לאחר כמה ימים של גשם מתמשך, אנשי העיירה שלנו חזרו לצאת מהבתים. הבוץ נשאר. שוב נראו עגלות של איכרים. עגלת איכר עצרה ליד הבית שלנו. האיכר קפץ מסוסו, שחרר אותו מהיצולים והפנה אותו לאחור. הוא תלה שק עם שיבולת שועל על ראשו של הסוס והלך לקנות בגדים אצל איצ'ה שניאור. כמו מתחת לאדמה צץ פתאום ילד קטן הוא התחיל למשוך במושכות של הסוס כדי למשוך אותו לפינה. כאשר משך במושכות, הסוס החל להשתולל, החל להתנתק מהמקום, קפץ ועמד על רגליו הקדמיות, כדי להגן על עצמו ולבעוט ברגליו האחוריות. אבל אז, משהו קרה: הילד נפל ונשאר שוכב בקצות ייצולי העגלה. הילד, מבוהל, איבד את שיווי המשקל והחליק אל מתחת לעגלה מקום שהיה מלא בבוץ. הוא התחיל לצעוק בקולי קולות, אבל איש לא זז ממקומו, לא ידעו מה לעשות, כדי להגיע אל מתחת לעגלה. קול הצעקות הגיע אל האיכר שהיה עסוק בקניות, הוא רץ מיד אל הסוס וצעק בפולנית:
"זשידי זאבילי מאיעגא קאניא"
הוא התקרב אל מקום האירוע, שחרר את המושכות הסבוכות, העמיד את הסוס במקום שעמד קודם. באותו זמן אנשים רצו אל העגלה, משכו והרימו את הילד, הם ראו דמות שחורה וכל הקהל פרץ בצחוק. גם הילד המרוח בבוץ שחור צחק איתם. אנשים נוספים הגיעו למקום בריצה: מה, מה קרה? והקהל שהיה במקום עונה להם:
"איזה יהודון שחור הגיע מן הצד האחר של הסמבטיון לקורוב, לכבוד שבת!"
הילד הקטן - הייתי אני.
אמא שלי הגיעה, משכה אותי בידיים, הכניסה אותי הבייתה, התישבה על הכיסא וביקשה שיביאו לה מעט מים . . . היא כמעט התעלפה.
סיפור על קוזאק שתלש את המזוזה של פייבל הסנדלר
התמרונים של סוף הקיץ נערכו באותה שנה, לא כרגיל - קרוב לעיירה, אלא במקום רחוק יותר.
ר' לייב, ה"פוליטיקאי" אשר לא היו לו סודות, אפילו לא בעת מלחמה, ואשר אהב להראות את מפת העולם על כף ידו, בה מסומנים כל הפרטים - הוא הסתובב לא מרוצה . . . הוא תהה מי העז, ושינה את האסטרטגיה והוציא ממנה את קורוב, העיירה שלו.
אבל לעומת זאת, רבים מתושבי העיירה היו מאוד מרוצים. הם לא שמחו עם האורחים הלא רצויים, החיילים. הם חיו בפחד כל זמן שאלה היו בעיירה.
בלילה ירד גשם ובבוקר הכל היה רטוב. מעל הכל, הבחינו בכך בעלי הבתים, שרק מחכים להזדמנות כזו. הילדים היו מאושרים במשחקיהם על ערימות החול, כאשר מי הגשמים איפשרו לתחוב את רגליהם לחול הלח שזרם דרך אצבעותיהם הקטנות. רוחות קלות נשבו, מבטיחות שיותר לא ירד גשם עכשיו . . .
בינתיים הגיעו שלושה קוזאקים רכובים על סוסיהם. הם הגיעו בדרך ורשה-קונסקובולה-פולאווי, אחד הקוזאקים הסתובב ופנה אל השוק.
רכוב על סוסו הוא הסתכל סביבו, הביט אל כל הבתים כאילו ספר אותם. בבית האחרון, שם גר פייבל הסנדלר הוא עצר, ירד מהסוס, ניגש לדלת, תלש את המזוזה, חזר אל הסוס, עצר וחשב לעצמו מה הוא עשה.
אברהמ'לה, בנו של הסנדלר, רץ הביתה בצעקות:
"אבא, הוא תלש את המזוזה!!"
פייבל הסנדלר יצא ועמד בפתח הדלת - דמות ענקית, שרוולי חולצתו קצרים, הרגע קם מעבודתו. ניתן לראות את ידיו השריריות, אתן אפשר לבנות, ליצור וגם לשבור ברזל - אם יש צורך.
הוא לא ידע מה לעשות בכעס שלו. הוא התקרב אל הקוזאק הושיט ידו והוריד את הכובע שלו, של הקוזאק, והלך מהמקום בשקט.
הקוזאק הסתובב וראה יהודי ענק חובש את כובעו והולך ונעלם בסמטה הצרה.
ללא הכובע נראה הקוזאק מאוד מסכן. נער צעיר בלונדיני עם בלורית, שפגעו בו בפניו. הוא עדיין החזיק בידו את המזוזה.
כך הוא עמד בחוסר אונים ונפל עליו פחד. הוא הבין שכמו שלקחו את כובעו עלולים לקחת גם את סוסו.
הוא הוציא את הרובה שלו מהנרתיק ועמד לצידו של הסוס להגן עליו,
האנשים ברחוב נעלמו. האמהות הכניסו והחביאו את הילדים. חלונות ודלתו נטרקו. היהודים הזקנים נכנסו לביתם ונשאו תפילה ופסוקים מ"מגילת איכה":
"אבינו שבשמים! שרק לא ייגמר כאן בשפיכות דמים!"
הפחד התפשט במהירות, כמו שיטפון, שלא מחכה עד שתפתח את הדלת והשער.
באותו זמן גילה הקצין של הקוזאקים שהסגן שלו לא חזר ויצא לחפש אותו. בראותו את הקצין מתקרב בדהירה, ויתר הקוזאק על חזותו ללא הכובע ומיד הוציא את המזוזה מכיס האוכף. הוא הצביע על הדלת שממנה נתלשה.
הקצין הביט מסביב, הוא רצה להחליף מילה עם מישהו אך לא היה עם מי. הוא שלח את סגנו לקרוא למישהו מהחנות הקרובה.
הקוזאק נכנס לחנות של חיים יוסף וקרא לו לצאת לפי פקודת הקצין.
השתרר שקט. פחד מוות אפף את כולם.
הראשונה שיצאה מהחנות הייתה אשתו, חנה. בעלה לא רצה לצאת, הילדים מנעו ממנו לעזוב את הבית, לכן יצאה לבדה וניגשה אל הקוזאק. הקצין שאל היכן הכובע של החייל שלו. הוא דרש לקבל אותו בחזרה.
באותו זמן ישב פייבל בבית המדרש. הוא ישב על ספסל והכובע מונח לידו.
כאשר שמע מה הקצין רוצה, מיד מיהר, במלוא גודלו, ויצא לדרך.
כשפייבל נראה בקצה הסמטה, הסתכל עליו הקצין ותהה איך כזה מין הרקולס מצליח לעבור בסמטה הצרה הזו.
פייבל קיבל מיד את המזוזה שלו והקוזאק - את כובעו.
הבמה והמדרגות
הבמה ניצבה במרכז בית הכנסת. גובהה היה כארבע אמות. היא הייתה פתוחה משני הצדדים עם שלוש מדרגות לעלות - כאשר מישהו הוזמן לקרוא בספר התורה, ומהצד השני - כדי לרדת. השולחן עמד בצד מזרח ובצד מערב היה ספסל עגול למחצה עליו ישבו אלה שקיבלו זכות הגבהה או גלילה של ספר התורה. הקיר של הבמה נבנה מחומרים חזקים - ברזל מאיכות טובה ביותר. אמנם לעתים נדירות, אבל לפעמים, היה נעשה שימוש גם בספסל שמול השולחן, למשל: כאשר היה מגיע בעל דרשה מפורסם, שם היו יושבים מספר יהודים מכובדים במהלך הדרשה. ושם המתינו עד שהדרשן יבוא וישב איתם. על הבמה תמיד ישבנו לבד אבל פחדנו מהמתפללים. לפעמים היינו מעורבים עם תלמידי בית המדרש. מספיק היה שילד אחד יעלה על הספסל, יעמוד עליו ויעשה מהומה על הרצפה. ילד שני קם וראה איך הראשון קופץ הוא קפץ אחריו, קפיצה מיומנת עוד יותר. אחריו השלישי והרביעי, עד שנוצר נחש ארוך של נערים אחד אחרי השני. כאשר נכנסנו להתלהבות רבה על הבמה הגיע למקום השמש עם המקל שלו. עשינו מעשה אסור ואחד הילדים חטף את המקל מידו של השמש. הוא נשאר עומד, בלי מקל ההליכה שלו הוא לא יכול היה לזוז. אחרון הילדים החזיר לו את המקל וברחנו מהמקום. השמש לא הפסיק לצעוק אחרינו:
שקצים! במקום קדוש, אסור לרקוד ריקוד שדים כזה!
יושבים: יצחק לבנזון, חמיה גרוסמן
כל השלושה נרצחו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה