80. בשנת 1905

 מאת: אברהם רוזנשפיר, תל אביב


הבהלה בעיירה. "המאות השחורות" מגיעות!

בשנת 1905, כאשר השתוללו השביתות הגדולות, למדתי בחדר אצל המורה חיים איציק'ל. העיירה הקטנה התרגשה מאוד, כולם אמרו שהמאות השחורות מגיעות. הם נשלחו על ידי הצאר הרוסי לערוך פוגרומים. יהודים ונוצרים התכוננו. הם יצרו יחידות הגנה עצמית, כדי למנוע טבח כמו שקרה בקישינב.

חנה'לה, בתו של הרבי שלנו, מסתובבת בחוץ, מתבוננת, דואגת ומגוננת. אנחנו הבנים יושבים בבית. פתאום דפיקות בדלת ואנחנו שומעים בכי קורע לב:

"אבא, הם באים! תנעלו את הילדים! תסתירו אותם!"

עכשיו אנחנו שומעים יללות. "אוי ואבוי! "אוי לי!" הרבי לוקח אותנו במהירות לחדר חשוך. "תהיו בשקט!" והוא סוגר את הדלת מבחוץ. הוא רץ למצוא את הגרזן. בחדר אנו שומעים קטעי צעקות ויללות:

"אמא, הם כבר כאן!", "רוזה, תלבשי סינר!", "מנשה בר, מהר, קח ספר לידיים!".

"תן לי את הגרזן, את הגרזן!" אנו שומעים את הצעקה של אברום עלי "תני לי את המערוך רחל!"


 הולכים להגנה עצמית

אברהם עלי יוצא לקרב בהגנה עצמית:

"חיים יצחק, אתה הולך? מהר יותר!"

"חכה, אני רוצה קודם לשחרר את הבנים, מה לעזאזל, הם צוחקים שם, בנים, למה אתם צוחקים?!"

הדלת נפתחת לפתע והרבי מצווה בצעקה, "כל אחד מכם רץ הביתה, אל תעצרו בשום מקום, חלילה וחס!"

והוא שועט עם אברהם עלי להגנה עצמית עם חבילות ביד שמאל. הבכי של הנשים מתגבר. בכיכר השוק ממש חשוך. אני רץ לחנות של יונה מונטשזש בתחילת רחוב פולאווי. יוסל יקיר מגיע מקונסקובולה רכוב על סוס. אומרים שהוא רכב מקונסוקובולה תוך עשר דקות בלבד והסוס כמעט התמוטט מהמאמץ.

עד מהרה הסתובבו השובתים עם אקדחים בידיהם. אני שומע איך אחד אומר למשנהו:

"ההדק באקדח שלי לא פועל".

אני רוצה לדעת מה זה הדבר הזה שנקרא הדק. מסבירים לי ואני רץ הלאה, לא לכיוון הבית, אלא כדי לראות ולשמוע. השובתים מחכים לפקודה מהעיירה מרקושוב. אני רץ לבית המדרש, אני חייב להיות בכל מקום וחייב לדעת הכל. גבאי בית המדרש, מרדכי מיכל, צועק לעברי "רוץ הביתה, אברמ'לה!"

אני מסתכל בשעון בית המדרש עם המספרים הגדולים. בחוץ קר, חשוך וחלקלק. אני רץ הביתה - החנות סגורה. אני רץ לבית הכנסת, הוא סגור ועל הדלת תלויה השרשרת שבה משתמשים כדי לדפוק שלוש פעמים לפני הכניסה לבית הכנסת. אני רואה שבבית הקברות הישן ליד בית הכנסת, שם יש מצבה גדולה של צדיק קדוש, כמה יהודים עסוקים במשהו. על גדר בית הקברות יושבת אשתו של הגבאי, אלקה שלמה זלקס, כאילו היא רוכבת על הגדר, ביד אחת היא מחזיקה נר נשמה לא דולק, ביד השניה היא מחזיקה מחזור לחגים וענף ערבה (הושענא). היא צועקת ומתחננת:

"אלוהים יקר, קח אותי על הגדר הזו ואעשה כל שתבקש!"

אבל, אחד מהשובתים, אברהם הג'ינג'י (בן ישראל מוניס) מוריד אותה מהגדר. היא בורחת במהירות ומתחבאת מאחורי המצבות ושם ממשיכה ליילל ולהתפלל.


 

דבורה ניסנבוים, אחת מנכדותיה של אלקה שלמה זלקה. נִרצחה.


מבועת, אני רץ הביתה. בבית הם מאושרים מאוד לראות שמצאתי את הדרך הביתה, כי הם כבר התארגנו לצאת לחפש אותי. מצב הרוח המדכא בעיירה נהיה מעט קל יותר. הלילה ירד ואנשים מתכוננים לעמוד במשמרות בעיר כל הלילה, כל אחד אוחז פנס ביד אחת ובשנייה גרזן, מוט ברזל, אלות מעץ. לא יכולתי להירדם ולא רציתי ללכת לישון.

הלילה עבר, "המאות השחורות" לא הגיעו, העננים השחורים התפוגגו מעל העיירה, ואני נאלצתי לחזור ללמוד בחדר עם חיים איציק'ל.


גם הבנות

בשנת 1905 נושאות נשים צעירות דגל אדום ברחובות ודורשות זכויות לנשים. בשורה הראשונה צועדות האחיות חיה ושיינדל מולי ומניה לסמן.

מתקיימות ישיבות והבנות דורשות באמצעות הוועד המהפכני שהחייטים לא יצטרכו לעבוד כל יום עד חצות, וכל לילה עד אור הבוקר של ימי חמישי. הן גם דורשות שלא יעבדו במוצאי שבת.

מקימים בתי דין לעבודה, פילב נותן הוראות, משה "קליסקה" קובע שביילה הנדלן, בתו של ליב מיכל, צריכה לשלם למשרתת רוזה פזדנוסק את החוב שהיא חייבת לה.

לאחר מכן, משה קליסקה נאלץ לברוח לאמריקה, כיוון שגדוד שלם של חיילי בילבסקי מגיע לקורוב כדי להגן מפני הפגנות ושביתות.

לתוכן העניינים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה