הגרמנים במלחמת העולם הראשונה
עזבתי את קורוב בשנת 1915. זה היה מיד לאחר מותו הטרגי של אבי. הוא נהרג מכדור גרמני במלחמת העולם הראשונה, כאשר הגרמנים כבשו את כל פולין. במהלך הלחימה שלחו הגרמנים את כל היהודים לוונבולניצה. אבי לא רצה לצאת מהעיר. הוא תמיד אמר שאי אפשר לברוח מהמוות. כך הוא נשאר בקורוב והתעלם מהירי הגדול בעיר. השכם בבוקר יום שני, (היה זה בכ"ב באב), לקח אבי את הטלית ותפילין והלך לבית הכנסת להתפלל. בדרכו הביתה מצא אותו כדור והוא מת עם הטלית ותפילין מתחת לזרועו. כמה יהודים, שנשארו כמו אבי בעיירה, קברו אותו תחת מטח כדורים. הייתי אז בלובלין. ההורים שלי לא אפשרו לי להישאר בקורוב. הגעתי ללובלין ביום רביעי וביום שישי נכבשה העיר על ידי הגרמנים. כל היום הסתובבתי ברחובות וחיפשתי אנשים מקורוב רציתי לשמוע חדשות מהבית.
ביום רביעי, כ"ד באב, פגשתי את שלמה בן גרשון ושאלתי אותו אם הוא יודע מה קורה בבית. הוא לא זיהה אותי וסיפר לי ששמע ששמואל אברהם נהרג. לא שאלתי פרטים נוספים, מיהרתי וחיפשתי דרך להגיע הביתה כמה שיותר מהר. גיליתי שהכביש בין לובלין לקורוב חסום בשל קרבות שהתנהלו שם. התעלמתי מכך ויצאתי מלובלין. הלכתי בכביש בדרך קרשניק. בכביש זה היו חיילים אוסטרים שצעדו לכיוון לובלין. בשעת לילה מאוחרת הגעתי לכפר בלזשיץ.
הקדיש הראשון
העיירה נראתה כאילו הייתה אחרי פוגרום. דלתות ותריסים נתלשו והיה שקט כמו בבית קברות. יהודים ברחו ללובלין ופשוט עזבו הכל. הלכתי לבד ברחובות, ראיתי בית שחלונותיו מוארים במעומעם. דפקתי בדלת ופתח לי יהודי. מיד הרגשתי קצת יותר טוב. ישבתי שם עד עלות השחר. הגעתי לוונבולניצה בסביבות השעה עשר. שם פגשתי יהודים רבים מקורוב - הם עדיין פחדו לחזור הביתה. נכנסתי לבית הכנסת, התפללתי וקראתי קדיש ראשון. לאחר מכן המשכתי בדרכי לקורוב.
כשהגעתי לביתנו, מצאתי את הדלתות סגורות. נזכרתי שהשארנו מפתח אצל יענקל ברוך מלמד. לא הצלחתי לגלות לאן נעלמו אמי ואחותי. בקורוב נשארו רק כמה עשרות יהודים. נשארתי שם ביום שישי ושבת. ביום ראשון התחילו לבקר אותי יהודים ולקראת הערב הגיעו אמי ואחותי מהעיירה מיחוב.
בשנת 1921 נסעתי לקנדה
במיחוב הן גילו את החדשות הטרגיות. ישבנו שבעה, מכרנו את כל מה שהיה לנו, עברנו ללובלין ושם התמקמנו איכשהו.
מאחר ולא הצלחתי למצוא עבודה, התחלתי לסחור בזכוכית כחולה. כמה פעמים בשבוע הלכתי לירידים והתפרנסתי יפה. לעתים קרובות הלכתי לקורוב, כי הייתה לי שם חברה שאהבתי מאוד, למעשה זוהי עכשיו אשתי עד מאה ועשרים. שם נעוריה הוא שרה נודלמן, בתם של ישראל משה (בעל חנות עורות) וחנה רייזל. שש שנים גרנו בלובלין. בשנת 1920 קיבלנו מסמכי הגירה מאחותה של אשתי במונטריאול, קנדה. התחתנו באותה שנה ובשנת 1921, אשתי ואני עזבנו לקנדה. אנחנו כאן כבר שלושים ושלוש שנים.
עזבתי את קורוב לפני כמעט 33 שנים, אבל דמותה עדיין עומדת לנגד עיני. זה כאילו הייתי שם היום. אני לא יכול לדמיין שקורוב שלנו נהרסה וכעת הוא הר של אפר. עיירת הולדתי היקרה והבלתי נשכחת, אזכור אותך לעד. מכל המשפחה שלי, מהחברים שלי וממקום הקבורה של אבי - לא נשאר זכר. אולם בזיכרוני ובליבי העיירה תחרט לנצח נצחים. אני לעולם לא אשכח.
המלמד ר' מאיר יניבר
כאילו היה זה היום, אני רואה את הרבי הראשון שלי, מלמד הילדים צעירים, הרב מאיר יניבר. יהודי גבוה עם זקן חום ארוך ועיניים נוקבות.
חרוט היטב בזיכרוני היום בו אבי הביא אותי, בפעם הראשונה, לחדר. הסתכלתי מסביב וראיתי ילדים יושבים על ספסלים עשויים קורות עץ ארוכות ומונחים נמוך על הקרקע. זה נראה כאילו הילדים ישבו על האדמה כי אין רצפה. אבא שלי, ז"ל, דיבר עם הרבי ויצא מיד. הרבי הוביל אותי בידו והושיב אותי בין שאר הילדים. הילדים היו כולם זרים. הרגשתי לבד. אני כמעט בכיתי. באותו רגע, אמי נכנסה כשהיא נושאת בידה שקית נייר גדולה. היא נתנה לי את השקית ואמרה:
"קח את זה ושתף את כל הילדים האחרים"
השקית הייתה מלאה בסוכריות קרמל. מיד התחלתי לשתף ואמא שלי נישקה אותי, אמרה משהו לרבי ויצאה. מיד הרגשתי שאני בין חברים. הרב קרא לי והושיב אותי ליד השולחן. הוא דקלם את האלף בית, שכבר הכרתי, כי אבא שלי לימד אותי את זה. הרבי היה די מרוצה ממני. הוא צבט לי בלחי ואמר לי לחזור למושב שלי.
אני לא זוכר כמה זמן למדתי אצל הרבי מאיר יניבר. אני כן זוכר, שפעם הייתי בבית המדרש לתפילת מנחה והרבי ניגש לאבי ואמר:
"ר' שמואל, הילד שלך יכול כבר עכשיו להתחיל ללמוד חומש, אבל אני לא מורה לחומש. תקשיב לי וקח אותו למרדכי לייב".
המלמד השני, מרדכי לייב
לא עבר זמן רב ועברתי ללמוד אצל מרדכי לייב. הוא היה יהודי בגובה בינוני עם זקן שחור קצר. היו לו פנים עצובות ועיניים אדומות וחולניות. הוא תמיד לקח פיסות קטנות של כותנה אותן הספיג במים והניח אותן בזוויות עיניו. הוא חבש כובע קטיפה עם שוליים גדולים שכיסו את העיניים. הוא נאנח ללא הרף. הוא סבל מ"מחלת ישיבה" ותמיד ישב על כרית.
הוא לימד בצורה שקטה ורגועה ורק לעתים רחוקות צעק. המקל היה מונח על השולחן לידו, אך היה זה רק כדי להפחיד. אם אי פעם הוא הרים אותו, הוא השאיר אותו תלוי באוויר מעולם הוא לא היכה אף ילד. לעומת זאת, בנו דוד שהיה עוזרו, כן גרם לנו כאב. הוא נהג להתפלל איתנו בבקרים.
מיד שמאל לאוזן ימין
ההנאה הכי גדולה שלו הגיעה ממשיכת אוזניים. הגרוע ביותר היה שהוא תמיד משך את אוזן ימין. הוא היה שמאלי, ותמיד זה קרה כאשר ישבנו עם אוזן ימין ליד יד שמאל שלו. בזמן התפילות, כשהגענו ל"אהבה רבה אהבתנו" - הוא היה מתחיל עם האוזן. כאשר אמרנו "ויתרה", הוא היה אומר: כתוב "תרה" והוא משך באוזן. הוא לא האמין במכות וגם לא בצעקות - רק למשוך אוזניים. פעם אחת הוא משך לי באוזן ממש חזק (כמובן, זו הייתה הימנית). כאשר חזרתי הביתה אמא שלי שמה לב שאני ממשש את אוזן שלי. היא התקרבה אליי, הסתכלה על האוזן וצעקה:
"מי עשה לך את זה?"
עצרתי את לשוני ולא אמרתי לה. עם זאת, הדבר נודע לה מאחד הילדים שלמד בכיתה שלי. למחרת בבוקר אמא שלי נכנסה לחדר. מאותו יום ואילך דוד הפסיק למשוך אוזניים.
מיד התחלתי ללמוד חומש. ארוחה מיוחדת הוכנה בביתנו לקריאה ראשונה. ההורים שלי, במיוחד אמי, היו ברקיע השביעי. למדתי אצל מרדכי לייב שלוש שנים. כשעזבתי אותו למדתי חומש עם קצת רש"י והבנתי הכל כמו שהרבי לימד . . .
הילדים העשירים - ה"חכם" וה"תם"
הרבי השלישי שלי היה ר' שמחה בן פסח. הוא לימד גמרא. למרות שבאמת לא הכרתי חומש, במיוחד לא את רש"י, לימדו אותי גמרא.
עם זאת, למדתי משהו מר' שמחה, כלומר, שעדיף להיוולד להורים עשירים מאשר לעניים. זה הורגש במיוחד לפני פסח: כאשר למדנו את ההגדה, הוא בחר ארבעה ילדים שייצגו את ארבעת בנים, שניים עשירים ושניים ממשפחות עניות. השניים הראשונים, "החכם" ו"התם" היו הילדים העשירים והעניים - "הרשע" וזה שאינו יודע לשאול". זה לא היה בגלל שהשניים הראשונים היו החכמים ביותר או המוכשרים יותר, אלא זה היה כדי לכבד את הוריהם. זה הורגש גם כאשר הדקלומים נעשו בערבים. באותן הזדמנויות הוכנה סעודה. כל ילד היה צריך להביא עשרים קופיקות, עני או עשיר. הרבנית בישלה אטריות עם מרק ובשר. הרבי קנה בקבוק משקה חריף. האירוע התקיים לאחר תפילת ערבית, לאחר שנאמר הפסוק "שומר עמו ישראל לעד", התחלנו את הסעודה. הילדים העשירים ישבו בחזית והם קיבלו משקאות חריפים ומנות גדולות יותר. רק כשחזרנו מהחדר הביתה כולנו היינו שווים, כולנו היינו קצת שיכורים, כולנו שרנו את אותו ניגון וכולנו נאבקנו באותו השלג הלבן.
יותר שדכן מאשר מלמד
אצל שמחה בן פסח לא למדתי זמן רב. אבא שלי הבין שלעולם לא אהיה רב, כפי שרצתה אימי.
בנו של ר' יוסף בן איציק התגורר בפולאווי ולא הייתה לו פרנסה. הוא עזב את אשתו וילדיו, הגיע לקורוב והפך להיות מלמד. הייתי אחד משמונת התלמידים שהיו לו. אבי אמר שהמורה הזה ילמד בצורה שונה משאר המורים. הוא היה גבר נמוך עם זקן בלונדיני דליל. היו לו כתפיים רחבות, לכן קראו לו מאיר הרחב. הוא לבש חלוק חדש, אבנט לבן ונעליים מבריקות - הוא אכן נראה שונה מהמורים המקומיים. גם הלמידה הייתה שונה. בנוסף להוראה הייתה לו פרנסה נוספת: הוא היה שדכן. לעתים קרובות הוא היה עוזב ליומיים או שלושה. הוא אמר לתלמידים לא לספר להוריהם שהוא לא נמצא, היינו אמורים להגיע לחדר וללמוד לבד. הקשבנו לו והגענו לחדר, אבל בקיץ היינו הלכנו לנחל הקטן לשחות. הביתה הלכנו לאכול כמו בשעות של הלימוד בחדר. מדי שבוע היו לנו כמה ימים שמחים כאלה . . . כאשר הרבי חזר, הלימוד לא היה שווה כלום, כי אנחנו למדנו איתו, אבל הוא לא לימד איתנו. זה נמשך זמן מה עד שההורים גילו. כולם באו אל הרבי ושאלו:
"האם זה נכון? איך אתה יכול לעשות דבר כזה?"
השיב הרבי שאשתו חולה ולילדים אין אוכל. הוא הבטיח שזה לא יקרה שוב. ההורים החליטו בינם לבין עצמם לא לשלם לו שכר לימוד על הזמן שהוא לא לימד.
כל הזמן הרבי צעק עלינו ושאל מדוע לא הבאנו כסף. פעם אחת, שבועיים-שלושה לפני ראש השנה, הוא לקח אותנו לבית אחותו (תמה היה שמה והיא הייתה אשתו הראשונה של יומא החייט). כשנכנסנו לבית הוא קרא לאחותו ולחש לה סודות. הוא פנה אלינו ואמר:
"כולכם, לכו עכשיו הביתה ותדרשו את כספי שכר לימוד. את הכסף תביאו לאחותי. היא תתן לכם מתנה על כך, כל מי שיביא לה כסף יקבל שופר".
אף אחד לא הביא כסף ולא קיבלנו שופרות. למחרת, כאשר נכנסנו לחדר, לא מצאנו את הרבי. גילינו שהוא נסע לפולאווי ויותר לא יחזור. זה היה סופו של החדר של מרדכי גרבס בקורוב.
נשארתי ללא חדר ללמוד בו, הורי חשבו מה לעשות איתי. התלבטו אם לשלוח אותי אל מלמד גמרא אחר, אל נח מאיר בן דבורה או לשלמה בן יוסקה. אבי ראה שלא אהיה למדן גדול. הייתי צעיר מכדי ללמוד למקצוע. חוץ מזה, אמא שלי לא רצתה שאהיה סנדלר או חייט. הם העדיפו לחכות עד אחרי סוכות כדי להחליט מה לעשות. שמחתי מאוד להיות חופשי לכמה שבועות. עם זאת, לא באמת הייתי כל כך חופשי, אבא שלי החל ללמד אותי. הייתי צריך להתפלל בקול רם, כדי שאבי ישמע וידאג שלא, חלילה, אחסיר אף מילה. לאחר הארוחה ישבתי על הספסל ונאלצתי ללמוד תהילים על בסיס יומי. שוב, בקול רם כדי שאבי ישמע. אחר כך קראתי את פרשת השבוע, חומש ורש"י. כך ביליתי את כל היום משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות. אין צורך אפילו להזכיר את השבת.
רב או טיפש
מיד לאחר סוכות הגיע הרבי ממיחוב ז"ל לקורוב. הוא התאכסן אצל ר' איצ'ה שנייר. אמא שלי מאוד העריכה את הרבי הזה, כי הוא ברך אותה וחזה שיהיה לה בן זכר. אני. הייתי הבן היחיד של ההורים שלי. מיד כשהרבי הגיע, העיר שמחה. הידיעה הגיעה לכפרי הסביבה ונשים רבות הגיעו לקורוב ממרקושוב, מוונבולניצה, ומקונסקובולה. העיירה הפכה שוקקת חיים. מבין הבאים, הרוב היו נשים. אחד מחסידיו החשובים של הרבי היה זונבלה בליחש.
פעם, כאשר ישבתי ואמרתי תהילים, אמרה לי אמי:
"אברהם, היום אנחנו הולכים לרב".
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לראות רב קדוש. זו הייתה גם הפעם הראשונה שהייתי בביתו של איציק שנייר. בבית קטן, מלא נשים, ישב ליד שולחן, יהודי עם זקן צהוב. הוא היה לבוש בז'קט ישן, עם כיפה על הראש. הייתה לו נוצת אווז שאיתה כתב על פיסת נייר כל מה שהאישה אמרה לו. האישה הניחה כמה מטבעות נחושת על השולחן. אמר היהודי:
"זה לא מספיק"
האישה הוסיפה מטבעות. היהודי פתח את הדלת ואמר לה ללכת לחדר אחר.
כשאמי קיבלה את הפתק הקטן בכתב והיהודי אמר לה ללכת לחדר השני, היא אמרה לי שכשאני הולך לרבי, שיחיה לאורך החיים, עלי לברך אותו. בחדר השני ראיתי את הרב יושב על כיסא מכוסה ברכות, ליד שולחן עמוס ספרים. הוא לבש גלימה גדולה עם כובע קטיפה על ראשו. היה לו זקן שחור יפה עם כמה שערות לבנות. ניגשתי אליו לברך אותו. ידו הייתה רכה וחלקה. הוא קרא את הפתק ושאל אותי אם אני מסוגל ללמוד. עניתי שאני יכול. אמר הרב לאמי:
"אישה, מה שיהודי יכול ללמוד, הוא יעשה זאת. אם את רוצה ללמד אותו מקצוע, תעשי אותו טוב".
הוא לא אמר שום דבר אחר. יצאנו דרך דלת נוספת שהובילה לסמטה, ליד ביתו של מנדל מולייס.
החדר הרפורמי הראשון
באותה תקופה פתח דוד הרש שטרסבורג (הוא נקרא אז דוד הרש סולטס), חדר מודרני באישור השלטונות הסובייטיים. כששמע על כך אבי, הוא נפגש מיד עם דוד הרש ושלח אותי ללמוד אצלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לחדר בעל אישור ממשלתי. זה מצא חן בעיני ואהבתי את ה"מורה". הכל היה חדש עבורי. קודם כל, המורה עצמו - דוד הרש. הוא היה יהודי גבוה, קצת כפוף, עם זקן שחור. כיפה על הראש ולבוש יפה ונקי. דוד הרש היה יהודי מודרני, משכיל, בעל ידע רב - לאותם זמנים. הוא ידע רוסית ופולנית והיה אוהד ציונות. שנית, החדר היה נקי ומאוורר לא דומה ל"חדרים" האחרים בקורוב. מלפנים היו שולחן וכיסא - למורה. בהמשך היו ספסלים משני צידי החדר. צד אחד נועד לבנות והשני לבנים. היה מעבר באמצע. על הקיר הייתה תמונה גדולה של הצאר ניקולאי אלכסנדרוביץ'. ליד הקיר האחר שולחן גדול שבו למדו הילדים חשבון. זה היה מראה נעים מיד כאשר נכנסים לחדר של דוד הרש. אצלו למדנו לכתוב ביידיש וברוסית (באותה תקופה ממשלת רוסיה לא אפשרה ללמוד פולנית). הוא גם לימד אותנו תנ"ך, חומש והוא דאג שנבין הכל. הכל היה בסדר, אבל זה היה חדר מודרני. כל אחר צהריים היה מגיע מורה לרוסית לכיתה ללמד אותנו את השפה הרוסית וחשבון. ברגע שהוא נכנס, כל הילדים היו צריכים לקום, להסיר את הכובעים ולברך אותו. היינו צריכים, לצערי, ללמוד שעה שלמה בראש חשוף. הדבר יצר דאגה גדולה בעיר, בעיקר בקרב החסידים. זה הרחיק לכת עד שהחדר הוכרז כמוחרם.
אני זוכר שיום אחד, מוקדם בבוקר, נכנסה לחדר תלמידה בשם שיינדל, בתו של שמואל איציק, וסיפרה ל"מורה" שאבא שלה שמע בבית המדרש שמספרים על נערים ונערות אשר לוחצים ידיים כשהם נכנסים לחדר שלנו, וגם הולכים הביתה ביחד. דוד הרש חייך וביקש מהילדה לשבת במקומה. הוא היה אדם עקשן. שום דבר לא עצר אותו והוא המשיך בדרכו. מאוחר יותר, אפילו חסידים שלחו את ילדיהם לדוד הרש, כדי שילמדו לכתוב מכתב עם כתובת ברוסית.
שירים מהפכניים
במלחמת רוסיה-יפן ספגה רוסיה תבוסה גדולה. האופוזיציה המהפכנית לצאר הייתה פעילה מאוד. קורוב בלטה עם הבונדיסטים שלה. בעיר היו תמיד שני שוטרים רוסים, קצין וחייל.
בוונבולניצה היה, באותם ימים, קצין רוסי, נאה מאוד, גבוה ובריא למראה. הוא היה די קפדן. עם זאת, הוא לא באמת יכול היה להשתמש ביכולותיו שכן בוונבולניצה לא היו בונדיסטים. הוא הסתובב וחיפש מה לעשות. השלטונות החליטו להחליף בין שני הקצינים - את הקצין מקורוב יציבו בוונבולניצה ואת השני מוונבולניצה יציבו בקורוב.
לא עבר זמן רב וביום בהיר אחד, פאבל מלאכוב (זה היה שמו) הגיע לקורוב במצעד גדול ומיד התחיל להראות מי הוא ומה הוא יכול לעשות. אהבתי את התדמית שלו, את המדים ואת החרב הארוכה שלו.
פַּעַם, בערב קיץ אחד, ראיתי אותו עומד בצומת הדרכים של פולאווי-ורשה-לובלין. הייתי ליד החנות של יונה מונצ'ס והתבוננתי בו. פתאום נשמע שיר מכביש פולאווי, זה היה שיר מהפכני. פאבל עמד כמו כלב ציד והסתכל, אבל הוא לא ראה איש. ראשית נהיה חשוך ושנית השיר הגיע מרחוק. השיר התגבר. פאבל התחבא מאחורי הצלב שהיה שם והחל להקשיב. עד מהרה הגיעה קבוצה שלמה של נוצרים וצעירים יהודים. כשהם התקרבו, פאבל קפץ ממקום מחבואו הניף את האקדח שלו וצעק:
"תפסיקו!"
כולם נבהלו ועמדו מפוחדים. אף אחד לא ניסה לברוח. פאבל החל להכות ימינה ושמאלה. כשסיים אמר:
"עכשיו לכו הביתה. אם תמשיכו לשיר את השירים האלה, אירה בכם כמו בכלבים".
מבוהלים, כולם רצו הביתה. למשך זמן קצר היה רגוע ושקט. פאבל האמין שהוא עצר את המהפכה.
חודשיים לאחר מכן, ביום רביעי בערב, החל החורף. כפור. כמעט לא נראו אנשים ברחוב. בבית המדרש ישבו כמה יהודים, התחממו ליד התנור וסיפרו על היריד בוונבולניצה, שזה עתה הגיעו ממנו. מסביב בבית המדרש ישבו כמה בחורים שלמדו גמרא בניגון יפה. בבתים היה שקט שלאחר ארוחת הערב. לפתע, כל העיר נרעדה. נשמעו שלוש או ארבע יריות, ושוב היה שקט. פחד גדול נפל על היהודים. הם נשארו יושבים קפואים במקומם. לקח להם כמה דקות להתאושש. הם פחדו לצאת החוצה מכיוון שכל אחד היה בטוח שהקצין פאבל מלאכוב ירה במישהו. לאט לאט אנשים התחילו לצאת מבתיהם. כשהגיעו לשוק, נאספה שם כל העיירה והתקבל קצת מידע:
הקצין פאבל הלך לאפרים, בנו של איציק שנייר ורצה לקנות שקים וכפפות. לפתע נורו יריות דרך החלון שהיה סגור. אפרים השליך את עצמו והתחבא מתחת לשולחן. הקצין יצא עם האקדח, ראה את המהפכן ורצה לירות בו בחזרה, אבל באותו רגע הוא נפל.
אפרים התחיל לצעוק לקרוא לעזרה ואנשים התחילו להגיע. הם ראו את השוטר שוכב בשלולית דם. הם קראו לחיים שמואל, החובש. הוא בדק אותו והורה מיד לפנותו לבית חולים בלובלין. הוא נלקח לשם, אבל נפטר בדרך.
בבוקר הגיעו שוטרים רבים מפולאווי ועצרו כמה גויים צעירים. הם חקרו אותם, אבל הם שוחררו מיד. מעולם לא גילו מי ירה בקצין פאבל מלאכוב.
ה"שטן השחור" ופרחחים תוצרת בית
זמן קצר לאחר אירוע זה, נפוצו בקורוב שמועות כי באוקראינה וברוסיה התארגנו קבוצות גדולות של פושעים תחת השם "השטן השחור". הם נהגו לעבור מעיר לעיר, מכפר לכפר, לארגן פוגרומים ביהודים. איש לא ידע מה מקורן של השמועות הללו. אף אחד לא קרא על כך בעיתונים. החדשות גדלו והיהודים פחדו. אנשי עסקים שהגיעו מלובלין סיפרו לנו שכל מדינת פולין פחדה ובלובלין מפחדים לישון בלילה. אפילו אברהם מרדכי מכלס, איש התיאטרון היחיד מקורוב, שנסע לוורשה מדי יום ראשון, סיפר לנו שבוורשה מפחדים מהשטן השחור.
בבית המדרש סיפר יהודי אחד, שבעיירות רבות באוקראינה שבהן עברו אנשי השטן השחור לא נשאר יהודי חי אחד.
בקורוב התחלנו לחשוב מה צריך לעשות. באותה תקופה התאחדו הצעירים היהודים והנוצרים. הגוי ליס סוורי, המהפכן המבוגר ביותר בקורוב, אמר שחייבת להיות הגנה עצמית. היה צורך לרכוש נשק. היה צריך לגייס כסף. מכיוון שהשטנים השחורים מכוונים רק ליהודים, היה צורך לאסוף כסף רק מהיהודים. כך אכן היה: מדי ערב, (הם פחדו ללכת בשעות היום) הלכו כמה חברים עם ליס סוורי בראשם ליהודים עשירים בעיר, כמו שאול לוינזון, ישראל גוז'צ'נסקי, איצ'ה שנייר ואחרים. אף אחד לא באמת ידע אם הם קיבלו משהו וכמה.
ערב אחד ראיתי את קבוצת גובי הכסף הולכים אל בנו של שלמה לייב מכלס. הוא היה בעלה של פריידל רייזל. הייתי מאוד קרוב אליהם וראיתי איך הם אוספים את הכסף. מיד חזרתי הביתה ויכולתי לצפות מהחלון. שלמה, אדם קשה עם בטן גדולה, ישב לשולחן, מפוחד. הוא לא ידע מה קורה. ליס סווארי הגיע אליו עם נייר ואמר לו כמה עליו לתת. שלמה לא היה מהתורמים הגדולים והוא היסס. חבר יהודי בקבוצה של ליס אמר לשלמה:
"אם לא תתן, הם יחתכו לך את הבטן!"
חבר שני שלף אקדח. כשראיתי את האקדח, רצתי מיד הביתה. פעם אחרת ראיתי אותם בביתו של משה חלפן. כשהם הגיעו לדלת, היא הייתה נעולה מבפנים. איש לא רצה להכניס אותם. הם הוציאו אקדח והחלו לירות.
כך זה נמשך זמן רב. מדי ערב הם יצאו עם האקדח ביד לאסוף כסף בקרב יהודי קורוב - כדי להגן עליהם . . . מאוחר יותר התברר שליס סוורי היה פושע גדול. סופו היה שהוא נורה למוות בכפר סלוביניק, ליד לובלין.
הכנה להגנה ואז בריחה
נשמעו שמועות שהשטנים השחורים מתקרבים ללובלין. החברים היהודים אמרו שהמנהיג הגדול שלהם, ליס סוורי עזב כדי לקנות נשק, ואין צורך לדאוג. בוקר אחד מוקדם, עדיין היה חשוך בחוץ, מישהו דפק בדלת שלנו. אבא שאל מי זה. מהצד השני התשובה הייתה:
"קום, השטן השחור קרוב לקורוב!"
כאשר אבי שמע את החדשות, הוא העיר אותנו. התלבשנו מהר ובפחד גדול, לא ידענו מה לעשות. כבר היה אור בחוץ ואבא יצא החוצה לראות מה קורה. מיד חזר ואמר לנו שכל היהודים הולכים לבית המדרש להתפלל, לאחר התפילה היו אומרים תהילים. אמי ארזה בינתיים את כל החפצים הדרושים למקרה שנאלץ לברוח. היא שלחה אותי לזלטה של שאול, אמו של יענקל ברוך המלמד, אשר הייתה אופה. היא הורתה לי להביא לחם. דפקתי על הדלת. הם פתחו את הדלת רק כאשר ידעו מי זה. מי שעמד בפתח היה לייזר איינבינדר, חתנה של זלטה. למרות שהוא כבר היה יהודי זקן, הוא עמד עם גרזן ביד למקרה שזה השטן השחור. כל החנויות נסגרו וכל הכספות ננעלו. העיירה נראתה כפי שנראתה בערב יום כיפור לפני תפילת כל נדרי. בסימטת בית המדרש ראיתי את אלקה שלמה זלקס. מאחוריה היו נשים רבות. אלקה החזיקה בידה סידור גדול וצעקה בקול מפחיד:
"בואו לבית המדרש להגיד וידוי. נתחבא בבית הקברות מאחורי המצבה".
בדרך חזרה ראיתי הרבה יהודים וגויים צועדים בשורות, חמושים במקלות, אבנים, גרזנים, אתים ומגרפות. הם צעדו לעבר דרך לובלין.
ראיתי את שמחה, בנו של לייזר הסנדלר. התחמשנו בשתי אבנים והלכנו אחריהם. רק אחרי בית העיריה עצרנו. הוחלט שכאן נקבל את ה"אורחים" שלנו.
לפתע ראינו מרחוק שני רוכבים מתקרבים אלינו. אחד על סוס לבן, השני על סוס שחור. כולם היו בטוחים שזה הם. אף אחד לא הוציא מילה. לא עבר זמן רב וראינו כי מדובר בשני יהודים מן העיירה מרקושוב שנשלחו להזהיר את יהודי קורוב. הם קפצו מהסוסים והתחילו לצעוק:
"יהודים, הצילו את עצמכם! ברחו לאן שאתם יכולים!"
חבורת השטן השחור עזבה את מרקושוב וכבר הגיעה לגראבוב.
מה קרה אחר כך, איני יודע, כי שמחה ואני היינו בין הראשונים שברחו. רצנו ללא מטרה לכיכר השוק. כאשר עצרנו, שמענו אישה אומרת:
"בואו הנה, ילדים!"
הסתובבנו וראינו אישה יושבת על עגלה. רצנו אליה והיא אמרה לנו לעלות למעלה. כך עשינו. האיכר הצליף קלות בסוס והתחלנו לזוז. האישה אמרה לנו לא לפחד, הייתה זו אשתו של חיים עלי. היא לקחה אותנו לביתה.
בחוץ היה כבר די קר. לא היינו לבושים למזג אוויר קר והתחלנו לרעוד. האיכר לא הפסיק להאיץ עם השוט בסוס, מאחר ורצה לחזור הביתה במהירות. בדרך נתקלנו בעגלה עם הכומר מקלמנטוביצה. הכומר, ראה את העגלה נעה במהירות לעבר הבית, שאל מה קרה. האיכר הצטלב וסיפר לו מה קורה בקורוב. לאחר מכן אמר הכומר:
"מילא 'הם' בורחים, אני מבין, אבל למה אתה עושה את זה?"
האיכר הצטלב שנית, חייך והמשיך בדרכו. כשהגענו לכפר יצא חיים עלי מביתו לבוש במעיל עליון גדול. השרוול הימני שלו היה על ידו, אבל השמאלי היה תלוי (חסרה לו זרוע שמאל). הוא הכניס אותנו לביתו. הלכנו לתנור וקצת התחממנו. כאשר הרגשנו חם יותר, הבנו שאנחנו רעבים.
כאשר החשיך, פחדנו להדליק אורות וישבנו בחושך.
כבר אז - בונקר
חיים עלי ואשתו שוחחו ביניהם כיצד להסתיר את שמחה ואותי למשך הלילה. זה היה מסוכן מדי להישאר בבית. הם החליטו ללכת לשכנים הגויים למשך הלילה. לקחו אותנו לבור מלא בתפוחי אדמה. הם כיסו אותנו בהרבה סמרטוטים. השתמשנו בחלקם כדי לכסות את עצמנו ובחלקם לשכב עליהם. שכבנו בתוך הבור, רעבים, קפואים ופוחדים להוציא מילה. אני לא יודע כמה זמן ישבנו שם כי כל דקה נראתה כמו שנה. בכל פעם ששמענו קול במרתף, הלב שלנו כמעט נעצר. דלת המרתף נפתחה וחיים עלי אמר לנו לטפס החוצה, אנחנו לא צריכים לפחד יותר. השטן השחור לא יגיע.
רצנו מיד לתוך הבית שבו נדלקה מנורה. אשתו של חיים עלי הציעה לנו סיר של חלב חם ולחם. כאשר היינו שבעים והיה לנו חם, אמרנו להם שאנחנו רוצים ללכת הביתה.
נתנו לנו מקום לישון, אבל לא יכולנו לישון כל הלילה. ברגע שהאיר היום התלבשנו, חיים עלי הוציא אותנו מהכפר והראה לנו את הדרך הביתה.
כאשר הגענו לקורוב, זה היה עדיין מוקדם בבוקר. אושר גדול היה בעיר כשראו אותנו חוזרים הביתה. סיפרנו את סיפור ההישרדות שלנו. כאשר שאלנו מה קרה עם השטן השחור, אף אחד לא ענה כי התביישו . . . כך הסתיימה ההבהלה הגדולה של השטן השחור.
אֶפִּילוֹג
כאשר ישבתי לכתוב את זיכרונותיי מהבית הישן שלי, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה סיפור כל כך ארוך. מכיוון שספר הזכרון לקדושי קורוב הוא לזכרון עולם חייב להיות בו מקום לכל יוצאי קורוב לשעבר וכך אסיים את חלקי בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה