מאת: מוטל היטלמן, חולתה
(מוקדש להורי ואחי שלא זכו להגיע למולדת)
. . . שם, בחדר קטן וחשוך בקורוב, מתחת לתמונות של המנהיגים הציוניים הגדולים, מתחת לכתובת "מדינה יהודית על שתי גדות הירדן !", ישבנו, קבוצה של תלמידי בית ספר, והקשבנו לדברי המדריך שהגיע מהעיר הגדולה וסיפר לנו על ארץ ישראל. שתינו בצמא את דבריו:
" שם, בין עצי התמר, על גדת הירדן, הרועה מוביל את הכבשים אל המים, הדייגים משליכים את הרשתות שלהם, עצים ננטעים, אדמה נחרשת, ארץ נבנית - - -".
אנחנו ישבנו יחד ובלענו את הסיפורים שלו. באותו זמן כל אחד טווה את חלומו: מתי ואיך מגיעים לשם אל הארץ ההיא, לחופיה?
. . . שם, בחדר קטן וחשוך בקורוב, מתחת לתמונות של המנהיגים הציוניים הגדולים, מתחת לכתובת "מדינה יהודית על שתי גדות הירדן !", ישבנו, קבוצה של תלמידי בית ספר, והקשבנו לדברי המדריך שהגיע מהעיר הגדולה וסיפר לנו על ארץ ישראל. שתינו בצמא את דבריו:
" שם, בין עצי התמר, על גדת הירדן, הרועה מוביל את הכבשים אל המים, הדייגים משליכים את הרשתות שלהם, עצים ננטעים, אדמה נחרשת, ארץ נבנית - - -".
אנחנו ישבנו יחד ובלענו את הסיפורים שלו. באותו זמן כל אחד טווה את חלומו: מתי ואיך מגיעים לשם אל הארץ ההיא, לחופיה?
ברל וחיה אסתר, הוריו של מוטל, ושני אחיו. ישראל חי בישראל, אברהם נספה ביחד עם ההורים
אוי, מים רבים זרמו בירדן מאז - ומסביב לירדן, הרבה דם נשפך. מה לא ראינו מאותו זמן על חופי הירדן?! מלחמות קשות ומרות, קורבנות של מחלת המלריה וקורבנות מידי השונאים על הגבול. בימים עבדנו ובלילות עם רובה ביד שמרנו, כך הקמנו את היישוב שלנו.
בחולתה, קבוצה של הקיבוץ המאוחד, ליד הגדות החלומיות של הירדן, הטלתי את העוגן שלי. כאן בניתי את ביתי, כאן הקמתי את משפחתי, כאן הגשמתי את חלומותי.
היישוב היה בן ארבע שנים, כאשר אני והקבוצה שלי, סיימנו את ההכשרה בעמק הירדן והצטרפנו לקיבוץ. באותה שנה פרצה המלחמה ואנחנו התאחדנו עם חולתה. חלמתי לבנות שם בית להורים שלי, לאחים שלי, לחברים שלי, אבל היטלר הרס הכל. רק אחי הקטן נשאר בחיים. במקום הילדים ממשפחתי, הגיעו לכאן, בספינות מעפילים קטנות, ילדים אחרים שניצלו מפולין. ילדים יתומים קרועים, מנותקים, עייפים, רעבים, מותשים מצער ומכאב. הם מצאו כאן בית מוכן, בית חם, תשומת לב רבה. הם הסתדרו היטב. השליכו מעליהם את סימני המרה השחורה.
ה"חגיגה" הזו לא החזיקה מעמד זמן רב, בקושי שלוש שנים. שוב אנו שוכבים על גדת הירדן עם רובה ביד. עלינו להתמודד עם האויב, עלינו למצוא את הדרך, לא ניכנע, נלחם עד הכדור האחרון, לא נקים גטו חדש בארצנו. עלינו להילחם על כל פיסת קרקע, כל עץ, כל אבן. האויב לא ברח, רבים נפלו עם הרובה ביד, אבל הם ידעו למה. לנגד עינינו עמדה המצבה של יוסף טרומפלדור עליה כתוב: "טוב למות בעד ארצנו".
עברו שש שנים. היישוב שלנו צמח וגדל, נשתלו עצי פרי רבים, עצי הפרי גדלו וגם הילדים שלנו גדלו - בלי עין הרע. העולים החדשים הפכו שחומים מן השמש כמו הוותיקים. הילדים שלהם משתכשכים במים בשמחה - כמו כל הילדים מסביב. הם עוזרים לאביהם להוציא את הדגים מהרשת.
כך כל לילה, כאשר אנחנו שטים על הנהר ומשליכים את רשת הדיג, כאשר אנו רואים מסביב את גדות הירדן ואת עשרות היישובים היהודיים מוארים באלפי אורות, כאשר אני רואה את בני בן השמונה משיט בעצמו סירת מנוע על הנהר ולידו אחיו בן הארבע - חולפות בראשי המחשבות על אותו חדר קטן וחשוך בארגון הציוני בקורוב, אותם סיפורים על ארץ ישראל - אני יודע שאני הגשמתי את החלום. חבל שרק מעטים זכו להגשים חלום זה.
בחולתה, קבוצה של הקיבוץ המאוחד, ליד הגדות החלומיות של הירדן, הטלתי את העוגן שלי. כאן בניתי את ביתי, כאן הקמתי את משפחתי, כאן הגשמתי את חלומותי.
היישוב היה בן ארבע שנים, כאשר אני והקבוצה שלי, סיימנו את ההכשרה בעמק הירדן והצטרפנו לקיבוץ. באותה שנה פרצה המלחמה ואנחנו התאחדנו עם חולתה. חלמתי לבנות שם בית להורים שלי, לאחים שלי, לחברים שלי, אבל היטלר הרס הכל. רק אחי הקטן נשאר בחיים. במקום הילדים ממשפחתי, הגיעו לכאן, בספינות מעפילים קטנות, ילדים אחרים שניצלו מפולין. ילדים יתומים קרועים, מנותקים, עייפים, רעבים, מותשים מצער ומכאב. הם מצאו כאן בית מוכן, בית חם, תשומת לב רבה. הם הסתדרו היטב. השליכו מעליהם את סימני המרה השחורה.
ה"חגיגה" הזו לא החזיקה מעמד זמן רב, בקושי שלוש שנים. שוב אנו שוכבים על גדת הירדן עם רובה ביד. עלינו להתמודד עם האויב, עלינו למצוא את הדרך, לא ניכנע, נלחם עד הכדור האחרון, לא נקים גטו חדש בארצנו. עלינו להילחם על כל פיסת קרקע, כל עץ, כל אבן. האויב לא ברח, רבים נפלו עם הרובה ביד, אבל הם ידעו למה. לנגד עינינו עמדה המצבה של יוסף טרומפלדור עליה כתוב: "טוב למות בעד ארצנו".
עברו שש שנים. היישוב שלנו צמח וגדל, נשתלו עצי פרי רבים, עצי הפרי גדלו וגם הילדים שלנו גדלו - בלי עין הרע. העולים החדשים הפכו שחומים מן השמש כמו הוותיקים. הילדים שלהם משתכשכים במים בשמחה - כמו כל הילדים מסביב. הם עוזרים לאביהם להוציא את הדגים מהרשת.
כך כל לילה, כאשר אנחנו שטים על הנהר ומשליכים את רשת הדיג, כאשר אנו רואים מסביב את גדות הירדן ואת עשרות היישובים היהודיים מוארים באלפי אורות, כאשר אני רואה את בני בן השמונה משיט בעצמו סירת מנוע על הנהר ולידו אחיו בן הארבע - חולפות בראשי המחשבות על אותו חדר קטן וחשוך בארגון הציוני בקורוב, אותם סיפורים על ארץ ישראל - אני יודע שאני הגשמתי את החלום. חבל שרק מעטים זכו להגשים חלום זה.
מוטל (הדרי) היטלמן, אשתו וילדיו
------------------------------תוספת לספר------------------------------
קשרים וקישורים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה