84. אֶ זְ כְּ רָ ה . . .

מאת: אריה וינרב, פתח תקוה

(מקור בעברית)

זכור תזכור ותשוח עלי נפשי (איכה ג', כ')

קורוב עיר מולדתי, בה יד ענוגה נענעה את ערשי, בה גודלתי וטופחתי, באושר וביגון, בשמחה ובתוגה, בה שפתי דובבו אבא, אמא, בה הייתה משפחתי, משפחה גדולה וענפה: אחים ונשותיהם, אחיות ובעליהן וילדיהם יקיריהם יקירי. כמה עלץ לבי למקרא מכתביהם, למקרא מכתבי אמא, כמה רטט, כמה דאגה אימהית היתה במילים שכתבה אלי. ואבי - ציוני דתי משחר נעוריו, הצטרף מיד ובהתלהבות לקריאתו של הרצל ועד יום מותו לא חדל מלקוות לעלות לציון ברינה. - ״כי בכל מעמקי נשמתי אנכי משתוקק לעלות, ואף על לחם צר ומים לחץ, מה לי פה ומי לי פה, ושורש נשמתי ישכון שם בארץ חמדה טובה ורחבה״ - כדברים האלה כותב הוא אלי באחד המכתבים שקיבלתי ממנו. ובמכתב אחר הוא כותב: 

״ואנחנו הננו מצפים ומחכים בכיליון עיניים לעת המאושרה אשר נעזוב את ארצנו, אשר בה הננו מדוכאים ומושפלים והננו לבוז וחרפה ומשיסה, ונעלה לציון ברינה״.

והלאה:

״געגועי לארץ מאוד עזים. הנני מצפה ליום המאושר לעלות אל ארץ חרותנו, ארץ מולדתנו ושם נגילה ונשמחה יחדיו. הלא יספיק לנו לחם צר ומים לחץ, ובלבד שנחיה חיים אמתיים, חיים של חרות, ולא חיים של שפלות, הנה ימי הפסח ממשמשים ובאים, זמן חרותנו, וחודש ניסן, שבו ישועות מקיפות, ונזכה לגאולה שלמה״.

ככל יחידי הסגולה נספח אבי ז״ל מיד לרעיון המדינה של הרצל, ובשנים הראשונות שלאחר המלחמה העולמית הראשונה, אחרי הכרזת בלפור, תקפה התלהבות עצומה לציון את בני עיירתנו הקטנה, ואבי ז״ל נאם אז בעברית אל כל הקהל בבית הכנסת, ועם תום נאומו פרקו הנשים והגברים את כל עדיי הזהב שברשותם ותרמום בעד קרן הגאולה דאז. גם הפצת קופסאות קק״ל היתה בביתנו, וזוכרני בעודני ילד הדבקתי את הפתקאות המתאימות על הקופסות הכחולות, אלה חולקו למאות בין תושבי עיירתנו לאסוף כספים לקניית קרקעות בארץ־ישראל. התלהבותו של אבי ז״ל לפעולות ציוניות הייתה למורת רוחם של חברי ה״אגודה״ בעיירתנו ואף כי היה חרד לדת ישראל ובר אוריין, היה כצנינים בעיניהם, וחרפו אותו בגידופים שונים והשמיצוהו לעיני כל. אבל הם לא הצליחו. כי אבי ז״ל בתור יו״ר של ״המזרחי״, הצליח לרכז את טובי האנשים בעיירתנו לרעיון הציוני הדתי, ואף לקרב ל״המזרחי״ אנשים חופשים שידבקו בתורת משה וברעיון הציונות הדתית.

יעקב וינרב לעת זקנתו. מת בגטו

ואף כי בשנים האחרונות נטה לרעיון הרביזיוניזם והעריץ את זאב ז'בוטינסקי ז״ל, מנהיגם, הרי נפשו סלדה ממלחמת האזרחים בזעיר־אנפין, ששררה אז בארץ בין בית״ר ומפא״י. ונפשו דאבה לכינוי שהיה בפי אב"א אחימאיר על ארץ ישראל — ארץ טמאה. והנה מה שכותב אבי ז״ל במכתבו אלי בתקופה ההיא:

״נפשי סלדה למקרא המלים ״ארץ טמאה״. הן גם אתה יודע כי אנכי הנני באהדה למפלגת בית״ר. אבל ח״ו לקרוא את ארצנו הנחמדה ״ארץ טמאה״. וכבר אמר הרב קוק ז״ל, כי בבית המקדש היו שלוש קדושות: עזרת נשים, ההיכל, וקודש הקודשים, אשר גם הכהן הגדול הופיע שם רק פעם אחת בשנה. ובכל זאת בעת שבנו את בית המקדש, הכל בנו. ובכן בעת הבניה והיצירה: הכל בונים. ואנשי ההסתדרות הם בנים תועים, אשר סוף סוף ישובו לעמם ולתורתם. על כן, אחוז בדברי הרמב״ם אשר ציוה לבחור בדרך האמצעית, וקורא הוא את הדרך הזאת בשם ״שביל הזהב״. וכלל אומר לך, כי כל דרך קיצונית מסוכנת מאוד, בין הקיצוניות של הימין, ובין הקיצוניות של השמאל. הן אמת כי צריכים להגיב ולמחות ביד השמאל בכל האמצעים, אבל ח״ו לקרוא בשביל זה את ארצנו: ״ארץ טמאה״!...

החסידות והדתיות ששימשו בידי הרבה יהודים קרדום לחפור בו, לא היו לה מהלכים אצל אבי ז״ל. וכשם שקיים את המצוה: צדק צדק תרדוף, כן קינא לדת ישראל ולאמונתו, אבל מן הקנאות הקיצונית התרחק ומעולם לא עשה את הדת קרדום לחפור בה. ובדרכו זו השפיע השפעה עמוקה אף על בניו יוצאי חלציו גם לאחר שנהיו לאנשים עומדים ברשות עצמם, והם התחשבו מאוד בדעתו ובכבודו. והנה קטע ממכתבו הראשון של אבי ז״ל שכתב אלי אחרי הפלגתי לארץ ישראל:

״בני יקירי, הנה במזוודה מונחים שם התפילין, עברתי על רגשותי ולא אמרתי לך מאומה עד הנה. אבל לבי דוי בהזכרי כי עברו עליך ימים ושנים מבלי להניח תפילין. והזוהר הקדוש מליט לקרקפתא דלא מנח תפילין. ובכן באשר אנכי אביך, הנני משביעך בשם כל הקדוש, כי תניח תפילין בכל יום. כתוב לי, אם אתה מקיים את אשר אני מצוה עליך, ואז אמצא מרגוע לנפשי הדואבת עליך בזה, וקדושת ארץ ישראל תחופף על ראשך״.

לאחר שהבטחתיו שאני מניח תפילין כתב במכתבו הבא:

״שמחתי מאוד בכתבך כי מניח אתה תפילין בכל יום. לא אוכל לתאר לך את צערי הגדול בזה שידעתי כי בני, אשר גידלתיו וטיפחתיו ברוח התורה והמסורה, הוא קרקפתא דלא מנח תפילין. ועתה, בני יקירי, עונג רב לי אם תכתוב לי בכל מכתב, ותאשר דבריך כי אינך מפסיק ח״ו מלהניח תפילין, בכל יום, גם אבקשך כי תשמור את השבת מחללו ח״ו, הש״ק יהיה לך למנוחה שלמה. גם הזהר והזהר, לבל יבוא ח״ו אוכל טרפה אל פיך, והיה כאשר תהיה נזהר בשלושה דברים אלה, אז תהיה לנפשי מרגוע, וידעתי כי אוירא דארץ ישראל מחכים״.

הבטחון באלוהים היה גדול מאוד בלבבו, ומה מאוד התמרמר, כשמישהו מבניו היה מלא ספקות ודאגה ביחס למחר. וכשאני, הבעתי פעם במכתב אליו דאגה כזאת, הוא כותב לי בין השאר:

״אם אתה תאמר כן, מה אומר אנכי, כשאני לעצמי, מצבי גרוע משלך ואעפ״כ אין אנכי דואג. ומי שעזרני עד עתה, יעזרני גם להבא. המחשבות על דאגת העתיד היא עצת היצר, והן שייכות למי שאין יראת ד׳ בלבבו וידמה כי כוחו עשה לו את כל החיל הזה. אבל אנחנו, מאמינים בני מאמינים, מלאי תקוה, ומלאי בטחון, והתקוה והבטחון האלה לא הכזיבו אותנו מעולם. וגם ישוב ארצנו הקדושה הוא בהשגחה העליונה. וכל אשר יוסיפו אנשים לבוא לא״י תוסיף הארץ תת כוחה״.

כי ישר היה האיש בכל הליכותיו, וצדק היה תמיד לנגד עיניו, נקי כפים, ובר לבב, ומעולם לא נהנה ח״ו מכספי הכלל, ושנים רבות היה מנהל את מוסדות הצדקה של עיירתנו, כ״לינת הצדק״ וכו', ביושר, בצדק ובהקרבה, ועשה את עבודתו שלא על מנת לקבל פרס, ובשביל זה היה נערץ על כל תושבי העיר, והיה סמל לטוהר לב ונפש. וזכורני בזמן ששכב על ערש דווי, חולה במחלה מסוכנת מאוד, והרופאים אמרו נואש לחייו, התאספו רבים בבית המדרש, וערכו תפילה מיוחדת לרפואתו, והחרדה לשלומו היתה אמתית וכנה בקרב כל תושבי העיירה.

וכמה היה לבו דוי על הפירוד והפילוגים ששררו בציבור היהודי, שכל אחד היה מעונין ״להחזיק בכיסא״, ואף אחד לא רצה לוותר לחברו כמלוא הנימה, וכל זה כשבגרמניה שלט היטלר יש״ו, ובפולין נערכו פרעות ביהודים ונגזרו גזירות עליהם, ועתידם היה מוטל על כף המאזנים. אחרי תארו במכתבו אלי את הפרעות והגזרות בערי פולין הוא מוסיף:

״כללו של דבר, הננו כמו בהר געש וכשיות בין זאבים. הרעים שבהם חפצים לטרוף אותנו ממש, ולעשות בנו כמו שעושים הנאצים בגרמניה. והטובים שבהם, כל מגמתם לגזול את האוכל מפינו ולעשות אותנו נקיי שיניים. ובעולמנו היהודי אנחנו נקרענו לגזרים — למפלגות מפלגות, ואין שום מפלגה דואגת לעשות אחדות בינינו כלפי חוץ, כדי להדוף את הגזרות המומטרות עלינו״.

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, עת ריח אבק השרפה כבר היה מורגש באויר, השתדלנו אנחנו כאן בכל כוחותינו להעלות את הורינו ז״ל ארצה, וההורים מצדם עשו את כל ההכנות לעליה. והנה פרצה המלחמה, והם נקלעו בכף הקלע שממנה לא ישובו עוד. חסד עשה אלוהים עם אבי ז״ל שחלה ונפטר במיטתו, בעוד שיתר בני משפחתנו טבעו ביון המצולה ולא נודע מקום קבורתם עד היום הזה.

ישראל  מאיר כהן, השו"ב של אוסטרובה, חתן יעקב וינרב (בעלה של בתו חנה), נספה

 שבע'לה כהן, נכדת יעקב וינרב, בת ישראל מאיר וחנה, נספתה

לייביש כהן, נכד יעקב וינרב, בן ישראל מאיר וחנה, נספה

תמה הרשימה, אך לא תיבש הדמעה. חרות על לוח לבי זכר הורי יקירי, שלא זכו להגשים את שאיפותיהם, וזכר כל יקירינו. את ראשי ארכין לזכרם שלא ימוש מלבי עד עולם. ה׳ ינקום דמם.

לתוכן העניינים