו מהפה שלי."
כולנו יחד למדנו אצל משה יוסף. יהודה יוסף שניידר (וסרמן) היה המבוגר ביותר. הוא אימן אותנו להיות חזקים: עלינו לאכול הרבה בצל ולחם טבול במלח, כך הפכנו לחזקים.
משה יוסף היה מורה טוב. הוא דאג שנבין היטב מה אנחנו לומדים. הוא ניהל רשימות ולכל תלמיד היה דף בספר שלו. כל צעד של כל תלמיד נכתב . . . פעם בשבוע כל תלמיד היה צריך לפסוק פסוק - והדבר נרשם בספר.
גם אם רוצים לכתוב בקיצור על "דרך לובלין" אי אפשר לא להזכיר את "תחום השבת". עד "הספסל הלבן" כולם הלכו, בדרך כלל אחרי ארוחת השבת. אחרי הספסל הלבן הלכו רק קבוצות של צעירים או זוגות מאוהבים.
אל ה"בית הצהוב" (בית הקברות הצבאי העתיק) ואל "בין הגדות" – כך היה שמה של דרך המלכותית הרחבה ומלאת העצים שחיברה בין "החצר" של קורוב לכביש המהיר – רק הנועזים שבנוער העזו ללכת שם בלילות. כמו שהנועזים בצעירי קורוב נהגו ללכת יד ביד כך הזקנים של קורוב ידעו אלפי סודות . . . על היהודים הצעירים של העיירה.
אין תענוג גדול יותר מאשר ללכת ביום קיץ ארוך, לקחת שני ספרים, פרוסה עבה של לחם (לחם שאמא שלי אפתה כל יום חמישי, אשר הספיק לכל ימות השבוע) עם בצל או תפוחי עץ - כאשר היו - ללכת ולשכב בתוך העשב הגבוה בין שתי הגדות. שום אדם לא ידע שאתה נמצא שם. נותנים לך שם מנוחה . . . מאפשרים לך לחלום . . . זאת היא התבודדות מתוקה, שלעולם לא תחזור . . .
באותם ימים, אני חושב, מחצית מאנשי העיירה התקיימו מן היריד של מרקושוב אשר התקיים בימי שני. כל רופאי השיניים, הסנדלרים, החייטים, סוחרי הבדים, הקצבים, סוחרי הביצים, מגדלי האווזים, סוחרי התבואה - כולם כולם התכוננו וחיכו לימי שני במרקושוב. כבר ביום שישי התחילו להתכונן. מה אני אומר יום שישי? כבר ביום רביעי התחילו לקנות ולמכור לקראת היריד. ביום שני הדרך המהירה הפכה לשיירה אחת ארוכה של כרכרות, עגלות ומכוניות מלאות בסחורה, למעלה מעל כל הסחורה ישב האיכר, בעל הבית של הסוס והעגלה - הסוחר ואשתו. לפעמים גם פועל ועוזר. לעתים קרובות נוצרו שותפויות. מוקדם בבוקר, בקיץ, כאשר הציפורים מתחילות לצייץ על העצים המצב היה נסבל. אבל בחורף הקר היו האיכרים עושים שותפות אפילו עם צוענים . . .
דרך לובלין מזכירה לי שתי עובדות עצובות של התקפות שודדים. את הראשונה אני זוכר כמו בחלום. זה היה ליד הגן הסלאבי. היו אלה מחותנים שחזרו מהחתונה. היו שם הרוגים והרבה פצועים. בין הפצועים קשה היה אביגדור יעקב הקצב. הוא שכב כמו מת והשודדים לא הרגו אותו. כאשר השודדים עזבו, העבירו אותו מהר לבית החולים בלובלין. מזל שהוא היה צעיר וגיבור וכך נשאר בחיים, אבל הוא היה נכה בידו השמאלית לכל חייו. אם אינני טועה, מאוחר יותר, הוא זיהה את השודדים ועל סמך עדותו העמידו אותם למשפט.
המקרה השני היה בשנת 1921 בערך. בנו של מרדכי יצחק, בעלה של רחל שפרה, חזר מן היריד במרקושוב, הותקף ונהרג. שני בניו - יחיאל הבכור ומרדכי (נקרא על שם אביו, אמו הייתה אז בהריון) חיים היום בישראל. שניהם ניצלו מהגיהנום של היטלר.
לתוכן העניינים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה