מאת זיוה ורדי רוזנברג-מלהנדלר, נתניה
כבר יותר מעשרים שנה מאז שעזבתי את העייירה קורוב שלנו. האם אני יכולה לזכור משהו מאז? אבל בדיוק כשאני נוגעת בעט ומתחילה להיזכר בקורוב, כל התמונות צצות לנגד עיניי בקלות ואני מתחילה לראות ולראות:
הנה ערב שישי, מסלקים את ימות השבוע ומתחילים להתעטף בשבת הקדושה. הנה אבותינו הולכים עם בניהם להתפלל. כל היהודים מתפללים.
עכשיו אני נזכרת איך אנחנו מכניסים ספר תורה חדש לבית הכנסת, זהו יום שמחה לכל יהודי העיירה. כשיש חתונה בעיירה, כל העיר הייתה מאושרת. אפילו הבתים הקטנים והמסכנים, עם גגות הפח המטולאים, שמחו באירוע כזה. נו, והבוץ של קורוב? גם הבוץ זורח היום יותר מהרגיל, והוא מטעה אותנו, כך שרצים אחרי החופה לתוך הבוץ ויותר מאדם אחד השאיר את הנעליים שלו תקועות בבוץ ובקושי הצליח לחלץ את הרגליים . . .
רק אזכיר את עבודת הקהילה של אבי הדתי, זיינוול מלהנדלר, עליו השלום. הוא עשה את העבודה הזו עם כל כך הרבה חשק ואנרגיה. הוא החליט להתקין גדר סביב בית העלמין. זה היה מספיק קשה לגרום לזה לקרות אבל הוא המשיך ולא עצר. אני רואה את התמונה איך ישראל גוז'צ'נסקי ונח לרמן התחננו לאבי שיתנו מכספי המיסים כמה שירצה, כל עוד לא יצטרכו ללכת מדלת לדלת כדי לגבות כסף עם קופסת המתכת. אבל אבי עמד בהחלטתו - חשוב לתת כסף בעצמך, צריך גם להסתובב ולגבות מכולם מעשירים ומעניים, כולם חייבים לעשות זאת באותה מידה. בכל יום שישי נאלצו שני בעלי בתים שונים לצאת עם קופסת התרומות ולאסוף כסף עבור גדר בית הקברות.
העמותה שלנו באמריקה נהגה לשלוח סכומי כסף שונים לכתובת של אבי לעזרה לעניים, במיוחד לחגים.
כעת נותרנו רק עם הזיכרונות - אף אחד ממשפחתי לא שרד, כולם נרצחו על ידי פלוגות המוות של היטלר: אחי יוסף עם אשתו וילדו, אחותי פריינדל עם בעלה נתנאל (סאנה) גרוסמן ושני ילדיהם: וולוולה וחנה'לה, ועוד ועוד קרובי משפחה ויקרים.
הנה ערב שישי, מסלקים את ימות השבוע ומתחילים להתעטף בשבת הקדושה. הנה אבותינו הולכים עם בניהם להתפלל. כל היהודים מתפללים.
עכשיו אני נזכרת איך אנחנו מכניסים ספר תורה חדש לבית הכנסת, זהו יום שמחה לכל יהודי העיירה. כשיש חתונה בעיירה, כל העיר הייתה מאושרת. אפילו הבתים הקטנים והמסכנים, עם גגות הפח המטולאים, שמחו באירוע כזה. נו, והבוץ של קורוב? גם הבוץ זורח היום יותר מהרגיל, והוא מטעה אותנו, כך שרצים אחרי החופה לתוך הבוץ ויותר מאדם אחד השאיר את הנעליים שלו תקועות בבוץ ובקושי הצליח לחלץ את הרגליים . . .
רק אזכיר את עבודת הקהילה של אבי הדתי, זיינוול מלהנדלר, עליו השלום. הוא עשה את העבודה הזו עם כל כך הרבה חשק ואנרגיה. הוא החליט להתקין גדר סביב בית העלמין. זה היה מספיק קשה לגרום לזה לקרות אבל הוא המשיך ולא עצר. אני רואה את התמונה איך ישראל גוז'צ'נסקי ונח לרמן התחננו לאבי שיתנו מכספי המיסים כמה שירצה, כל עוד לא יצטרכו ללכת מדלת לדלת כדי לגבות כסף עם קופסת המתכת. אבל אבי עמד בהחלטתו - חשוב לתת כסף בעצמך, צריך גם להסתובב ולגבות מכולם מעשירים ומעניים, כולם חייבים לעשות זאת באותה מידה. בכל יום שישי נאלצו שני בעלי בתים שונים לצאת עם קופסת התרומות ולאסוף כסף עבור גדר בית הקברות.
העמותה שלנו באמריקה נהגה לשלוח סכומי כסף שונים לכתובת של אבי לעזרה לעניים, במיוחד לחגים.
כעת נותרנו רק עם הזיכרונות - אף אחד ממשפחתי לא שרד, כולם נרצחו על ידי פלוגות המוות של היטלר: אחי יוסף עם אשתו וילדו, אחותי פריינדל עם בעלה נתנאל (סאנה) גרוסמן ושני ילדיהם: וולוולה וחנה'לה, ועוד ועוד קרובי משפחה ויקרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה