הלב הזה קטן מכדי לתפוס,
כל זאת פתאום להזכיר,
הלב נקרע מן הפעימות,
איפה היהודים? . . . מיליונים?
(זוסמן סגלוביץ': "שם")
העולם לא יידע, העולם לא יראה,
העולם ימשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. . .
(זוסמן סגלוביץ')
קפיצה לעיירה ולימי הילדות
כאשר אני לוקח את העט בידי, כדי לספר על משפחתי, משפחת חניסמן, ולתאר את ימי ילדותי בעיירה שלנו קורוב - כל גופי רועד. ביתי החם והאהוב, אחיותי ואחי, הקרובים והחברים, בית הכנסת ובית המדרש, הנהר והשדות מסביב - מה קרה לכולם? קורוב כבר איננה, הושמדה ביחד עם קהילות רבות בפולין, רק מתי מעט ניצלו. בואו לפחות נאסוף קצת זיכרונות אישיים ומשפחתיים, אירועים וחוויות מהבית הישן שלנו.
אני עצמי עזבתי את קורוב שני רבות לפני חורבן-היטלר. עבדתי בוורשה ולאחר מלחמת העולם הראשונה, בה נפצעתי, עברתי לצד הרוסי, חייתי בביאליסטוק ועליתי לארץ ישראל בשנת 1935. אבל, נשארתי איש קורוב בנשמתי. העיירה בה נולדתי ובה עברו ילדותי ונעורי היא ביתי. שם הלכתי ללמוד בחדר ושם נטמעו בי מנהגי הבית.
נהר הוויסלה המפואר זורם דרך פולאווי, אבל גם אצלנו היה נהר ולידו טחנת קמח ואנחנו, חבורת הילדים, רחצנו ושחינו בו, טיילנו על גדותיו ואפילו דגנו דגים מעל הגשר.
בקצה העיירה היה בית העלמין, מלא ודחוס במצבות אבן עד שאין רואים את האדמה. לידו ניצב בית הכנסת, בניין גדול כמו מבצר, מבודד ומסתורי. תמיד נמלאנו פחד כאשר נכנסו בדלתותיו.
ר' אהרון מנדל, השמש, שהחזיק במפתחות בית הכנסת, נהג לדפוק שלוש פעמים על הדלת לפני שפתח אותה.
הקברים בבית העלמין הישן מסביב לבית הכנסת, גם הם גרמו לי צמרמורת, כאשר עברתי שם, במיוחד בשעות הלילה. הכניסה לבית הכנסת עברה בין עמודים גדולים, שם תמיד היה קריר. משם יורדים כמה מדרגות אל תוך האולם. גדולתו והדרו של בית הכנסת שלנו היא ההוכחה שקורוב הייתה קהילה יהודית חשובה ומכובדת, שנים רבות לפני דורנו.
את תפילות השבת והחג ערכנו באולם בית הכנסת, ואילו תפילות ימי החול נערכו בדרך כלל בבית המדרש או בשטיבלים של החסידים.
בית המדרש היה מעין "מועדון" שכולם הכירו זה את זה בעיקר סביב ענייני מסחר ועסקים. שם גם נפוצו שמועות בנושאי הקהילה ובעיקר פוליטיקה. שם נהגו הצעירים להתקהל אחרי תפילות מנחה-מעריב. אני זוכר ליל חורף קר, כאשר התנור בבית המדרש חימם את המקום ואנו, הבחורים, ישבנו שם ולמדנו. למדנו גמרא עם ניגונים עד השעות המאוחרות של הלילה.
בילדותי למדתי בחדר של המלמד נח מאיר דוברס, יהודי גיבור, גבוה ורחב.
שמחת תורה ביום רביעי קפוא
אני זוכר את חג שמחת תורה, אשר חל באמצע השבוע, כאשר הכנסנו ספר תורה חדש לבית המדרש. היה זה אירוע משמח שנערך ברחוב של בית המדרש ויהודי כל העיירה הגיעו למקום. האירו את הרחוב כולו במנורות ובנרות, כליזמרים הלכו ברחוב וניגנו ובקצב הזה רקדו הרבי והחסידים עם ספר התורה בידיהם. אותנו, הילדים, כיבדו בעוגת לייקח כמו בחתונה . . .
אבי השתדלן ועורך הדין החרוץ
הייתי בן חמש כאשר אמא שלי, רבקה חיימס, נשארה אלמנה ואני יתום, כאשר אבא שלי, חיים חניסמן ז"ל, מצא את מותו הטראגי. היינו חמישה ילדים מאשתו השניה של אבא (רבקה): רייזל, ישעיה-לייב, שלמה-מאיר, שרה'לה ואני, שמחה, הצעיר ביותר.
אבי היה מוכר וידוע כבעל בית בעיירה, קרוב למלכות. הוא ידע היטב רוסית והיה בקי בכל החוקים של השלטונות. הוא נהג להשתתף בפגישות והתייעצויות עם ראש העיר. הוא נהג לשבת בבית המשפט במהלך משפטים ולהגן על נאשמים, כעורך דין לא רשמי. תמיד העריכו את דעתו. אפילו כאשר הגיעו לקורוב נציגי השלטון מהעיירות הסמוכות, אבי ישב איתם ולדעתו הייתה השפעה גדולה.
בשנת 1905 נעצרו על ידי המשטרה צעירים נוצרים רבים בקורוב, כמהפכנים. המשטרה עצרה גם צעיר יהודי, ראובן בן חיים-שמואל פלטצ'ר. כל העיירה התפלאה מדוע עצרו את הבחור. חיים-שמואל הגיע לאבא שלי וביקש שהוא ישתדל אצל השלטונות בפולאווי כדי שישחררו את הבחור. אבי הרגיע אותו ואמר שיעשה הכל כדי לשחררו.
הבשורה ביום שישי בלילה. ירו באבא שלי
עברו כמה שבועות והבחור לא שוחרר. פעם אחת, ביום שישי בערב זימנו ישיבה דחופה בביתו של השופט, בהשתתפות נוצרים שטיפלו בנושא. חיכו לרופא ולמומחים נוספים שאמורים היו להגיע מפולווי. שם, בבית השופט, היו צריכים לקבל החלטה סופית לגבי גורלו של העציר.
ערב שבת, כרגיל, לא יושבים אל השולחן ללא אבא, אשר עורך קידוש. אבל במקרה זה, אבא הודיע מראש שלא נחכה לו עם הקידוש כי עליו לטפל בנושא חשוב ודחוף אצל השופט - יהודי יחיד בין כל הרוסים.
ישבנו לשולחן, אחי,ישעיה-לייב ערך את הקידוש. אכלנו את הדג הממולא, לפתע נפתחה הדלת וחברו הטוב של אבא, ישראל הקצב, נכנס בצעקות:
"אתם יושבים ואוכלים? ירו באבא!"
הייתי אז ילד בן חמש, אבל כל עוד אחיה לא אשכח את הרגע המפחיד הזה: השולחן ערוך לשבת, הנרות דולקים, היין נמזג לכוסיות, החלה הפרוסה, תחושת ההתעלות לכבוד שבת המלכה, ובאותו רגע הבשורה הנוראה מכל. כולנו נרעדנו והתחלנו לצעוק ולהכות את עצמנו. רצנו ביחד עם אמא לביתו של השופט ברחוב נברינק. שם ראינו את אבא יושב על כיסא נמוך עם פצע מאקדח בראשו. הוא עדיין היה בחיים. הרמנו אותו, נשאנו אותו בידינו ובעזרת ישראל קצב הנחנו אותו במיטה.
איך קרה האסון הזה? ידענו רק מעט:
ירו דרך החלון לביתו של השופט. היה זה בית נמוך, מוקף בגינה, היורה יכול היה לכוון ישירות לראשו של אבא, אשר ישב שם בפנים וחיכה למשלחת שתגיע מפולאווי.
הכדור שרט קשה את אבא אבל לא חדר פנימה לראשו, לכן נשאר בחיים.
הגוי שירה באבא נתפס והוכנס לכלא, אבל האחראי על בית המעצר הניח לו לברוח.
את אבא העבירו לבית החולים היהודי בלובלין ושם הוא נפטר ביום חמישי, כמה ימים לאחר הרצח. הביאו אותו לקבר ישראל בלובלין. להלוויה הגיעו גם ילדיו מאשתו הראשונה, אשר גרו בוורשה. הם נשבעו על קבר אביהם שלא יקחו לעצמם אפילו קופייקה אחת מן הירושה עד אשר אמא תחתן את כל ילדיה. וכך באמת היה.
המסעדה של "רבקה אשת חיים"
לאחר מותו הטראגי של אבא, המשפחה נשארה ללא מפרנס וללא יכולת קיום. אמנם קיבלנו מהשלטונות כמה מאות רובלים, כמחווה של רצון טוב, אותם השקענו בהקמת מסעדה ואפילו קיבלנו רישיון למכירת אלכוהול, רשיון שהיה קשה להשיג באותם ימים. כך נפתחה בביתנו אשר נמצא במקום מרכזי בעיירה, המסעדה והאכסנייה, אשר הייתה ידועה בשם "אצל רבקה חיימס". אמא הפעילה את המקום עם הרבה שכל ישר ועם אנרגיה רבה. אורחים מן העיר וזרים מחוץ לעיר שבחו את צלי האווזים הטעים, את הקינוחים והמשקאות ואת העוגיות הנהדרות. צעירים אשר הגיעו מוורשה - שם עבדו - לחגים, מצאו אצלנו מקום ללון בו. הקהל של קורוב נהג לקנות אצלנו משקאות לשבת, לחגים ולשמחות. סוחרים שנסעו ליריד במרקושוב בימי שני, עצרו אצלנו לאכול ולשתות במסעדה. כל יום ראשון בשבוע המקום שלנו היה מלא בגויים שנהגו לשתות ולהשתכר.
אחי הבכור, שעיה-לייב, היה בין הצעירים האינטלינגטים ביותר בעיירה. אני עצמי לא למדתי אחרי החדר שום מקצוע מיוחד. לכן התחלתי ללמוד גרמנית, רוסית ופולנית ביחד עם ילדי הגויים, למדנו אצל מורה פולנית, גב' קופרובסקה. מאוחר יותר המשכתי ללמוד גם בקורסי ערב.
המטרה
עם הזמן הבנתי שקורוב איננה העיירה המתאימה לי, שהיא אינה מתאימה למטרות שלי. נסעתי לוורשה. היו לי בוורשה אחים מנישואיו הראשונים של אבא: הרש מיכל, דוד ויענ'קל.
לבוש כמו בחור ישיבה עם קפוטה וכיפה גדולה, כך הגעתי לוורשה. נראיתי כמו ילד קטן, ובכל חנות אליה נכנסתי לחפש עבודה אמרו לי להמשיך ללכת ללמוד בחדר . . . בסופו של דבר לקחו אותי להיות מוכר בחנות לחומרי תפירה. בבוקר הרווחתי כסף בחנות ובערב הלכתי ללמוד בקורסים.
בחזרה לעיירה
בקיץ 1914 נסעתי הביתה לחופשה. פגשתי את אחי ואחיותי בקורוב. לפתע פרצה המלחמה. אני זוכר איך מטוסים אוסטרים נפלו בסמוך לעיירה. הטייסים קפצו מהמטוסים שעלו באש. את הטייסים הפגועים העבירו עם עגלות רתומות לסוסים דרך העיירה. מחנות אוסטרים שלמים נפלו בשבי וגם הם עברו דרך העיירה. הם הלכו כל הדרך ברגל. אני התחלתי לעשות עסקים עם הפליטים, הם רצו לקנות אוכל. קורוב הפכה להיות חלק מהחזית. המצב בסביבה החל להיות גרוע, כדורי רובים פגעו גם ביהודים ובבתיהם. ליד הבית שלנו נפלו שני קורבנות ירי.
לכל הקוזקים היוונים יש אותם פנים
העיירה התמלאה בפליטים מהיישובים הסביבה. הם התיישבו בבית המדרש ומקומות ציבוריים אחרים. הצבא הרוסי ובמיוחד הקוזקים הטילו אימה על העיירה, גזלו מהפליטים את כל דברי הערך היקרים שלהם. פעם אחת, בלילה, שברו קבוצה של קוזקים את דלת המסעדה, נכנסו וצרחו: "וודקה". אחותי ואני התחבאנו במרתף. אני התחלתי לבכות, הם שמעו אותי, ירדו למרתף ואיימו עלינו עם האקדחים שלהם שנעלה למסעדה. למחרת הגיע למקום קצין בכיר שהכרנו. הוא העמיד את כל הקוזקים בשורה ואמר שנראה לו את האשמים. אבל, מאחר וכולם לבשו את אותם מדים - מכנסיים כחולים כהים עם פס אדום - לא יכולנו לזהות את האשמים.
המצב הקשה בעיירה ארך זמן קצר בו הסתתרו כולם במרתפים. בגן הגדול ממול הייתה טירה בנויה כמו מבצר. שם התחבאנו וחיינו במקום עד שהגיעו הגרמנים וכבשו את קורוב.
לפני שהרוסים עזבו את העיירה, קוזק אחד ניסה להתחבא אצלנו, אבל הגרמנים גילו אותו וירו בו.
גרמנים, אוסטרים, פולנים
לאחר זמן קצר הצבא הגרמני הקים מחנה בקורוב. אחד הקצינים לקח אותי להיות מתורגמן. הביקור הראשון היה אצל הכומר. הקצין הורה לכומר להעמיד לרשותו דירה.
"אין לי", ענה הכומר, "כל הדירות תפוסות". הגרמני הרים את ידו והיכה את הכומר הזקן מכה חזקה בפניו. אני מחיתי והסברתי לקצין שהאיש הוא איש דת מן הקהילה הקתולית, פולני יקר, אשר אינו תומך ברוסים. הקצין התנצל וביקש סליחה והכומר התרצה והקצה לו כמה חדרים בביתו שלו.
עברו כמה ימים והגרמנים עזבו את קורוב והאוסטרים נכנסו והקימו בעיירה חֵיל מַצָב. הקימו מחנה גדול בו השתכנו הונגרים וסלאבים - איכרים מלוכלכים אשר הכניסו את הסוסים שלהם לבתים שתפסו ואפילו לבית הכנסת. הם עצמם ישנו ברחוב.
לאחר זמן נסעתי לוינה. ביום בו הגעתי פרצה המהפכה באוסטריה. החלטתי לחזור הביתה לקורוב. כאשר הגעתי לעיירה הפולנים הקימו במקום מיליציה. האחראי על חיל השלום הזה היה קצין גרמני שהיה נשוי לאישה פולניה. אני הייתי בביתם, כאשר הגיעו אנשי המיליציה הפולנית ודרשו מהגרמנים לתת להם את כלי הנשק שלהם. הם מיד נתנו את הנשק. אנשי המיליציה חשדו בי שאני תומך בגרמניה, הם איימו עלי באקדחים שלהם, אבל האישה הפולניה הגנה עלי, היא עמדה מול האקדחים השלופים וצעקה שמוטב ויהרגו אותה ולא יפגעו בי - כי אני אזרח פולני נאמן. מאוחר יותר הגיע למקום אחי ישעיה-לייב, הם ניקו אותי מכל חשד ושחררו אותי.
עם צבאו של גנרל הלר באוקראינה
החליטו להעביר אותי ונשלחתי לעיר קובל באוקראינה. שם צורפתי לצבא של גנרל הלר. היינו ארבעה יהודים בצבא הזה. למדתי מהר מאוד את חוכמת הצבא ומיד מינו אותי כמדריך.
שלחו אותנו לגבול. שם קיבלתי שני פסים - דרגה של קורפורל. הקצין אמר לנו שאנחנו נשלחים למערכה נגד הבולשביקים כדי לשחרר את פולין.
היה זה היום האחרון של החורף. הגענו עד לנחל אותו היינו צריכים לחצות ברגל בתוך המים. בלילה המים היו קרים מאוד. ציידו אותנו ברובים וברימוני יד. היו לי תשעה אנשים ביחידה שלי. אנחנו היינו המטרה של האויב. אני זוכר איך יצאנו רטובים מתחת לגשר כאשר מהצד השני היה האויב. פתאום דהר על סוס לכיוון שלנו קוזק. כיוונתי את הרובה לעברו, יריתי עליו ופגעתי. הוא והסוס הגיעו אלינו ומצאנו עליו תוכניות קרב.
בז'יטומיר ובברדיצ'ב ראינו מה עשו הרוצחים האוקראינים של פטליורה - שרפו בתי כנסת ובתי מדרש, התעללו ביהודים ושדדו את בתיהם. לא פעם ראינו בעיירות האוקראיניות את הקורבנות היהודיים מוטלים ברחוב, אחרי שנרצחו על ידי הכנופיות. הדם שלי רתח מכעס ורק רציתי לנקום ברוצחים של אחינו ואחיותינו.
ליד אחת העיירות בהן עצרנו להפוגה, היכרתי משפחה שהיה לה בית מרקחת. המפקדים נתנו לחיילים אישור לבלות בעיירה אבל לנו, היהודים לא אישרו. אני הצלחתי להתגנב לתוך העיירה והגעתי לבית המרקחת בדיוק ברגע שהחיילים ניסו לפרוץ את הדלת כדי לבזוז. עמדתי בכניסה לבית המרקחת היהודי ועצרתי עם נשק שלוף את הבוזזים, אפילו את הסרג'נט מהגדוד שלי סילקתי מהמקום. העמידו אותי למשפט, העבירו אותי לגדוד אחר והענישו אותי בשבועיים של שמירה ממש על גדר הגבול.
שם נפצעתי ביד ובמותן. שכבתי זמן רב בבית חולים שדה עד שהעבירו אותי לבית חולים בעיר צ'נסטוחובה. לאחר שהבראתי החזירו אותי לחזית.
כל הצבא הפולני ואני בתוכם, חזרנו מקייב. הגעתי לאיזור לובלין. הסכימו שאסע לקורוב למצוא את בני משפחתי.
חזרתי לביתי ומצאתי שכל הבית סגור. אמא מצאה מסתור בבית הרב. אחי ישעיה-לייב לא גויס לצבא. הלכתי למשטרה והם מיד אישרו לפתוח את המסעדה. מאוחר יותר העברתי את אמא ללובלין לאחותי שרה'לה, לשם גם הגיע אחי ישעיה-לייב.
מלוחם לסוחר
נגמרה המלחמה. קיבלתי אותות הצטיינות על השתתפותי במאבק השחרור של פולין. חזרתי לקורוב, מיד הבנתי שבעיירה הקטנה הזו אין לי מה לחפש. חזרתי שוב לוורשה, הפכתי לסוחר ופתחתי חנות לדברי קונפקציה ברחוב הראשי, אלוהים עזר, הרווחתי הרבה כסף וחייתי חיים טובים.
אבל, האווירה בין יהודי פולין הפכה להיות קשה יותר ויותר. האנטישמיות התחזקה והבנתי שאין מקום ליהודים בפולין. החלטתי לעזוב את פולין - אבל, לאן יסע יהודי? יש מקומות רבים, אבל אני החלטתי: לארץ ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה