עזבתי עם רכבת ואוניה, אבל לא עם הלב
בחודש נובמבר 1935 עזבתי את פולין ונסעתי לקנדה. הייתי אז בת שבע עשרה. אבי, סנדר זישה, אמי, טובה, אחותי, פוטשה, אחיי, שמואל ויוסף, חברתי, אתל בייר, כולם באו לתחנת הרכבת כדי להיפרד ממני.
שלוש שנים לפני כן עברה משפחתי מקורוב לוורשה.
הרכבת זזה. לא הבנתי מה קורה לי. לא הבנתי את חשיבות הרגע. שוב השלכתי את עצמי אל החלון כדי לראות בפעם האחרונה את פניהם המתרחקות של היקרים לי ביותר.
הרכבת הסיעה אותי במהירות, מתרחקת יותר ויותר מעולמי הישן.
עם זאת, נותרו זכרונות החקוקים במוחי. זכרונות שחילצתי מהשריפה. הזכרונות חיזקו וניחמו אותי בבדידותי, בבידודי. הם הרימו את רוחי והעירו בי אמונה ברגעים של ייאוש וכאב, ברגעים שבהם שמעתי מרחוק, כאילו באמת, במו אוזני, את רעם התותחים הגרמניים, ואת מגפי הרוצחים אשר דורכים על הלב שלי, על המוח שלי.
במשך שנים ארוכות ניהלתי חיים עצמאיים, בסביבה חדשה; פנים חדשות מסביבי, קולות חדשים נשמעים באוזני, אבל . . . לעולם לא אשחרר את עצמי מהפנים האחרות האלה, מהעולם האחר ומהצלילים שלו. אני לא רוצה להשתחרר מהם!
אבא שלי. אַבָּא!
הקול של אבא שלי! קולו של סנדר זישה. אני שומעת בתוכי את הנעימות הרכה והמתוקה של קולו כאשר הוא שר יחד עם תלמידיו את תפילות מנחה ומעריב.
הצליל השקט והמרגיע של קולו כאשר דיבר עם אנשים. קול של חוכמה, של יושרה. אני יודעת שלא רק אני אלא גם אחרים הרגישו כך וחשבו כך לגביו. לא סתם נבחר להיות פקיד ומזכיר הקהילה היהודית בקורוב במשך שנים רבות. לא סתם התאספו סביבו אנשים בעלי אופי שונה. הוא היה אהוב על כולם בעיירה, על תלמידיו (היה מורה לגמרא ולימד ילדים גדולים יותר), על משפחתו, על חבריו ומכריו. כולם הרגישו כלפיו חום ואמון.
הוא עצמו לא היה מקורוב. הוא נולד ביוזפוב והתחתן עם נערה מקורוב (טובה חנה, בתו של שמחה אלנבוגן)] – אמי, עליה השלום. הוא בחר בקורוב כמקום מגוריו, כי העיר ואנשיה נכנסו לליבו. עם הזמן הוא התחיל לאהוב את העיירה ונחשב לאחד מאנשיה.
זו הייתה אהבה הדדית.
אני לא יכולה לספר על מעשיו הגדולים, אבל אני יודעת שמוחו היה עסוק לעתים קרובות במחשבות גבוהות ונעלות.
גדלות הרוח עולה על גדלות אחרת, שנחשבת עליונה יותר.
עושר, בולטות וחשיבות לא הפנו עורף לאבי. להיפך, הוא היה יכול להשיג אותם! עם זאת, הוא התרחק מהם כי לא רצה להקריב את הפשטות המולדת שלו, את צניעותו.
הודות לפשטותו הוא מצא שפה משותפת, אשר בה יכול היה לתקשר עם גדולים וקטנים, עם עניים ועשירים. בין חבריו היו אנשים בעלי גישות שונות והשקפות עולם מנוגדות כמו הרשל רפופורט ויוסל לרמן בעלי החשיבה החופשית, יוסף לייב גרוסמן, שהיה שותפו ללימוד ללימודי השבת, יענקל וינריב ושלום גולדברג.
לכמה ממכריו הקרובים, הייתה נטייה להתהדר, הם רצו להתעלות על אחרים בחוכמתם, בעושרם, אבל לאבי הייתה את אותה מידה של מי שדן כל אדם לכף זכות, בסבלנות ובהבנה. אבל דווקא השקט שלו, הפשטות והצניעות גרמו לאנשים לרצות בחברתו. הוא הרגיש שהוא אחד מהם. לבלות איתם, להכיר את הדאגות שלהם, היה תענוג לנשמתו. הוא אמר לעתים קרובות שאין בעולם אנשים מאוסים לחלוטין. לכל בן אדם, אפילו הכי שמן, הכי מתועב למראה, יש פנים יפות כשהוא מחייך.
הוא תמיד היה מורה לי:
"תצחקי, שרה, את צריכה תמיד לצחוק!"
ואני הקשבתי לו.
כך עבר סנדר זישה את החיים, עם חיוך מקסים, אם לא על השפתיים אז בנשמתו. עם חיוך ואמונה בכל אדם. אמונה תמימה ונאיבית בטוב של טבע האדם.
האמונה הזאת שלו, היא שהחזיקה אותו במקומו, בעולמו. האמונה חיזקה את אבי כפי שחיזקה את אלפי יהודים פשוטים ודתיים והיא שעזרה להם בתקופת הייאוש העמוק ביותר כאשר הגיעה הטרגדיה העולמית הגדולה.
הוא לא האמין במלחמה. האמונה הגדולה בבורא עולם, הרחיקה אותו מהמחשבה שאפשר אפילו לדמיין דברים נוראיים כאלה.
מה עלה בגורל החלומות והאידיאלים שלו, כאשר ראה את הרגעים הקשים האחרונים במלוא אכזריותם?
זה בוודאי כאב לו הרבה יותר מהסבל הפיזי שלו.
שמחת הנעורים הטבעית
קורוב שלי, אשר נשתמרה במחשבותיי, הייתה עיירה של נעורים ושל חיים. שם ביליתי את שנות הפריחה וההתבגרות שלי. השנים מגיל שבע עד גיל ארבע עשרה חקוקים במיוחד בזכרוני.
באותה תקופה עדיין לא יכולתי לראות את הצללים של החיים, את הצורך והמחסור, את הרוע והשנאה שלחצו מכל עבר. העיירה הקטנה נשארה בדמיוני כמקום מואר, מלא שמש וצחוק. אני לא זוכרת שום צרות חריגות, שום מאבקים. עבורי קורוב הייתה ונשארה עד היום, גן עדן לצעירים. חייתי וגדלתי וזה הפך את שגרת החיים היומיומית והאפורה להרפתקה רומנטית.
בנות גילי, בסביבה שלי, נאלצו למצוא בעצמן דרכים ואמצעים להשיג שעשועים בחיים. היינו צריכים להמציא לעצמנו בילויים. לא היה רדיו בעיר, לא היה אולם קולנוע, אבל נהנינו בדרכים מעניינות במיוחד.
נהנינו מ"שבת אחים גם יחד", נהנינו מהיותנו ביחד, צחקנו ושרנו במלוא האנרגיה, שמחת החיים והנעורים שלנו.
הרגעים האלה נשארו בנשמתי כמו מאגר של אור ואביב שממנו אני ניזונה עד היום. נראה שהטבע, שמחת הצמיחה שלנו, הם שהגנו עלינו מדאגות וממחשבות על עניינים רציניים יותר.
שדרת עצי הטיליה הגבוהים ליד בית הקברות הגרמני, הבריכה לא תמיד בעלת ריח טוב באחו, השדות הפתוחים - הם חסמו את כל מצבי הרוח והרגשות העצובים.
היינו חלק מהעולם הפתוח והרחב של הטבע, פשוט וחסר יומרות, ובדרך הצעירה והתמימה שלנו תפסנו את משמעות החיים.
היה לנו אושר תמים.
אני זוכרת איך, ביום קיץ חם, היינו הולכים לשחות בנחל הקטן שזרם בעיר. קבוצת נערים, בדיוק באותה זמן, הייתה מוצאת תירוץ לעבור לידנו ואנחנו עשינו מאמצים קומיים להסתיר את עצמנו במים הרדודים כי לא היו לנו בגדי ים.
לעתים קרובות היינו יוצאים לטיולים ארוכים ביער. היה זה תענוג לטייל בשדות וביער יחד עם קבוצה עליזה של צעירים.
כאשר לא היה מי שילך איתי הייתי הולכת לטייל לבדי.
"הזוחל מקורוב"
זאת הייתה הדרך ללובלין. עם החברות שלי לצדי נהגתי לטייל לאורך הכביש הזה מספר רב של פעמים הלוך ושוב. נהגנו לצעוד בין שני גבולות - בית העירייה בעיר ו"הבית הצהוב" הידוע ליד עצי הטיליה.
החברות המסורות שלי, חוה'לה רוזנזון, פריידל ליפסמן ואחרות. הן תמיד היו פעילות, תמיד מלאות חיים - איתן הדברים אף פעם לא היו משעממים.
צעדיו של איש קורוב, קצב החיים שלו, היה תמיד איטי ומדוד. היה לנו מספיק זמן והכל בסוף הסתיים. לא בכדי קראו לנו בשם הלא נעים "הזוחל מקורוב!".
הוודאות שיש מספיק זמן לעשות הכל, אפשרה לנו להנות יותר מהיופי שמסביב. בתקופת החורף נהגנו, לעתים קרובות, לצאת עם מזחלות ולגלוש על הגבעות מסביב לעיר. כמה שמחה וצחוק נישאו אז באוויר!
דירות צפופות ועם זאת נוחות
אני זוכרת, עם זאת, את העוני והצפיפות של בתי המגורים שלנו. בממוצע גרה משפחה שלמה בדירה המורכבת מחדר אחד בלבד. אבל כקבוצה של נערות צעירות, לא רצינו לוותר על נעורינו ונהגנו להתכנס אצל אחת מהבנות לבילוי משותף. אני זוכרת את "הדירה" של חברה שלי: בפינה אחת עמד אבא של החברה שלי ועבד בעבודה שלו, בפינה השנייה עמדו המיטות. בפינה אחרת בישלה בעלת הבית בתנור הגדול והוציאה ממנו כמו במטה קסם מעדני מלכים מהסירים החלודים.
במקום אחר, בפינה נוספת, עמדה חבית המים הגדולה ובמעבר הצר נהגה חבורת הבנות להתאסף, לשיר, להתאמן על מערכונים, או פשוט לדבר על נערות ועל נערים אחרים . . .
כשההורים היו במקום, אף בן לא היה במרחק של ד' אמות בסביבת הבת שלהם.
במפגשים התכופים שלנו בביתה של כל אחת מהבנות, נהגנו לפעמים להתחיל ריקוד - ריקוד פולקה קטן או הורה. אז הייתה מלווה אותנו רחל שילדקרויט המחוננת בכינור שלה.
בזמנו, כאשר למדתי בבית הספר "בית יעקב", היינו מרבות להעלות הצגות. ההצגות שלנו התבססו על נושאים מהתנ"ך, כמו מגילת אסתר, רות או חנה ושבעת בניה. את תפקידי הבנים מילאו כמובן בנות. הופענו בהתלהבות כזו, בתחושה כל כך כנה, עד שבקושי היינו מודעות למשחק המגושם שלנו, האיפור המטופש שלנו והקישוטים המוזרים שלנו . . .
מילה אחרונה
אציין במיוחד את פייגה גיטל וינברג, אשר הצטיינה ביכולת המשחק שלה כאשר גילמה מגוון רב של דמויות בחן ובכישרון.
פייגה גיטל וינברג, למרבה הצער, שיחקה את תפקידה האחרון בזמן החיסול של שנת 1942. השם ינקום דמה!
פניה של פייגה גיטל לעולם לא יימחקו מזיכרוני. יחד איתה תמיד יחיו במחשבותי התמונות היקרות של כל החברות האחרות שלי: חוה רוזנזון, בלומה אלנבוגן, רחל שילדקרויט, אתל בייר, חנה גרוסמן ועוד רבים, רבים אחרים.
במה הייתם אשמים שרצחו אותכם בצורה כה אכזרית? אתם חיים בי, במוח שלי, ברגשות שלי. אני חושבת עליכם לעתים קרובות יחד עם המחשבות על אבי הקדוש, אמי, אחותי, האחים וכל משפחתי.
עבורכם כולכם, אני כותבת את מעט המילים הלא מספקות והילדותיות האלה.
אתם כולכם, הנכם תמצית חיי, המהות שלי, ההוויה שלי והנשמה שלי. אתם תמיד תישארו בזכרוני!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה