הזקן של קרל מרכס
רחוב ברטוש גלובצקי נקרא בפי היהודים השוק החדש (נובי רינק). במרכז הרחוב עמד בית קטן שם גרה משפחת פלדברג. גר שם לייביש עם שני בניו: מרדכי ויחיאל. ללייביש הזקן היה זקן רחב ולבן, בשל כך כינו אותו צעירי העיירה: קרל מרקס. לייביש לא פגע מעולם בזבוב על הקיר. הוא ישב תמיד בשטיבל, לידו מנורה קטנה, מאירה באור חלש כדי לחסוך בנפט, ישב ולמד. הוא גם אהב לדבר מעט על פוליטיקה. ביטוי שהיה שגור בפיו, היה: "משלחת כזו!". בעיירה שלנו היו יהודים קומוניסטים, אשר הלכו בגילוי ראש, לא התפללו ואפילו היו שלא הכירו את התפילות. הוא היה נאנח ואומר: "משלחת שכזו!". זו הייתה הקללה הגדולה ביותר שיצאה מפיו.
אהב לשלוט
הייתה בו חולשה לשליטה. הוא יכול היה לחקות כל מה שראו עיניו. הייתה לו טחנה לכוסמת. עליית הגג שלו הייתה בית מלאכה לנגרות עם כל הכלים, למרות שמעולם לא למד נגרות. אף אחד לא העיז להזיז את הכלים, ואם מישהו היה עושה זאת, תגובתו הייתה כעס גדול, הליכה מצד אל צד וצעקות: "משלחת שכזו!".
הוא היה מודאג מאוד מכך שהעולם מתקדם בטכנולוגיה, ושני בניו צריכים לעמוד ולסובב את הטחנה ביד. הוא, במו ידיו, בנה והרכיב סוג של טחנה בחצר הבית ורתם אליה סוס. בכדי שהסוס ילך במעגל נאלצו לכסות לו את העיניים. הסוס הפעיל את הטחנה והזקן עם שני בניו עמדו ונהנו.
רעשנים בפעולה
סבא לייביש נהג כל חג פורים לקרוא את המגילה עם האחיינים והנכדים שלו. כל ילד היה צריך להכין רעשן ולהרעיש כאשר מוזכר שמו של המן. למי שלא היה רעשן לקח מהמטבח של אמא שני מכסים של סירים. כאשר סבא הוציא מפיו את שם "המן" - אני מאמינה שהמן היה מסתובב בקברו מהרעש שהקימו הרעשנים והמכסים. סבא החליט לא להוציא מפיו את השם, וכאשר הגיע במגילה לשם המן הוא התחיל להשתעל. אנחנו עלינו על הטריק שלו ועשינו רעש בכל שיעול. סבא היה מסתובב אלינו, מחייך ואומר:
"משלחת שכזו!".
נכד מבריק
כאשר הגיע יום שמחת תורה חיכו כל הנכדים לעוגת הלייקח והיין של סבא, אותם היה מחלק בהרבה אהבה. הנכד האהוב עליו במיוחד היה בנו הבכור של יחיאל, משה מאיר. נער גבוה ויפה תואר, מבריק וחכם, שנהג לשבת בבית המדרש וללמוד תורה.
במיוחד אהב סבא לשמוע איך משה מאיר שר זמירות יחד עם אביו.
חתיכה מהרבי מקוז'ניץ.
אני זוכרת את היום בו הגיע הרבי מקוז'ניץ לבקר בקורוב. משה מאיר חזר הביתה בשמחה, הרבי הזמין אותו למלווה מלכה לא רק עם בית המדרשניקים אלא עם כל הציבור. הרבי עמד ליד הרשל יוסל על הבמה - בית הכנסת היה דחוס באנשים. הרבי הציע לכל הצעירים משחק: על כל אחד לחזור על כל דבר שהרבי עושה, מי שלא מצליח חוטף סטירה. הצעירים התייצבו למשחק. הרבי עשה תנועות שונות בידיו והם חזרו אחריו ואז, הרבי תפס את הציציות שלו וכל מי שלא הלך עם ציצית חטף סטירה.
סבא היה מאוד מרוצה מחוכמתו של הרבי. הוא האמין שמאותו יום החלו כל הצעירים ללכת עם ציציות.
למלא את בקשתו . . .
כאשר פרצה המלחמה היה סבא בן שבעים ושבע שנים. בספטמבר 1939 כאשר כוחות היטלר הפציצו את העיירה והיא עלתה באש, סבא לא יכול היה לראות את צערם של ילדיו, הוא פנה לאלוהים וביקש שייקח אותו אליו. הוא ביקש למות במקום בו מתו כל נפגעי המלחמה בקורוב. האל נענה לבקשתו והוא זכה להגיע לקבר ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה