מאת: יעקב יוסף שיפמן, ריו דה ז'נרו, ברזיל
הרצח של הקרובים לי
נולדתי ב-28 בדצמבר 1905, בנם של שמחה, שמחל'ה החייט, ושל חיה פרידה. גרנו בהויווליצה. חיינו בחוסר, היה קשה להרוויח מעט לחם ותמיד היה חסר לנו לפחות יום אחד בשבוע - ובכל זאת - החיים שלנו היו ביתיים וחמים. למדתי בחדר עם שמחה פסח, קראנו לו שמחה השטוח. אני זוכר איך היינו הולכים הביתה בלילות החורף, עם פנסים קטנים בידיים, מתיזים בוץ ושרים בשמחה ובסיפוק בדרכנו הבייתה אל הורינו, אחיותינו ואחינו.
קורוב, קורוב, אזכור אותך לעד!
בשנת 1914 כשפרצה המלחמה, אבי נלקח לצבא למילואים. התחלנו לסבול מרעב אמיתי, היינו שמונה ילדים בבית אבל עדיין אף אחד מאיתנו עדיין לא התאים לעבודה. אמא שלי הייתה המפרנסת.
בשנת 1915 פלשו הגרמנים. כבר אז יכולנו לראות את עבודתם החייתית. גרמני אחד תקע אקדח על החזה של אמי ורצה לירות בה. אחותי הגדולה צביה עמדה מולו, הצביעה בפניו על כל הילדים וצעקה לעברו:
"תירה בי! ולא תהרוג אם לשמונה ילדים!"
באותו שלב הקצין אשר חיבב את אמי, עצר והם לא הרגו אז איש. הם שדדו דברים יקרי ערך רבים מכל תושבי העיירה.
הלכתי ללמוד סנדלרות. עבדתי עם מרדכי "המציק" ואשתו אסתר פייגה קוזק. הם ניצלו אותי היטב. עזבתי את מקצוע הסנדלרות ולמדתי חייטות. עם הקמת האיגוד המקצועי הצטרפתי כחבר. אבא שלי היה חולה באסתמה, הייתי צריך לעבוד ולהרוויח עבור כל המשפחה, עשרה אנשים, בלי עין הרע. החלטתי לעזוב וחשבתי לקחת את כל המשפחה. נסעתי לברזיל. אחרי שהגעתי הייתי מאוד חולה ועברתי שני ניתוחים.
ברגע שחזרתי לחיים נורמליים והייתה לי הזדמנות להביא את המשפחה שלי לברזיל, פרצה מלחמת העולם השנייה. הרוצחים הגרמנים פלשו לפולין.
אחרי המלחמה קיבלתי מהמשפחה כרטיס, כתוב בגרמנית. הם ברחו למיכוב והתחננו לעזרה. אבל, הם לא מסרו שום כתובת חזרה. מי יכול היה לצפות לסוף כל כך מהיר ונורא! הם נרצחו יחד עם כל הקהילה היהודית שם.
הרשו לי להזכיר את שמותיהם, לזכרם לעד:
אמי, חיה פרידה ואבי שמחה שיפמן, אחיותיי שרה פרל ובעלה מתיה גלברט, אסתר, בעלה וילדיה, פייגה ובתה היחידה הסה, צביה, בעלה וילדיה - כולם נרצחו על קידוש השם - זכרונם לברכה לנצח!
נולדתי ב-28 בדצמבר 1905, בנם של שמחה, שמחל'ה החייט, ושל חיה פרידה. גרנו בהויווליצה. חיינו בחוסר, היה קשה להרוויח מעט לחם ותמיד היה חסר לנו לפחות יום אחד בשבוע - ובכל זאת - החיים שלנו היו ביתיים וחמים. למדתי בחדר עם שמחה פסח, קראנו לו שמחה השטוח. אני זוכר איך היינו הולכים הביתה בלילות החורף, עם פנסים קטנים בידיים, מתיזים בוץ ושרים בשמחה ובסיפוק בדרכנו הבייתה אל הורינו, אחיותינו ואחינו.
קורוב, קורוב, אזכור אותך לעד!
בשנת 1914 כשפרצה המלחמה, אבי נלקח לצבא למילואים. התחלנו לסבול מרעב אמיתי, היינו שמונה ילדים בבית אבל עדיין אף אחד מאיתנו עדיין לא התאים לעבודה. אמא שלי הייתה המפרנסת.
בשנת 1915 פלשו הגרמנים. כבר אז יכולנו לראות את עבודתם החייתית. גרמני אחד תקע אקדח על החזה של אמי ורצה לירות בה. אחותי הגדולה צביה עמדה מולו, הצביעה בפניו על כל הילדים וצעקה לעברו:
"תירה בי! ולא תהרוג אם לשמונה ילדים!"
באותו שלב הקצין אשר חיבב את אמי, עצר והם לא הרגו אז איש. הם שדדו דברים יקרי ערך רבים מכל תושבי העיירה.
הלכתי ללמוד סנדלרות. עבדתי עם מרדכי "המציק" ואשתו אסתר פייגה קוזק. הם ניצלו אותי היטב. עזבתי את מקצוע הסנדלרות ולמדתי חייטות. עם הקמת האיגוד המקצועי הצטרפתי כחבר. אבא שלי היה חולה באסתמה, הייתי צריך לעבוד ולהרוויח עבור כל המשפחה, עשרה אנשים, בלי עין הרע. החלטתי לעזוב וחשבתי לקחת את כל המשפחה. נסעתי לברזיל. אחרי שהגעתי הייתי מאוד חולה ועברתי שני ניתוחים.
ברגע שחזרתי לחיים נורמליים והייתה לי הזדמנות להביא את המשפחה שלי לברזיל, פרצה מלחמת העולם השנייה. הרוצחים הגרמנים פלשו לפולין.
אחרי המלחמה קיבלתי מהמשפחה כרטיס, כתוב בגרמנית. הם ברחו למיכוב והתחננו לעזרה. אבל, הם לא מסרו שום כתובת חזרה. מי יכול היה לצפות לסוף כל כך מהיר ונורא! הם נרצחו יחד עם כל הקהילה היהודית שם.
הרשו לי להזכיר את שמותיהם, לזכרם לעד:
אמי, חיה פרידה ואבי שמחה שיפמן, אחיותיי שרה פרל ובעלה מתיה גלברט, אסתר, בעלה וילדיה, פייגה ובתה היחידה הסה, צביה, בעלה וילדיה - כולם נרצחו על קידוש השם - זכרונם לברכה לנצח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה