הארון על הקיר. דלת כניסה ודלת אחורית
כאשר הייתי ילדה, בערך בת חמש שש, כבר לימדו אותי בבית לשיר שירים ציוניים. הבנתי מעט מאוד ממה ששרתי, אבל הרגשתי כאילו אני כבר שם.
כל ערב הגיעו לביתנו כמה צעירים, לקחו ספר מתחת לערימת הספרים והחליפו אותו באחר. בו בזמן החליפו גם שמועות על סופרים וספרים. ברגעים כאלה הייתה לאבי, ר' נחום שטרסבורג ז"ל, הזדמנות טובה ביותר לעורר תסיסה למען הציונות.
אצלנו, באותו זמן, על הקיר היה תלוי ארון מלא בספרים, קראנו לזה - "הספריה" . . .
אבל לפעמים הגיעו קוראים חדשים.
הם נכנסו מדלת הכניסה, דרך המדרגות, ומי שנכנס דרך הסמטה הצרה, עבר דרך הדלת הקטנה בצד. ביניהם היו כאלה שפחדו מאבותיהם.
פעם קרה מקרה שנקשו בדלת בשקט ובביטחון, אמא שלי מהרה לפתוח את הדלת. לבית נכנס בחור צעיר שהיה חיוור מפחד. זה היה שלמה ווכמן. הייתי בטוחה שהוא נרדף על ידי גויים, כפי שקרה לעתים קרובות. שאלתי את אמא שלי על כך, וקודם כל הבנתי שהכניסה לבית שלנו נחשבת לעבירה. אם אביו של שלמה היה מגלה את זה, הוא היה מכה אותו מכות טובות.
מאז אותו אירוע, רק שמעתי נקישה בדלת הקטנה, מיד הכנתי כסא נמוך, במהירות קפצתי עליו הדלקתי אש מתחת לקומקום ופתחתי במהירות את הדלת. הרגשתי שאני עושה עבודת קודש.
אבי גורש מבית המדרש. ה"טמא"
אבא שלי סיפר לנו מה היה עונשו על פעילותו הציונית. באותן שנים, אם היית בית מדרש'ניק - להיות ציוני נחשב לאכילת טריפה. את "הצפירה" היה צריך להחביא בין עמודי הגמרא. ההורים לא הרשו לבנים שלהם לדבר עם נחום, כי הוא דיבר על הגאולה ועל המשיח. לא אחת, כאשר אבות הבחינו כי בניהם מדברים עם נחום, היו ניגשים וסוטרים להם. בסופו של דבר אבא שלי, נחום, גורש מבית המדרש.
אבל את נחום אי אפשר היה להפחיד.
אני זוכרת מאז את האירוע הזה:
הייתי אז בת שבע שמונה, היה זה ליל חורף, רק חזרנו מהיריד. בבית שלנו כבר היו כמה נערים ונערות, יושבים ומחליפים שמועות. לפתע נפתחה הדלת בסערה ולבית נכנס ר' יצחק בן מרים. הוא ראה בין הנערים את בנו לייבל לנדמן. הוא סטר לו בכוח על פניו וזעק:
"פרחח, אין לך לאן ללכת אלא למקום של טומאה!" (כך קראו לבית שלנו).
לייבל ברח במהירות מהמקום, כנראה מתוך בושה ולא מתוך כאב.
סטירה שוכחים אך תרבות שורדת
הארון על הקיר שלנו היה קטן מדי, אפילו הקיר עצמו היה קטן ואפילו כל הבית שלנו - סוף סוף מצאו מקום גדול אצל משה טננבוים והקימו ספריה מכובדת, נולדה "חברת תרבות". החלפנו את הארון הקטן בארון קיר גדול עם מאות רבות של ספרים. החלה פעילות תרבותית רחבה ומסועפת. כל הצעירים, אם מצד ימין או מצד שמאל מצאו בחברת התרבות בית רוחני.
מאוחר יותר נוסד בית הספר היהודי. הוא הוקם על ידי "התחיה" וארגוני הנשים שהיו צריכות לעזור בבית הספר. אחותי חיה אסתר, הייתה יו"ר איגוד הנשים מאז הקמתו ועד סופו. בראש "התחיה" עמדו: משה ניימרק, שמואל טייטלבוים וגרשון אפזדבה.
למרבה הצער, הבידול החזק בין המפלגות, החיכוכים החדים ביניהן, בין "פועלי ציון", "הבונד", ו"צעירי ציון" - גרמו לכך שחברת התרבות התפרקה וגם בית הספר היהודי נעלם ואיננו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה