ברצוני להתחיל בסיפור משנות ילדותי. היה זה בתשעה באב כאשר הלכנו, הילדים, לבית הקברות. כל החברים שלי התרוצצו בין הקברים ואילו אני עמדתי על גדר האבן וקנאתי בהם. אסור היה לי להיכנס מאחר ואני כהן, שאסור לו להיכנס לבית קברות. עומד על הגדר ומקנא בהם. מסתכל דרך הגדר ורואה את קברם של סבא וסבתא שלי. הם נפטרו מזמן אבל חשתי געגועים אליהם. ראיתי מצבות חדשות, אחת עליה חקוק ענף שבור, שניה עליה חקוקות שתי כפות ידיים. בהמשך מאחורי אחת המצבות נשמע קול בכי שקט. אבל, השמש זורחת, ורוח קלה מרשרשת בין העצים, עוברת אל השדות ועצב קדוש מכרסם משהו בלב. פתאום - תחושה של שמחה - חברי גילו מתחם ובו סוסי עבודה ופועלים בונים. כולם מפסיקים לרוץ ולהשתולל, אבל פתאום משום מקום צץ גוי צעיר כועס עם כלב - אנחנו בורחים ורצים הביתה מהר ככל יכולתנו.
*****
עכשיו אני בא עם ההצעה שלי - אנחנו מנציחים בספר הזיכרון הזה, את שמות היהודים הנרצחים, של הקדושים, אך את הקברים של הדורות הקודמים, אשר מתו, נרצחו הושמדו והושחתו על ידי אותם רוצחים טמאים - האם אין צורך להנציח גם את כל השמות האלה? אני בפירוש מייצג בקול דממה דקה את המתים שאם יכלו לדבר היו אומרים:
"הוציאו אותנו מן האדמה הטמאה! עשו לנו תיקון!"
האם הקדושים שלנו, לא היו רוצים למצוא עצמם באותו מקום וללא מחיצה, ביחד עם הוריהם והורי הוריהם!
*****
עתה, אחרי כל כך הרבה שנים, אני רואה שוב לנגד עיני, מחדש, את המצבה של הכהן עם זוג כפות הידיים החקוקות באבן. אני שומע בפירוש את כפות הידיים קוראות לנו:
"הוציאו את עצמותינו מכאן! אין לנו כאן מנוחה!!"
================================
יוצאי קורוב בישראל
עומדים מימין לשמאל: פישמן, גיטל פישמן (שתי בנותיו של משה שלום), מרים הויזווירט (ויינברג), נכדו של שלמה קוזס (בנה של שבע), נעמי בוכשרייבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה