אני באה עם כמה מילים פשוטות למקום הקדוש של הזיכרון לקדושי קורוב, של הקרובים היקרים שלי, של חברי הילדות שלי, של כל אלה שהיו איתי, תמכו ונשארו איתי עד הסוף.
אני, למעשה, לא נולדתי בקורוב, אבל את ילדותי והשכלתי קיבלתי שם. הייתי בת שבע כאשר אחי דוד וגיסתי חוה ע"ה, הביאו אותי לקורוב וגידלו אותי כאילו הייתי בתם.
קורוב וכל התושבים היהודיים שבה נשארו קדושים בזיכרון שלי. קטנה ופרימיטיבית הייתה העיירה, אבל טוב הלב של אנשי קורוב, הילדות היפה, כל אלה ראויים להנצחה. אני עברתי שם את אושר ילדותי אבל גם את מר גורלי. המסע שלי התחיל שם.
עזבתי לעיירה דמבלין. עברתי את כל סוגי הגהינום, מחנה עבודה בדמבלין, צ'נסטוחובה, ראוונסבריק (בגרמניה). משם שוחררתי דרך הצלב האדום השוודי. חייתי בשוודיה ארבע שנים. סוף סוף הגעתי למטרה שלי. מעולם לא שמעתי על הארגונים הציוניים, אבל אחרי כל מה שעברתי, אחרי שאיבדתי את הכל בצורה כל כך אכזרית, החלטתי שהדרך היחידה שלי היא לישראל: עייפה ומאוכזבת מהחיים, התחלתי הכל מהתחלה. כאן הצלחתי ליצור את ביתי, את קן החלומות שלי. כאן גם הצלחתי להשתייך למשפחת העיירה קורוב.
אני רוצה להזכיר כאן את אחי הגדול (שהיה אבא בשבילי), דוד, ואשתו חוה, אחותה פרל, אחותי מוסה ובעלה יעקב זלצברג, וילדיהם מרדכי, דב, איצ'ה, לייב, צטל, יהודית, נעמי ולאה ובעלה יצחק, אחותי ציפה ובעלה יוסף שבבנמכר, וילדתם מינד'לה. החברים הטובים שלי וחברי הילדות:
יהודית ריצר ובעלה לייביש רוזן, פצ'ה ויינברג ובעלה יעקב גולדבלום, טובה ורבקה גולדבלום, שרה לאה קרנצברג ובעלה יעקב מאיר שטרן וכל האחרים.
כבוד למות הקדושים!
קשה לי מאוד לחשוב עליהם, כי כולם נספו במוות כל כך אכזרי, נרצחו על ידי הנאצים - כל הקללות עליהם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה