דבר העורכים:
משה ישראל, בנם של לאה (לבית אנגליסטר, מדמבלין) ויעקב גרוסמן. נולד בשלושה באפריל 1904 בקורוב. בשנת 1910 עבר לורשה. בשנים 1917 - 1919 חזר לקורוב. בינואר 1919 נפטר אביו, והוא בן שלושים ותשע שנים בלבד.
לפרטים נוספים ולרשימת הספרים והמאמרים פרי עטו: משה גרוסמן בויקיפדיה.
*******
הרעב בורשה בשל הכיבוש הגרמני החזיר אותנו לקורוב, העיירה אותה עזבנו לפני שמונה שנים.
נסיעה של 128 קילומטר באותם ימים, כאשר היה צריך להבריח את הגבול האוסטרי, שהתחיל בדמבלין - הייתה משימה בקנה מידה גדול.
כמה קילומטרים לפני העיירה גרבולין עצרה הרכבת בשל תאונה. אנחנו, ששת הילדים, אמא ואבא, נאלצנו, כמו שאר הנוסעים, לרדת מהרכבת וללכת ברגל עד תחנת הרכבת הקרובה. נאלצנו לשאת את המטען שלנו בעצמנו. אבא הזיע מאוד, התקרר וקיבל דלקת ריאות.
בלילה עברנו את הגבול מהצד הגרמני של דמבלין לצד האוסטרי של העיר שנקרא דמבלין אירנה. הסיע אותנו גוי בעל עגלה. כל השבוע עסקנו בנסיעה ובחיפוש הדרך לעיירה.
"חפשו בזכוכית מגדלת" - לחשה לנו אמא.
סוף כל סוף הגענו. חיפשנו בית ומיטה קרוב לביתם של בני משפחתה של אמא (זאת עיירת הילדות שלה) ומקום טוב להשכיב את אבא. הוא השתעל וירק דם.
אמא שלחה אותי, נער הבר מצווה, לנסוע אל העיירה הסמוכה גנייבושוב לחפש את קרובי המשפחה שלנו שיוכלו לעזור לנו ולעשות עמנו גמילות חסד. היא הפגישה אותי עם יהודי שהיה צריך להגיע לגנייבושוב ויראה לי את הדרך.
דבר ראשון הוא הורה לי לחלוץ את נעלי, לקשור את השרוכים ולשאת אותן על הכתף:
"מי הולך בנעליים על הכביש הראשי?"
היה זה בוקר מוקדם של קיץ חמים. על הכביש הראשי היו מפוזרות הרבה אבנים קטנות וחדות. אני הולך ומתכופף, זה כואב, זה צורב, קשה ללכת. והיהודי ממשיך:
"תרגיע! האם אתה מוורשה? עם רגליים שלא נועדו להליכה".
המשכתי ללכת מאחור. עלה בדעתי באותו זמן שאני יוסף, אשר שנמכר על ידי אחיו לישמעאלים והפך לעבד במצרים.
בדרך פגשנו יהודי שהגיע מגנייבושוב. התחלנו לדבר איתו והוא אמר שקרוב המשפחה אליו רציתי להגיע, לא נמצא בעיירה אלא נסע ליריד בעיירה אחרת.
קיבלתי הצדקה לחזור לביתי.
******
נסענו לקורוב. מצבו של אבא לא הוטב. הוא לא יצא מהמיטה כבר כמה חודשים. הגיע החורף. אין רופא בעיירה. אין לנו כסף להזמין רופא מפולאווי או מלובלין. לעיתים קרובות לא היה אפילו לחם לתת לילדים לאכול. התינוקת נפטרה.
שכנה הגיעה אלינו עם ידיעה משמחת:
"רופא מגיע מלובלין בהזמנת אחד הגבירים. כדאי לפעול ולהזמין את הרופא לבדוק את אבא".
עשינו זאת.
הרופא נכנס אלינו עם תיק קטן בידו. הוא לבש מעיל לבן, פתוח מתחת לאף, פנים עגולות כמו חלה לא אפויה טבולה בחלב. הוא מיהר, אצלו כל רגע חשוב. הוא מעניק חיים לאנשים. הוא מניף את ידו, פונה לאבא ששוכב במיטה:
"בן כמה אתה?"
אבא עונה לו בלחש ובפחד:
"כבר בן שלושים ותשע"
"וזה הכל?" הוא שואל
אמא עונה חסרת תשובה באנחה כבדה.
כל הילדים עומדים בפינה, מחכים, צופים. הרופא מוציא מתיקו סרגל ופטיש קטן ומכה את אבא על הברך ועל הכתף.
אוי וויי, מה הוא מכה חזק כל כך עם הפטיש? אני חושב ועונה לעצמי - כנראה שגם זאת רפואה.
הרופא רושם מרשם לתרופה ושואל את אבא לשמו - יעקב - "טוב, יעקב, קח מיד את התרופה - ושאלוהים יעזור".
עיניו של אבא נפקחו והוארו, ראיתי הקלה בעיניו, תחושת ביטחון. הורידים הדקים והאדומים על פניו החיוורות, שתמיד נראו לי כמו ציור, הפכו עכשיו להיות אפילו יותר אדומים, צבעם התחיל להשתנות כבר לכחול, טיפות זיעה ניתזו החוצה, ממש כמו טיפות של טל.
אמא יצאה אחרי הרופא החוצה, חזרה ונכנסה ומראה פניה היה מאובן כאילו נגלה לה סוד גדול, התאבנו פניה, פיה ועיניה.
אבא רצה לפענח מיד את הסוד שעל פניה, היא ניסתה במהירות לקמט את פיה לחיוך. היה זה חיוך קפוא. היא אמרה:
"תאכל כף של לפתן, יעקב, זה מונח כאן מאמש".
היא מיד יצאה לבית המרקחת להזמין את התרופה. חזרה ואמרה:
"המרשם צריך לעלות רובל שלם וזה כל הסכום שיש לנו בבית. כבר אין לחם בבית שלושה ימים, צריך להזמין לחם במאפיה ואכן הזמנתי לפני יומיים. מחירו של הלחם הוא רובל אחד".
אמא הייתה צריכה להחליט מה לעשות ברובל: לקנות את התרופה או לשלם עבור הלחם שהוזמן.
לאה גרוסמן, אמו של משה גרוסמן, צולמה בבית חולים בורשה לפני המלחמה. יושבות ליד מיטתה (משמאל): אחותה פייגה כ"ץ ובתה רחל גרוסמן- לרנר. עומדים: בת אחותה שרה קורנגולד, הנכדה שרה'לה (בתה של רחל) ובנה נחמן גרוסמן. כולם נרצחו בידי הנאצים
אבא ישן כעת, מכוסה עד אפו בשמיכה. הוא נושם בכבדות, נושם לאט. עיניו עצומות. על העפעפיים היבשות סימנים של נימי דם, אדומים בדרך כלל, עכשיו הם כחולים לגמרי. על פניה הנעים בעצבנות של אמא, עדיין מסתתרים סימנים של הפנים שהיו פעם מלאים, מעוגלים, שמנמנים ומאוד יפים - כעת מתנהל שם שדה קרב בין שני חיילות:
האם לקנות בכסף הזה תרופה ליעקב בעלה, או לחם לילדים ?!
היא, אמא, צריכה להחליט במה לבחור ושתי האפשרויות היו רעות.
הילדים לא אכלו פרוסת לחם הרבה זמן. ברגע שאמא רק הזכירה את המילה לחם עלה באפם של הילדים ריח של לחם שחור טרי עם קימל. על קצה הלשון הרגישו את הטעם ונאלצו לבלוע את הרוק.
מרשם, בית מרקחת, רובל אחד - ללכת ולקנות בהוראת הרופא. מצד אחד. חמישה ילדים כחושים ורעבים, מתחילים צום תענית שלא באשמתם. מצד שני.
היא שאלה את הילדים באיזה צד לבחור. הילדים ענו משהו בגמגום ורעידות מתחת לאף. הרעב והגעגוע ללחם הפך את הדיבור שלהם לגמגום. השכל הישר שלהם אמר - כן, תרופה. - העיניים והנחיריים - ענו ללא קול - לא, לא ולא.
אמא החליטה לשאול את אבא, את יעקב עצמו. אבל אבא נמנם וחלם. נראה כאילו לא שמע את השאלה. אבל כאשר פקח את עיניו הוא הוציא קול אנחה ושאל בלחש את אמא:
"לאהשי, הבאת את התרופה?"
"עדיין לא, יענקובשי"
שניהם נאנחו כאילו הרע כבר מאחוריהם. אבא חזר לישון ואמא הלכה והביאה את הלחם הביתה.
לפנות ערב אבא התעורר. הוא הריח ריח חזק וטוב בבית: לחם טרי.
הוא הרים את ראשו וראה:
הילדים אוכלים לחם.
יותר הוא לא שאל את אמא, יותר לא ביקש דבר.
לילה של שלג היה זה, לילה של רוחות חזקות. התריסים והחלונות חרקו, הגג נאנח. האור החלש של מנורת הנפט מהבהב והמנורה מעלה טבעות עשן שחור לכיוון התקרה. ריח כבד של העשן משתלט על כל הבית, שורף את העינים וגורם לכאב ראש. אמא יושבת ליד מיטתו של אבא, מדברת אליו בלחש ובמשפטים קצרים. הוא עונה לה בקול צרוד, בקושי מדברים.
השַׁחַר הגיע. יש כבר כתמים של אור בהיר על הרצפה. אמא כבר לבושה, או אולי לא התפשטה כלל מאמש. ממיטת אבא עולה קול אנחה כבדה וקול חרחור. אווירה של משהו רע ממלאה את הבית. טעם של מרירות על הלשון והפחד מרעיד את הברכיים.
אמא ממהרת ללכת אל השדות. הילדים כבר עומדים על הרגליים ומתכוננים לצאת במהירות. אבא עושה תנועה בידו, קורא אליו את הילדים. אמא אומרת:
"יעקב, רחם על עצמך, קח כף לפתן לפה, זה יקל עליך"
הוא רוצה לשמוע בקולה, רוצה לקחת אבל היד נשמטת למטה. אמא לוקחת ומכניסה לו את הכף לפה, השיניים נפתחות אבל הלשון דוחה את הכף החוצה. היא ניסתה כמה פעמים, כשלפתע אבי פרץ בשיעול והתחיל להקיא, ראשו הושלך לאחור, על הכריות.
ההלוויה התקיימה עוד באותו יום. לבית העלמין של קורוב לא הורשו להיכנס נשים, אבל את זעקתה של אמא שמעו בכל בית העלמין. אני ושני אחי הצעירים קראנו קדיש, ולי היה קשה לסיים את התפילה, משהו נקרע בי מבפנים. לאחר התפילה שמעתי את הקרובים באים אלי בטענות:
"לא יפה, בחור בר מצווה, כמעט גבר, אסור להיות חלש, זה מתאים לנשים"
אמא המשיכה לחבק אותי. כאשר היא שמעה המולה מאחוריה ואת הקריאה: "מים!!", היא עזבה את בית העלמין ובכך הסתיימה הקבורה של בעלה.
ככל שחלף הזמן, שבועות, חודשים ושנים, אני עדיין מרגיש את מבט עיניו של אבי אל הבטן שלי - כאילו היה זה הקבר שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה