הביוגרפיה שלי
אני, יעקב הרש, מחבר הזיכרונות הללו, נולדתי בקורוב להורים עניים. אבי, פישל סופר, היה חתנו של שמואל שמש. אביו היה אברהם יצחק, בנו של סופר מהעיירה ריקי. סבא אברם היה איש נכבד שהיה שומר מצוות. הוא הכיר היטב את התלמוד, אבל לא אגיד שהיה תלמיד חכם גדול. הוא ידע ללמוד והיה חסיד מובהק בחסידות קוז'יניץ.
הוא כתב ספרי תפילה וספרי תורה לרבנים ולחסידים. גם מלומדים וגם אנשים רגילים היו מבקשים את עצתו כי הוא היה אדם פיקח וזכה לכבוד רב. הוא שלח את רוב ספרי הקודש שלו לאבי לצורך כתיבה כי פישל היה אמן במקצועו כסופר סת"ם. המגילות של פישל היו ידועות ביופיין. העיטורים מעל שורות הטקסט היו יוצאי דופן. הוא ידע לעשות עיטורים בדיו עדין. הוא הצליח להפוך עורות לקלף לבן כמו נייר כתיבה משובח כדי לתפור את הדפים יחדיו וליצור מהם ספרי קודש. שניהם, האב ובנו, היו החסידים הנכבדים ביותר בריקי: אברהם על תפילתו לפני הדוכן ופישל על שירתו.
ביום שישי בערב היו מתאספים גברים אצל אברהם לשתות תה. הם היו מרתיחים את הסמובר העשוי פח, מתיישבים סביב השולחן הארוך לשתות תה ומקשיבים לסבי מספר סיפורים על רבנים רבים ושונים - על מעשיהם המופלאים ועל שיעורי התורה שלהם. הוא היה מספר סיפורים נפלא, בזרם בלתי פוסק, בקול רענן וצלול. מאוחר יותר, כמבוגר, תהיתי מאיזה מקור הוא הצליח לתאר כל כך הרבה סיפורים? הצטערתי שלא ספגתי יותר ממה שהוא סיפר: זה היה אוצר.
סבתא הייתה אישה דתיה מאוד. לעתים רחוקות שמעתי אותה צוחקת או ראיתי אותה מחייכת. היא תמיד הייתה עסוקה במילוי חובות כאישה. אחיו של פישל (המבוגר ממנו בהרבה) היה איש סגולה, שומר מצוות וגם חסיד קוז'יניץ. הוא נקרא רבי לזר.
לאמא שלי קראו גיטל לאה. היא הייתה מאוד יפה ודתיה. כמה אנשים קראו לה גיטל לאה הצדיקה. היא הייתה בתו של שמואל שמש. שני הצדדים במשפחתי היו אנשי דת: סופרי סת"ם, שמשים, משגיחי כשרות, כותבי מגילות ואפילו יצרני טליתות. ביידיש פשוטה ובמילים אחרות, היינו עניים במאה אחוז - קבצנים . . .
בגיל שנתיים וחצי לקחו אותי למאיר, המלמד של הילדים הקטנים. רבים מהילדים הצעירים ישבו שם ספוגים בשתן ומלוכלכים, הם היו צריכים את האמהות שלהם בקרבת מקום, כדי לא ליצור סירחון כזה שהתפשט בכל הבית.
כבר בגיל צעיר גדלתי להיות מרדן וסורר מטבעי. נמשכתי לרחוב, לשדה וליער. לא יכולתי לשאת חוסר צדק ותמיד עמדתי על המשמר נגד מעשי עוולה. כתוצאה מכך, מגיל צעיר קיבלתי את הכינוי "שייגץ" (הפראי הנבער). אמהות דיווחו על התנהגותי האסורה לרב או לאבי. כשסבא שלי גילה שאני גדל כפרחח אמיתי, הוא הורה לי לעזוב וללכת ללמוד בעיירה ריקי. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת.
בריקי החיים לא היו מתוקים. מישהו אמר לסבא שלי שאני "מטפס על הגגות וקופץ למטה", חסר משמעת לחלוטין. סבא שלי היה מכה אותי כאילו הייתי מבוגר. ברחתי מהבית לכמה ימים. כשתפסו אותי, מותש, נשארתי לבד. מכיוון שבשבת רצתי אחרי החיילים שצעדו ליד העיר ולא חזרתי עד השעה שלוש, בלי שהתפללתי את תפילות השבת, הרב תפס אותי למחרת כדי לקשור אותי. בעטתי ברגליו כל כך חזק שהוא התעלף. החליטו לשלוח אותי בחזרה לקורוב שם למדתי תלמוד ופירושים. עדיין נמשכתי לרחוב. אהבתי את האופן שבו הצעירים הגויים התלבשו ביום ראשון. חלמתי שגם אני אתלבש מתישהו בבגדים כמוהם.
כך למדתי אצל מלמדים שונים עד גיל אחת עשרה. אז שלח אותי אבי לבית מדרש ללמוד. הוא לא היה מודאג, כמו אבות אחרים, מכך שאלמד עם מישהו שיכול ללמד אותי גמרא. לא, הוא נטש אותי. רציתי ללמוד וניסיתי לצרף את עצמי למישהו שעשוי לעזור לי ללמוד, אבל הייתי צעיר מכדי שהנערים, או הצעירים הבוגרים יותר, יקבלו אותי אלא אם אבי היה מבקש מהם לעשות זאת. מכיוון שהוא לא ביקש, הם רצו שאהיה ילד השליחויות שלהם, שאעשה עבורם מטלות. זו הייתה ההגדרה הרגילה בבית המדרש הקטן, מכיוון שסירבתי לעשות זאת, חטפתי מכות והגבתי בזריקת אבנים. . . בגלל שסירבתי לשתף פעולה נאלצתי ללמוד לבד.
במהלך החורף הוצבה פלוגת חיילים בקורוב לאימונים. נהגתי לדלג מבית הכנסת ולרוץ למקום שבו נמצא כל ציוד ההתעמלות שלהם, משוכות וסולמות. הייתי טוב מאוד בהתעמלות ולעתים קרובות הסמל היה מבקש ממני להראות למתגייסים החדשים איך להתאמן.
את הקיץ העברתי ליד המים. נחשבתי לאחד השחיינים הטובים בקורוב (בוויניפג, קנדה, עד לפני חמש שנים בלבד, יכולתי לשחות קילומטרים מדי יום ולבצע טריקים שונים במים).
לא פעם קיבלתי מכות מרועים שמצאו אותי משוטט בשדותיהם. לא הייתי כנוע כמו בנים אחרים או כמו יהודים בוגרים עם העדינות שלהם. הייתי צריך להיוולד קוזאק, טטארי או קירגיזי . . . לעתים קרובות מצאתי את עצמי בסכנה להיפצע קשה. זה לא עצר אותי. האגרופים שלי העבירו שיעורים מיוחדים ביותר מהזדמנות אחת . . .
יכולתי גם לחקות קולות מבוגרים, לשיר כמוהם כאשר הם מתפללים לפני הדוכן.
המתיחה שלי עם כובע החזן
בקורוב היה יהודי מאוד הגון, דתי מאוד. איש מלומד, מלמד. שמו היה הרש גרשון. כאשר נפטר החזן הקשיש, לייביש יוסל, נותרה קורוב ללא חזן. ר' הרש גרשון הופיע לפתע בבית המדרש ביום שישי לפנות ערב, עלה לדוכן, כיסה את שתי אוזניו בשתי ידיו וצעק צעקה שנשמעה כמו שריקה של ספינת קיטור צרודה: "לכו נרננה!".
כולם בבית הכנסת התחילו לצחוק, התפללו וצחקו. לר' הרש היה קול מוזר, תמיד צרוד, והוא גם עשה תנועות מוזרות והעווה פנים. אחרי תפילת קבלת שבת שלו אמרו לו אנשים: רב הרש, מעולם לא התפללת מהדוכן! תשובתו הייתה: החלטתי להיות חזן העיירה . . .
יהודי שמוריד את עצמו כל כך! מוותר על תפקידו כמורה, הולך להיות חזן, צריך ללכת עם קופה ביום שישי ולאסוף תרומות מדלת לדלת! זה היה מדהים. בוודאי נכנסו בו שדים אשר פעלו בתחבולות ושכנעו אותו להיות החזן. הוא תמיד היה בעל חלומות, תמיד שקוע במחשבות, לעתים קרובות נהג לדבר עם עצמו. הוא היה גבוה, היו לו עיניים רכות וצוואר ארוך. זקנו הקצר והעבה בקושי כיסה את צווארו. היו לו ידיים ארוכות אשר התנודדו מצד לצד תוך כדי הליכה. הוא חבש כובע עם חלק עליון שמנוני, כשהמצחייה תמיד בצד. הקפוטה הארוכה שלו מעולם לא הייתה סגורה. הוא הלך תמיד מהר, כאילו מישהו רודף אחריו, הוא רץ והקפוטה הפתוחה שלו נראתה כמו מפרשים של טחנת רוח, ידיו נעות למעלה ולמטה, קדימה ואחורה כאילו הוא מתכונן לעוף לעולמות רחוקים.
פעם אחת רץ הרש גרשון לבית הכנסת בבוקר להתפלל וללמוד. אני מסתכל: הוא חובש כובע חדש! זה היה שונה, כמעט בניגוד לחוק הטבע. הרש גרשון עם כובע חדש?! עבורנו, הצעירים, זו הייתה סנסציה. קראתי לחברים שלי ועד מהרה החלטנו שאנחנו חייבים לקרוע את המצחייה.
ברגע שהרש גרשון הניח את התפילין ושקע בלימוד דף הגמרא, ניגשנו לארון והסרנו את המצחייה מהכובע. חיכינו עד שיסיים להתפלל. כשהלך לחבוש את הכובע, הוא מצא כובע מוזר, כמו כובע של חייל עשוי מקטיפה. הוא חיפש את הכובע שלו בין הכובעים האחרים על השולחן, אבל הוא לא היה שם. הוא התרוצץ ברחבי בית הכנסת וחיפש את הכובע שלו. בכל פעם שראה מישהו חובש כובע דומה לשלו, הוא היה תופס אותו, מביט בו ואומר במהירות: "לא הכובע שלי". הוא המשיך להתרוצץ בבית הכנסת במשך זמן מה, ואנחנו רצים אחריו, חבורה של צעירים צוחקים.
כשהלכו בני הקהילה הביתה, לוקחים איתם את כובעיהם, הוא ניגש לשולחן, הרים את כובעו, בחן אותו היטב מכל עבריו והתחיל לשיר בקולו הצרוד ובניגון של לימוד הגמרא:
"האם זה הכובע שלי? אז איפה המצחייה? אם זה לא הכובע שלי, אז איפה הכובע שלי? . . ." חבורתנו, הצעירים, חזרנו אחריו בקול רם פעמיים על שירו. לפתע תפס את כובעו, חבש אותו ועף מבית המדרש. אנחנו הפרחחים הלכנו אחריו במנגינה: האם זה הכובע שלי? אז איפה המצחייה? אם זה לא הכובע שלי, אז איפה הכובע שלי?
עכשיו אני מאוד מצטער על המתיחה החצופה שלי.
מהפכה בבית המדרש של קורוב
פעם ביום חורפי קר עז, כאשר אנשים רצו במקום ללכת ברגל, רצנו צעירי בית המדרש, שלא היינו לבושים בבגדים המתאימים להגן על עצמנו מפני הכפור, במהירות אל בית המדרש. שם ציפינו להתחמם על ידי שני תנורי אבן גדולים ומרוצפים שתמיד פגשו אותנו בחיוך, במיוחד כאשר מישהו הביא כמה תפוחי אדמה לאפייה.
במקום זאת - מצאנו את שני התנורים קרים. מחאנו כפיים, קפצנו למעלה ולמטה, רצנו על הבמה שממנה קוראים בתורה, מנסים להתחמם. אפילו לא מנסים ללמוד. הבנים הגדולים התאספו בקבוצות, דיברו, התקוטטו. הבנים הצעירים הסתובבו. שרפנו נייר, כריכות של ספרי קודש ישנים בתנורים וכולם ניסו להתקרב אל התנורים. מבוגרים דחקו את הצעירים.
מרדכי מכל, הגבאי, לא הגיע לבית המדרש. שמואל השמש, אמר שלא נשארו עצים בארון לתפילת מנחה ומעריב אלא כמה פיסות עץ קטנות, שלא יספיקו לחמם את כל בית המדרש. כולם התעצבנו על בעלי הבתים. אפילו המבוגרים אשר באו להתפלל, כעסו על העשירים על הזנחה זו - האם נטשו את חובותיהם בעולם הזה?
כך זה נמשך במשך יותר משבוע. בבית המדרש התווכחנו בזמן קריאת התורה, שום דבר לא עזר. בני העדה היו ממורמרים. פתאום זה קרה - מהפכה. המבוגרים נתנו לנו הצעירים שוויון זכויות. יכולנו לעשות מה שרצינו בבית המדרש.
הפכתי לבדי לקפיטן. המבוגרים נתנו פקודות למבוגרים, ואני לצעירים. הצו הראשון היה שהילדים צריכים להביא חתיכות עץ מבתיהם. המשמעות הייתה שהילדים נאלצו לגנוב עצים מהוריהם. הורדתי את הכיסויים מכל מנורות השמן וכיוונתי הפתילות לאור גבוה. חסמנו גם את הכניסות לבית המדרש גם לגברים וגם לנשים. נעלנו את הדלתות מבפנים.
את המתרס הקמנו משולחנות הלימוד הגדולים שלנו, העשויים מעץ אלון. בכניסת הגברים הגיע גובה המתרס כמעט עד התקרה. למעלה על גבי המתרס הנחנו את החבית הגדולה המלאה במים. היה מסוכן להוריד אותה.
הבאנו חתיכות עץ והדלקנו את התנורים. כאשר האש התלקחה ובערה היטב, סגרנו את פתחי הארובות כדי שהעשן ישאר בבית המדרש. הדלקנו את הפתילות של כל המנורות וכל כיסויי המנורות הושחרו במהירות. יצאנו דרך חלון בעזרת הנשים. הדבקנו שלטים גדולים בצד החיצוני של הדלתות עם אותיות מודפסות לקריאה של כולם: "אנחנו רוצים חימום בבית המדרש כדי שנוכל ללמוד תורה! אם לא, לא תתקיים גם תפילה בבית המדרש”.
בשעת תפילת מנחה הפך בית הכנסת לחורבה, מלא עשן ואיש לא יכול היה להיכנס. הייתה מהומה. איש לא צפה שלומדי תורה קטנים וחסידים יהיו מסוגלים לעשות דברים כאלה. אבל האנשים הפשוטים בקהילה היו בצד שלנו. יום לאחר מכן ניצחנו בקרב.
אני תמיד רעב. אני רוצה להיות מסוגל לכתוב
הזמן עבר. התבגרתי, הפרחחיות שבי גדלה. לעתים קרובות הייתי רעב, מעולם לא אכלתי מספיק כדי למלא אותי. היה לי תיאבון של חיה. גדלתי וכאשר הייתי בן ארבע עשרה נראיתי גבוה כמו בן עשרים. אף אחד לא רצה להתעמת איתי אלא אם כן היו לו בעלי ברית איתו. בקורוב היו שני כורכים. האחד היה יהודי מבוגר, לייזר, אמן במקצועו. ספריו הכרוכים בעור היו פלא. לכרוך אצלו תלמוד מווילנה היה בגדר מותרות, היית צריך להיות גביר. כורך הספרים השני היה קופל. כל אחד יכול לקבל ספר כרוך אצלו במחיר נמוך. אנשי בית המדרש ששמרו על הספרים, השתמשו בשירותיו של קופל ככורך הספרים שלהם. קופל תמיד עטף בשני דפי נייר חלקים, ריקים ולבנים כל ספר שכרך. כאשר הובאה חבילת ספריו של קופל לבית המדרש, היו הבחורים משתמשים בנייר זה לכתיבה ולרישום. היו להם חתיכות עיפרון ואולר לחתוך את הדפים. לי לא היה כלום. כאשר הם כתבו בתוך ספרי הגמרא שלהם גם אני רציתי לכתוב. אבל, לך תכתוב כשאין לך במה ולא היה לי את הכוח. אבי היה סופר טוב, מלבד כתב היד היפה שלו, היה לו, אפשר לומר, סגנון. עם זאת, הוא לא רצה ללמד את ילדיו לכתוב. במקום כלשהו מצאתי חתיכת עיפרון וגם אני הפכתי לסופר על הדפים הריקים. מאוחר יותר השגתי ספר הוראות לכתיבת מכתבים והתחלתי לכתוב.
אילו היינו פותחים כעת את אותם ספרי התלמוד הישנים, היינו קוראים שם הרבה מכתבי אהבה, שירים, סיפורים והיינו רואים ציורים משובחים של תלמידי בית המדרש, כמו כן תרגילים בחיבור, בחיסור, בכפל ובשברים.
בגיל חמש עשרה התחלתי במקרה, לקרוא ספרים ביידיש של שמ"ר, בלאושטיין, מנדלי, פרץ, שלום עליכם, לינצקי, פרישמן, ספקטור ועוד סופרים כמו הרמלין, לאטיינר, זייפרט, ליבין ואפילו החוברות האנטי דתיות של פייגנבוים.
כך הפכתי גם לקורא של ספרות סוציאליסטית. למרות זאת הרגשתי חסר אונים. לא שלטתי בשום מקצוע ולא הצלחתי לקרוע את עצמי מהסביבה שלי. הייתי בעל חלומות. גם הספרות הרומנטית סובבה את ראשי. בניתי מגדלים באוויר בפנטזיות שלי. חיכיתי לנס שירחיק אותי מסביבתי, יאפשר לי להיות משכיל ואדם מועיל לחברה, אדם יצרני המסוגל להשתתף במאבק למען עולם טוב ויפה יותר של אמת, צדק וחירות.
סבלתי מרעב. אבי לא יכול היה להאכיל משפחה בת עשרה ילדים. הילד האחד עשר מת. מאוחר יותר מתו ארבעה ילדים נוספים. נותרנו שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות וכולם בעלי תיאבון גדול.
סוציאליזם ושידוכים
לאבא שלי התחילו להגיע שמועות שאני הולך בכיוון הלא נכון, מתחבר עם עובדים פשוטים וקורא ספרים חילוניים. החיים בבית הפכו עבורי לגיהנום. אבי בא בטענות אל אמי - הייתי הבן שלה. הם התחילו לריב ביניהם בגללי. היו להם דיונים עם הדודים שלי אם עלי להיות בעל מלאכה או סוחר. המשפחה שלי לא הסכימה. דודי הרשל אמר שיש לי ראש טוב ואם רק אהיה מוכן ללמוד שנתיים, אתעלה על אחרים. נותרה השאלה, מה הם צריכים לעשות איתי, כאשר הראש שלי היה במקום אחר? אחר כך הציעו לי להתחתן, כדי שאהיה חתן שגר עם החותנים שלו בחינם לפרק זמן מוסכם. זה ישנה את כל סגנון החיים שלי.
פעם, נאלצתי לשכב במיטה זמן רב בגלל כף רגל כואבת. כאשר התאוששתי, אמא שלי אמרה לי שמעכשיו אני מאורס. זה היה הלם גדול. למרות שהייתי צעיר, לא רציתי להתחתן בדרך הישנה. לא יכולתי לדמיין שאוכל להתחתן עם בחורה שהורי יבחרו עבורי. חלמתי על אהבה, על עצמאות. הרגשתי חופשי יותר עם אמא שלי מאשר עם אבא שלי. אבא שלי הפסיק לדבר איתי. אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה להתחתן, שאני רוצה קודם כל לפגוש את הכלה. אם היא תמצא חן בעיני, אלך איתה לחופה, אם לא תמצא חן, אני לא מתחתן. אמא שלי סיפרה לאבא את כל מה שאמרתי.
למחרת בבוקר, אבי ואני ניהלנו דיון סוער. הוא אמר לי שהוא לא יאפשר לי לעשות מה שאני רוצה. עלי להתחתן עם הבחורה שהם בחרו עבורי. אסור היה לי "להתנהג כמו גוי!" . . .
יום אחד, לאחר תפילת מעריב, אבי אמר לי ללבוש את הקפוטה של שבת ולהתנהג כמו בן אדם הגון. הם סידרו את הבית והדליקו מנורה נוספת. אמי לבשה את מצנפת השבת ופיזרה חול צהוב על כל הרצפה.
לפתע הופיעו בבית שלושה יהודים. לאחר ברכת ה"שלום עליכם" הרגילה, האיש הגבוה ביותר שאל אותי איזה חלק בגמרא אני לומד עכשיו. לא ידעתי מה לענות וגמגמתי: קידושין. האיש ניגש לארון הספרים, בחר ספר תלמוד, בחר דף ואמר לי: קרא! קראתי את הדף בלי הפירושים. הוא לא שאל אותי אם אני מבין את זה או שאל אותי משהו על זה. הוא סגר את הספר ואמר לאבי וליהודי בעל הזקן האדום: אם ילמד, הוא יידע . . . הוגש כיבוד ודנו בנושא. הוחלט שמיד אחרי פסח נלך כולנו לראות את הכלה. כשהגברים עזבו, אמרתי שוב להורי את האמת, אבל אבי, בהיותו עקשן מאוד, אמר שהם ינהגו כפי שהחליטו, ובחול המועד ניסע לראות את הכלה.
כך הם עשו. הנערה התגוררה בקונסקובולה, לא הרחק מקורוב. לפני תפילת מנחה נכנס ברוך השדכן, אמר שעלי ללבוש את קפוטת השבת ולנסוע איתו לטקס האירוסין. אמרתי שלא אלך אלא אם אדבר קודם עם הכלה. תכננתי להגיד לה שאני לא יכול להתחתן איתה. השדכן אמר לי שאמא שלי מחכה לי בבית של זרים שם אוכל לראות את הכלה. בסופו של דבר, הלכתי. עצרנו מול בית מואר. כאשר נכנסנו לחדר הראשון ראיתי רק נשים עם צלחות בידיים. נכנסנו לחדר השני ושם ראיתי את אבי, את היהודי עם הזקן האדום ולידם, יהודי לבוש בקפוטה מסאטן שישב וכתב.
כולם קיבלו את פניי ב"שלום עליכם" והושיבו אותי בין אבי לבין בעל הזקן האדום. הם הושיטו לי מטפחת אדומה שבנגיעה בה אני מאשר את ההסכם. אחר כך נתנו לי את הסכם האירוסין לחתימה. לא הראיתי אפילו סימן אחד של התנגדות, הייתי חסר אונים לחלוטין. גיבור אמיץ בבית ושום דבר רחוק מהבית. נמר בבית ומחוץ לבית - חתולה . . .
אני עוזב לוורשה. התחרות שלי עם העולם התחתון
מאוחר יותר, לאחר האירוסין, יצא לי לראות את כלתי. בדרכנו הביתה אמרתי להורי שאני לא אתחתן עם הנערה. באותו קיץ ממש החלטתי לעזוב לוורשה. לא היה לי מושג מה אעשה שם. לא היה לי מקצוע, לא ידעתי פולנית ולא הייתי טוב במסחר. חוץ מזה, זו הייתה תקופה של אי שקט גדול, במיוחד בוורשה - בשנת 1905. אחרי חג הסוכות ארזתי כמה חולצות, לבשתי את הקפוטה שלי ובלי כסף יצאתי לוורשה.
סבלתי מקשיים רבים. פגשתי כמה נוסעים מקורוב שאמרו לי לישון במפעל לשבבי עץ. מאוחר יותר, בחור מקורוב שלח אותי לחברו בעיירה פובונזקי, עיירה קטנה ממש מחוץ לוורשה. החבר ההוא הציע לי להיות מלמד, ללמד בנות לכתוב ביידיש ולהתפלל. ללמד גם נערים גדולים יותר, אשר לומדים כעת בבתי הספר הפולניים ורוצים ללמוד יידיש. אמרתי לו שאני לא מורה. הוא ניסה לשכנע אותי: תלמד מה שאתה יודע, תרוויח משהו, תקנה בגדים, ואז נראה מה יקרה. התחלתי ברגל ימין ועד מהרה התחלתי להרוויח. הפכתי לעצמאי. קניתי כמה בגדים הגונים. התחלתי לבוא במגע עם אנשים פוליטיים. התחלתי להשתתף בהפגנות שונות, לחלק כרוזים. עזרתי לספק ליוצאי קורוב לחם במהלך השביתה הגדולה.
גרתי בפובונזקי בחדר שכור. כרטיס המעבר הפולני שלי לא היה בתוקף. בקושי יכולתי לצאת מהחדר. אכלתי טוב והתחזקתי. עשיתי טריקים עם השיניים, הרמתי איתן משקלים כבדים. לא אשכח אירוע שבו הפתעתי כמה גיבורי עולם תחתון. באמצע החורף החלו להתפרסם ידיעות על כך שמתקיימים פוגרומים בוורשה. הלאומנים השוביניסטים היו מסיתים והמשטרה עזרה להם, או להיפך.
מיד ארגנו אמצעי הגנה עצמית. כולנו התאספנו בחדר ליד המקום שבו עצר האומניבוס הרתום לסוסים שמגיע מוורשה. החלפנו את השומרים כל לילה. היינו צעירים, נהגי כרכרות, פועלים, אינטליגנטים, בעלי מוטיבציה פוליטית, וכמה מהעולם התחתון, עם שלמה האף המנהיג שלנו. שלמה תמיד נשא נשק, בלי אקדח בחגורה הוא לא זז. לא רק תושבי פובונזקי פחדו ממנו, אפילו תושבי ורשה שמעו עליו. בכל פעם שהוא הגיע לחדר שלנו, הוא לעג לכולנו. הוא היה זריז מאוד, רזה והיה לו אף ארוך. הוא ראה אותי שם. עדיין לבשתי את המעיל הארוך שלי, כובע קטן וחולצה עם צווארון נוקשה. גם אני הייתי רזה. הוא הבחין בי מבין שאר הנאספים. נשים צעירות היו מבקרות במקום, היינו מסתובבים, נאבקים ומתקוטטים זה עם זה מי ישכב עם מי. שלמה נצמד אלי כמו עלוקה. כולם צחקו, במיוחד הצעירות. זה ממש שרף אותי כאשר הוא אמר לי:
"טמבל, מה אתה עושה כאן? אם היית רואה גוי זקן ברחוב, היית בורח!"
זה הוציא אותי מהכלים וצעקתי לעברו:
"מה אתה צוחק ממני? אני מוכן להתערב שאוכל להביס אותך בכל סוג של קרב היאבקות. אתה רק חייב לתת לי את מילת הכבוד שלך שלא תישא לי טינה על כך"
נעשה שקט. הצחוק פסק. הוא מעולם לא העריך שלבחור כל כך צעיר תהיה את החוצפה לדבר איתו ככה. בהינו אחד בשני. האנשים שלו לא ידעו מה לעשות. חיכיתי לתשובה, הוא לא יכול היה להתחמק מתשובה ואמר לי: "מקובל עלי". הוא שאל אותי איזה מענפי הספורט אני מכיר יותר טוב. אמרתי: "בגלל שאתה מבוגר ממני, אתה יכול לבחור". הוא בחר בהורדת ידיים. שרטטנו שני קווי גיר על השולחן כך שידינו תהיינה ממוקמות באותו מרחק, היד השמאלית. מישהו התחיל לספור, ואז התחלנו את הקרב. נלחמנו כמה דקות לפני שהצלחתי להתגבר עליו. כולם חשבו שהוא ישלוף את הסכין וידקור אותי. כולם עמדו שם בלי לנשום. הוא אמר: "לא האמנתי שהילד הזה כל כך חזק".
הפכתי באופן מיידי לגיבור. ברחוב הצביעו עלי: זה הוא, זה שניצח את שלומי האף.
בזמן שבו ברוך שולמן זרק פצצה על קונסטנטינוב והטבח הגדול שסקלון, המושל הכללי, ביצע עם חייליו מאולן, בארבעה באפריל, התחלתי להרגיש צפוף מדי בוורשה. הרגשתי שמרגלים אחרי. החלטתי לחזור לקורוב.
בחזרה לקורוב. מבטים זועמים מאבי ומבטים מתחננים מאמי
לא נכנסתי יותר לבית הכנסת. האופן שבו הייתי לבוש והדרך בה התנהגתי היו שונים. הסתכלו עלי בחשדנות. הוריי סבלו מבושה בגללי. אבי כבר דאג שלא אוכל להוציא דרכון. הסתובבתי בלי גרוש בכיס. התערבתי בסתר בפעילות סוציאליסטית. בקורוב לא היה ארגון של הבונד, שבו ניתן היה למצוא תמיכה.
הקיץ ההוא היה גיהנום עבורי. המבטים הזועמים של אבי והמבטים המתחננים מעיניה הכחולות של אמי שאמרו: אל תגביר את הבושה שלי! נשארתי בלי חברים; הסתובבתי לבד וללא מטרה. הלחץ מהורי ומהמחותנים שלי הלך והתגבר - ולבסוף נכנעתי. בישראל יש עדיין עדות חיה של אנשים שראו את צערי באותו יום, היום האחרון של רווקותי, לפני שנסעתי לחתונה.
בקונסקובולה הייתי אמור להיות נתמך על ידי המחותנים שלי במשך שנתיים. אבל אחרי כמה חודשים נאלצתי למצוא מטרה מעשית לחיי. הפכתי לאורג. למדתי איך לייצר סרטים מהדוד של אשתי. בביתי הסתובבו אנשים מהתנועה הסוציאליסטית הרדיקלית, למרות שאשתי הייתה דתיה מאוד, גילחה את ראשה וחבשה פאה לפי מסורת האורתודוקסית. אחרי שנתיים וחצי היא ילדה לי בן. . .
למרות זאת, קיוויתי ושאפתי להשתחרר מהחיים הפנאטים האלה. הזמן לכך הגיע מהר. ארגנתי את העובדים לא רק במפעל הסרטים שלנו, אלא גם את עובדי המפעל לידיות השוט שעבדו אצל אותו בעלים.
את הסרטים מכרנו לחצר הרוסית ואת ידיות השוטים מכרנו בתריסר. סוגים טובים יותר ונחותים במחירים שונים. רוב הפועלים היו יהודים דתיים, חסידים. אנחנו ארגנו שביתה שנמשכה כמה חודשים. בסופו של דבר נבגדנו על ידי כמה מנהיגים של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. זו הייתה האכזבה הראשונה שלי מהתורה החדשה שלי, במאבק לשחרור מעמד הפועלים והאנושות כולה.
אני ועובד נוסף איבדנו את מקום עבודתנו.
דודי "מלשין" עלי למשטרה. לקנדה
הוכרחתי על ידי המשטרה המקומית לעזוב את קונסקובולה. זו הייתה עבודתו של הדוד של אשתי. עזבתי את העיר ונסעתי לניקולייב, שם גרה דודתי הבכורה. יצאתי בלבוש היהודי הישן שלי: קפוטה ארוכה, כיפה ישנה על ראשי, עם כמה חולצות וחמישה רובל בכיס. כאשר הגעתי לאודסה, הייתי מת מעייפות. נשארתי בלי כסף ובלי יכולת לדבר את השפה, כולם צחקו עלי. סבלתי סבל רב לפני שהפכתי לפקיד בעסק גדול של מכולת סיטונאית. שנתיים לאחר מכן, אשתי הגיעה לחרסון והתגרשנו.
במהלך השנים הספורות האלה ברוסיה איבדתי - מבחינה פוליטית ותרבותית - 75 אחוז. לא הצלחתי להתחבר לאיש קשר מפלגתי. היו לי בעיות עם תעודת המעבר שלי, כי המשטרה כתבה הערה בתוך התעודהו. עלה לי כמה רובלים למחוק אותה.
בשנת 1913 עזבתי לקנדה. המטען הרוחני שלי היה שתי פואמות מועתקות של ח.נ.ביאליק. כשהגעתי לוויניפג, מצאתי שם חיים סוציאליסטים קהילתיים יהודיים.
עד מהרה הייתי מעורב בהם. הדבר הראשון שעשיתי היה להיות חבר באגודה הספרותית. למען האמת לא הבנתי למה לאגודה יש שם כזה. באגודה היו שמונים חברים, צעירים וצעירות. יצירות בודדות של סופרים שונים נקראו בקול ולאחר מכן ערכנו דיונים עליהם.
ההופעה הראשונה שלי הייתה: לדקלם את ביאליק מהזיכרון. קראתי מונולוגים נוספים והרפרטואר שלי כלל את: דוד פינסקי, שלום עליכם, י.ל. פרץ, בובשוב, אדלשטט.
הפכתי לסוציאליסט חופשי, התעניינתי באנשי רוח כמו: פיוטר קרופוטקין, יוהאן מוסט, מקס שטירנר, אלכסנדר ברקמן, רודולף רוקר, אמה גולדמן. התכתבתי עם אמה גולדמן, רודולף רוקר, יוסף קאהן. הפכתי להיות פעיל במעגל הפועלים. הייתי בין מייסדי בית הספר של מעגל הפועלים בו הייתי יו"ר ועדת החינוך. לקחתי חלק פעיל בקמפיינים לתמיכה ברשת בתי ספר ציש"א ואחרים.
התחתנתי. אשתי ילדה שלושה בנים ומתה בלידה. נשארתי לבדי עם ארבעה ילדים. הבאתי אלי את הבן של אשתי הראשונה. חמישה עשר חודשים לאחר מכן התחתנתי עם רופאה מרוסיה. היא הייתה מאוד אינטליגנטית. הבית שלנו הפך לבית למבקרים כמו רודולף רוקר, אמה גולדמן, ג'וזף קאהן, יעקב פט, אריה ניימרק, קז'דן, פינחס שוורץ. הייתי יו"ר ההרצאות והנשפים שלהם.
אני הופך לעובד רכבת. 40 שנות עבודה
הייתי מכונאי פלדה, עבדתי במפעל הרכבת בבניית קרונות משא ממתכת. הייתי חבר הנהלה. הייתי פעיל בשביתה הכללית בויניפג בשנת 1919, שם יצאו 35,000 עובדים להפגנות. גם משטרת העיר ומכבי האש היו חברים בארגון "פועלי התעשיה של העולם" (I.W.W). במקצועי הייתי היהודי היחיד מבין למעלה מעשרים לאומים אחרים, וכולם הצביעו לי, אפילו הקומוניסטים.
לפני 12 שנה הייתי מאלה שהתבקשו על ידי חוג הפועלים להקים את ועד העובדים היהודי המקומי. הייתי יו"ר הוועידה הראשונה וגם יו"ר קבוצת המייסדים. הייתי מזכיר וכותב הפרוטוקולים במשך זמן רב. לפני מספר שנים מוניתי ליו"ר, תפקיד שאני מכהן עד היום.
פרשתי מעבודתי לפני שנתיים וחצי. לאחר 40 שנה של עבודה פיזית קשה, הרופאים שלי יעצו לי לעזוב את המפעל.
אני סבא לשישה נכדים, הגדול שבהם בן 22. יש לנו 5 בנים.
עם המטען הרוחני שלי, שמוגבל מאוד על ידי חוסר ידע אקדמי ועל ידי שתי שפות בלבד, יצרתי לעצמי עמדה מוכרת בחיי הפוליטיקה, התרבות והקהילה היהודית. גם עובדים לא יהודים הכירו בפעילותי וכיבדו אותי. פועלים יהודים רבים, שעבדו במלאכות קלות יותר, פחחים, צבעים, נגרים, לקחו אותי כדוגמה לפועל יהודי גאה.
העיירה הקטנה שלנו קורוב - חשוכה ומוארת, מרה ומתוקה . . .
השוק, הנהר, הגשר
כמעט תשעים אחוז מהתושבים בקורוב היו יהודים. התושבים הגויים התגוררו בעיקר סביב העיירה או מחוצה לה; חלק קטן התגורר בכביש לובלין, ברחוב נובי רינק וגם ברחוב הראשי. זה נראה כאילו הגויים הם שכנינו.
הבוץ בקורוב עיטר את המעילים הארוכים של הגברים ואת השמלות של הנשים, במיוחד את אלו של מפעילי הדוכנים שלא הספיקו לקפל את שולי המעילים והשמלות שלהם בזמן המסחר.
'הרחוב הראשי' ו'רחוב ניי-מארק' היו בלתי עבירים בתקופת הבוץ. הייתה גם ביצה גדולה בשוק, ליד החנות של נוח מנדל ועד לחנות של שמח קוז. אם מישהו החליק לתוך הביצה ההיא, היו צריכים עזרה מבחוץ כדי להציל אותו.
היו בשוק שני סוגים של מוכרים - אלה שעמדו ואלה שישבו. עמדו אלה שמכרו בשר, דגים וחלקי פנים. הדוכנים שלהם היו שולחנות קטנים או ארגזים הפוכים.
אלה שמכרו תפוחים, פירות אחרים, גבינה, חמאה, קוואס ושתייה חמה נהגו לשבת, והדוכנים שלהם היו גדולים יותר. בחורף הם לבשו תחתונים מרופדים, קפטנים מרופדים, כמה זוגות גרביים חמות והיו עטופים בצעיפים וכובעים מחממים על ראשם. לנשים היו סירי ברזל קטנים עם פחם בוער בתוכם. את הסירים האלה היו מניחים מתחת לשמלותיהן בין רגליהן. לא פעם ניתן היה לחוש עשן שמגיע מתחת לשמלה ותוך זמן קצר נשמעה צעקה:
היי, זיסל, התחתונים שלך בוערים!
זיסל האומללה, מפוחדת ומתביישת, הייתה קופצת ממקומה, לוקחת במהירות את הסיר וזורקת את הפחמים הבוערים. נשים אחרות היו עוזרות לה לכבות את בגדיה הבוערים.
גם לגויים היו הדוכנים שלהם. אלה היו בריוני החזירים אשר מכרו בשר חזיר, מעיים ממולאים שחורים וחזה חזיר לבן. הריח של הדוכנים האלה גרם להתעלפות - היהודים היו נגעלים כשעוברים ליד הדוכנים האלה.
השוק היה תמיד מלא בכלבים משוטטים, עיזים, תרנגולות, ברווזים, אווזים, חזירים ויונים.
הגויים מהכפרים הסובבים את קורוב היו מביאים לשוק ביצים, חמאה, עופות, עצים וירקות. אפשר היה לשמוע את קולות החרמשים של האיכרים המושחזים על אבני הצור ואת נקישות הפטישים כאשר מוכרי הברזל מייצרים חישוקים לגלגלי העגלות מחתיכות ברזל שטוח.
קורוב לא יכלה להתפאר בשירותים הציבוריים שלה שניצבו מתחת לבית הקברות הישן ליד הנהר וניתן היה להריח אותם מרחוק. גם הנהר היה עוזר מדי פעם להביך את עירנו. לאחר גשם היה הנהר מציף את השירותים, עד לגדר בית הקברות. ירוקת כיסתה את האדמה ואפילו את הגדר של בית העלמין.
קורוב לא נחשבה לעיירה נחותה בגלל החסרונות המעטים שציינתי. תושבי קורוב היו גאים בעירם. בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 הייתה קורוב ידועה בחכמים, בחסידים, בסוחרים, באנשי גבורה, בתעשייה, במפעלים הקטנים ובפועלים. העיירה הייתה מוקפת כרי דשא ירוקים, שדות ובריכות קטנות ליד "החצר" החסידית.
על הכביש המהיר לפולאווי הייתה בריכה שקלטה מים משלושה נחלים: הדז'יקה הקטנה, הדז'יקה הצרה והנהר עם החבצלות הצהובות-לבנות.
המים בבריכה היו צלולים ותענוג היה לשחות בהם. אנחנו, הבנים, היינו מתפשטים על העשב ליד הדז'יקה הצרה ושוחים לתוך הבריכה. המשטרה הייתה זורקת את הבגדים שלנו למים כי אסור היה להתפשט ליד הכביש. קרה שהם זרקו את הבגדים שלנו לבריכה. היינו צריכים לשחות מסביב עד שהמשטרה עזבה. בינתיים הבגדים שלנו שקעו לתחתית שהייתה עמוקה בגובה של ארבעה מבוגרים.
לנהר היו מספיק מים כדי להניע טחנת קמח גדולה שעמדה מול בית המטבחיים בצד השני של הגשר. הנשים נהגו לכבס את הכביסה בצד השני של הגשר, ליד הטחנה. הן היו מעלות את השמלות שלהן מעל הברכיים וכורעות ברך ליד המים כשהן מכות על הכביסה. עיניהן היו מביטות למטה כי הגברים עמדו על הגשר והסתכלו עליהן למעלה. יותר מחסיד אחד או חבר בית המדרש התפתו להעיף מבט אל הברכיים העירומות שלהן.
מהגשר עלתה הדרך למעלה והתחברה לשני כבישים מהירים: הלובלינר והריקר. מעבר לגשר גרו החיילים ששוכנו בצריפים ברחוב "החצר" וכן בבתים פרטיים.
"הבית הצהוב", ריקודים, עונשים וצפרדעים
הכביש המהיר, "דרך לובלינר", היה יפהפה, קסום. בצד ימין, בתים קטנים עם פרחים ומטעים, בית הכומר עם שדות מרעה גדולים וירוקים. מעבר למשרד האדמיניסטרטיבי התגלתה תמונה מאוד יפה:
הכביש המהיר היה ישר והיה זרוע חול צהוב בצדדים. העמקים היו מעוטרים בעשב ירוק ומשני צידי העמקים ניצבו אבנים לבנות בשתי שורות. לידם נראו עצי טיליה גבוהים ועבים במלוא פריחתם, ריחם היה כמו בושם וניתן היה להריח אותם ממרחק קילומטרים. שדות של חיטה, שעורה, שיבולת שועל, ירקות ופריחה של פרגים אדומים ושחורים נפרשו משני הצדדים.
גבוה יותר ניצב "הבית הצהוב", מעונו של מהנדס הכבישים המהירים. זה היה מקום ההתכנסות של הצעירים והצעירות שירדו לאורך הרחוב המוביל ל"חצר".
גבולות הרחוב היו מורכבים מארבע שורות של עצים. שני שבילים להולכי רגל ושביל רחב יותר לכרכרות. ענפי העצים הגבוהים צמחו וכיסו את פני הכביש כאילו יצרו חופת חתונה ארוכה. השמש לא הצליחה לחדור פנימה ותמיד היה שם קריר.
הצעירים והצעירות רקדו שם יחפים. כל שבת בימות הקיץ שרו ורקדו שם ואלסים וקדרילים. אבל, כאשר מישהו סיפר להורים על המתרחש שם, רבים מהצעירים הללו קיבלו עונשים חמורים על ידי הוריהם.
בקורוב היו גם פרדסים רבים. הצפרדעים היו שרות שם את שירי ההלל שלהם ממש כמו מקהלה שעברה חזרות טובות. ניתן היה לשמוע את הקונצרטים של הצפרדעים לאורך קילומטרים משעות הדמדומים ועד עלות השחר.
בית הכנסת
כבר בילדותי ידעתי שבית הכנסת הוא בן מאתיים שנה. הוא עמד במורד הדרך, מאחורי בית המדרש האורתודוקסי, קרוב לבית העלמין הישן, שבו עדיין נראו כמה מצבות עתיקות, האותיות דהויות ובקושי ניתנות לקריאה. קורוב הייתה ככל הנראה עיר יהודית עתיקה שתושביה העשירים יכלו להרשות לעצמם לבנות בית כנסת כה מרשים.
מעשיות רבות ושונות סופרו על בית הכנסת - מעשיות על שדים, על רוחות ועל מתים שמתפללים שם בלילות. מסופר שכמה עוברי אורח נקראו באמצע הלילה לעלות תורה. הם הלכו לרבי שקרא לשמש. האדם "שנקרא למעלה" היה צריך לעלות על הבימה בבית הכנסת ובלי להסתכל מסביב, לברך את כל הברכות ולאחר מכן לצאת בהליכה לאחור בלבד.
סיפרו שהמתים נהגו לטבול את עצמם לטיהור, בתוך באר שהייתה ליד הנהר. אנשים פחדו לעבור ליד בית הכנסת. גם מי שגר ליד בית הכנסת פחד לצאת לבד בלילה.
בית הכנסת היה מאוד גבוה. היית צריך להיות זורק אבנים מוכשר כדי לזרוק מעליו אבן. בית הכנסת היה בנוי קירות גרניט עבים. הארכיטקטורה החיצונית הייתה בסגנון ספרדי. מלפנים היו שלוש גומחות גבוהות עם מרפסת מלבנים אדומות. משם, שמואל השמש, היה זורק בשמחת תורה תפוחים לילדים. החלונות היו ארוכים, חצי עגולים עשויים מזכוכית צבעונית. שלוש דלתות הובילו לתוך בית הכנסת. הדלת מימין הובילה למעלה דרך גרם מדרגות לעזרת הנשים הנפרדת. הדלת האמצעית הובילה למטה דרך מספר גרמי מדרגות, אל דלת עץ אלון כבדה, מסדרון ארוך וחדר לאחסון ספרי קודש. מהמרפסת באגף הנשים, יכלו הנשים להסתכל למטה אל אזור הגברים ולזרוק אגוזים וסוכריות כאשר נקראו חתן או בר מצווה לקרוא בתורה.
בתוך בית הכנסת נלכד כל אחד ביופיו והתמלא בחרדת קודש. כל כך הרבה מנורות תלויות, גדולות, קטנות, חלקן היו גדולות וכבדות מאוד ונתלו בשרשראות ארוכות עבות מהודקות אל קורות אדומות ארוכות.
לבימה היפה היה מראה של כתר ומשני הצדדים היו מדרגות. מול שולחן הקוראים בתורה היו ספסלים מסודרים בחצי עיגול. אשכולות הענבים המצוירים היו כל כך מציאותיים שהתפתית לקטוף אותם ולאכול. צייר אותם פיני איצ'ה, אביו של בונה המצבות, שהיה צייר גדול.
מעט גבוה יותר לכיוון הדוכן ומשני צדדיו, היו שני ארגזים מלבניים מלאים בחול שעליהם הונחו נרות להדלקה בזמן חגיגות ברית מילה ובאזכרות שנתיות.
כותל המזרח היה מכוסה בגילופים אמנותיים להפליא, עמודים של עלים, נחשים, יונים. הדלתות הקטנות של ארון הקודש היו מכוסות בקישוטים חרוטים בכסף. מדרגות רבות עם מעקות וצירים הובילו אל ארון הקודש. התקרה הייתה עשויה מעץ דק וחלק, עליו צוירו הירח, הכוכבים, המזלות וחיות כמו אריות עם הפסוק "גיבור כארי" וצבאים עם הפסוק "רץ כצבי".
בית הכנסת "קורוב" זכה להכרה בכל פולין בשל סגנונו האמנותי ויהודי קורוב היו גאים בו מאוד.
עם סבי בבית הכנסת באמצע הלילה, לבדיקת חמץ
את האירוע המסוים הזה לא אשכח לעולם. פעם הלכתי בלילה עם סבא שלי (שמואל השמש) לחיפוש חגיגי של בדיקת חמץ. ראיתי שהוא מחזיק כף עץ, נוצת אווז, סידור תפילה, מנורה וקופסת גפרורים. הוא לקח אותי ביד, נתן לי להחזיק את הסידור, ניגש לקיר, הוריד שלושה מפתחות כבדים שהיו תלויים על מסמר ואמר לי:
"בוא !"
הבנתי לאן הוא הולך. נבהלתי. הלב שלי התחיל לדפוק, הברכיים התחילו לרעוד. התפללתי לנס כדי שלא אצטרך ללכת איתו לבית הכנסת בלילה, כאשר המתים שם. הנס מעולם לא קרה. אני לא יודע אם הוא ראה כמה אני מפחד. הלכתי אחריו כמו עיוור.
שמואל השמש, היהודי הגבוה בעל המצח הלבן הגבוה, עם זקנו הלבן הארוך. הקריאה שלו הייתה כמו פקודה שאי אפשר לא לציית לה.
עלינו אל דלת האלון הגדולה של בית הכנסת.
סבא הדליק את המנורה ונתן לי אותה כדי שאוכל להאיר את הדרך. עם המפתחות הוא דפק שלוש דפיקות עזות במנעול הדלת. זה היה סימן לרשעים בפנים שאנשים חיים מהעולם האמיתי עומדים להיכנס לבית הכנסת ושהם, השדים והרוחות, חייבים לצאת מבית הכנסת בשבילנו.
כשהדלת נפתחה, הוא לקח ממני את המנורה והשיניים שלי התחילו לנקוש כל כך חזק, שאמא שלי בבית כנראה שמעה. המקום האפל הראשון שבו היו כמה מצבות ישנות אשר נשענו על הקיר, פתאום קם לתחייה. הצללים על הקירות נראו כמו המתים שחזרו לחיים. הרגשתי כאילו הם עומדים לתפוס את צווארי בידיהם ולחנוק אותי. תפסתי את קצה הקפוטה של סבי ומעדתי אחריו בעיוורון, מפחד לפקוח את עיני. אבל בכל זאת הצצתי.
פתאום נשמע קולו של סבי:
"יעקב הרש! פתח את הסידור!"
הד חזר על הפקודה של סבי. הידיים והרגליים שלי הפכו לבלתי נשלטות, כאילו היו בהתקף של קדחת. ניסיתי לפתוח את הסידור, הוא קם לחיים. הדפים השמיעו קול לחישה. הרגשתי שהמתים הם שהופכים את הדפים במאות ידיים ואצבעות.
פחדתי לתת את סידור התפילה לסבי, כי אז אשאר ללא קמע ששומר עלי. כמו כן לא יהיה לי במה לנעוץ את עיני.
"נו," שמעתי את קולו של סבא, "למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"
ההד בבית הכנסת חזר על פקודתו של סבא:
"מצא את הדף בסידור מיד!"
במאמץ רב מצאתי את הדף שעסק בבדיקת החמץ. סבא לקח את סידור התפילה והחזיק אותו קרוב לעיניו קצרות הראייה, גרד פירורי לחם לתוך כף העץ ואמר את הברכה.
עלינו אל הבימה. סבא לקח חתיכת מצה שהייתה תלויה על מסמר מול כותל המזרח.
הפחד שלי פחת במקצת. ירדנו מהבימה, סבא שלי עם המצה ביד. אחר כך ביצענו את חיפוש החמץ החגיגי בין המדפים. סיימנו ויצאנו החוצה. סבא נעל את דלת בית הכנסת.
הרגשתי את האוויר הקר כי הייתי רטוב כולי. רצתי הביתה כאילו חבורת שדים רודפת אחרי. פחדתי להסתכל לאחור, השיער בראשי סמר, הכובע שלי נטה לצד. ככה נפלתי לתוך ביתי, חיוור כמו מוות. אמא שלי נבהלה מאוד, התנשמתי. היא שאלה אותי:
"איפה היית?"
מתנשף עניתי לה:
"הלכתי עם סבא לבית הכנסת לעשות בדיקת חמץ"
היא צעקה בקול לא שלה:
"לקחת ילד בלילה לבית הכנסת לבדיקת חמץ?!"
היא ניגבה ממני את הזיעה ואמרה לי ללכת לישון. היו לי חלומות נוראיים. למחרת סיפרתי לכל הבנים על אומץ ליבי בלילה בבית הכנסת. הם מאוד התרשמו ולא נתנו לי מנוחה, כל הזמן שאלו אם ראיתי את השדים ואם הרגשתי אותם.
"ספר לנו, ספר לנו"
שמחתי לספר להם הכל, אבל על הפחד הגדול והנורא שלי - אף מילה . . .
שמואל השמש
סיפורים רבים סופרו ועדיין מסופרים עליו על ידי מי שהכיר אותו אישית. אפילו בני הדור הצעיר מספרים עליו סיפורים ששמעו מבני הדור המבוגר.
אנסה לתאר את שמואל השמש כמו שהכרתי אותו:
אדם גבוה עם מצח לבן גבוה של איש מלומד, פנים ברורות בצבע ורוד, עיניים כחולות - קצר רואי מאוד, זקן לבן ארוך, בעל הדרת פנים.
תנועותיו היו נינוחות, אך מתחתיהן ניתן היה לזהות אנרגיה. המוח שלו תמיד תכנן איך לעזור לנזקקים בצורה הטובה ביותר. שמואל השמש הכניס שמחה וצחוק לבתים. הוא היה יהודי מסור שהייתה לו דרך משלו לתת צדקה - תמיד מתן בסתר. הדבר החשוב ביותר עבורו היה לחתן נשים יתומות ובודדות.
שמואל השמש התפלל תמיד בבית המדרש בשמחת תורה. אם היה צורך לחגוג ברית מילה, חתונה, או לקרוא בתורה בשמחת תורה - הוא התפלל בבית הכנסת. בזמן קריאת התורה הוא היה הולך לביתו, לוקח שק תפוחים גדול ושם אותו על המרפסת בקדמת בית הכנסת.
הוא היה עומד שם לרגע וחושב, עטוף בטליתו. לפתע היה מזדקף, מביט למטה אל הילדים ואל המבוגרים שנאספו עטופים בטליתותיהם, לוקח שני תפוחים בשתי ידיו וצועק:
"צאן קדושים, מה, מה, מה!" ואז חזק יותר: "מה, מה, מה!"
לאחר מכן היה זורק את התפוחים אל הילדים ואל המבוגרים והם היו תופסים אותם. ואז הוא היה צועק שוב: "צאן קדושים!" בפעם הזאת, הצעירים והמבוגרים היו מגיבים: "מה, מה, מה!"
לאחר אכילת סעודת החג בבית, ילדים היו מתאספים בביתו של שמואל שמש. שמואל, לבוש בחלוק לבן, היה מחלק לילדים שקים או סלים. לאחר מכן הוא יצא לכל רחבי העיר, אחריו חבורה של נערים שמחים, שרים, רוקדים וצועקים: "צאן קדושים, מה! שוב חזק יותר, מה, מה!" כך הוביל שמואל שמש הרועה את הכבשים הקטנות מדלת לדלת של היהודים העשירים שמילאו את השקים בחלות, בעוף, בפירות ובממתקים.
היהודים העשירים ידעו שכל מה שהם נותנים יינתן לנזקקים. הם כיבדו את שמואל שמש בכוס משקה. כמה שיותר משקה - יותר אש - יותר שירה – – –
שמח, אך לא שיכור, היה שמואל מוביל את התהלוכה ברחבי העיר. אפילו הגויים כיבדו אותו ובירכו אותו: "שמולקה!". לפני תפילת מנחה הגביר הרועה את שירתו. את השקים והסלים הניחו כולם בבית המדרש שם המתין קהל רב לשמוע את שמואל השמש עורך את תפילת מעריב בנוסח של תפילת הגשם. כולם עזרו לו והצטרפו לשמחה. חיים יהודה הבדחן של העיירה ניגן בכינור שלו, כך גם נגן נוסף עם הקונטרבס הגדול שלו והמתופף עם התוף שלו (אני חושב שזה היה בנו של חיים יהודה). לאחר תפילת ערבית, ארגן שמואל שמש את הקהל לריקוד מעגלים גדול סביב הבימה. כולם שילבו ידיים או שמו ידיים אחד על כתפו של האחר והלהקה ניגנה:
"שישו ושמחו בשמחת תורה!"
כולם רקדו ושמואל שמש ציווה על כולם:
"חזק יותר! בשמחה יותר! הרימו את הרגליים! שישו ושמחו בשמחת תורה!"
מאוחר יותר היה עולה על הבימה ודופק על הדוכן. כולם היו משתתקים. לאחר מכן היה מקריא את המחירים של מוצרי המזון השונים, של העצים להסקה ושאר הצרכים לחורף. המחירים היו כל כך נמוכים, למשל: תריסר ביצים - גרוש אחד! ארבעים חבילות עץ – שלושה גרוש! הקהל היה צוחק. הוא היה מברך את כולם בשנה טובה, שנה של שגשוג והצלחה. הקהל היה מתפזר, כולם היו מוכנים לקראת יום העבודה למחרת בבוקר, בתקווה ואמונה בחורף טוב שיבוא ואחריו חג פסח כשר . . .
שמואל שמש היה שולח את כולם מביתו, היה סוגר את התריסים ואת הדלת החיצונית והיה נשאר לבדו כדי לארגן את חלוקת המזון שנאסף לעניים. בערך באחת עשרה בלילה היו מתחילים להגיע אנשים, בעיקר נשים. שמואל שמש היה דואג שאדם אחד לא יראה את השני כדי שזה באמת יהיה מתן בסתר.
חנוכה ושיר על שמואל שמש
חנוכה היה חג גדול ושמח, במיוחד עבור הילדים והנערים מבית המדרש. בחדרים (בתי ספר לבנים צעירים) התקיימו מעט לימודים, ובבית המדרש בכלל לא למדו. קיבלנו דמי חנוכה, שיחקנו את משחק הסביבון, והבנים הגדולים שיחקו משחקי הקלפים. אבל כל ההנאות האלה לא היו כלום בהשוואה להנאה שהיתה לנו, הבנים, כאשר פעם בשנה, בחנוכה, יכולנו להסתדר עם שמואל שמש. שנה שלמה הוא לא נתן לנו להסתובב או לרדוף אחד אחרי השני בסביבת הבימה בבית המדרש.
שמואל שמש היה רודף אחרי הפרחחים הבלתי ממושמעים וקול האריה שלו היה מהדהד בכל המדרש:
"אני אקרע אתכם לגזרים, פרחחים, שקט!"
בחנוכה לא הייתה לו שליטה עלינו. הוא היה אומר את הברכות על נרות החנוכה בבית המדרש לפני תפילת ערבית. הייתה לו מנורת חנוכה גדולה מפליז שהוא היה תולה על הקיר כל שנה, לפני חנוכה. המנורה הייתה תלויה בחזית מעל שולחן חסידות קוצק, שולחן ארוך, שלושה צעדים מהבימה.
במהלך חנוכה שמואל שמש היה שומר שבית המדרש יישאר כמעט חשוך בין תפילת מנחה וערבית. האור היחיד הגיע מכמה נרות זיכרון שאנשים הדליקו לכבוד יום השנה למות קרוביהם. לאחר תפילת מנחה, כל הנערים היו נעמדים על הספסלים מסביב לקירות שבהם למדו מבוגרים ליד שולחנות. כאילו במקהלה מתוכננת היטב, נשמעו קולות הילדים:
"הוא בא! הוא מגיע!
הוא מזמן! הוא מזמן!
הוא מדליק! הוא מדליק!
הוא לא יכול ללכת הלוך ושוב,
הוא כבר לא יכול לעשות את זה!" –
שמואל שמש היה ממהר אל הספסלים עם רצועה ביד. הילדים היו נעלמים מתחת לשולחנות. כשהסכנה חלפה היינו חוזרים לאותן עמדות ומתחילים שיר חדש:
"שמואל שמש בא,
רגליו פרושות,
זקנו מסורק,
מכנסיו קרועים, -
הו! הו! הו! – הו! הו! הו!"
גם המבוגרים היו נהנים מהמשחק השובב שלנו. המשחק נמשך עד שהגיע הזמן לברך ולהדליק את נרות החנוכה.
כששמואל שמש הדליק את הנרות, המקהלה הייתה צועקת:
"הוא מדליק, הוא מדליק, הוא מדליק!" – – –
כששמענו את המילים "ברוך הוא וברוך שמו", ידענו ששמואל שמש סיים את הברכה. אי אפשר היה להשתיק את הילדים. המבוגרים הקרובים אליו נתנו לו סימן והוא התחיל לשיר שיר לחנוכה וכולם הצטרפו. כך זה נמשך בכל שמונת ימי החנוכה, שנה אחר שנה.
פורים
בעלי המלאכה וכן אלו שלמדו בבתי מדרש התחפשו בתחפושות שונות במטרה לאסוף כסף כדי שגם העניים יוכלו לחגוג את חג הפסח הקרוב כמו שצריך. חלק מהעניים התחפשו בתחפושת של קבצנים כדי שיוכלו לאסוף לעצמם נדבות . . .
לקבצנים המחופשים הייתה שיטה. הם מדדו את העיירה לאורכה ולרוחבה, כדי להיות האחרונים להגיע לבתיהם של שני האנשים העשירים ביותר, שהזמינו את כל המחופשים למשתה פורים ושתיית לחיים. אחד העשירים, שאול, התגורר ברחוב הראשי, השני, חיים, היה בעל רישיון בלעדי לייצור משקאות חריפים ובבעלותו היה גם בית מרזח, מול ביתו של שלום וולף.
המחופשים הציגו הצגות לפורים, שרו, רקדו וטעמו מכל המטעמים. חלק מהשחקנים התאספו בטברנה של חיים כדי לשתות עוד משקאות חריפים, בירה, יין, לאכול בשר, אווז צלוי, צוואר ממולא וקורקבנים. גם שלושת הכליזמרים עם יהודה גרב בראשם הגיעו לחיים ושוב כולם אכלו, ניגנו ורקדו.
שמואל שמש היה מתחפש בליל פורים ובמהלך שושן פורים. אף אחד בעיר לא הצליח לזהות אותו. אנשים היו מהמרים זה עם זה אם הם יכולים למצוא אותו ואז מחפשים בכל העיר. הם היו מסתכלים בזהירות על כל זר: קבצן, גרמני עם חצוצרה, משחיז סכינים, חייל.
ביום שאחרי פורים הפך שמואל שמש לשחקן בהצגה גדולה.
פעם אחת, בליל פורים, הופיע שמואל שמש, מחופש לגרמני עם זקן שחור ומתולתל, לשתות משהו בבית המרזח של חיים. הוא הבחין, בין שאר המחופשים, בצעיר יפה תואר, עם שפם שחור ופאות, לבוש בגדי אצולה. הצעיר היה משה שלום, בנו היחיד.
משה שלום היה בחור יפה תואר, מחופש היטב, רקדן טוב, הוא היה כבר חצי משכיל שלמד גם לימודים חול. לידו ישב יענקל פייקליק, מחופש לדחליל. יענקל למד להיות "רב" מטעם המדינה, מאלה שלמדו דקדוק בנוסף לשפה הרוסית.
שמואל שמש ידע לדבר רוסית. הוא התיישב לידם, שתה שנאפס ודיבר איתם ברוסית. הצעיר האלגנטי מזג לו משקה ועוד משקה. נראה כי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". שניהם ידעו לשתות. שמואל שמש ביקש מהנגנים לנגן והזמין את הצעיר לרקוד איתו. שניהם רקדו במהירות ובקלילות. הבחור מצא חן בעיני שמואל והוא לחש לו ביידיש:
"של מי אתה ממזר קטן?"
הצעיר שתק. לאחר הריקוד הם חזרו לשתות. יענקל מדבר רוסית, הם שותים, הנגנים מנגנים ריקוד מהיר ועליז ושמואל שוב מבקש מהצעיר לרקוד והסיפור חוזר על עצמו.
זה קרה עוד כמה פעמים עד שלפתע פרץ שמואל בצחוק ואמר בקול רם לכל הנוכחים:
“אתם יודעים מה! הצעיר הזה, (הוא מצביע עליו באצבעו) לא יכול להיות אחר מלבד הממזר הקטן שלי!"
נכנסתי הביתה. אף אחד לא היה שם. על השולחן הייתה מנורה וכמה פקקים שרופים מבקבוקים. חזרתי החוצה שם שמעתי ילדים צועקים, חלקם צווחים כמו חזירים. רצתי לכיוון שהקבצן הלך וראיתי שכמה ילדים סובבו את הקפוטות הארוכות שלהם לתוך מה שנראה כמו מעגל של זנבות חזירים, הם הכניסו את הזנבות לפה שלהם ונאקו בקולות של חזירים. גם אני הצטרפתי למעגל, הקבצן הרים את המקל שלו וצעק עלינו בקול צרוד שהוא יהרוג אותנו עם המקל שלו.
לפתע הגיעו כמה יהודים ונזפו בנו בחריפות, צעקו שיספרו להורים שלנו. יהודים אחד אמר לי:
"אוי, נכדו של שמואל שמש, פרחח גדול, חכה עד שאספר לסבא שלך, הוא ימשוך לך את האוזניים כל כך חזק שלא תצליח להניח אותן על הכתפיים שלך".
הקבצן הלך לכנסייה והתיישב ליד הזקנים, הוציא מהשק חתיכת דג מלוח ולחם והתחיל לאכול. הוא הניח לידו קערה שלתוכה השליכו הגויים העוברים ושבים מטבעות.
מאוחר יותר הפך הקבצן הזה לסוחר יהודי גרמני שהסתובב בשוק. אחר כך הוא נכנס לפונדק על הכביש המהיר ללובלין. הבעלים היהודי של הפונדק היה קמצן גדול, מעולם לא תרם לצדקה. איש לא חיבב אותו. שמואל שמש שהיה מחופש לגרמני, הזמין ארוחה משובחת, מעט משקה חריף ודיבר גרמנית. בעל הפונדק התיישב ליד הגרמני והחלה שיחה. הגרמני טיפל בו במשקה חריף והם המשיכו לשתות ולדבר.
היהודי קם והודה לגרמני על הכיבוד. הגרמני המשיך לשתות ולא שילם. כשהבעלים פנה הצידה כדי לענות למישהו, קפץ הגרמני במהירות אל הדלת ורץ החוצה. הוא רץ לחנות של איצ'ה שנייר. אדם אחר (לדעתי קראו לו ישראל בלקס) רץ אחריו כשהוא צועק:
תפסו את הגרמני!"
זעקה עלתה מהשוק:
"תפסו את הגרמני"!
תפסו אותו והיהודי ששתה איתו סיפר לכולם איך הגרמני אכל ושתה הרבה ולא שילם. הגרמני אמר שגם היהודי שתה הרבה. היהודי אמר שהגרמני כיבד אותו. הגרמני אמר שהוא לא יכול להרשות לעצמו לשלם. לאחר מחלוקת ארוכה בין השניים, אמר הצעיר החזק לגרמני:
"עליך לשלם! אם לא, נשבור לך את העצמות!
הגרמני הגיבי:
"בסדר, אבל אני רוצה לשמוע כמה אני חייב לו".
היהודי חישב:
"בקבוק של "תשעים", רבע אווז, קורקבנים, גזר מבושל (צימעס) וצוואר ממולא".
הגרמני אומר:
"אין לי כסף!"
כמה גברים התחילו לנער אותו ונראה היה שבקרוב יגיעו מכות. אז אמר הגרמני:
"מה דעתכם, האם שמואל שמש צריך לשלם לו על ארוחה?".
כולם פרצו בצחוק ובצעקות, הצעיר החזק ביקש משמואל שמש לסלוח לו. בעל הפונדק עזב את המקום בקללות. הסיפור הזה נודע ברבים, גם במקומות רבים מחוץ לקורוב.
התרחשות דומה
פעם אחת חל שושן פורים ביום יריד השוק. כל המוכרים והמתווכים היו שם וניסו להרוויח משהו. גבר גרמני הגיע ליריד, נושא דוכן על כתפיו. הוא עצר באמצע השוק, העמיד את גלגל ההשחזה שלו וקרא לנשים להביא לו את כל הסכינים, המספריים, הגרזנים והמסורים שלהן כדי להשחיזם. נשים רבות וגם עניים הביאו לו את כל הכלים שלהם להשחזה. עד מהרה היה הגרמני עסוק מאוד, עסוק בהשחזתם. הוא מעולם לא התמקח עם הלקוחות שלו על המחיר. כל מה שהם נתנו לו הוא קיבל. הנשים שיבחו אותו: גרמני טוב, מה שתשלם לו הוא לוקח ואומר "danke schoen" (תודה רבה, בגרמנית)..
לאחר מספר שעות של השחזה הגיעה אישה בריצה אל המשחיז עם סכיניה וזעקה: "כל הסכינים שלי לא חותכים!", עד מהרה הופיעה אישה אחרת: "אוי, הוא הרס לי את המספריים, הם לא גוזרים!". הגרמני שתק. עד מהרה היה מעגל של נשים יהודיות סביב משחיז הסכינים, כולן התלוננו במרירות על כך שהסכינים, המספריים והגרזנים שלהן לא יחתכו מעכשיו.
הגרמני שמר על שתיקה. כאשר יותר ויותר נשים באו בריצה, כולן מוחות בקול על כך שהגרמני לא היה השחיז ורימה את כולן. הקהל גדל, רועש יותר, כולם רצו לראות מה יקרה. הגרמני הפסיק להשחיז, ניגב את פניו, הביט בנשים אך לא אמר דבר. אבל עכשיו הגיעו שתי נשים עם בעליהן והצביעו עליו. שני הגברים הבריאים אמרו לגרמני: "שלם בחזרה! שלם על המספריים שהרסת!", חלק מהקהל מסביב התחילו לצעוק:
"מגיע לגרמני שישברו לו את העצמות!".
צעיר אחד ניגש אל הגרמני, תפס אותו בצווארון הפרווה של המעיל וטלטל אותו:
"שלם או תשחיז מחדש כמו שצריך!''.
הגרמני התפתל במהירות ובידו סכין אמר: "אני אהרוג את כל מי שנוגע בי!", הצעיר קפץ אחורה. הגרמני צעק: "כולכם חושבים ששמואל שמש הוא משחיז סכינים?! אבי וסבי לא היו משחיזים! אבל ליהודים עניים אין כסף לפסח, אז מישהו צריך לאסוף עבורם!".
כמה נשים ירקו, "טפוי . . . זה ממש שמואל שמש!".
צחוק מהדהד בא בעקבותיו והנשים שינו עד מהרה את דעתן והפכו רכות לב:
"ר' שמואל, שתזכה עוד שנה לבריאות טובה ולשגשוג כדי להטעות אותנו שוב!".
כוס אלכוהול עם כופתאות גבינה
לשמואל שמש היה מעין חוק לא כתוב שכולם מילאו אותו כמעט במאה אחוז. אם שמואל שמש הוזמן לחתונה כקרוב משפחה, כחותן או חבר, לא בתור השמש, אז שמואל שמש היה דואג שיכינו ארוחה ללא בשר לאורחים בבוקר שאחרי החתונה. הארוחה הייתה צריכה להיות מורכבת מכופתאות גבינה מבושלות שהוגשו עם קינמון, חמאה ושמנת חמוצה.
הכסף לארוחה זו הגיע ממקורות שונים. לפעמים, החותן העשיר היה משלם על הארוחה, לפעמים הם אספו כסף. כאשר החותן העשיר היה עקשן וסירב לשלם עבור הארוחה, שמואל שמש מצא דרך לגרום לו לשלם.
פעם הייתה חתונה של עניים, הם היו אנשים טובים, עדינים ודתיים מאוד. מספר בעלי נכסים עשירים היו שם כאורחים.
שמואל שמש היה "שר המשקה", והוא חילק משקאות קטנים מאוד, בקושי מספיק כדי להרטיב את השפתיים. אמרו לו בעלי הנכסים:
"רב שמואל, מה דעתך על עוד קצת!"
שמואל שמש השיב: "גם אני רוצה ואפילו רוצה יותר ממכם. אני אביא את האלכוהול שלי ואמזוג לכוסות.
"כן, כן, ר' שמואל", נשמעו קולות בעלי הבתים, כאילו היו כבר שיכורים.
שמואל שמש עזב את השמחה, הלך הביתה וחזר עם כמה בקבוקים של ספירט תשעים אחוז. הוא מזג לכוסיות וגבה חמש קופיקות לכוסית. בעל הבית אשר קיבל את המשקה הראשון, בלע אותו והעווה את פניו, אבל הוא רצה שגם האחרים ישתו ושיקבלו את אותה "הנאה". כך זה נמשך, כי אף אחד לא רצה להיות היחיד שהולך שולל.
הם שתו כולם, העוו פניהם ובקשו בקבוקים נוספים. רק לאחר שנמכרה הכוס האחרונה, הם פרצו בצחוק. הם שילמו על מים במקום אלכוהול. אז קרא שמואל שמש:
"מחר בבוקר תהיה ארוחה לכולם עם כופתאות גבינה!"
היה יהודי מקורוב אשר השתדך עם יהודי עשיר מוורשה. החתונה התקיימה בקורוב. כולם התכוננו לחתונה הרבה זמן.
המחותנים הגיעו בתהלוכה מפוארת כיאה לעשירים. הם הביאו איתם שידות ומזוודות רבות מלאות כל טוב. הם הגיעו כמה ימים לפני החתונה עם קרובי משפחה רבים וחגגו כל יום במסיבות, בהן הגישו עוגות, שטרודלים ומאפים מכל הסוגים, אבל רק לצד שלהם. את המחותנים ואת האורחים מקורוב לא הזמינו לחגיגה . . .
במהלך החתונה הם שמרו מרחק וחגגו בנפרד. העניים של קורוב היו מתחת לכבודם. שתי המשפחות היו מסוכסכות ונסערות. בני המשפחות מקורוב לא יכלו לסבול יהירות כזו. צריך ללמד אותם לקח!
שמואל שמש היה אורח בחתונה. ההתנהגות המתנשאת והבלתי הולמת של משפחות ורשה העשירות הרגיזה אותו מאוד. לאחר ארוחת החתונה ובמהלך ריקודי המצווה הראשונים הוא נעלם. הוא חיפש ומצא את השידות שהביאו איתם אנשי ורשה לחתונה. הן היו נעולות.
הכליזמרים ניגנו בעליזות. השמחה והריקודים נמשכו עד אור הבוקר.
שמואל שמש נעלם שוב בינתיים. הוא עלה לקומה השנייה, מצא כמה שידות של המחותנים מורשה אבל כולן היו נעולות בשבעה מנעולים. הוא עבר בשקט וראה במיטה את המחותנת, ישנה בשמלת המשי שלה, עם שרשרת זהב על צווארה. שעון הזהב שלה היה מונח לצדה. מהודק בשרשרת לשמלה שלה על החזה. שמואל שמש, למרות שהיה כהן ונאסר עליו באיסור חמור להתקרב לאישה זרה, התקרב בשקט אל החמות והוריד בגניבה את כל תכשיטיה. הוא יצא מהחדר, סגר את הדלת, ירד חזרה למטה, ניגש אל המחותנים מקורוב, קרא לכמה חברים ואמר להם:
"חברים, מחר בבוקר יהיו לנו לא רק כופתאות גבינה, אלא גם עוגת דבש ואלכוהול! אולי נקבל גם שמונים פאונד של עץ לחמם את בית המדרש!
לאחר מכן עזב והלך להתפלל בבית המדרש.
מספר שעות לאחר מכן נשמעו צרחות מהקומה השנייה. נוצרה מהומה, ריצות ודחיפות רבות. המחותנת עמדה בשיער פרוע, מבוהלת, צעקה בקול רם: "כל התכשיטים שלי נגנבו!" החותנת שאגה, החותן בער מכעס. האורחים מקורוב חייכו לעצמם . . .
כך נמשכה הדרמה עד שחזר שמואל שמש מבית המדרש ואמר:
"איני מאמין שגנבו לכם את התכשיטים. אם תתנו חסות לארוחה חלבית בבוקר ותתרמו עבור חימום בית המדרש, התכשיטים שלך יופיעו שוב. ידוע שבביקורי מחותנים צריכים לבוא לבית המדרש להתפלל, לקרוא שיעור בתורה, ולתת תרומה לבית המדרש!".
האווירה נעשתה עליזה. אלכוהול הוצא למסובים, יין ומטעמים רבים הופיעו, ושתי עגלות של עצים נקנו עבור בית המדרש. שמואל שמש התחיל לחגוג, הוא חילק מחבתות נחושת, מערוכים, כלי בישול וכלי ניקיון. שמואל הפך להיות המנצח של התזמורת הזו. כולם רקדו ושרו. המבקרים מורשה רוקנו את תיבות הנסיעה שלהם ושיכורים למחצה שרו:
"אוי, אוי, אוי, אתם תושבי קורוב!
שמואל שמש עורך חתונה ליתומה
פעם הייתה אסיפה אצל פנחס גולדשלגר, שגר ברחוב הראשי. השתתפו זקני הקהילה, נשות נאמני בית הכנסת אשר עוסקות במתן צדקה, נציגי העמותה המטפלת בנישואי בנות יתומות או עניות על ידי הקהילה. כולם נאספו כדי לדבר על גבר מבוגר שהיה צריך להינשא באותו היום. קופת העמותה של "הכנסת כלה" הייתה ריקה. שמלה וזוג נעליים ישנות אולי היו מוצאים איפשהו, אבל מה יעשו עם פאה לראש הכלה, וכמה רובלים לדירה? לחתן הייתה הכנסה קטנה מאוד. בני הזוג יזדקקו לתמיכה, לפחות בהתחלה.
אחד היהודים שאל את פנחס:
"איפה בן דודך שמואל שמש?"
הם שלחו מישהו לזמן אותו והוא הגיע עד מהרה לפגישה. הם דנו שוב בעניין הנדון. לאחר התייעצות ארוכה, קם שמואל שמש ואמר שהוא יחזור בעוד כמה שעות
"בינתיים", כך אמר, "תמשיכו בכל מה שניתן לעשות, תפנו לכמה בעלי נכסים, שלחו לקרוא לרב, לחתן ולכלה והעיקר להביא את החופה לחתונה. אני אדאג לכל השאר".
לאחר מכן עזב את האסיפה.
כעבור שעה עצרה כרכרה ליד ביתו של הרופא נפתלי. מן הכרכרה יצא רופא צבאי, קולונל. הוא היה עטוף בשכמיה רחבה עם בטנה אדומה וחבש כובע של קצין לראשו. כאשר נכנס לבית, קפץ נפתלי מכיסאו ובירך אותו. נפתלי היה אדם אדם מאוד מעודן ואדיב, אצילי בדרך התמודדותו עם אנשים וכן באופן בו התלבש והציג עצמו. הוא נראה כמו פרופסור, שקט וצנוע, היפוכו הגמור של חיים שמואל החובש.
נפתלי, מבוהל, הזמין את האורח, ברוסית, לשבת. הרופא הצבאי ישב והתחיל לספר לו ששמע שמועות לפיהן איכרה מתה לאחר שטופלה בכוסות רוח על ידי נפתלי. "אתה יודע את החוק!"
נפתלי בלע את הלשון ואיבד את המילים. הוא נאבק לשמור על שליטה בעצמו, לשמור על יציבותו.
נפתלי התנצל וקם ממקומו. הוא ניגש לשידה, פתח מגירה, הוציא מאה רובל והניח אותם ליד הרופא. הרופא הניד בראשו: "לא". נפתלי הראה לרופא שתי אצבעות ואמר: "מאתיים!" הרופא אמר: "לא", במקום זאת הוא נתן לנפתלי טפיחה ידידותית על הגב ואמר: "לא צריך כסף, אתה איש ישר ואני מחבב אותך! בוא איתי".
הם יצאו החוצה אל הכרכרה של הרופא הצבאי - "טוב, תיכנס", אמר הרופא. הרופא אמר לנהג לנהוג לטברנה של חיים פופינטור ושם שתו כמה כוסות אלכוהול. נפתלי חש שאבן נגולה מעל לבו והפך להיות עליז. הרופא הזמין שני אווזים צלויים, צלי של קורקבנים, הרינג כבוש, לחם, חבית בירה, כמה בקבוקי וויסקי ועוד כמה דברים קטנים. כל זה הוכנס לכרכרה של הרופא ונפתלי שילם על הכל. הרופא ביקש מנפתלי לבוא איתו לאנשהו והם נסעו לרחוב הראשי. נפתלי תהה: לאן הרופא לוקח אותו? הרופא עצר את הכרכרה בביתו של פנחס, הנהג קיבל שכרו והתבקש לשאת הכל פנימה. כשהרופא ונפתלי נכנסו הביתה, כולם שם נבהלו. נפתלי הסתכל על כל הנוכחים, הרבה נשים וגברים, הרב, חופה לחתונה, הרבה נרות דולקים. הוא לא הצליח להבין מה קורה.
שמואל שמש פשט את השכמייה הגדולה, הוציא את זקנו הארוך, אותו קיפל באומנות סביב צווארו כדי שייראה הרבה יותר קצר ועגול, ואמר לנפתלי:
"בשם נציגי הקהילה שהתאספו כאן, אנו מבקשים ממך להיות האיש הטוב בחתונה היום, של שני היתומים האלה.
נפתלי אחז בשמואל שמש ואמר: "שמואל, זה אתה?! באמת הולכת אותי שולל. שיחקת משחק טוב אבל מה שעשית כאן היום הוא באמת מעשה טוב מאוד. עשית מצווה גדולה".
שמואל שמש פנה אל הכלה ואמר לכליזמרים: "תנגנו משהו עצוב בזמן שהכלה מכוסה הינומה!".
הוא התחיל לשיר מנגינה עצובה, אשר מנגנים באופן מסורתי כאשר הכלה מוכנה לטקס החתונה. כל האחרים שם ליוו אותו: אוי, אוי, אוי. שמואל שמש הושיב את הכלה בליווי פסוק משובח שידע וכולם שם ליוו אותו בצורה מושלמת בחריזה ובקצב, כאילו היו כליזמרים בעצמם. הנשים בכו. הכלה בכתה.
התקיים טקס חתונה משובח עם מתנות חתונה רבות. שמואל שמש מצא את ה"מכשירים" שלו, מכתש ועלי, מחבתות וכלי בית. הריקודים והשירה נמשכו עד אור הבוקר.
כך ערך שמואל שמש חתונה לשני יתומים.
יכטל הגבאית
אישה זו נשאה על כתפיה את כל צערה ודאגתה של הקהילה. היא תמיד הייתה עסוקה בעזרה לעניים ולחולים ותמיד עבדה עם חיוך על הפנים. בקיץ ובחורף, הקור, הגשם, השלג והרוח לא מנעו ממנה לעזור לנזקקים. ליהודי קורוב היו תמיד חיוכים אוהבים ולבבות חמים עבורה.
היא גם שדרגה חתונות יהודיות בריקוד המסורתי שלה, שהביא שמחה וצחוק לנוכחים. היא שעשעה אותם ומילאה אותם באושר. בעלי המלאכה, במיוחד הצעירים שבהם, היו נהנים איתה, לפעמים לועגים לה, אבל בליבם תמיד אהבו אותה.
ביום חורף קר כאשר הכפור הציק, היית רואה מה שנראה כמו יצור קטן עטוף בצעיף חם ועבה על ראשו, נע במהירות בשלג. אולי חשבתם שמדובר בילד בן שבע או שמונה שאמא, למרבה הצער חולה, שלחה לקנות משהו. לאמא כנראה לא היו נעליים שלמות לעצמה.
רק כאשר השגת את הילד היית רואה את חיוכה של יכטל הגבאית. היא הייתה בדרכה עם מרק למישהו חולה או לאישה עניה בלידה. יכטל הייתה תוססת, תמיד נעה במהירות, כמעט רצה. היא חבשה כובע חום נוקשה מעוטר בשני סרטים חומים, עם כמה פרחים לבנים מחוברים, שהיו תלויים בצד.
היא לבשה חצאית ארוכה שכיסתה את רגליה מעבר לקרסוליה; בוץ האביב היה מקשט את המכפלת. איש בקורוב לא ידע ממה היא מתפרנסת? איך היא מסוגלת להאכיל את עצמה?. היא הייתה כמו דבורה, אף פעם לא היה לה זמן לעצור לשיחה ארוכה עם אף אחד. דיבור של דקה אחת והיא רצה לאסוף תרומות, רגע אחר כך היא רצה לאסוף נרות לקראת תפילת שישי בערב בבית הכנסת, ואף אחד לא עצר אותה. היא מעולם לא הזדקנה ואף אחד לא ידע את גילה. היא תמיד נראתה אותו הדבר. נראה שהיא לא השתנתה מאז אותו יום בו הגיעה לקורוב. בלי נעורים, בלי גיל, היא נראתה נצחית, מוסד בפני עצמה.
היה לה מנהג שהפך למסורת. בקורוב היה נהוג לערוך חתונות בבית הכנסת או בחוץ ליד בית הכנסת. החתן והכלה היו מובלים לטקס ברחובות העיירה עם מוזיקה. לאחר הטקס, היו הכליזמרים מנגנים את ריקוד החתונה המסורתי, ריקוד תוסס ועליז. המנהג של יכטל היה לרקוד מול החתן והכלה עם חלת החתונה הגדולה בידה. השמלה שלה הייתה מורמת מעט ותחובה בחגורת המותן שלה. היא הייתה קופצת, מתפתלת ומנופפת את החלה באוויר, ואז מכוונת את קצה החלה אל החתן והכלה ומנופפת אותה קרוב אל פניהם. שאר אורחי החתונה היו מוחאים כפיים לפי הקצב, במיוחד הצעירים הצוהלים. זה הגביר את ההנאה שלה. היא הייתה מניחה את החלה מתחת לזרועה כדי שתוכל למחוא כפיים בקצב עם האחרים תוך כדי הריקוד. ואז, החלה שוב נראתה מעליה מנופפת ומתפתלת לכל הכיוונים.
כך רקדה יכטל כל הלילה. מעולם לא ראית אותה אוכלת משהו בחתונות והיא מעולם לא נכשלה בריקוד המסורתי שלה אלא אם כן היא הייתה חולה.
פעם אחת מצאתי את יכטל עם פנים עצובות ודמעות בעיניים. זה היה כשמגיפת הכולרה הגדולה השתוללה בקורוב וגבתה חיים רבים. אנשים נפלו כמו זבובים. הגברים הבריאים עדיין ארגנו עמותת הצלה. הם מילאו בקבוקים באלכוהול חזק וחילקו ביניהם את העבודה. הם הלכו מבית לבית לעזור לחולים, מרחו אותם בספירט למניעת ההתכווצויות הנוראיות שניבאו מוות בטוח. ההקאות והשלשולים לא היו כה מפחידים, כל עוד ההתכווצויות האיומות לא הגיעו, עדיין הייתה תקווה. הרבה מהמחלצים היו בין הנפגעים הראשונים, אך זה לא מנע מהאחרים להמשיך בעבודתם.
לפתע הגיעו לקורוב המושל, כמה רופאים ועוזרים. הדבר הראשון שהם עשו היה להפיץ חומצה קרבולית וסיד ואז לצבוע בהם את הבתים, את הגדרות, את השירותים ואת הדוכנים. אחר כך ריססו את כל המקומות המזוהמים והוציאו את ערמות האשפה והזבל. הם לקחו בית גדול והפכו אותו לבית חולים, לקחו מיטות לבית החולים מבתים שאליהם טרם הגיעה המגיפה.
הסייעות עברו מבית לבית עם אלונקות כדי לקחת את החולים לבית החולים. במקביל, מאחורי הבאר, ליד הנהר ליד בית העלמין הישן, בערה אש גדולה שבה נשרפו מיטות העץ וכל מצעי החולה. ההלוויות היו בלתי נגמרות. פתאום התפשט סיפור שכל החולים שהגיעו לבית החולים מדבקים ולכן אנשים עזבו את בית החולים ואיש מהם לא חזר.
עוד שמועה שנפוצה, שכולם, גברים ונשים, צריכים להיזהר מה"תופסים" של האלונקות שלהם. אם מישהו חלה, אחרים היו עומדים על המשמרת ומודיעים למשפחתו של החולה שה"תופסים" בדרכם לבית. משפחתו של החולה הייתה מלבישה את החולה ומשעינה אותו על כיסא. החולה היה אוסף את כל כוחו וממלא תפקיד של אדם בריא עד לסיום החיפוש בבית.
אמא שלי חלתה והודענו לאגודת ההצלה. עלי הקצב וגבר נוסף באו ושפשפו את רגליה בספירט ואמרו לה לא לצעוק למרות כאביה.
כעבור כמה דקות נפתחה דלת הכניסה ויכטל עמדה שם עם פחד בעיניה. היא רעדה, כמו קודחת וצעקה בקול לא שלה, "מהר, הם באים!" ואז היא נעלמה לתוך הלילה.
הבית הפך לסופה של פעילות. הלבשנו את אמא. היא הייתה צריכה לשחק את התפקיד שלה ואנחנו את שלנו. הושבנו אותה על כיסא ליד מיטתה, אבא ישב וקרא ספר והילדים שיחקו ליד כאילו שום דבר לא יוצא דופן. ואז נפתחה הדלת ברעש ושלושה גברים לבושים בז'קטים ומכנסיים לבנים נכנסו פנימה. הם הסתכלו עלינו, אנחנו הסתכלנו עליהם. אמא הצליחה למלא את תפקידה והגברים הלכו. מאוחר יותר, אמא החלימה, אבל אני לא יכול לשכוח את הצעקה המוזרה של יכטל, את הפחד והאימה שהיו בעיניה. אני חושב שזו הייתה הפעם היחידה שראיתי את יכטל בלי חיוך על הפנים.
שמואל שמש טובע
יום שישי אחד אחר הצהריים, בשעה שכולם התכוננו לפגוש את השבת הקדושה, השמים התכסו בענן סמיך, היום החשיך והחום הפך לבלתי נסבל. אנשים בקושי זזו בחום המחניק שקורוב לא חוותה הרבה שנים. הבגדים נדבקו לגוף. הנשים שאפו חלה לשבת, הזיעו בשפע, ואלו שחיממו את התנורים להכנת הטשולנט (חמין) לשבת, גם הם לא ליקקו דבש. הכל נעשה בלי כוח, בלי אנרגיה, בלי הרצון לעשות את זה. היה קשה לנשום, לזוז, לעבוד - הכל היה קשה.
לא ירד גשם ולא היו רעמים, אבל כולם הרגישו שבקרוב תגיע סערה. אנשים ניסו לעשות כל אשר ביכולתם לעשות לפני פרוץ הסערה. הם הלכו אל המים הקרירים כדי לטבול את עצמם בטבילה לקראת השבת, רבים הלכו לבית המרחץ. כמעט כולם היו בבתים או ליד מקווי מים. רק כמה ילדים קטנים נראו מתרוצצים בניסיון לתפוס ציפורי קיץ.
האמהות התקשו להכניס את ילדיהן פנימה, כדי לקרצף את ראשיהם הקטנים בנפט, לשטוף אותם לקראת הדלקת נרות שבת. אפשר היה לשמוע את האמהות קוראות:
"חנ'לה, מויש'לה, ציפ'לה! איפה אתם?"
פתאום התחילה מהומה. אנשים צעקו, כולם רצו אל הטחנה ומשם אל ארון המפתחות. נשמעו קריאות אזעקה:
"שמואל שמש טובע!"
שמואל שמש היה השחיין הטוב ביותר כמעט בכל מחוז לובלין, לא רק בקרב יהודים, אלא גם בין הגויים. יכולתו הייתה ידועה גם מחוץ לקורוב. סגנון השחיה שלו היה מופתי. מרחוק הוא נראה גבר גבוה, בעל זקן לבן, שפלג גופו העליון כאילו מרחף מעל פני המים. לאחר כל תנועה, גופו היה נע קדימה מספר אורכים. קראנו לזה בקורוב "שחיה יבשה". אף אחד אחר לא יכול היה לשכפל את סגנון השחייה של שמואל שמש.
שחיית הגב שלו הייתה כל כך מהירה שסירה לא הייתה מסוגלת לעמוד בקצב שלו. הוא יכול היה "לעמוד" במים עמוקים ולגזור את ציפורניו מבלי לרעוד, כאילו הוא עומד על הקרקע. הוא היה לוקח רגל אחת בידיו ועם הרגל השנייה שוחה כמו גלגל. אף שחיין אחר בקורוב לא יכול היה ללמוד את הטריק הזה.
בקורוב היו שחיינים טובים. הרב הזקן היה שחיין טוב שראה עצמו שני לשמואל שמש. אז איך קרה ששמואל שמש טבע?
מעשה שהיה, כך היה: דייגים שילמו עבור הזכות לדוג בנהר. הגשמים האחרונים מילאו יתר על המידה את הנהר ואת הסכר. כשזה קרה, שערי הסכר הוסרו כדי לתת לעודפי המים לזרום למטה לצד השני של הגשר.
הדייגים פרשו את הרשתות שלהם בנהר וגם מסביב לטחנת הקמח. הפריץ, בעל הקרקע, נתן להם אישור להוריד את מפלס המים בנהר והטוחנים הרימו את שערי הסכר גבוה מאוד. במצב זה, זה הפך לבלתי אפשרי לשחות ליד הטחנה ובכלל לשחות על פני נהר קורובקה שהיה במרחק של כמעט שני שליש קילומטר מהטחנה. הזרם היה חזק מאוד ולנסות לשחות ליד הסכר, היה מסוכן מאוד, סכנת מוות.
שמואל שמש היה קצר רואי מאוד. הוא לא ראה את הזרם החזק ולא ראה את הסכנה. חוץ מזה, שמואל שמש היה שחיין מאוד בטוח בעצמו, אשר חשב ששום דבר רע לא יכול לקרות לו. הוא נכנס ליד טחנת הקמח בצד קצת יותר רחוק מהגשר. עד מהרה הבחין שהוא שוחה במקום אחד. הוא לא יכול היה לשחות בחזרה לקצה ולצאת. המים משכו אותו לכיוון הגשר שבו הזרם החזק והצניחה במפל פירושה - מוות. הוא ניסה לשחות באלכסון נגד הזרם, לאורך הצד של הטחנה, בתקווה שבהדרגה הוא יצליח להגיע לצד של הטחנה, אבל הוא לא הצליח.
הוא נאבק במלאך המוות. שום דבר לא עזר. הוא חתר במים בידיו ולא התקדם. הזרם משך אותו יותר ויותר אל הגשר שבו היה המפל הגדול, בעומק של כשישים מטרים. שמואל שמש המשיך להיאבק, אך כוחותיו אזלו. אנשים בקרבת מקום צעקו:
"שמואל! שמואל! אל תוותר! שחה לצד!"
לא היו להם אמצעים להצילו. לא היה להם חבל לזרוק אליו כדי לאחוז בו, כדי שיוכלו לשלוף אותו מהמים. אנשים השתרעו על הקרקע. שני אנשים החזיקו את האדם הראשון, אחרים החזיקו בשני, וכן הלאה, ויצרו שרשרת אנושית. בידיים מושטות הם צעקו:
"רב שמואל, תחזיק מעמד עוד קצת, שחה לכאן!"
הם לא הצליחו להגיע אליו. מאות אנשים באו בריצה, הנשים צרחו, בנותיו ונכדיו באו בריצה, כולם בכו וצעקו. ואז קרא שמואל שמש:
"יהודים! תוודאו שהזרם לא יוביל אותי רחוק מדי! כדי שלא תצטרכו לחלל שבת! הנשימה האחרונה שלי מגיעה!"
ואז הגיעו לאוזניו זעקות בנותיו: "אבא, אבא יקר, אנא הצל את עצמך!" שמואל שמש מצא כוחות חדשים. הוא התחיל לעבוד. מיישם את כל כישורי השחייה שלו, הוא התחיל לאט להתקרב אל הקצה שבו שכבו אנשים בידיים מושטות. השרשרת האנושית התקדמה אל תוך הנהר, אנשים נצמדו זה לזה ככל יכולתם. קריאות קבועות של, "קצת יותר! אל תפסיק! המשך לשחות!", נשמעו. בהדרגה הצליח שמואל שמש להתקרב אל הידיים המושטות שאחזו באצבעותיו, ואז לידיו. ואז נגררה השרשרת האנושית עם שמואל שמש קרוב יותר לקצה הגשר. הם הצליחו לשלוף אותו החוצה, השכיבו אותו על הקרקע וכיסו אותו בחולצה. הנשים גורשו משם כדי למהר והדליק את נרות השבת.
למחרת, בשבת, ברך שמואל שמש את "ברכת הגומל" והזמין את כל המתפללים לקידוש.
דוד "על השיר"
כשהייתי ילד צעיר, נמשכתי לבתי המלאכה הקטנים של החייטים, אהבתי לראות איך הם עובדים, איך הם תופרים במכונות שלהם, איך הגלגל מסתובב כל כך מהר, איך חתיכות הבד מתאחות ובגד מופיע מתוך המכונה.
הייתי מאוד ביישן כשהייתי צעיר, פחדתי להיכנס לבית מלאכה של חייט ללא הזמנה. אבל כשאמא שלי שלחה אותי לחייט כדי להכין לי בגד כלשהו מן המעיל הישן של אבי, שמחתי הייתה בלתי ניתנת לתיאור. יכולתי אז לראות אותם תופרים ולשמוע אותם שרים. בין כל קבוצות החייטים היה תמיד מישהו עם קול משובח אשר נשמע עד למרחוק. רעש מכונות התפירה היה מלווה את שירתם.
לחייטים תמיד היה זמן לספר בדיחה, סיפור, או להתחכם עם מישהו. אם נער היה בא ללמוד את המקצוע, החייטים והבעלים עצמו היו שולחים את הנער לבית מלאכה אחר כדי לבקש חזרה את המספריים ה"עדינות". בית המלאכה הזה שלח את הילד לבית מלאכה שלישי, וכן הלאה. הנער היה מבלה את כל היום במעבר מבית מלאכה אחד לאחר וחוזר מותש, מסכן, אומר לבעלים שהחייט האחרון אמר שהם מזמן החזירו את המספריים ה"עדינות".
בתי המלאכה של החייטים היו תמיד מקומות שמחים, במיוחד אם נשים צעירות עבדו שם. תמיד נשמעו קולות שירה וצחוק.
סדנת החייטים השמחה ביותר הייתה אצל דוד ב"על השיר". למה קראו למקום ב"על השיר"?, אני לא יודע. דוד היה איש עני אבל שמח תמיד. אם היו מזכירים את שמו, אנשים היו מחדדים את אוזניהם כדי לשמוע על המתיחה האחרונה שלו ואיך הוא הוליך מישהו שולל.
דוד היה בגובה ממוצע, רזה, חיוור, עם מצח גבוה של חוקר תלמוד. עיניו הקטנות נעו במהירות. היה לו חיוך קבוע על שפתיו וזקן קטן ומחודד. הוא תמיד לבש מעיל בחוץ, אבל הוא מעולם לא היה מכופתר. זה היה בגלל שהכפתורים היו חסרים או בגלל שהוא פשוט לא שם לב כי היו לו דברים חשובים יותר בראש, כמו לחשוב על מי הוא יכול להערים היום וליצור קצת עליזות.
כאשר אמא וילד היו נכנסים לסדנה שלו להזמין משהו, הוא היה פוגש אותם בחיוך רחב ולא אומר כלום. הוא פשוט הקשיב.
אחר כך נתן לאמא פיסת בד שתחזיק וזוג מספרים לילד. בינתיים הוא המשיך את המדידה והגזירה שלו. האמא המשיכה להחזיק את פיסת הבד, הילד את המספריים, מחכים שיגיד להם מה לעשות. דוד היה מתעלם מהם לחלוטין, כאילו אף אחד בחנות. זמן רב עבר עד שהאמא הייתה שואלת את עצמה כמה זמן היא תצטרך להמשיך ולהחזיק את פיסת הבד, והילד המסכן התעייף מהחזקת המספריים. לבסוף הייתה האם פונה אל דוד באותה שאלה: כמה זמן עליהם להישאר עומדים ואוחזים?
דוד היה מושך בכתפיו ועונה: אתם יכולים להניח אותם בכל עת.
דוד "על השיר" תעתע ביהודים, בגויים, אפילו במשטרה. קרה לפעמים שהוא היה בסכנת מכות בגלל התעלולים שלו, זה לא עצר אותו. גויים היו מאיימים שיענישו אותו, זה לא הרתיע אותו. לעשות תעלולים על אחרים היה חלק מהטבע שלו.
פעם אחת כאשר יצא לטייל בעיר, הוא נתקל בשני נהגים גויים, שעמדו ליד עגלותיהם המלאות בעץ. השניים ניהלו שיחה ידידותית וצחקו. דוד ניגש אל הקרונות, בחן את העצים ושאל את שניהם כמה הם רוצים עבור העצים שלהם. נהג אחד ניגש לדוד ואמר את המחיר לעגלה שלו. דוד ענה: "טוב!", הוא שאל את הנהג השני כמה עבור המטען שלו. הנהג נתן את המחיר ושוב דוד אמר: "טוב!"
דוד ביקש מהנהגים להעביר את העצים לביתו. הוא הראה להם את הדרך והם הלכו אחריו. הוא הוביל אותם אל מתחת לבית המדרש, קרוב לדלת ביתו של שמואל שמש, שם ביקש מהם לפרוק את העצים. לאחר מכן הוא הלך לביתו. שמואל שמש יצא וראה את שני נהגי עגלות פורקים מטען גדול של עצים. הוא לא חשב על זה כלום, בהנחה שיהודי עשיר תרם את העצים כדי לחמם את בית המדרש, הוא לא שאל כלום.
כשהנהגים סיימו לפרוק את העצים, הם נכנסו לבית. שמואל שמש ביקש מאשתו לתת לנהגים לשתות אלכוהול. כולם ישבו ושוחחו, אבל לא שמואל שמש ולא הנהגים הזכירו את מטען העצים. כשהחל להחשיך, החלו שני הנהגים להתקוטט ביניהם מי צריך לבקש תשלום. לפתע קמו שניהם, ניגשו אל שמואל שמש וביקשו ממנו לשלם עבור העצים. שמואל שמש ואשתו הביטו זה בזה בהפתעה. הם מעולם לא קנו עצים; הם תמיד חיממו את ביתם בעץ שהיה שייך לבית המדרש.
שמואל שמש שאל: מי קנה את העץ הזה? ענו: יהודי קטן. אמר שמואל שמש: אני אף פעם לא קונה עצים. הם חיכו לא מעט עד שיחזור היהודי הקטן. החושך ירד והנהגים היו צריכים לחזור הביתה. הם היו צריכים לצאת ולהעמיס מחדש את כל העצים לתוך העגלות שלהם וכאן התחילה ה"חתונה" האמיתית. בכל פעם שאחד מהנהגים היה מרים חתיכת עץ גדולה יותר, הנהג השני היה אומר שזה שלו. עד מהרה הם התחילו להילחם ועשו מהומה עקובה מדם זה של זה. הצעקות שלהם נשמעו עד למרחוק. קהל של יהודים בא בריצה לראות איך שני נהגים צועקים ומכים זה את זה בחושך ליד ביתו של שמואל שמש. חלק מהם אמרו: נראה שהם מקבלים את מה שמגיע להם". אחרים ריחמו עליהם ואמרו: "זה חילול השם, אסור ליהודים לעשות זאת". שני הנהגים עזבו לבסוף אויבים ומוכים קשות. דוד חזר לסדנה שלו ומישהו בהחלט החזיק זוג מספריים . . .
דוד מגיע לשבת
דוד היה במרקשוב ביום שישי אחר הצהריים. הוא עבד שבוע שלם אצל בעל קרקע אמיד ליד מרקשוב ורצה לחזור הביתה לקורוב לשבת. הוא עמד על הכביש המהיר, בתקווה למצוא עגלה שתוכל לקחת אותו לקורוב. כבר היה מאוחר. אם זה היה יום שישי מוקדם, הוא היה הולך ברגל הביתה. אבל שישי בצהריים! תהיה זו עבירה אם הוא יתקע באמצע הדרך לפני השקיעה וכניסת השבת. מה הוא יכול לעשות? ואז הוא שמע קול של עגלה מתקרבת. עלתה תקווה קטנה; אולי מישהו נוסע לקורוב. איכר גוי הגיע על עגלה עם שני סוסים משובחים; הוא עצר, ירד וניגש למקום שבו היו כמה בולי עץ גדולים.
האיכר בחן את בולי העץ בקפידה ודוד "על השיר" הסתכל גם הוא עליהם. האיכר בירך את דוד ושאל אותו מדוע הוא מסתכל על בולי העץ. דוד ענה שהוא בונה בית וצריך עוד עצים. לאחר מכן שאל דוד את האיכר מדוע הוא מסתכל על בולי העץ. האיכר ענה שהוא קנה עוד אדמה, עומד לבנות בית גדול עם אורוות ונזקק להרבה עצים. הוא היה כאן בעבר ורצה לקנות את בולי העץ, אבל הם היו יקרים מדי. דוד שאל אותו את המחיר וכשהאיכר אמר לו, דוד עשה פרצוף ואמר:
יותר מדי!
דוד אמר אז לאיכר שבקורוב הוא ראה כמה בולי עץ גדולים וטובים מאלה והם היו בחצי המחיר. דוד סיפר שהוא בדרכו לקורוב לקנות כמה בולי עץ ומחכה לעגלה שתיקח אותו לשם. לדבריו, אם החקלאי יסע במהירות הם יוכלו להגיע לשם לפני שהסוחר יצא לתפילת שבת בבית הכנסת והאיכר יוכל לקנות את בולי העץ שלו בחצי מחיר.
חשב האיכר, הביט בשמש ואמר: "כבר מאוחר מדי"
דוד אמר: "עם שני הסוסים המשובחים שלך תגיע לשם בזמן ואפילו תספיק לקחת את בולי העץ".
האיכר חשב, שקל ואמר לדוד לעלות על העגלה והם יוצאים לקורוב.
כשהם הגיעו לקורוב, השמש עדיין הייתה גבוהה למדי בשמים. דוד אמר לאיכר: "אתה מבין, זה עדיין מוקדם. יש לך זמן להיכנס ולקנות. אני אראה לך את בולי העץ. אני מכיר את המחירים. עליך לשלם עבור כל בול עץ בנפרד כי כולם שונים זה מזה. חלקם גדולים מאוד, אחרים בינוניים וחלקם קטנים יותר".
דוד ביקש מהאיכר לנסוע לרחוב נובי-רינק, אל סוחר עצים יהודי שעסק בכל חומרי בניין. דוד הראה לחקלאי את הגדלים השונים של בולי עץ ואמר לו את המחירים שהיו מאוד מאוד זולים. האיכר בקושי האמין למשמע אוזניו ונדהם: בולי עץ אלון נפלאים במחירים כל כך זולים?! דוד הזה בטח משוגע.
דוד אמר: "בחר את בולי העץ שאתה רוצה; אני אחשב את המחירים ואומר לך כמה אתה צריך לשלם. לאחר מכן עליך להיכנס לביתו של הסוחר, לשים את כספך על השולחן ולומר לו כמה ואיזה בולי עץ אתה לוקח. אם תיקח את בולי העץ ביום שני, הוא ישכור גברים שיעזרו לך להעמיס אותם". לאחר מכן הוציא דוד עיפרון ופיסת נייר וסיכם כמה כסף צריך לשלם.
בבית הסוחר הכל כבר היה מוכן לקראת השבת. הוא הכין את סידור התפילה ולבש את קפוטת הסאטן שלו והיה מוכן ללכת לבית הכנסת לקבלת השבת. באמצע ההכנות נכנס לביתו גוי עם שוט ביד. הוא מניח את השוט שלו ליד הדלת, מוציא ארנק ומתחיל לספור כסף, שוב ושוב הוא סופר. לאנשים בבית לא היה מושג מה קורה, הם הסתכלו על האיכר ששתק. האיכר ניגש אל השולחן עליו עמדו המנורה והנרות מוכנים להדלקה ולברכת השבת, שם היו מוכנות החלות מכוסות בכיסוי לבן. הגוי הניח את כספו על קצה השולחן, ניגש אל בעל הבית ולקח את ידו להחתים אותו על העסקה.
הסוחר מביט בגוי, לא מבין מה קורה ושואל אותו: בשביל מה הכסף? הגוי אומר: זה תשלום עבור בולי העץ שהוא בחר, אשר מונחים בחוץ ליד קיר הבית. כמה בולי עץ? שֵׁישׁה. כמה כסף יש לך כאן? האיכר אומר לו כמה. הסוחר אומר שזה מספיק רק לשני בולי עץ. הגוי אומר שנאמר לו שזה מספיק לשישה בולי עץ. מי אמר לך את זה? עונה האיכר: היהודי שהיה כאן אתמול וקנה ממך בולי עץ. אומר הסוחר: אתמול היה כאן יהודי שרצה לקנות בולי עץ? איפה היהודי הזה? הוא מחכה בחוץ. הם יצאו החוצה לראות את היהודי הזה. איש לא היה בחוץ.
דוד לבש בינתיים את הקפוטה בביתו והיה בדרכו לבית הכנסת.
עוד ליצנות וצחוק
זה קרה כשדוד ראה את מצלצל הפעמון של הכנסייה. דוד צעק: "מהר, לך תצלצל בפעמון, יש שריפה בעיר". הגוי רץ לכנסייה וצלצל בפעמון האש. כל העיירה השתגעה. כולם רצו וצרחו - "איפה האש?" אף אחד לא ידע. הכבאים היהודים המתנדבים רצו לכל עבר. איש לא ידע היכן השריפה.
סיפור נוסף: דוד נתקל בגבאי של החברה קדישא ואמר לו: "למה אתה מחכה? חיים לייזר נפטר" - "מתי?" – "לפני זמן קצר". הגבאי אסף במהירות כמה אנשים מהחברה קדישא והם לקחו איתם את הלוח שעליו מונחות גופות לטהרה לפני הקבורה. כשהגיעו לחיים לייזר מצאו את ה"גופה" יושבת ליד השולחן ונהנית מקערת מרק קרופניק חם. הגברים נבהלו. "למה באתם?" שאל חיים לייזר. "מה זאת אומרת? הם ענו, "דוד "על השיר" אמר לנו שנפטרת זה עתה . . .
דוד נהג להערים על הפריצים בדרכים רבות בעזרת כל מיני מעשיות. הגויים רצו ללמד אותו לקח שיזכור לשארית חייו. הם מעולם לא הצליחו בכך. עד שפעם אחת הם הצליחו. הם שכנעו את דוד להגיע למקום מסויים שבו הכינו בור גדול, מכוסה ומוסתר במיומנות כך שאיש לא יכול היה לראות אותו. דוד נפל פנימה ושבר חוליה בגבו סמוך לישבנו. הוא היה חולה זמן רב ומכאן ואילך תמיד הלך בצליעה קלה.
דוד היה אמן במקצועו. הוא יכול לעצב בגד ממינימום של בד. הוא היה מספר מעשיות, חלומות וגוזמאות נפלא.
לאה'לה, אשתו של חיים שמואל, עם בניה
לאה'לה, אשתו של חיים שמואל – הייתה יהודיה קוזקית, ידועה במענה הלשון שלה. ניתן היה לזהות אותה מרחוק, גופה היה יוצא מן הכלל, עגול מלמעלה למטה. היו לה כתפיים רחבות וידיים ורגליים גדולות. היא הייתה מפורסמת בכוחה, לא רק בקרב נשים, אלא גם בקרב גברים. גברים חזקים פחדו ממנה. היה לה כוח של ספורטאית.
היא נלחמה עם גויים חזקים והתגברה עליהם. קולה היה חזק וצחוקה נשמע למרחוק.
הבנים שלה לא הלכו לחדר ולא למדו בבית מדרש. הם לא שיחקו עם נערים יהודים אחרים והיו לבושים אחרת. הם נראו לעתים קרובות יותר עם הבנים של הגויים.
הבן הבכור, משה'לה, עזב את הבית לפולאווי כשהיה בן תשע. הוא רצה להצטרף לצבא כדי שיוכל לנגן בלהקת כלי נשיפה צבאית. הוא היה מוכשר ועד מהרה הפך לנגן מצוין בכמה כלים. מלבד זאת, הוא הצטיין בתופי הצד. תוך כדי תיפוף הוא יכול היה לזרוק את המקלות מעל ראשו, מתחת לרגליו מעיף באוויר עם זרועותיו ותופס אותם ומעולם לא איבד את הקצב.
כשהיה חוזר הביתה לחופשה ולחגים, במדי הצבא שלו, הילדים היו הולכים אחריו לכל מקום. המוח הקטן שלנו לא הצליח לתפוס: איך הוא יכול לחיות בין גויים?, לאכול חזיר, לדבר רוסית ופולנית, לישון ביניהם, לצאת איתם לתמרונים. איך הוריו היו גאים בו? זו הייתה חידה שלא הצלחנו לענות עליה.
בקיץ היו צועדים שני גדודי החיילים המוצבים בפולאווי דרך קורוב בדרכם ללובלין לתמרונים. התזמורת תמיד ניגנה כשהם צעדו בעיר. כל העיירה, צעירים ומבוגרים, הייתה מסתכלת על החיילים צועדים על הכביש המהיר של פולאווי. הנערים הצעירים במיוחד רצו לראות את משה'לה מנגן במדים עם כותפות הפסים האדומות על זרועותיו. משה'לה צעד בכובע החייל שלו עם מעיל ומגפיים רחבים. שנה אחת הוא ניגן בחצוצרה, בשנה הבאה בקרן, בשנה שלאחר מכן בתופים. הילדים היו מלווים אותו בכביש המהיר ללובלין עד "הבית הצהוב". בהדרגה, משה'לה גדל והפך לאדם גבוה שכוחו נודע ברבים. גם הטריקים שהוא נהג לעשות על אנשים היו ידועים. את הדרגות שהוא זכה עבור שירותו, הוא הפסיד במהירות בגלל מרדנותו.
קרה פעם שהתזמורת ניגנה קונצרט לקצינים בדרגים גבוהים יותר. מנצח התזמורת רצה להרשים את הקצינים אז הוא ביקש ממשה'לה להדגים תוך כדי תיפוף, באיזו מיומנות הוא יכול לזרוק את המקלות לכל עבר, אחורה, מעל ראשו, מתחת לרגליו ולכל צד. במהלך ההופעה של משה'לה, אחד מנגני התזמורת, אדם מבוגר יותר, עם שלושה פסים על הזרוע, אשר ישב ליד משה'לה התחיל לצחוק ממנו. משה'לה כעס וזרק בזריזות מקל תיפוף לתוך פיו של שכנו, ושבר לו שתי שיניים. הוא תפס במהירות את המקל והמשיך לתופף בלי להחמיץ הקצב . . .
משה'לה נענש, הוא איבד זכויות יתר מסוימות ופסי הדרגות נשללו ממנו.
פעם אחת חזר משה'לה הביתה לפסח בבגדים אזרחיים. היה לו חבר, יצרן סיגרים שהיה צולע ובעל קול שירה משובח. יחד, הם נכנסו לבית המדרש. כשהם הסתובבו בפנים, הם המשיכו להטריד את כולם, זה עם דגדוג בבית השחי, זה עם נשיפה לתוך האוזן. כאשר התקרבו לשולחן חסידי קוצק, הבחינו בצעיר יפה לבוש היטב.
גם הצעיר הזה הגיע הביתה לפסח. משה'לה הביט בצעיר ולא הצליח להחליט האם להטריד אותו או לא? כן, לא? להחמיץ הזדמנות כזו היה פשוט בניגוד לטבעו של משה'לה. משה'לה שאל חבר קרוב: "מי זה הצעיר הזה?" הוא ענה שהצעיר הוא נחמן, בן שמולקי. נחמן היה גיבור, בדיוק כמו אביו, אבל בחור שקט ונוח. כדי לריב עם נחמן היית צריך להיות מאוד חזק ובעל יכולת. משה'לה ונחמן היו זוג מתאים. משה'לה ניגש אל נחמן ושאל אותו משהו. תשובתו של נחמן לא הייתה לטעמו של משה'לה. היו חילופי מילים, ולאחר מכן החלו חילופי אגרופים. השניים היו מוקפים במהירות בקהל ועשרות ידיים התערבו בניסיון להפריד בין השניים. כולם רצו לראות מי יהיה המנצח, מי חזק יותר, אבל הם לא הצליחו להחליט.
לאחר שירותו הצבאי נסע משה'לה לוורשה שם הפך לאדם שונה. הוא הפך לכנר הראשון של התזמורת הסימפונית וגם ניגן בתזמורות בבית האופרה. כשהיה מבקר בקורוב, אפשר היה לשמוע אותו מנגן בכינור בבית הוריו - קטעים מהאופרה שולמית ומהמחזה בר כוכבא וכן מנגינות נוספות שחיבר גולדפאדן. לאחר מכן המשיך לשחק בתיאטרון היידיש בוורשה. מאוחר יותר הייתה שמועה שהוא התעוור.
אחיו השני של משה'לה היה ספורטאי, ספר במקצועו. אחיו השלישי, מאיר, היה גם הוא ספר. הוא היה זמר טוב עם קול בריטון משובח. גם האח הצעיר, ראובן, היה ספר. היה פעיל בתנועה הסוציאליסטית.
צלחת גדולה של תפוחי אדמה
אני לא יודע את שנת הלידה שלי. כבר הלכתי לחדר כשאבי רשם אותי. דבר אחד אני כן יודע: נולדתי בחג פורים.
הייתי חייב בגיוס לצבא בשנת 1913 (באותה שנה שיצאתי לקנדה). אני לא יודע בדיוק באיזו שנה התרחשה מגפת הכולרה הגדולה בקורוב ואני לא זוכר בן כמה הייתי. אני רק שרצתי אחרי המחטאים שריססו סיד על החצרות, גדרות, חומות ותעלות. היה לזה ריח קרבולי. רצתי אחרי המושל המבקר שחבש כובע קצין ועליו רצועה. הוא נתן פקודות ואנשי החיטוי ביצעו אותן.
אני זוכר הרבה דברים. הנה משהו שאני זוכר שקרה לי כשהייתי ילד קטן. שמעתי צעקות ובכי: "הילד שלי, הילד שלי!" צבטו אותי, דחפו אותי, משכו אותי. רציתי לישון, רק לישון. שמעתי צעקות ובכי: "אוי ואבוי לי, הילד שליי". פקחתי את עיני וראיתי כמה זוגות ידיים מושטות, כמה זוגות עיניים מבוהלות. אמא שלי צעקה: "מהר, הצילו את הילד שלי". המשכתי לישון. מישהו צעק: "לאט, לאט", סובבתי את ראשי והבטתי סביבי. ראיתי את צלחת התרנגולות הגדולות מתחת למיטה ועל הצלחת כמה תפוחי אדמה. הצלחת הייתה מוכרת לי. חשבתי שזו הצלחת שמשמשת להאכיל את התרנגולות בבית של סבי שבו גרנו. אבל המנה הזו תמיד נמצאה מתחת למיטה של סבי. עכשיו אני בגומחה אפלה. במהלך היום היה נכנס מעט אור דרך החור המרובע בלוח העץ ששימש כחלון לגומחה. חשבתי שלפני כמה זמן לא הייתי שמן. עכשיו אני כל כך שמן: ידיים ורגליים שמנות ובטן גדולה. ידיים הרימו אותי, נשאו אותי, הכניסו אותי למיטה. אמא שלי בכתה: "תצילו את הילד שלי מהר. רוצו, תעשו משהו, תתפללו אל המתים, הילד אבוד!". הנשים יצאו החוצה בוכות, אבי הביט בי בעיניים עקומות. אני לא יודע מה המשמעות של מבט העיניים שלו - אהבה, רחמים, תפילה. הייתי צעיר מכדי להבין. הוא הניח את ידו על הפנים שלי, באצבעותיו החזיק את עפעפי כאילו כדי לסגור אותם. זה הרגיז אותי, אבל לא יכולתי לפקוח עיניים. התאמצתי לשמור את העיניים פתוחות. פחדתי ממשהו - ממה? לא ידעתי.
אני שומע לחישות: "שקט, שקט, הוא בא!" - נהיה שקט. אבי מרחיק את ידו מעיניי. אני רוצה לישון, הם צובטים אותי בעדינות: "פקח את העיניים, פקח". אני פותח את עיניי. אני רואה לא יהודי עומד ליד המיטה עם תיק עור בידו. הוא מדבר איתי ביידיש:
"נו, תראה לי את הלשון שלך, תוציא את הלשון שלך"
הוא הכניס לי כפית קטנה לפה ומבקש ממני להגיד אה אה אה. הוא שם את אוזנו לשמוע את הלב שלי, הוא שוב שם אוזן על החזה שלי ומבקש ממני להשתעל. הוא מרים את ראשי ומקיש באצבעותיו על החזה שלי. הוא מניח שוב את אוזנו אל החזה שלי, מבקש ממני לנשום ואז להפסיק לנשום. קשה לי לנשום, עוד יותר קשה לא לנשום, אבל אני עושה מה שהוא מבקש. אמא ואבא מושיבים אותי והרופא מקיש על הגב שלי, מניח את אוזנו אל הגב שלי, מבקש ממני לנשום. הם משכיבים אותי במיטה.
אני שומע את אמי אומרת לו: "אדוני החובש, נו?" הוא עונה לה: "אסור היה לו לקום מהמיטה. אסור לו לאכול מתפוחי האדמה. הוא אכל תפוחי אדמה מצלחת התרנגולות. זה גרם לנפיחות גבוהה מאוד, קרוב ללב".
התחיל בכי בבית. יותר לא שמעתי דבר. פתאום אני שומע אותם מעירים אותי, מרעידים אותי. אני פוקח את עיניי ורואה את אבי עושה משהו עם המנורה התלויה על הקיר. הוא מגביר את הפתיל כדי שיהיה יותר אור. אמי, אבי ודודה שרה מתקרבים, שלושתם מוציאים אותי מהמיטה. אבא מושיב אותי על הספסל הארוך ליד המיטה. הוא הכניס את הרגליים שלי אל בין רגליו שלו. אני רכון קדימה עם הפנים למטה, דודתי שרה אוחזת בראשי, בזמן שאמא שלי עושה משהו ליד הישבן. פתאום אני מרגיש כאבים חדים בבטן. זה מרגיש כאילו יש בלון בתוכי והוא הולך וגדל - זה מרגיש כאילו הבטן שלי תתפוצץ ממש כמו בלון. אני צועק, אני נאבק, אני בועט, אבל אבא שלי מחזיק אותי חזק. אני מרגיש שהקרביים שלי רוצים לצאת החוצה אבל הבטן שלי לא מרשה להם. אני רוצה להיאבק ברגליים - אני לא יכול. אני רוצה לצעוק - אני לא יכול. אני ספוג זיעה. אני רוצה להשתחרר משלושת הגזלנים האלה - קשה, בלתי אפשרי. אבל פתאום, אני מרגיש יותר קל, אני מתחיל לצוף באוויר, לגלוש בלי מאמץ - תענוג אמיתי. אני שומע קול, חלש מאוד: "הצילו, הצילו, הוא גוסס!" אני מסתובב אל עבר הקולות, הם הולכים ומתגברים, מתחזקים, אני שומע בכי. אני מרגיש שהפנים שלי מתקררות תוך כמה רגעים. אני פוקח את עיניי ורואה פרצופים ועיניים מבוהלות. ושוב אני מתחיל לרחף באוויר, אני צף מסביב לבית המדרש, מסביב לבית הכנסת, עד שאני מגיע לנוח בשדה מרעה ירוק.
כמה זמן שכבתי שם בשדה הירוק ההוא - אני לא זוכר. אני זוכר ששמעתי דיבורים. פקחתי את עיני ראיתי את אותו גוי שדיבר יידיש עומד ליד מיטתי. הוא עשה לי משהו, אני לא זוכר מה. הוא שאל אותי משהו ולא יכולתי לענות, בקושי יכולתי לנשום. הוא אמר משהו לאמא שלי והיא ענתה:
"תודה לאל! בבקשה שלא יפריע לו!"
עצמתי את עיניי, אני לא יודע כמה זמן, ואז פתחתי אותן שוב וראיתי את החיוך האוהב של אמי. חייכתי אליה בחזרה. הנשימה שלי הייתה קלה יותר עכשיו. רציתי עולש חם ורולדה לבנה. אמא שלי אמרה שאסור לי לשתות עולש אבל היא תביא לי רולדה לבנה עם חלב חם.
מאוחר יותר, הבטן שלי קטנה בהתמדה וגם הידיים והרגליים שלי לא היו נפוחות יותר. אמי הזהירה אותי לא לזחול מתחת למיטה ולעולם לא לאכול תפוחי אדמה מצלחת התרנגולות.
ארבעה שמות, שני ילדים מתוך ארבעה עשר
לאבי היו ארבעה שמות. זה היה בגלל שרוב הילדים של סבא וסבתא שלי לא שרדו. מתוך ארבעה עשר ילדיהם נותרו רק שניים - אבי הבכור, ולזר. אבי היה ילד חולני ואחרי כל מחלה הוא קיבל שם חדש. הוא נקרא:
אפרים, פישל, ירוחם, יונה. ארבעת השמות הללו שימשו רק כאשר כיבדו אותו בקריאה בתורה. חוץ מזה קראו לו פישל סופר.
הוא היה גבוה מהממוצע, אדם רזה ושברירי. לפעמים הוא היה שובב מדי בשביל סופר. היו לו פנים חיוורות, אף ארוך והשפם שלו בצד ימין היה קצת גבוה יותר כאילו הוא פועל כדי להתרומם. זה היה בגלל שהיה לו הרגל לתמוך את פניו, מתחת לשפתו, באגודל ידו הימנית. היו לו עיניים כחולות יפות אבל הוא היה קצר רואי. הוא נהג לצמצם את עיניו כאשר הביט במישהו. היה לו זקן שחור קטן ומצח גבוה. הוא היה שייך לחסידות קוז'ניץ. הוא אהב לשיר, היה לו קול טנור משובח והבנת הרמוניה.
הסופר מלחין ניגונים
אבי נהג להלחין ניגונים למרות שלא ידע תווים מוזיקליים. הוא פשוט הסתמך על הזיכרון הנפלא שלו. כאשר נסע לקוז'ניץ, אל האדמו"ר שלו, ידעו החסידים כי רב פישל מביא עמו "סחורה" חדשה משלו. החסידים היו מקיפים אותו ואומרים:
"נו, רב פישל, בוא נשמע!"
מיד נוצר מעגל של בחורים צעירים, הם למדו במהירות את הניגון החדש שישמע מאוחר יותר ב"טיש" או ב"זמירות".
בבית, היה קורה שכאשר היה כפוף על שולחנו כשהוא כותב על קלף ספר תורה, העט שלו היה נעצר פתאום. הוא היה פונה אלינו ואומר:
"אתה, יעקב הרש, תלמד ותדע, למקרה שיכבדו אותך ויבקשו ממך לשיר את שיר למעלות"
והוא היה מתחיל לשיר. אני ואחי מנס, נאלצנו להקשיב היטב לניגון החדש, היינו צריכים להבין את המניעים המוזיקליים שעלו בראשו של אבא בזמן שהוא כותב ספר תורה, כדי שהניגון לא ישכח.
הוא הלחין שירים קצרים, פזמונים, מארשים. הראשונים שנהנו מיצירותיו היו החסידים סביב הרבי שלו. אני עזרתי לו כאשר הוא שר. כאשר התבקשתי לשיר משהו, הוא היה בוחר את המנגינה ועוזר לי.
אבא שלי אהב להתרועע עם הצעירים בבית המדרש. במיוחד עם אלה שהיו להם קולות שירה טובים. הוא תמיד נמשך לצעירים. גם בין תפילת מנחה ומעריב הוא יימצא מוקף על ידי צעירים.
חגיגות ליל שישי הפכו בעיקר לקונצרטים של שירה בציבור. הזמרים היו חסידים מאדמו"רים שונים. לזר, חתנו של סוחר הסוסים, היה זמר משובח, קול בס. לפני שנישא, נהג לשיר עם חזנים שונים.
קבצנים - אבל שרים
הזמרים היו יושבים בחוץ על ספסלים ארוכים שניצבו לאורך קירות בית המדרש. אחרים עמדו. הם נהגו לשיר ניגונים, מארשים וזמירות. ניתן היה לשמוע אותם בכל מקום בעיר. בעלי מלאכה היו נשארים ערים, כדי להקשיב, למרות שהיו צריכים לקום מוקדם לעבודה. השירה נמשכה בווליום גבוה ביותר, ללא הפרעה, עד שעות הלילה המאוחרות. עיירה מלאה בקבצנים אבל כולם היו מלאי שמחת חיים. דאגות המחר נשכחו.
אבא שלי נהג לומר לנו הילדים, שמצוות עזוב תעזוב עימו, לעזור לאדם במצוקה, זו אחת המצוות הגדולה ביותר. היינו מחויבים לעזור אחד לשני, אפילו לשיר. כאשר אבא שר, הילדים היו צריכים לשיר איתו, לקיים את המצווה. באופן טבעי, הגשמתי את המצווה הזו כאשר הייתי קטן. אבל, כאשר הגיעה העת ורציתי לטייל בשבת בכביש לובלינר, ואבא מנע ממני ללכת עם כולם בשל המצווה הזו, הפכה המצווה לעול.
ר' שמלקה מקוז'ניץ
אבל, בכל זאת הלכתי עם אבא ל"טיש" של הרבי, כאשר האדמו"ר שמלקה מקוז'ניץ, יליד קורוב, נהג להגיע לעיירה ביום השנה (יארצייט). לקוז'ניץ היו שלושה אדמו"רים. החשוב ביותר היה האדמו"ר משהל'ה, אחיינו של אהרון קרלינר, שיצר את המנגינה יה אכסוף. שמלקל'ה היה מקורוב, הוריו, גדולי הרבנים, נקברו בבית העלמין החדש עם מצבה גדולה מעל קבריהם.
ר' שמלקה היה עורך "טישים" חגיגיים בקורוב במשך כמה שבועות בביתו של וולוול סוחר הפרוות. אבי הלך למצוות אלו למרות שהשתייך לקבוצת חסידי קוז'ניץ אחרת. אבא שלי היה שר שם את השירים שלו ואני הייתי עוזר לו בשירה. הרבי עצמו היה מבקש ממני לא פעם לשיר, אבל כבר רציתי להשתחרר מזה, ולא היה לי האומץ לעשות זאת. לא רציתי לבייש את אבי. הוא התחיל להבחין באי השקט שלי בבית, הוא כעס עלי ורטן.
מיד כשיצא מהבית הוא נעשה תוסס, במיוחד בבית המדרש, היה זה פישל שונה לגמרי. עיניו היו מאירות וחיוך כובש את פניו. עוד מעט יקיפו אותו הצעירים וישאלו:
"נו, רב פישל, זמר לנו זמר. אל תגרום לנו להתחנן בפניך!
מיד הוא מתחיל, בהתחלה בשקט ואחר כך חזק יותר ויותר. הבחורים הצעירים מצטרפים במהרה, וכמה מהם אפילו היו מקישים את קצב הניגון על הדוכן. זה היה מתרחש רק אחר הצהריים, כאשר היו מעט לומדים בבית המדרש.
"אז עכשיו"
מעולם לא שמעתי את אחד מההורים שלי משתמש זה בשמו של זה כאשר דברו ביניהם. היית שומע רק "אז עכשיו" ו"אז עכשיו" משניהם. אמא אומרת:
"אז עכשיו, אתה מוכן לשבת?"
אבא אומר לה:
"אז עכשיו, קניתם צימוקים ליין?"
כשהיינו מבוגרים מספיק כדי להבין, הפכנו למתווכים ביניהם. אבא:
"תגיד לאמא שהגיע הזמן לשפוך את המים מהבשר" (הבשר תמיד עבר השריה במי מלח לפרק זמן מסויים כדי להסיר כל זכר של דם, ובכך להבטיח שיהיה כשר).
אמא, שהייתה במרחק מטרים ספורים מאבא:
"תגיד לאבא שלך שאני הולכת לחנות של חיים הרש לקנות כמה דברים".
מדי פעם היינו שמים לב שלא אבא ולא אמא היו נותנים משהו אחד לשניה ישירות, במקום זאת הם היו מניחים אותו במקום שבו יכול האחר לקחת אותו.
סימני אהבה נסתרים
פעם שמתי לב שאמא רצה לתוך הבית עם מטפחת על הראש. פניה היו אדומים מאוד והיא הניחה את המפתחות ישירות בידיו של אבא. הוא חייך חיוך רחב ועיניו הביטו באמא באהבה רבה. היא, מחייכת, אבל בעיניה מושפלות והלכה לה אל פינת הבית, שם היו תלויים בגדיה . . .
אמא שלי
אמי, גיטל לאה, הייתה בתו השלישית של שמואל השמש. היא הייתה אישה מאוד לבבית ואוהבת ונקראה גיטל הצדיקה. היא הייתה יפה מאוד, בלונדינית, עם פנים ורודות, עיניים כחולות ואף קטן מסותת בחדות. היה לה מראה מלכותי. היה לה חיוך לכולם, מעולם לא דיברה רע על אף אחד ולא נתנה לילדיה לדבר רע על אחרים.
חברתה של אמא שלי, ציפורה
כילדות, אמי וציפורה, בתו של שמלקה, היו חברות. גם ציפורה הייתה יפה. שתיהן נחשבו לבנות הכי יפות בעיירה. ציפורה נישאה ללזר, קבלן של גדוד חיילים בפולאווי. לפני כן עבד לזר בוורשה.
אמא שלי התחתנה עם פישל סופר. חייה של ציפורה היו חיים מודרנים. הם עברו לפולאווי, לאחר שנולדו להם כמה ילדים. שניים מהבנים שלהם ואני למדנו יחד בחדר של שלום שמואל שמש. בסביבה המודרנית של פולאווי חיה ציפורה בחברה אחרת. היא לא הייתה מסוגלת להיות פנאטית כמו אמא שלי.
מאוחר יותר היא היגרה לאמריקה, כתובתה שם הפכה להיות הכתובת של כל המהגרים מקורוב. היא הייתה אמא לבאים החדשים מקורוב ועזרה להם בדרכים רבות. אני מאמין שהשירות הסוציאלי של אנשי קורוב בניו יורק היה היצירה שלה. אחותה ביילה, רעייתו של שמחה חיים הרש, הייתה נשיאת מרכז הסיוע לנשים מקורוב.
אמי ניהלה חיים דתיים, אורתודוקסים, כמו כל הבנות היהודיות. למרות העוני המתמשך, היא בכל זאת טיפלה במשק הבית ביד מיומנת. היא הייתה צריכה להיות מתמטיקאית גדולה, כדי להבין איך להזין שנים עשר או שלושה עשר פיות מהרווחים הדלים של אבי. היא הייתה צריכה לחלק בערך חצי קילו בשר, פעם או פעמיים בשבוע, כדי שלכל אחד יהיה קצת ושאבא יקבל את המנה הכי גדולה . . .
כשאמא הייתה מביאה מדי פעם ממתקים הביתה, הייתה לנו חגיגה אמיתית. היינו טובלים את לחם השיפון הדק במרק עד שניקינו את הקערות שלנו. תיאבון, תודה לאל, תמיד היה לנו, האם היה זה מספיק? - אף פעם.
עוני הוא באמת לא חרפה, אבל . . .
אנחנו הילדים לא הצגנו את העוני שלנו ברחוב. כל כמה שהיינו רעבים, אף אחד לא היה צריך לדעת. אם מישהו היה בא לבקר לפני שעת האוכל, היינו צריכים לחכות עד שהוא או היא יצאו מהבית. לא פעם כמעט התעלפנו מרעב, אבל מעולם לא בכינו, לא ביקשנו אוכל כל עוד היה זר בבית. הרבה פעמים השכנים היו מנחשים את המצב, אבל הם לא היו בטוחים. לאמי היו אחד עשר ילדים: חמישה מתו והשאירו מקום לכולנו בעולם הנאה והמהודר.
במשך שבוע שלם חיכינו ליום שישי, היום בו נקום לתחייה. ההתכוננות לברך את השבת הייתה שמחה שאיני יכול לתאר בעט. השמחה הראשונה הייתה היכולת לחזור הביתה מהחדר לפני הצהריים, לפעמים אפילו לפני השעה עשר. אבא היה מסיים את כתיבתו מוקדם מאוד, כדי לקיים את מצוות העזרה לנזקקים. הוא היה מועך את הצימוקים ומכין יין לקידוש, הוא היה עוזר לקצוץ את קילו הדג (כולל עור ועצמות, כדי שיהיה יותר). אמא שלי הייתה מזיעה ליד התנור, אופה לחם לכל השבוע וכמה חלות קטנות ל"ברכת המוציא" של שבת.
יום שישי אחר הצהריים
בערך בשעה שתיים היינו הולכים לבית המרחץ וכשחזרנו אמא הייתה נותנת לנו קערת אטריות חמה עם שמאלץ. הבית קיבל מראה שונה. גרנו בחדר אחד לא גדול במיוחד. בחדר הזה היו שתי מיטות נפתחות שהיו מיועדות לארבעה אנשים. כמה מיטות ברזל הוצבו ליד התנור והמיטות הללו כוסו בערימות של סמרטוטים כדי שעצמותינו לא ישברו. ליד מיטתה של אמא הייתה עריסה, בשימוש קבוע בביתנו . . . בחדר היו גם קומקום "אנגלי" וגם תנור לבנים לחימום הבית.
המעקה האחורי במיטתו של אבא היה עשוי מנחושת, גבוה ובעל גלגלי מתכת. במקרה של שריפה, נוכל לפחות להציל את מעט החפצים מהעוני שלנו. ליד החלון עמד שולחן שעליו היה אבא כותב את ספרי הקודש שלו. רחוק יותר מהשולחן, בסמוך לקיר ולדלת, נמצאו חבית המים והמשאבה.
מאחורי התנור, בראש מיטת אמא, עמד דוכן ספרים עם ספרי קודש. מלבד זאת, היה ספסל ארוך וכמה כיסאות. סמוך לקיר, מול השולחן, הייתה תלויה מנורה מחומשת שסיפקה יותר צל מאשר אור. בלילות שישי הדלקנו מנורה נוספת.
הביתה מבית הכנסת
אבא ישן עם שלושה בנים, אמא עם שלוש בנות. העריסה הייתה כמעט תמיד תפוסה . . . אין פלא שלילדים האחרים היה חוש לעבור ל"עולם האמת" . . .
ועדיין, יום שישי היה זמן משמח. צפינו איך אמא הייתה לשה את הבצק ומכינה כיכרות עגולות. כשהיא הוציאה אותן מהתנור, הייתה מורחת אותן בחלבון ביצה ומפזרת עליהן פרג. לנו הלחם נראה כמו פנים יפות עם הרבה נקודות חן. אמא בישלה את הדג עם הרבה ציר כדי שנוכל לטבול את הלחם הטרי בתוכו. ואם מדי פעם היו צימוקים לשבת, הייתה שמחתנו כפולה. אחר כך אמא הייתה עסוקה ומכינה חמין טעים, קוגל, חלה, תבשיל גזר וצוואר ממולא! (טשולנט, קוגל, חלה, צימס וגפילט הלזלה). זה היה עונג שבת אמיתי.
כאשר אמא סיימה להכין את החמין ליום המחרת, היא הייתה מתעסקת עם הבנות. היא הייתה חופפת את ראשיהן הקטנים בנפט, מסרקת את השיער וקולעת אותו לצמות, כך שייראה כמו נר הבדלה. סיימה עם בנותיה, היא מסדרת את כל הבית ומפזרת חול צהוב על הרצפה. אחר כך היינו מלווים את אבא אל בית הכנסת החסידי לקבל את השבת. אחרי התפילות היינו כולנו חוזרים הביתה שמחים, הגב הכפוף של אבא היה ישר יותר והאושר היה זורח בפניו. אנחנו הילדים היינו ממהרים הביתה בציפייה גדולה: חלה, יין, דגים, בשר! לא דבר של מה בכך! ומחר גם חמין, קוגל וגזר! והערב הזמירות שכולנו יושבים ושרים!
זמירות ליד החלון הפתוח
הזמר הראשון הגיע אחרי מנת הדג. אבא היה מלווה אותנו ויוצר הרמוניה בכמה דרכים. לפעמים הוא היה שר את הקול הראשון ואז עובר לקול השני. בפעם אחרת הוא ייקח את חלק הבס. שרנו בין כל מנה.
בקיץ, החלונות היו פתוחים. לא פעם, בערב שבת, אנשים היו מתאספים ליד החלונות כדי להאזין לשירה של פישל סופר ובניו. בכל פעם אבא היה חושף שיר חדש לרביעייה שלו. גם הבנות היו מצטרפות למרות שאבא העמיד פנים שהוא כועס ואומר להן: "אסור לבנות לשיר!"
תוך כדי השירה אבא היה מתלהב, עוצם את עיניו ופורש את זרועותיו כאילו הוא עף בשמיים.
גדלתי והשתניתי. אבא החל לשים לב לכך ונבהל. הוא הרגיש שמשהו חדש ומוזר מתחיל בחיים היהודיים. הוא לא רצה שזה יקרה במשפחתו. הוא לא רצה שהמסורות הישנות והשורשיות ואורח החיים היהודי המקובל יסתיימו. הוא ניסה בכל כוחו בדרכים שונות לרסן אותי, להיאחז בי.
הוא היה מאריך את התפילות בשישי ובשבת יותר ויותר כדי להשאיר אותי בבית. הוא מצא שירי הלל חדשים שעשויים לעזור לרסן אותי. ידעתי שהוא עושה את זה בכוונה. כל שבת נעשתה קשה יותר. לא רציתי לבייש את אבי או לגרום לאמא שלי צער, אבל המרד שלי היה בלתי נמנע. פעם הוא אפילו קנה גרעיני דלעת וקילף את כולם כדי להאריך את התפילות. עד שלבסוף זה קרה: אמרתי את תפילתי לבד ויצאתי מהבית. זו היה הקרע הראשון במערכת היחסים שלנו.
לאחר מכן, אבא שר בלעדיי. הוא הפסיק לדבר איתי. נשארנו מרוחקים במשך שנים רבות. הוא חשב עלי כעל בן אבוד. זמנים חדשים הגיעו וחיינו הלכו לכיוונים שונים.
אני מחפש מקצוע, תכלית
כשיצאתי מתקופת הילדות, חשבתי שאני כבר מבוגר, אבל למען האמת, עדיין הייתי נער. ובכל זאת התחלתי לחוש בעוולות ולנסות לחפש את הסיבות מאחורי העוולות הללו. התחלתי לחשוב על תכלית לחיי. לא היה לי שום מקצוע ביד.
ראיתי כמה גדול העוני בביתנו - בית מלא בילדים, תמיד רעבים. לי לבד, החזק, כפי שכינו אותי, היה תיאבון של ארבעה.
להיות חייט? זה לא התאים לאבי. לא נמצא מקצוע מתאים לבנו של סופר. שהאחיות שלי תהיינה משרתות? בוודאי שלא! אמא שלי כבר הייתה חולה הרבה זמן - משהו נתקע לה בגרון. המחלה החמירה בהתמדה. הייתי בבעיה. לא ראיתי מוצא ולא עתיד. רציתי ללמוד. ללמוד יותר מהמעט יידיש שדיברתי וקראתי, לא ידעתי כלום. החשבתי את עצמי כלא יוצלח, כממש כלום. כבר לא נמשכתי ללמוד את ספרי הקודש, התחלתי להזניח את הגמרא, אפילו התחלתי לדלג על כמה תפילות.
תהילים כתרופה לחום
יום אחד כאשר שקעתי במחשבותי העצובות, אמרה לי אמא:
"יעקב הרש, תראה, אוי לי, לחנה'לה יש חום!"
זה העיר אותי. חנה'לה הייתה ילדה מקסימה, בת שמונה. אהבתי אותה מאוד. גם כל ילדי השכנים אהבו אותה. היא אף פעם לא סתם הלכה, תמיד קפצה ונראתה כמו מרחפת באוויר. היא הייתה אהובה על כל מי שהכיר אותה.
אמא שלי פכרה את ידיה. היא השרתה מטלית לבנה במים קרים ושמה אותה על מצחה של חנה'לה. היא ביקשה ממני להישאר בבית בזמן שהיא רצה אל דודה רבקה. הן הביאו איתן אישה שתגרש את עין הרע. אבא לקח מיד ספר תהילים והחל לקרוא בכוונה גדולה. אחרי כל דף הוא ניגש לילדה ונגע בראשה, כדי לראות אם החום עוד לא חלף.
לרופא או לרבי
הם לא קראו לחיים שמואל החובש וגם לא קראו לרופא. בינתיים מצבה של הילדה החמיר. לא נשאר מה למשכן מהבית. הספרים המשובחים בכריכת העור של החומש כבר היו ממשוכנים. הם השתמשו רק בתרופות עממיות ובתרופות של סבתות.
אמא ישבה ליד המיטה, חלשה מחוסר שינה ורעב, שבורת לב ובוכה. אבא ישב בפינה, קרא תהילים ובכה. הסבא, שמואל השמש, עם זקנו הלבן והארוך, ישב מתנדנד על ספר קודש ובסמוך לו ספר תהילים אחר. מצב הילדה החמיר מיום ליום.
ישבנו כולנו שקועים במחשבות קודרות. מה יכולנו לעשות כדי להציל את חנה'לה? כבר קראו לחובש, אבל התרופות שלו לא עזרו כלל. פתאום אבא אמר לכולנו:
"אתם שומעים? אני מאמין שבעזרת השם חנה'לה תחלים"
אמא בישלה כמה תפוחי אדמה במים, מרחה אותם במעט שמאלץ, אותם אכלנו עם כמה קרומי לחם דקים כדי להשקיט את הרעב. הילדים הקטנים זכו לעדנה מסוימת אחרי שבימים הקודמים הם הוזנחו לחלוטין.
כמה שעות לאחר מכן, עלה החום של חנה'לה. הילדה בערה מחום. לפתע תפס אבא את מעילו ואמר:
"אני נוסע אל הרבי!"
איפה הוא ימצא תחבורה? וכסף להוצאות? מקורוב לקוז'ניץ היה מרחק לא קטן. לא יכולת להיות בטוח שתמצא עגלה אשר נוסעת לשם.
אמא הביטה בו בעיניים מלאות דמעות שבהן אפשר לקרוא את השאלה: "איפה תמצא כסף?"
"אני הולך להרש לייב"
להרש לייב בן יוס'ל הייתה חנות מכולת ואבא היה חייב לו סכום גדול עבור אוכל. אמא התביישה ללכת להרש לייב ללוות למרות שהיו חברים טובים.
אבא אמר שאם הרש ילווה לו מספיק כסף ואם ימצא עגלה פנויה, הוא יסע מיד.
הוא אמר: "להתראות! אני אדאג לרפואה שלמה לחנה'לה". הוא יצא מהבית ולא ראינו אותו כמה ימים.
השעה הייתה מאוחרת בלילה וכולנו היינו מותשים ורעבים. אמא הרתיחה מים על התנור והכינה תה לכולם. שתינו את התה שלנו עם חתיכות סוכר קטנות. אמא בלעה את התה שלה יחד עם הדמעות. הילדים הלכו לישון מפוחדים, בוכים. אמא חזרה אל מקומה ליד מיטת חנה'לה.
חנה'לה חולה כי הפסקתי להתפלל
חושך בבית. מנורה קטנה אחת דולקת על הקיר. סבא מתנדנד מעל ספר תהילים קטן. אמא מתכופפת מעל חנה'לה כדי להקשיב לנשימותיה. אני יושב ליד התנור והלב שלי נשבר. הדמעות חונקות אותי. אני חושב: אבא מסתובב בקוז'ניץ עם חסידים וכך הוא רוצה לרפא את חנה'לה! קולו של סבא קוטע את מחשבותיי, הוא מבקש ממני להתקרב.
"שב!" הוא פוקד עלי. אני מתיישב לידו.
סבא אומר: "במשך כל התקופה שלי כאן לא שמעתי אותך מוציא מפיך מילה אחת באידיש, לא ראיתי אותך קורא בספר תפילה. למה אתה לא אומר תהילים? יעקב הרש, עשה חשבון נפש, אתה כבר מבוגר מספיק כדי להתחתן ובקרוב תשתדך. שמעתי שאתה סוטה מדרך הישר ויוצא לתרבות רעה ומתרחק מהיהדות! אתה לא רואה מה קורה בבית הזה? איך אלוהים מעניש אותנו וזה אולי בגלל החטאים שלך?"
אני מרכין את ראשי ושותק. אמא שותקת. הלב שלה נשבר. היא מביטה בסבא, אחר כך בי, אבל לא אומרת כלום.
אני מרים את ראשי ומסתכל על סבא. אני רואה יהודי יושב, בעל הדרת פנים, עם זקן לבן ארוך, ספר תהילים פתוח לפניו. אני מביט באמא. אני מרגיש את הצער שלה, את המצוקה שלה. אני מסתכל על הקטנים יחד במיטה שהלכו לישון רעבים. ואני חושב שוב: שם בקוז'ניץ כרגע רוקדים לצלילי המנגינות של פישל סופר. שם רוקדים למען רפואה שלמה, וכאן אחותי הקטנה גוססת. כאן, אנחנו יושבים מורעבים, שבורים, מתפתלים מכאב וצער, רועדים מפחד על כל דקה, כל שנייה, שעוברת. כאן זה קורה, עכשיו!
הילדה גוססת
כך עבר עלינו הלילה. בבוקר הגיעו הדודות והביאו לנו משהו לאכול. הן ביקשו מאמא לשכב ולנוח קצת. סבא הלך לבית הכנסת להתפלל. כמה נשים הלכו לבית הקברות להחיות את המתים ולבקש זכות אבות. משם הן נכנסו לתוך בית המדרש בדמעות.
חלפו מספר ימים ללא כל שינוי. לילה אחד ישבתי עם אמא ליד מיטתה של חנה'לה. הקטנים ישנו וגם אנחנו נמנמנו בישיבה. לפתע רעש חזק העיר אותנו. חנה'לה התחילה לצרוח, החזה שלה עלה וירד ברעש, כמו ניסור עץ. הצפצופים לוו בשריקה. אמא בכתה בקול וחבטה את ראשה בקיר. הקטנים כולם התעוררו. השעה הייתה מאוחרת בלילה, אבל שכנים הגיעו בריצה וגם הם התחילו לבכות. הילדים, מפוחדים, הצטרפו לבכי.
אבא מבקש רפואה שלמה, אבל הילדה לא צייתה . . .
לפתע שמענו קול קריעה יחד עם גניחה, נשמע קול שיהוק חזק, ואז חנה'לה נעשתה שקטה, ונשארה שקטה לנצח.
השכנים אספו את הילדים ולקחו אותם. הבכי הפך חזק יותר ויותר. פתאום שמעתי מישהו רץ ליד החלון שלנו ומתחיל להתעסק בדלת. פתחתי את הדלת וראיתי מולי - אבא. הוא מיד הבין מה קרה. הוא התחיל להכות את ראשו באגרופיו, להטיח את ראשו בקיר. כמו פרא הוא צעק:
"הרבי אמר: סע הביתה, הילדה שלך תזכה לרפואה שלמה. – אלוהים שבשמים, אני לא אחזיק מעמד!
הוא לא יכול היה לסלוח לעצמו שהוא לא היה עם הילדה. לא היה לו לפני מי לשפוך את ליבו. הוא רק הסתכל על אמא ואז על הילד המתה ודמעות זלגו פנימה אל הזקן שלו. הוא הסתכל גם עליי, לא הצליח להחליט מי מאיתנו אחראי למותה של חנה'לה. הייתה לו כל כך הרבה אמונה באדמו"ר שלו, כל כך הרבה אמונה, ועכשיו . . . עם הכסף שעלה לו לנסוע לרבי, הם יכלו להביא רופא מפולאווי! . . .
אמא אמא!
גרתי בקונסקובולה עם אשתי ועבדתי כאורג כריכות מרופדות. לא אהבו אותי בעיר. הם התלחשו מאחורי גבה של אשתי שנאלצתי להתחתן איתה, שנעלמתי ימים על גבי ימים ואף אחד לא ידע לאן הלכתי, שהתחברתי לאנשים שלא התאימו לחמי ולחמותי.
פעם, באמת "הלכתי לאיבוד" למשך די הרבה זמן. אנשי קונסקובולה גילו רק מאוחר יותר היכן הייתי. הייתי בקורוב. נודע לי שאמא שלי חולה בצורה מסוכנת, אז יצאתי הביתה ברגל.
כשהגעתי הביתה מצאתי את אמא שוכבת במיטה חולה מאוד. כששאלתי אותה לשלומה היא לא ענתה. היא פשוט הביטה בי בעיניה הכחולות והיפות, כאילו היא רוצה להבין אם אני נשוי באושר או שדעתי עדיין מלאה בשטויות הישנות האלה שהיו מפחידות אותה כל כך.
הייתי צריך להיות קרוב אליה, לחבק ולנשק אותה, אבל איך יכולתי לעשות את זה? עכשיו הייתי גבר! . . . אני לא זוכר את הזמן שבו אמא שלי הייתה מנשקת ומלטפת אותי, וגם לא את אבא שלי. תמיד היה מחסום בינינו, הילדים, לבין הורינו. ידעתי שאמא אוהבת אותי מאוד, עם כל הפגמים שבי. אפילו כל הידיעות הרעות עלי שקיבלה לא הפחיתו את אהבתה אלי.
אסור לי לחבק את אמא שלי . . .
אני עומד ליד מיטתה ומהרהר: אני, אני חושב, אדם מודרני אשר התנתק מכל המסורות הישנות והלך קדימה בלי פחד, מוכן להסיר את כל שיחי הקוצים ואת כל האבנים שחוסמות את הדרך לעולם יפה יותר, עולם של אמת וצדק. הנה אני עומד לצד אמי החולה האהובה ולא מעז לחבק אותה . . .
התיישבתי ליד מיטתה ובכיתי. אחיי ואחיותיי התאספו סביב מיטתה ובכו איתי. אמא לא הסירה מאיתנו את עיניה. שתקה. שאלתי את הילדים למה היא לא מדברת. הם ענו בשקט שהיא הפסיקה לדבר לפני שמונה ימים. אבא הסתובב בבית כשידיו שלובות מאחורי גבו ולא דיבר עם איש.
שלחו להביא את חיים החובש, הוא הגיע, הסתכל על אמא, לקח כמה קופיקות וכתב מרשם. כששאלנו אותו מה לא בסדר עם אמא, הוא משך בכתפיו. ניחשנו שמחלתה במצב קריטי. אחר כך נוסו כל השיטות הישנות: הלכו להחיות מתים, התפללו לפני ארון הקודש בבית המדרש, ניסו תרופות ישנות, קמעות, אמרו תהילים עם מניין יהודים. כך חלפו מספר ימים של אמירת תהילים, תפילה ובכי ולא נראה כל שיפור . . .
תרופות של נשים
כמה דודות הגיעו יום אחד, מייללות ובוכות. אמא, כך נראה, הבינה את מצבה. היא הפנתה את ראשה כאילו נמאס לה מהכל. מאוחר יותר, נכנסו נשים נוספות. אחת נשאה קרש ארוך שנראה דומה ללוח שעליו נמתח בצק להכנת אטריות, אישה שנייה נשאה סיר גדול ובו מונח מעין חומר צהוב עבה שנראה כמו שעווה, אישה שלישית נשאה סדינים לבנים חדשים. אמי שסובבה את ראשה, ראתה את הנשים ורעדה.
שתיים מהנשים הלכו לאבא וניהלו איתו שיחה שקטה. אחר כך הורידו את המטפחות וחזרו לעבודה. הן הדליקו את התנור. אישה אחת התקרבה למיטה וביקשה ממני ללכת למקום אחר. הן הזיזו את השולחן קרוב אל המיטה והניחו עליו את הקרש הארוך. אישה אחת הניחה את הסיר הגדול על התנור בעוד שנייה פרשה את הסדינים. האישה שליד התנור תקעה את ידיה לתוך הסיר והתחילה להזיז אותן כאילו היא לשה בצק ללחם או למאפים לשבת. אחר כך הניחה את החומר שנראה כמו שעווה על הלוח הארוך, סובבה אותו וגלגלה אותו בידיה עד שקיבל צורת נר של אזכרות.
קוברים נר
אמא נבהלת. הבכי הופך חזק יותר. הילדים, המבוגרים - כולם בוכים. אחר כך הרימו את הנר והכניסו עם הקרש לאמבט כביסה. אישה אחת החזיקה את הנר לאורכו של הלוח בעוד אחרת שפכה עליו סיר מים חמימים מהתנור. לאחר מכן הונח הלוח על השולחן והנר הונח על הלוח.
האישה עם הסדינים הלבנים מדדה את הנר ואז קרעה במהירות את הסדינים, תפרה מהם תכריכים ועטפה בהם את הנר. הלוח, בו השתמשו לטהרה לפני הקבורה, נלקח משם וה"גופה" (הנר), הונחה על השולחן פונה לכיוון הדלת. על השולחן הונחו פמוטים עם נרות דולקים. הנרות הוצלו על ידי בד כהה.
יללה חדשה פרצה בבית. אמא שכבה בשקט, דמעות זלגו מעיניה. הנשים הלכו לאבא ואמרו לו שכעת הוא צריך לבקש סליחה מפיסת השעווה, מהנר, מ"המת". הדודות מבקשות מחילה מכולם. כל הילדים סודרו בשורה ואמרו לי שבתור המבוגר ביותר, אני צריך להיות הראשון לבקש מחילה מן "המת".
כל האבסורדים האלה בלבלו אותי לגמרי. לא הייתי מוכן לזה. ראיתי את זה בפעם הראשונה בחיי. אמונה טפלה פרועה כזו! להשתמש בחתיכת שעווה כגופה ולתת לה את כל הכבוד שניתן בדרך כלל לאדם שנפטר! והאדם החולה שוכב שם, אינו יכול לדבר וחייב לראות את כל המחזה הפראי!
אני לא רוצה להתנצל בפני נר
עיני כולם הופנו אלי. עמדתי שם מבולבל, המוח שלי עבד במהירות: כיצד עלי להתנהג כעת? קול פנימי אחד אמר שאני חייב לציית, כי אם משהו רע יקרה לאמא, הם לא יסלחו לי. הקול השני אמר: תתנהג כאדם חופשי, אמא לא תרפא מכל זה, למעשה, זה דוחף אותה מהר יותר אל מותה! פתאום קרעתי את עצמי ודחפתי את כל הנשים הנאספות בצעקה נחרצת:
"לא!"
ברחתי מהבית. היה קר מאוד בחוץ ועמדתי שם זמן רב. זה היה ט"ז בחודש אדר ב' , הייתה זו שנה מעוברת.
כאשר עמדתי שם בחוץ, רועד מהקור, ראיתי את חופר הקברים מתקרב עם אלונקה בידיו. הוא נכנס לבית וקצת אחר כך יצא עם האלונקה, עליה מונחת חתיכת חומר שחורה. הנשים ליוו את הנר מחוץ לבית כאילו מדובר באדם מת. הנר נקבר בבית העלמין החדש, כנראה מתחת לגדר.
חזרתי הביתה עם ראש מורכן. רעדתי מהקור ומהזעזוע. החזקתי בכיסא לתמיכה, נשברתי לגמרי. מטבעי הייתי אדם חזק, אבל מה שחוויתי היה מעל לכוחי.
היום הזה היה האירוע המפחיד בכל חיי!
למחרת בבוקר מצבה של אמא היה גרוע יותר והיא נפטרה באותו יום.
כבוד לזכרה.
הגיבורים של קורוב
ה"דונדיקים"
יהודי קורוב יכלו בצדק להתגאות באנשים החזקים והבריאים שלהם. אפילו המלומדים היו גאים בגיבורים שלהם, יצא להם מוניטין גם מעבר למחוז לובלין.
החסידים נהגו לספר מעשיות על הגיבורים בדיוק כמו שסיפרו על מעשי הניסים של האדמו"רים שלהם. קורוב הייתה עשירה בגיבורים יהודים. אף עיר אחרת במחוז לובלין לא יכולה הייתה להשתוות לקורוב בעניין זה.
אפשר היה לכתוב ספרים רבים מן המעשיות שסופרו על הגיבורים של קורוב. הבה נזכור, לפחות, כמה מהם: למשל, האחים דונדיק: פייבל הסנדלר, אחיו יוסף הסנדלר והאח הצעיר לייביש בעל העגלה.
פייבל היה קצת יותר גבוה מהממוצע ובעל עיניים פוזלות. בקיץ ובחורף הוא הסתובב עם שרוולים מופשלים שמהם בצבצו שתי זרועות חזקות. הוא היה זריז מאוד. הוא תמיד חיפש עם מי לריב כדי להילחם, להפעיל את זרועותיו. זה היה עבורו סוג של ספורט. הוא לא היה בררן - יהודי או גוי, כל עוד יפרוץ קרב. כל עוד אנשים ישמעו עליו ויגידו:
"אהה, פייבל שוב שבר עצמות למישהו".
רוב הקרבות התרחשו בין תפילת מנחה ומעריב בבית המדרש . . .
יוסף, היה אדם אחר לגמרי. הלחימה בבית המדרש הייתה מתחת לכבודו. יוסף דונדיק היה האדם הגבוה ביותר בקורוב, אפילו בין הגויים שבכפרים בסביבה ואפילו בכל מחוז לובלין. גובהו היה כמעט שבעה רגל. כאשר עמד בצומת כביש פולאווי, ניתן היה לראות אותו מסמוך לפרדסו של הכומר.
היו לו כתפיים רחבות, ידיים גדולות וארוכות עם כפות ידיים רחבות. היו לו פנים עגולות עם עיניים שחורות, שפם שחור וזקן קטן. בבית המדרש הוא לא יכול היה להילחם. הוא היה צריך קודם כל להזיז הצידה כמה קבוצות של אנשים, לפני שיכול היה להשתמש בזרועותיו הארוכות. הקרבות שלו התקיימו בעיקר ברחוב, בשוק או בכבישים ולא רק עם יריב אחד, אלא עם כמה בו זמנית.
אמרו שאבא שלהם יכול היה לשתות בקבוק בירה מלא בבת אחת ואז לנשוף לתוך הבקבוק כל כך חזק שהוא נשבר. הוא היה אדם שקט ונינוח. הוא נלחם רק כשלא הייתה לו ברירה. הוא לעולם לא עורר ריב.
לייבוש, הבן הצעיר, גדל כאילו על שמרים. נראה היה שהוא גדל בן לילה כמו עץ אורן גבוה. הוא תמיד היה חסר מנוחה, לא היה מסוגל לעמוד במקום אחד. בהיותו נהג עגלה, הוא היה רותם לעתים קרובות סוסים גם מאורוות של זרים . . .
לייבוש היה תלמידו של וולף דוד שהגיע לקורוב לאחר שריצה עונש של עבודת פרך. וולף הגיע מקונסקובולה והיה מלך גנבי הסוסים. הוא היה בנוי כמו פיסת פלדה, מאסיבי, עם זקן גדול, רחב וחום כמו של רב, אבל עם מבנה של איכר רוסי.
וולף היה יהודי דתי. אם היית רואה אותו בבית המרחץ, היית מבחין בסימנים הכחולים על רגליו, שנשארו מהשלשלאות שענד בכלא. הוא היה הרבי של הגנבים ולייבוש היה אחד מתלמידיו הטובים ביותר, שלמד "תורה" זו בהתמדה.
הקרבות של לייבוש התקיימו בעיקר בכפרים הסמוכים, בירידי שוק עם גויים. בקרבות אלה נפגעו ריאותיו והוא מת בגיל צעיר.
יצחק הסנדלר
יצחק שוסטר היה הגאווה והשמחה של קורוב. צעירים ומבוגרים, יהודים מלומדים ואנשים פשוטים, כולם אהבו לספר מעשיות על גבורתו של יצחק, על מאבקיו הרבים עם הגויים בירידים בכפרים.
יצחק היה גבוה, רחב כתפיים, פנים עגולות עם עיניים גדולות ומחייכות וצחוק קבוע על שפתיו. שרירי גופו נראו מבעד לבגדיו. היה לו צוואר חזק וחזה רחב. הוא היה אדם חביב וטוב לב, אבל אם מישהו התגרה בו הוא הפך לנמר. מעיניו פרצה אש. הוא היה זריז ובטוח כמו חתול.
הוא היה מכניס חיים לחגיגות הקהילה. הוא היה הדמות המרכזית בחגיגה שנערכה עם סיום קריאת התורה. כל העיר, אפילו הגויים, רצו לראות אותו. הוא נהג להתחפש לטורקי, עם פס אדום וציצית בצד, עם צעיף טורקי מושלך על כתפיו. הוא הדביק שפם ארוך ושחור מעל שפתו העליונה ולבש חולצה צבעונית. הוא תפר זוג מכנסיים ארוכים מסדינים, שלבש כדי לכסות את הכלונסאות הארוכות שחיבר לרגליו. כאשר הוא קם, לקח בידו את המקל שלו באורך חמישה עשר רגל והתחיל ללכת, נראה היה כאילו שטן מעולם אחר הופיע. הכלונסאות גרמו לו להיות כל כך גבוה עד שכתפיו הגיעו לגג. הצופים מהצד פחדו שהוא יפול, אבל יצחק נע בהתמדה, עם חיוך רחב על שפתיו.
כאשר במהלך היום התחיל מצעד חגיגי, כשספר קודש חדש נאסף מהסופר ונלקח לגבאי של הקהילה כדי "למכור אותיות", נשמעה מוזיקה ברחובות ויהודים רקדו. יצחק רקד על הכלונסאות כשהוא נתמך רק ביד אחת. שוב חששו כולם שמא ייפול.
הגויים היו מצטלבים כשראו בדרכם במפתיע את יצחק מגיע. גובהו הלא טבעי הפחיד אותם. אם המצעד היה מתקיים בערב, יצחק היה מוביל אותו, מחופש לצ'רקסי הרוכב על סוס.
רוב הזמן יצחק היה מנצל את גבורתו בימי ראשון ובחגים שאינם יהודים כאשר הצעירים הגויים מהכפרים הסמוכים היו מגיעים לעיר ומתחילים להטריד את היהודים. יצחק ושאר החזקים היו מלמדים אותם לקח קשה.
לאחר מפגשים אלו, הגויים הצעירים, מכוסי דם וחבולים, היו מתפזרים כמו עכברים והרחוב המוביל לכנסייה התרוקן.
גויים רבים היו מבקשים עצות מיהודים. ליצחק היו גם חסידים גויים רבים שהתפעלו מגבורתו הגויית והתגאו בו. אני זוכר איך פעם בשבת, יצחק רב עם שלושה גויים בו זמנית וכולם נפלו כמו בולי עץ מדממים.
יוסף המשוגע
יוסף המשוגע לא היה ממש משוגע. זה היה הכינוי שלו, כי הוא התנהג קצת אחרת מאחרים.
הוא היה יהודי בגודל בינוני עם זקן לבן קטן. הוא הלך במהירות והיה קל רגליים. הוא נחשב בין החזקים.
הוא היה סוחר עם עסק קטן. הוא נסע עם עגלה קטנה משלו לכפרים הסמוכים כדי לסחור. כאשר דיבר עם מישהו נהג להרכין את ראשו כך שנראה כאילו הוא מדבר עם עצמו ובחיוך. השוט שלו היה תמיד בידו, חוץ מכאשר היה נכנס לבית המדרש. גם כשהסוס והעגלה שלו היו רחוקים, הוא מעולם לא היה נפרד מהשוט שלו. הוא התפרנס מהעסק שלו ומעולם לא נאלץ לבקש עזרה מאחרים.
כל בוקר לאחר התפילה היה מבקר אצל שמואל השמש לשתות בראנפן. אצל שמואל שמש אפשר היה לקנות שנאפס, חתיכות אווז צלוי, קורקבנים, צוואר עוף ממולא, הרינג כבוש ועוד דברים טובים. אצל שמואל שמש היה המקום שבו הרבה יהודים - סוחרים, קצבים ובעלי מלאכה אהבו לאכול משהו. לאחר סיום עסקה מסחרית, המשתתפים היו הולכים לשתות אצל שמואל שמש. רק החסידים מצאו שלא מתאים להתאסף שם. הם היו שולחים לשם את השליחים שלהם, לקנות את כל הדברים הטובים, אבל את הסעודות עצמן ערכו בבתי המדרש הקטנים שלהם.
ליוסף המשוגע מעולם לא היה זמן לשיחות ארוכות. הוא תמיד היה מפסיק את השיחה באמצע ובורח, כאילו מישהו מחכה לו איפשהו. יוסף היה קרוב משפחה של וולוול הסוחר. וולוול היה מתחרה של הרצקה יצרן השעווה, שלימים הפך לבעלים של בית המרחץ.
הייתה שנאה ארוכת שנים בין הבנים של יוסף לבין הרצקה. בניו היו להוטים ללמד את הרצקה לקח. הרצקה היה איש חזק שנהג להילחם נגד יצחק הסנדלר. פעם אחת, במפתיע עבור יצחק, הוא תקף אותו עם מקל הליכה בתוך בית המדרש.
הרצקה היה גבוה והיה לו זקן שחור גדול, הוא נראה כמו צועני והיו לו עיניים שחורות לוהטות. אבל נגד בניו של יוסף הוא היה חסר אונים. הם הרבו להכות אותו. בסופו של דבר, הרצקה הצית את ביתו של וולוול והכל עלה בעשן - מחסן התבואה שלו, העורות וזיפי החזירים - הכל נשרף. הרצקה ריצה כמה שנים בכלא על כך.
שני בניו של יוסף היו חזקים מאוד, אבל הבן הצעיר, זבונדיק, היה החזק ביותר. מה פירוש הכינוי הזה אני לא יודע, אבל ככה קראו לו. אחיו שמעון היה נמוך יותר אבל היה בנוי רחב, עם עצמות לסת בולטות. היו לו שתי ידיים כבדות - פטישים. אוי למי שקיבל מכה מהן!
שמעון עבד עבור וולוול יצרן השעווה. השעווה נסחטה במנגנון בורג גדול שלחץ אותה החוצה על גבי לוח כבד שהיה מונח מתחת. למנגנון ההברגה היו ארבעה חורים גדולים שבהם הוצבו מוטות אלון גדולים וארוכים. רוב הזמן השתמשו במוט אחד באורך של כעשרה רגל ובקוטר של חמישה עשר סנטימטרים כדי לסובב את הבורג. שלושה גברים יחד היו מסובבים את המכבש, דוחפים את המוט, מסובבים את הבורג עד הסוף, ואז היו מכניסים את המוט לחור הבא וחוזרים על התהליך עד שהוא לא הסתובב יותר. את השעווה החמה שפכו לחצאי חביות קטנות ופתוחות. בקיץ אנשים היו נעצרים וצופים איך מייצרים שעווה. רבים פשוט נהנו מריח השעווה החמה.
פעם אחת, צופים מהצד צפו בשלושה גברים מסובבים את הבורג הגדול עד שהוא נעצר. הם התחילו להקניט את שמעון:
"שימע'לה, רציתי לדבר איתך על שידוך, אבל נראה שאתה לא מתאים לכלום ואתה בכלל לא חזק כמו שיש אנשים שמתארים".
הקניטו אותו מכל עבר ושמעון רק צחק. הצופים התגרו בו עוד יותר:
"תראה לו מה זה, בוא נראה מה אתה יכול לעשות!"
שמעון קרא אליהם: "אתם יודעים מה? אני מתערב איתכם שאחרי ששלושה גברים ביחד סובבו את הבורג הכי חזק שהם יכולים, אני לבד אוכל לסובב אותו סיבוב נוסף”.
כך זה קרה. שלושה גברים יחד דחפו את המוט מסביב עד שהוא לא התקדם יותר. אז הימרו על סכום כסף. כולם צחקו והקניטו את שמעון, בטוחים שהוא לא יצליח והם ינצחו.
שמעון ירק לתוך ידיו הגדולות, שלף את המוט הגדול החוצה, הניח אותו בחור נוסף ונתן דחיפה אדירה - הבורג זז מעט. עוד דחיפה והוא זז עוד קצת עד שלבסוף הוא השלים סיבוב אחד שלם של הבורג. כולם נדהמו. הם לא האמינו שדבר כזה אפשרי. שמעון ניצח בהימור.
חסידים גיבורים
כדי לפרט את כל הגיבורים של קורוב יש צורך הרבה מקום, במיוחד אלה שנמצאו בקרב התלמידים החסידיים. בואו רק נתעכב ונתאר את המורה ברוך, חתנו של זיסל יצרן הטבק. הוא היה יהודי חזק. אנשים דיברו על הכוח שהיה חבוי באיש הזה.
כאשר ברוך כעס על מישהו הוא פחד שהוא עלול להרוג אותו במכה אחת חזקה, או להשאיר אותו נכה. אז במקום זאת, הוא היה מוריד את האגרוף שלו על קצה השולחן ושובר אותו. הוא עשה זאת גם בקצה השני של השולחן. נשים היו ומתחילות לצרוח. אם היה מדובר בגברים, הם היו בורחים.
או, בואו נדבר על תלמיד כמו משה החכם. הוא נקרא כך, כי הוא היה הכל מלבד חכם. סיפרו עליו הרבה בדיחות. למשה חכם היה אף בשרני וצחוק ילדותי. היה לו מאגר של ברזל שהורכב מכמה חרמשים, כמה סירי ברזל, כמה חתיכות שטוחות של ברזל להכנת צירים לתריסים או לדלתות, כמה ידיות, וכמה קילוגרמים של מסמרים בגדלים שונים. בנוסף, הוא גם נסע לכפרים הסמוכים כדי למכור.
פעם אחת, בכפר, אמר לו גוי:
"אני צריך חרמש חדש". ענה משה חכם: "למה שלא תבוא לחנות שלי?" ענה הגוי: "אין לי סוס ועגלה". משה חכם אסף אותו ונשא אותו על ידיו כמה קילומטרים, אל החנות שלו בקורוב כדי למכור לו חרמש.
פעם, שני גויים בריאים התחילו להתחכם עם משה בחנות שלו. הוא תפס את שניהם בצווארוניהם וריסק את פניהם אחד בשני, עד שדם ירד מהאף ומהפה שלהם, ואז זרק אותם מהחנות.
פעם הייתי עד לגבורתו של משה. ישבתי עם תלמידים אחרים בבית המדרש ליד שולחן חסידי לובלין, משה ישב שם באמצע. ביקשנו ממנו להראות לנו דוגמא לכוחו. הוא הוציא מטבע גדול מכיסו והניח אותו למחצה בקצה השולחן. אחר כך העמיד ספר גמרא על השולחן. הוא התיישב על הרצפה כשפיו מתחת לחצי המטבע, הוא ניפח את לחייו, כיווץ שפתיו ונשף כל כך חזק עד שהמטבע עף מעל הגמרא לצד השני של השולחן.
משה לא השתמש בידיו כדי להילחם, אלא אם לא הייתה לו ברירה אחרת. בין הגיבורים היו גם אברהם וולף ובניו. הם כונו צ'צ'נים. כולם היו ענקים בנויים לתלפיות ובכל זאת יכלו ללמוד דף גמרא.
או אדם כמו לייבוש לזר בנו של סוחר הסוסים. ענק ולמדן טוב מאוד. הוא נהג ללמוד כמה דפי גמרא בבית המדרש לאחר תפילת ערבית. הוא השתמש בכוחו רק כשהיה בין הגויים בירידים. הוא היה איש שקט וחביב.
הייתה זו נחת רוח, לאחר תפילת ערבית, לצפות בענקים בריאים שכאלה. הם היו יושבים ומתנדנדים קדימה ואחורה בזמן שהם למדו גמרא או את הלכות היורה דעה, לומדים בהתמדה רבה. ניגוני הלימוד שלהם השתלבו עם ניגוני הלומדים הצעירים האחרים, לומדים גדולים כמו מוטל הכט, ישראל מלכה, אברהם מלך שילדקרויט, הרש גרשון, אבא'לה רפופורט שהוסמך לרבנות – ועוד רבים אחרים.
אבא'לה, מלבד היותו תלמיד דגול, היה גם אמן חשוב, צייר ומגלף בעל ערך רב. המנורה היפהפייה המגולפת היטב שהייתה חלק מן הדוכן בבית הכנסת הייתה פרי עבודתו.
בקורוב היו הרבה מלומדים חשובים. קול ניגונם של לומדי הגמרא בעיירה היה נשמע יומם ולילה, לרוב לילה שלם, במיוחד בלילות חמישי.
אותם חסידים, תלמידים מסורים, יהודים טובים, ידעו גם להשתמש באגרופיהם. לתלמידי בית המדרש היו מריבות רבות עם הפועלים ועם בעלי המלאכה. קרבות היו מתפרצים בעיקר בשבתות אחר הצהריים של החורף, כשהיהודים המבוגרים לא היו בבית המדרש.
זה היה מתחיל כאשר הפועלים היו זורקים שלג על תלמידי בית המדרש כהזמנה לקרב. קרבות אלה נמשכו עד תפילת מנחה.
זה נמשך כך שנה אחר שנה. הפועלים כינו את תלמידי בית המדרש "ידיים שמאליות" והתלמידים כינו את העובדים "בורים בורים". אבל הקרבות אף פעם לא היו מסוכנים, הם היו אחרי הכל בין יהודים . . .
דוד מבית המטבחיים
בית המטבחיים של קורוב עמד כמעט באמצע הנהר, על עמודים גדולים וכבדים, כך שהדם היה זורם לנהר.
בפנים הותקנו טבעות ברזל גדולות ברצפה ובתקרה. לטבעות אלו היו מחוברים חבלים עבים ששימשו לרסן את הבהמות בזמן השחיטה. לעתים קרובות צפיתי כאשר היו מביאים בהמה לשחיטה. שוורים הובאו כאשר עיניהם מכוסות. חצי תריסר גברים כמו קצבים היו מעורבים בעבודה. הם היו מובילים את השור עם חבל עבה סביב צווארו. ברגע שהשור התקרב לגשר הקטן והריח דם, הוא נעצר ולא זז מהמקום.
היה צריך לקרוא לקצבים נוספים או סתם אנשים חזקים שיעזרו להוביל את השור לבית המטבחיים. לעתים קרובות נדרש זמן רב כדי להצליח. אם החיה לא הייתה תוקעת את ראשה פנימה, היו זורקים חבלים מהטבעות על צווארה והיא הייתה נמשכת פנימה, רגליה היו קשורות והיא הייתה נופלת על הרצפה. כל החבלים נמשכו לאחר מכן עד שהוא לא יכול היה לזוז יותר. השור געה, התנשף ובכה כמו בן אדם חי. אחר כך ישבו כמה גברים על השור בעוד אחרים החזיקו את ראשו. השוחט גילח חלק מצווארו של השור, ויצר פס לבן אשר בלט חזק על רקע השיער השחור. לאחר מכן הוא חתך את צווארו של השור עם סכין השחיטה שלו והדם התיז החוצה בעוצמה כזו שנראה כאילו הגיע ממשאבה גדולה. זה נמשך כמה דקות, עד שהכל נגמר. השור שכב בשקט.
מנהל בית המטבחיים היה דוד, "דוד מהמשחטה". אני לא בטוח אם דוד היה הבעלים, או היה שכיר, או אולי קיבל חלק מהרווחים. אני רק יודע שהוא עבד קשה. אבל היו לו רווחים נאים. הוא מעולם לא הלך לביתו בלי חתיכת בשר מכל סוג. כל בני המשפחה שלו נראו כמו קצבים.
לדוד היו זרועות אתלטיות ושריריות שעליהן בלטו הוורידים הכחולים כאשר היה במאמץ. הנערים הצעירים קינאו בצווארו האדום החזק. היו לו פנים עדינות שהביעו ידידותיות ושביעות רצון. הוא אהב לשחק עם הילדים אם היה לו זמן וגם להתבדח לעתים קרובות עם הגדולים. הטריק האהוב עליו היה להרים את זרועותיו בצורה מאיימת כאשר הוא ניגש לילד בוגר. הילד, שניסה להדוף את זרועותיו של דוד, היה מניח את ידיו על זרועותיו של דוד. בן רגע היה דוד מצמיד את ידיו של הילד לזרועותיו ועושה איתו מה שהוא רוצה. לאחר מכן הנער היה מתחנן:
"רב דוד, עזוב, זה כואב!"
אני עצמי, יותר מפעם אחת, הייתי שבוי בזרועותיו החזקות של דוד. למדתי איך הוא עשה את הטריק הזה וכשגדלתי זה היה שימושי מכיוון שהשתמשתי בו על אחרים.
עבודתו של דוד כללה גם את חלוקת הבשר לדוכני הקצבים וגם את חלוקת העורות לסוחרי העורות. כמעט בכל יום אפשר היה לראות אותו עולה במעלה הגבעה אל וולוול סוחר העורות עם חבילה גדולה של עורות גולמיים קשורים בחבל על כתפיו, ראשו כפוף ארצה כאילו הוא סופר את צעדיו.
העורות היו כבדים מאוד לנשיאה. אני לא יודע כמה עורות היו בכל חבילה, אבל אנשים נהגו לומר שהוא חזק יותר מברזל, לשאת משאות כאלה בכל יום. ברגע שדוד השתחרר ממשאו הכבד, הוא היה מתחיל להשתעשע עם הילדים בדרכו חזרה לבית המטבחיים.
מדי שבוע, לפני כניסת השבת, הייתה מופיעה בעיר דמות של חצי אדם וחצי חיה. הולכת כל כך לאט, עד שנראה שהיא בקושי זזה, היא עושה את דרכה במעלה הגבעה מבית המטבחיים אל השוק. מתחת לדמות ראית זוג מגפיים ומכנסיים עד לחגורה. מן החגורה ומעלה ראית חצי פרה לבנה עם כתמי דם ועור. מעל ראשה של הדמות ניתן היה לראות סרט אדום של דם רטוב. בצדי מכנסיו ניתן היה לראות את רגליה הארוכות של הפרה, פשוטת עור, עם שתי אצבעות אדומות. הדמות נעה לאט, צעד אחר צעד. זה נראה כאילו חיה בלעה אדם מהמותניים ומעלה והשתמשה ברגליו כדי לנוע.
שתי זרועות גדולות עם אגרופים סגורים נתלו על כתפיו. באמצע המסגרת האדומה בלט זקן עבה על הפנים, עם כיפה על הראש. יכולת לחשוב שזהו ראש אנושי מוקף כולו במסגרת של בשר אדום, דם ועצמות.
כך נעה הדמות צעד אחר צעד עד שנותרה עומדת מול דלת האטליז. הדמות הייתה גבוהה מכדי להיכנס פנימה. הקצבים היו יוצאים ועוזרים לשחרר את הדמות מהחיה.
זה היה דוד של בית המטבחיים. הוא היה איש יקר, איש שקט וגיבור.
עלי הקצב
עלי לא נראה כאילו הוא חזק כמו יצחק שוסטר או יוסף דונדיק. למרות זאת, אנשים פחדו מעלי. גבותיו השחורות הגדולות, עצמות הלסת הבולטות והריסים הארוכים הזהירו: "אל תתחילו איתי!"
עלי היה אדם שהאמין באכילה. במרתף שלו הייתה תמיד חבית קטנה של "יין בסרביה". כל יום בערך בשעה שלוש היה עלי שותה תה עם יין ואוכל כחטיף לחם שיפון. פעם הייתי אורח שלו בשעה שלוש וחלקתי איתו את הכיבוד.
עלי לא פחד מכלום, לא מהחיים ולא מהמתים. אני שמעתי מפיו את כל הדברים הרבים שהוא עשה "בכוחו". יהודי קורוב מצאו את עצמם לעתים קרובות חיים לצד קרבותיו. הם נהגו לסגור את הדלתות והחלונות שלהם ופחדו לצאת לרחוב עד שעלי ינצח בקרב.
פעם אחת, לעלי היה רעיון כזה: הוא תפר בעצמו את תכריכי המוות שלו, הזמין את חברי החברה קדישא, מזג לכולם מעט משקה. אחר כך הניח את התכריכים בתוך הארון. במקרה שמשהו יקרה הוא לא רוצה שיפנו לילדיו.
התכריכים היו מונחים זמן רב בארון, נשכחים. ואז קרה שמת בעיירה אדם טוב אך עני. לחברה קדישא לא הייתה אספקה של תכריכים, הם אמרו שהקופה שלהם ריקה. תלונות פה, תירוצים שם, שום דבר לא קרה. בינתיים הגופה שכבה וחיכתה. לפתע עלי נזכר בתכריכים שלו. הוא הוציא אותם, לקח אותם לגבאי החברה קדישא ואמר:
"תשתמשו בתכריכים האלה, כבדו את זכויותיו, אל תיכשלו בביזוי המת".
כעבור זמן מה קרה אותו דבר. הוא שוב תפר לעצמו תכריכים, הזמין את חברי החברה קדישא לשתות טוב ושוב הניח את התכריכים בארון. עני אחר מת מאוחר יותר ועלי שוב עשה את אותו הדבר, הוא נתן את התכריכים שלו עבור המת. מאוחר יותר, עלי החל להאמין כי בכך שהוא מעניק את התכריכים שלו זוהי סגולה לאריכות ימיו שלו.
פעם אחת, נסע עלי לעיירה אחרת לצורך עסקים. הוא נכנס לטברנה לשתות כוסית משקה וזוג גויים זיהו אותו. הם התחילו ללחוש זה לזה וכל העיניים הופנו לעבר עלי. בין הגויים היה איש חזק, ענק, הידוע כאיש החזק במחוז. כולם פחדו ממנו. הוא הסתכל על עלי מלמעלה למטה, לא האמין שעלי הוא כזה גיבור.
הגוי התחיל לצחוק על עלי. עלי לא נשאר לו חייב. הערה אחת הובילה לאחרת עד אשר הגוי הזמין את עלי לצאת החוצה ולהילחם.
כולם בטברנה יצאו החוצה ולפני שעלי הספיק להסתכל מסביב, הגוי הכה אותו בפניו. הוא היה המום מהמכה ונפל למטה. הגוי נפל עליו והם החלו להיאבק. עלי הצליח להיות הראשון לקום ונתן מכה מתחת לליבו של הגוי, מכה שהותירה אותו חסר הכרה וחסר יכולת לזוז. עלי חיכה זמן מה עד שהגוי יקום אבל לבסוף נאלץ לעזוב. בעודו מתרחק בין שורות הגויים, איש לא העז להפריע לו. הגוי הוכנס לעגלה ונלקח הביתה. הוא מת זמן קצר לאחר מכן.
עלי הקצב דוקר את לילית
בקורוב הייתה פעם מגיפה אשר פגעה בילדים קטנים. רבים מהם נפטרו. תינוקות רבים לא שרדו להגיע לברית המילה שלהם (ביום השמיני) ותינוקות רבים לא חיו, כדי לכבד את אבותיהם בכך שנקראו בשם בבית הכנסת. קריאת תהילים לא עזרה וגם לא ניירות שעליהם כתובות מילים מהקבלה, אשר הוצמדו לסדינים ששימשו כוילונות לחדר החולים. תפילות מסורתיות של תלמידי בית המדרש למען הרך הנולד והנחת קמעות לא הועילו. זה נראה כאילו ריבונו של עולם נטש לחלוטין את ילדי קורוב היהודים!
החלה להסתובב שמועה שלילית (או כפי שכינו אותה: מלכת שבא או מלכת השדים והרוחות) נראתה בעיר ופוגעת בילדים בלילה. שמירה מיוחדת שהוצבה ליד מיטות הילדים, במיוחד בלילה הקודם לברית המילה, לא עזרה כלל.
אנשים התחילו לספר שלילית התבססה בבית הקברות הישן בין המצבות הישנות הצמודות, שהכתובות שלהן נעלמו. מקום זה היה קרוב לביתו של ישראל השוחט. בלילה כשאדם היה עובר ליד המקום הזה, לילית, במלוא הדרה, הייתה חושפת את עצמה. הלילית הכירה כל איש בשמו הפרטי וקראה לו, פיתתה אותו, השתמשה בכל קסמיה הרבים כדי ללכוד אותו ולמשוך אותו אליה. האיש היה נבהל ובורח במהירות לבית המדרש לומר פרק תהילים.
איש אחד סיפר: לילה אחד, כאשר חלף על פני בית הקברות, הוא שמע לפתע קול מתוק של אישה קורא בשמו. הוא סובב את ראשו וראה אישה יפה עומדת בצד השני של גדר בית הקברות. היה לה שיער חלק ושחור עם שביל באמצע. שתי צמות ארוכות ועבות היו תלויות מעבר לכתפיה והגיעו עד הברכיים שלה. השמלה שלה נפתחה וזוג שדיים לבנים זרחו מתוכה. היא התקרבה אליו, הושיטה אליו את ידיה ואמרה:
"בוא אלי, אהובי".
הוא התחיל לרעוד כמו בקדחת וברח.
יהודים נמנעו מלעבור על פני בית הקברות ופחדו לצאת בלילה. אפילו הקצבים, שהלכו בלילה למשחטה, נמנעו מהנתיב הזה. המגיפה השתוללה ולא ניתן היה לעשות דבר. לא היו בקורוב יהודים חוטאים שאפשר להטיל עליהם אשמה.
פעם התרחש האירוע הזה: עלי השוחט רצה לשחוט את אחת הבהמות שלו והלך למשחטה בדרך אחרת. עד שעלי סיים, השעה הייתה מאוחרת בלילה, כי הוא נאלץ להמתין לבדיקה של הרב. הוא תחב את הסכינים אל מתחת לחגורתו והלך הביתה לבד. הוא שכח לגמרי מהסיפור הקודם על הלילית. בדרכו ליד בית העלמין שמע לפתע את קולה המתנגן של אישה קוראת לו בשמו:
"עלי, אהובי, בוא אלי, בחור יפה!"
עלי הסתכל וראה אישה יפה, נשענת מהצד השני של הגדר. הוא היה מכושף מהיופי שלה. היא כמעט לכדה אותו ברשת שלה. המוח שלו התחיל לעבוד במהירות. היא הושיטה אליו את ידיה הלבנות והיפות ושוב קראה אליו. היא נראתה כמו אדם חי ולא כמו שד. היא רכנה לעברו כאילו היא רוצה ללטף את פניו. עלי התקרב אליה והיא ניסתה לתלות את זרועותיה סביב צווארו. באותו רגע עלי תפס את אחת הסכינים שלו ודקר אותה בחזה. היא צעקה "אוי!" ונעלמה . . .
עלי הפיל את הסכין שלו מרוב פחד. הוא הסתכל מסביב ולא ראה אף אחד. הוא התכופף, הרים את הסכין שלו, שוב הסתכל מסביב ולא ראה איש. לילית, מלכת שבא, לא נראתה בשום מקום.
עלי המשיך בדרכו הביתה עם סכין ביד. הוא המשיך להסתכל בפחד אל החושך אך לא ראה דבר. כשהגיע הביתה והדליק את המנורה הבחין בפעם הראשונה בכתמים של דם על הסכין.
עלי לא השתמש שוב בסכין זו. מכאן ואילך לילית נעלמה מקורב. ילדים נשארו לחיות ומספרם גדל.
כן ירבו!
זלדה המטורפת
זלדה הייתה עלמה גדולה, שמנמנה ומלאה. היה לה ראש מלא שיער, שיער שחור, עבה, קצר וישר כאילו מישהו גזז אותו מלפנים. משני צידי ראשה השתלשלו צמות קטנות שלתוכן נארגו סרטים אדומים אשר הודקו בקשתות קטנות.
לזלדה היו פנים עגולות ושמנות, כמו קערה. עפעפיה היו סגורים למחצה, עיניה הפוזלות, כאילו היא מחפשת משהו על הקרקע. החזה שלה היה גבוה, מורם עד שכמעט הגיע לצווארה. היו לה ידיים ורגליים שמנות.
היא הסתובבה יחפה. הליכתה הייתה כמו של חייל צועד במצעד. כאשר צעדה והניעה את ראשה רעדו גם צמותיה. אם היא הייתה שמה פעמונים קטנים בצמותיה, היא הייתה יכולה לצעוד בקרקס. היא הייתה הולכת וממלמלת לעצמה לעתים קרובות. זה אומר שהיא דיברה לעצמה. היא החזיקה את ראשה כפוף מטה, לא הביטה באף אחד.
זלדה נהגה לשאת מים לשכנותיה, בשני מיכלי מים גדולים מעץ. את המים היא שאבה ממעיין מתחת לכביש פולאווי, מול הטחנה. הבנים הגדולים נהגו לחכות לה כשהיא ירדה אל המעיין וכאשר אף אחד אחר לא היה בסביבה, היו שואלים אותה:
"זלדה, מה השעה?"
זלדה הייתה פותחת במהירות את החולצה, משחררת שד עגול, לבן, מוצק, מניחה אותו בידה, מביטה בו כאילו מביטה בשעון ועונה:
"שתים עשרה!"
אם במקרה הגיעה למקום אמא יהודייה, הבחור ספג נזיפה קשה. האישה הייתה צועקת:
"אתה חוליגן! איך אתה לא מתבייש? אביך חסיד, תלמיד חכם, ויש לו כזה בן? . . . חכה עד שאפגוש את אמא שלך ואספר לה איזה בן יקר יש לה! פרחח חסר בושה!"
דוד המשוגע
דוד המשוגע היה בגובה של יותר משישה רגל וכנראה היה במשקל של לא פחות ממאתיים וחמישים פאונד. היו לו ידיים ארוכות וכפות רגליים גדולות. הוא היה בעל מרה שחורה אבל בכל זאת יכול היה להתפעל בגלל שטויות קטנות, לפעמים בגלל תכשיט, לפעמים בגלל חכמתו שלו. הוא יכול היה לפנות למישהו ולשאול: "אתה יודע לספור?" ומיד עונה בעצמו: "אני יכול. אחד, שתיים, שלוש, ארבע." ואז הוא היה מתחיל למחוא כפיים בידיו הגדולות ולצחוק בקול רם. אבל כאשר התרגז הוא הפך לנמר. אז היה קשה מאוד להתקרב אליו. רק אדם אחד, אביו יוסף, הצליח להגיע אליו. אביו היה צריך רק לומר: "דוד, בוא הנה!" – דוד היה הופך מהר לשקט ומציית כמו ילד.
יוסף, אביו, היה למדן, מלמד, איש שקט ועדין. הוא גילה הרבה אהבה וסבלנות לבנו. הוא דאג שדוד יהיה תמיד נקי ולבוש בבגדים חדשים. דוד המשוגע רחש הרבה כבוד ואהבה רבה להוריו.
להוריו של דוד היה בית בצומת ליד הרחוב הראשי, מול הכנסייה. זה היה בית בן שתי קומות עם מרפסת אדומה בחזית. גבוה יותר היה חלון קטן בעליית הגג עם שמשות שבורות.
בעליית הגג הזו דוד מלך. מכאן הוא ניהל את הקרבות עם יהודים ועם גויים. דוד היה יושב בעליית הגג הזו עם מלאי של חלוקי נחל, מחכה שאנשים יעברו ליד כדי שיוכל לזרוק עליהם חלוקי נחל. בכל פעם שהיה פוגע במישהו הוא היה מסתיר את ראשו, סוטר לעצמו בידיים הגדולות וצוחק באקסטזה גדולה. הוא היה מיידה האבנים הטוב ביותר בקורוב, אלוף אמיתי . . .
הצעירים הבטלנים חיפשו תמיד הזדמנות להילחם עם דוד, להכות אותו, לראות אותו מדמם. כל אחד מהם רצה להשתתף בזה.
לריב בפועל עם דוד היה מסוכן מדי. כוחו והאבנים שנשא תמיד בכיסיו היו התחמושת שלו. הגויים בעיירה פחדו ממנו. הם רבו איתו יותר מכמה פעמים אבל רק כשהיו כמה מהם ביחד.
דוד סבל ממחלת הנפילה, הוא ידע מתי התקף עומד להתרחש ואז חיפש מקום, בו יוכל ליפול על משהו רך כדי לא לפגוע בעצמו. אבל אם ההתקף היה קורה ברחוב או בשטח פתוח, הוא היה נופל כמו בול עץ ונפגע. כאשר הוא נפל, היה מפנה את ראשו כלפי מעלה וקצף יצא מפיו. רגליו היו מתפתלות וכל גופו היה רועד ומתעוות. היה נמשך עשר או חמש עשרה דקות, ואז היה קם ולא זוכר מה קרה לו.
קרה כמה פעמים שקבוצה של יהודים צעירים וחזקים, הייתה מתארגנת, אוספת מקלות, חתיכות ברזל וכלי נשק אחרים לקרב עם דוד. הם ניסו לדחוק את דוד לפינה שבה לא יוכל להגן על עצמו כמו שצריך. פעם הם הצליחו ונתנו לו מכות אמיתיות.
דוד הרגיש שנגרם לו עוול גדול ובמחאה זרק את כובעו והסתובב חשוף ראש, מדמם, מאיים שהוא עומד להמיר את דתו.
הוריו מעולם לא התלוננו על הבטלנים היהודים שנהגו לייסר את בנם. הם קיבלו זאת באהבה כעונש מאלוהים.
בוקר אחד הסתובב שמואל שמש והיכה על תריסי הבתים בפטיש העץ שלו. בגלל שהוא דפק רק פעמיים במקום שלוש, כולם בעיירה ידעו שמישהו מת.
בקורוב כאשר אנשים שומעים את שתי הדפיקות, הם מתחילים לרוץ לברר מי מת ועד מהרה גילו שדוד המשוגע טבע במקווה.
אנשי חברה קדישא שטפו את גופתו לקראת הקבורה. נדרשו מספר אנשים נוספים לשאת את דוד. הוא היה כבד מהרגיל בפרט לאחר ששכב בבריכת הטהרה עשרים וארבע שעות. אויביו לשעבר הפכו כעת לנושאי גופתו. מהמקווה לבית הקברות היה מרחק גדול.
אנשים רבים אמרו תהילים לעילוי נשמתו. אלה שייסרו והכו את דוד, חשו כעת חרטה גדולה. דוד המשוגע טוהר כעת והוא בגן עדן, משוחרר מכל צרותיו וסבלו.
ל"ג בעומר בעיירה
במהלך ארבעים ותשעה הימים שבין חג הפסח לחג שבועות, ימי ספירת העומר, הייתה העיירה רועשת ורוגשת. בני הנוער וגם תלמידי בית המדרש התכוננו לחגוג את ל"ג בעומר.
בני הנוער היו עסוקים בעיצוב כלי נשק, כהכנות לקרב ל"ג בעומר. הם הכינו קשתות וחצים לשאת על כתפיהם, חרבות עץ, סכינים, רובים ונפצים. הרבה מאמץ ויצירתיות הושקעו בעבודה הזו כדי שהחגיגה תהיה טובה ויפה. תלמידי בית מדרש השתמשו בכל כישרונותיהם כדי לייפות ולקשט את בית המדרש:
חיות, ציפורים, פרחים וכתרים נתלו על המנורות הבהירות במיוחד. נייר פפירוס צבעוני חתוך בצורות שונות קישט את הקירות. כתר גדול מגולף היה מעוטר באותה צורה בנייר מכל צבע ונראה אמיתי באמת עם האריות, הצבאים, הפרחים, העצים והגפנים שלו. הצלליות נבנו בצורת כובעים גדולים ללא מצחייה, בדומה לכובעים בעלי קצוות הפרווה שחבשו יהודים חסידיים בשבת ובחגים. את הצלליות קשרו מעל המנורות בשרשרת צבעונית. המנורות הבהירות הציגו את כל העיצובים החתוכים והיפים בצבעים רבים.
תלמידי בית המדרש חיברו יחד חישוקי עץ מחביות, תלו אותם סביב המנורות התלויות וקישטו אותם בנרות חלב מטפטפים.
גם הדוכן, ידיות הפליז וכל כונניות הספרים עוטרו בנרות מטפטפים. כל הנרות הודלקו לקראת תפילת מעריב.
ל"ג בעומר במהלך היום היה משמח. זה היה יום של מצעדים, מלא תרועות וצעקות משני הצדדים של החיילים הצעירים "הלוחמים". לכל צד היו קצינים, גנרלים ואפילו קיסרים עם כתרים על הראש.
חלק מקבוצות הילדים הפכו את הכובעים על פיהם. הרצועות הצהובות עליהם סימנו כובע של חייל. אחרים הדביקו על פיסות נייר אדום או לבן כדי לציין את הגדוד שלהם. הקיסרים נשאו כתרים עשויים מקליפת עץ מגולפת. הגנרלים לבשו אבנטים מנייר מעל חולצותיהם עם ציציות ארבע פינות של הטלית קטן שלהם.
החיילים צעדו למלחמה שהתחוללה ליד בית העלמין החדש. מטרת המלחמה הייתה לכבוש את המבצר מטורקיה כדי לשחרר את ארץ ישראל מהשלטון הטורקי . . . ואז יבוא המשיח.
הילדים שיחקו כך ברעש עד שהגיע הזמן לתפילת מנחה. אחר כך צעדו הביתה בשירה והכינו את עצמם להצגה שתתקיים בבית המדרש באותו ערב.
בערב ל"ג בעומר הפך בית המדרש לטירת קסם. מאות הנרות הדולקים על החישוקים, הכיסויים על המנורות שהטילו אור עמום, העיטורים הצבעוניים היפים על המנורות, הנרות על הדוכן והנחשים המגולפים – שבו את העין ועצרו את הנשימה. אם מישהו יגיע לבית המדרש בלי להיות מודע מה קורה שם, הוא יישאר עומד, המום וחסר מילים.
וכשהאמנים הצעירים הללו גדלו, התחתנו ועזבו את קורוב, באו אמנים צעירים חדשים לתפוס את מקומם.
לאחר תפילת מעריב יצאו קבוצות עם לפידים בידיהן לכל רחבי העיר. הילדים נשאו כוסות נפט שנמזגו על הלפידים והוצתו. אחר כך מילאו כמה צעירים את פיהם בנפט, אחזו בלפיד בוער והפריחו את הנפט על הלפיד בעוצמה כזו שהוא התלקח גבוה באוויר.
צעירים ומבוגרים, גדולים וקטנים, כולם חגגו ולקחו חלק בשמחה בהדלקת רבי שמעון בר יוחאי.
כולם נהנו בל"ג בעומר.
שנות התשעים של המאה ה-19
בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 הייתה קורוב מקור תורני, היו בה הרבה מלומדים, תלמידי חכמים חשובים, חסידים וחסידי בתי המדרש. לכל קבוצת חסידים היו ניגונים משלה ללימוד ותפילה. ניגונים היו נודדים מקבוצה אחת לאחרת רק לעתים רחוקות, אלא אם כן אחד החסידים הביא אותן והם אומצו. עם זאת, לפעמים קרה שנשארה מנגינה מוזרה. זה יקרה כשהיופי של המנגינה המוזרה היה מפתה מכדי לוותר עליו רק בגלל שהיא מוזרה. מסיבה זו יכלו תלמידי אדמו"ר מסויים לשיר את כל הניגונים החסידיים, כי אף אחד לא ראה את עצמו כחסיד של אדמו"ר חסידי אחד. רק לאחר חתונתם הם היו הופכים לחסידים של הרבי של החותן שלהם. עד אז הם היו צעירים חופשיים. החותן היה משלם על הכל וכאשר החותן היה נוסע לראות את הרבי שלו, הוא היה לוקח איתו את חתנו.
שמואל שמש היה עורך את טקס ההבדלה בבית המדרש כדי להשביע את רצון כל הקהל. כאשר אמר את "ברכת בורא מאורי האש" על נרות ההבדלה הקלועים, הופיעו ליד הנרות עשרות ידיים כדי להסתכל על ציפורניהם לאור הנר. בסיום הטקס נשפך הברנדי על השולחן והועלה באש. ידיים רבות היו מושכות את האש לכיסן בתקווה להצלחה ושגשוג בשבוע החדש.
בעיירה היו אגודות קהילתיות רבות: החברה קדישא, חברת משניות, חברת נושאי המיטה, חברת ביקור חולים, חברת הכנסת כלה, חברת תהילים ועוד.
חברה קדישא הייתה החזקה ביותר, המובהקת ביותר. אפשר לומר שהם שלטו בעיר. תפקיד הרב הראשי וכל התפקידים האחרים בקהילה הוסדרו על ידם. היה להם כוח.
בחול המועד סוכות, הם עיכבו החלטות של בוררים, הם בחרו בעצמם את הגבאי של בית הכנסת. לעתים קרובות הם התאכזרו מאוד ליורשי נפטרים, נהגו לקרוע מהירושה סכומים לעצמם, במיוחד אם המנוח היה בחייו קמצן.
תמיד היה להם כסף לבזבז. הם תמיד חגגו ימים טובים, ערכו סעודות ויצאו לטיולים. בכל הלוויה היה צריך להיות משקה חריף וללא סיבה מוצדקת היו מכריזים על יומא דפגרא.
החגיגה הגדולה מכולן הייתה שמחת תורה. באותו יום אנשים שתו, סעדו, השתכרו כל היום וחגגו עד מאוחר בלילה. לאחר מכן, בשירה ובריקוד הובילו את הרב לבית הכנסת להקפות.
החברה השנייה בחשיבותה הייתה חברת הכנסת כלה. הם היו אחראים לחתן ילדות יתומות או עניות. הם ביצעו שירות נדרש. הם היו אוספים כסף מדי שבוע ובמיוחד בחגיגות, תרומה לילדות עניות או יתומות כדי לעזור להן להתחתן. הם נהגו להתחפש בכל חתונה כזו, לפעמים רכבו על סוסים והיו מובילים את החתן והכלה אל החופה בקול תרועה רמה. חגיגה דומה נהגו לחגוג גם בסיום קריאת התורה.
לכל חברה כזו היה בית כנסת ובית לימוד תורה משלה. מעטים נהגו להיפגש בחדרי הכניסה של בית הכנסת וכמה תלמידים גם למדו עם האנשים הללו מדי שבת לפני תפילת מנחה. חלקם למדו יחד פרקי משניות, אחרים את עין יעקב, אחרים את החומש. החברה לאמירת תהילים עשתה זאת בציבור בשבת.
ליהודי קורוב היה אורח חיים טוב באותם ימים, חיים מלאים. בלי להתחשב בתנאים הכלכליים הקשים ובצרות אחרות, עדיין היו להם שמיים מעל לראשיהם ואדמה מתחת לרגליהם. היו להם ביטחון, אמונה ותקווה לזמנים טובים יותר בשני העולמות.
לא פעם קרה שהחכמים שלנו, כלומר המלומדים, היו חוטאים בידע שלהם, היו מתגאים יותר מדי בלימודים, היו מתנשאים ומתהדרים מדי, מה שגרם לטינה וכאב אצל האדם הפשוט. חלק מהמלומדים זלזלו בבעלי המלאכה ודרשו מהם כבוד. לא פעם קרה שאדם מלומד היה צועק על אדם רגיל: "עם הארץ! בור! בריון! ראש בלוק! תן כבוד!" ברוב הזמן האדם הפשוט היה נשאר שקט מתוך כבוד לאיש המלומד . . .
בשנים 1904-5 החלו לנשוב רוחות חדשות בקורוב. רוכלי ספרים הגיעו לעיירה עם ספרי סיפורים. ספרים אלה נקנו במהירות ברחובות החייטים והסנדלרים. נערות ונערים התחילו לקרוא בשקיקה ונהגו להתאסף כדי להקשיב לילדה שקוראת בקול בזמן שהם מפצחים גרעיני דלעת. דמעות רבות זלגו תוך כדי הקשבה לסבל שסבלו הנסיכים והנסיכות. כך התחלנו לקרוא באידיש. קראנו את הרומנים של בלושטיין. הבנים הגדולים התחילו לקרוא את יעקב דינזון, יצחק יואל לינצקי, "חבר הבית" של מרדכי ספקטור, הרמלין, זייפרט ומאוחר יותר את שלום עליכם, פרץ ושלום אש.
בשנת 1906 החלה להגיע ספרות סוציאליסטית כמו תרגומי פול לפארג וקרל קאוטסקי. ספר אחד שיצר מהפך במוחם של כמה מתלמידי בית המדרש, היה האסטרונומיה הפופולרית של ברנשטיין, שבה היו ציורים של כדור הארץ מסתובב סביב השמש. הדבר פגע בכל יסוד התורה הישנה וההבנות הישנות. רבים החלו לחפש תשובות לשאלות שונות וזה משך אותם לקרוא עוד יותר. התחילו להגיע ספרים ביידיש על כימיה ופיזיקה.
את "מורה הנבוכים" קראו מתחת לגמרא. חוששים להיתפס. פעם הייתי עד לסצנה שבה שמואל אברהם הביא ספר לבית הכנסת בזעקת אזהרה: "זה בוער בעיר!" - שרפו את הספר בבית המדרש ליד הדוכן. הדפים נתלשו החוצה והושלכו לאש. אני חושב שזה היה הספר "הברית החדשה".
הספר השני המצליח היה "ערבי חורף" מאת חיה זלדה. זה עתה נודע לי מד' ניימרק, שהמחבר היה משה ליטבקוב, הבונדיסט. הספר הזה גרם לבני הנוער להתחיל לחשוב. חלק גדול מהעובדים הפכו להיות מודעים למעמדם והחלו להשתתף בתנועת העבודה. הם רבו על התכניות הסוציאליסטיות של המפלגות השונות: הסוציאל דמוקרטי, הבונד, אבל לא למדו על סוציאליזם ביסודיות.
הם התקוטטו והתפלפלו לפרטי פרטים. כמה פועלים קנו אקדחים, רובים ואפילו רובי ציד.
בזמן הזה החלו להתפרסם שמועות על פלוגות משמעת מיוחדות שאורגנו על ידי הממשלה, נוסעות מעיר לעיר ומסיתות לפוגרומים. באותו זמן התארגן בקורוב כוח הגנה שהורכב מפועלים, קצבים ואנשים בעלי כוח. הם איחדו כוחות עם הפולנים. כלי נשק מכל הסוגים נרכשו או יוצרו: אקדחים, מוטות פליז, מוטות ברזל, מקלות, מוטות עץ ישנים, אתים ופטישים.
פעם הופעלה אזעקה כאשר כוחות רוסיים הגיעו ממרקשוב. מחנה שלם של יהודים וגויים, עם נשק ביד, התאספו על הכביש המהיר ללובלין מוכנים לפגוש את מבצעי הפוגרום. בינתיים, נשים רבות וילדיהן ברחו, בוכים, בעגלות קטנות לקונסקובולה.
היית צריך לדמיין את הסצנה, כאשר היהודים החזקים של קורוב צועדים לקרב עם נשק בידיהם. יהודים גבוהים, חזקים וגאים, הם צעדו לאט, נחושים ובטוחים שיבריחו את עושי הפוגרום, כל הדרך חזרה ל"הר אררט" שם גדל ה"פלפל השחור" (ביטוי המסמל מרחק רב).
התברר כי מדובר באזעקת שווא.
יהודים התאחדו עם גויים, מתוך אמונה מלאה שעולם חדש עומד להגיע. עולם של אמת וצדק, עולם של אחווה, חופש ושוויון. היה להם אמון באנושות. למרבה הצער, זה היה שקר גדול.
חזרה מוורשה
כשעזבתי את ורשה לקורוב בשנת 1907, היה לתנועת העבודה אופי שונה בהרבה מבעבר. הדופק של התנועה הסוציאליסטית הלם כעת. העובדים קיבלו תפקיד בולט. העניינים הסתדרו. היו פגישות חשאיות ונראו כרוזים.
בבית המדרש בקורוב לא הורגשו שינויים גדולים. חלקם לא השתנו ונשארו מרוחקים, לא לכאן ולא לשם. רבים אחרים עזבו, נישאו, הפכו לחסידים, למלמדים או לסוחרים. נדמה היה שהמשכילים המעטים נסוגו כעת ונשארו בשקט.
בסוף 1908, לאחר השבתה של אולפני הסרטים וההקלטות שבהם עבדתי, עזבתי את קונסקובולה. השביתה נמשכה מספר חודשים ונכשלה. זה קרה לאחר שאני ועוד חלוץ התייעצנו בחשאי, מאחורי עץ במכון בפולאווי עם פולני גבוה ורזה, חבר בארגון ונציג הוועד הסוציאליסטי המרכזי. מאוחר יותר, שנינו, הנציגים, פוטרנו. עד היום אני לא יודע איך דבר כזה יכול היה לקרות!
בשנת 1911 הגעתי לקורוב מניקולייב בגלל גיוס החובה. הייתי אז זר בקורוב. אלה שהכרתי בעבר עזבו וכל החברים שלי היו נשואים. הבגדים שלי לא התאימו לאנשי קורוב. נראיתי להם כמו יצור מוזר, כמו פיל שרוקד על בקבוקים. בעיירה - לא היה סימן אחד לתנועת עבודה, לא עיתון, אף אחד שאיתו יכולתי ליצור קשר. קרובי משפחתי התעלמו ממני: "איך יכול להיות שבנו של פישל סופר לא חובש כיפה ובעל שיער ארוך?!"
במשרד האדמיניסטרטיבי אמרו לי שעלי להתייצב לשירות צבאי. בשנת 1912 עזבתי את העיר.
כאשר חזרתי להתייצב לשירות הצבאי, מצאתי את קורוב עטופה באותו צעיף שחור שהיה קיים בסוף שנות ה-90. הסתובבתי יותר משלושה חודשים. לא קראתי עיתון או ספר. הייתי מבקר מדי פעם אצל אברהם נפתלי ולפעמים הייתי משוחח עם הרשקה העיוור, שעיניו נצרבו על ידי אישה גויה כי הוא לא רצה להתחתן איתה.
במשפחתי נשכחתי, נחשבתי לזר, למצורע. לא רצו להכיר בי, מלבד דודתי, עלמה ושמה מרים דינה. אלמלא היא, הייתי מת מבדידות.
לפני ראש השנה החלטתי לברוח מקורוב, בלי כסף, לקנדה. השתחררתי מהשירות הצבאי. היה לי כרטיס כחול. בלי קופיקה בכיס, התחלתי להכין את עצמי למסע שלי.
ערב לפני עזיבתי באה לבקר אותי דודתי רבקה, בתו של שמואל שמש. היא הביטה בי ונענעה בראשה כאילו היא מצטערת בשבילי. גם אני הצטערתי על עצמי. פעם, כילד, חליתי מאוד והתנפחתי, כמעט מתתי. גרמתי להורים שלי הרבה כאב וסבל. עכשיו - אני נמצא באותו בית מאחורי בית המדרש, ישן באותו חדר קטן, אבל אין לי אף אחד, אני לבד, אני צריך לצאת לאופקים רחוקים, בלי כסף, בלי חברים, אפילו בלי מי להיפרד ממנו. דודה אחת באה, אבל לא כדי לראות אותי, היא פשוט הגיעה.
דמעות החלו לזלוג מעיניי, זלגו על לחיי אל מתחת לצווארון הנוקשה.
קצת אחר כך הצלחתי להשתלט על עצמי ואמרתי לדודה שלי:
“דודה, אני עוזב מחר. אולי לעולם לא נתראה שוב! אני מבקש שתיפרדי ממני כמו שדודה נפרדת מאחיין, אני רוצה לחבק ולנשק אותך".
דודתי התחילה לבכות בקול ואמרה לי:
"יעקב הרש, אהבתי מאוד את אמא שלך, תנוח בשלום על משכבה. היא הייתה אחותי. אז בוא ניפרד עכשיו. אתה היחיד שאני רואה, הילדים האחרים כולם התרחקו."
נפלנו זה לזרועותיו של זו, התנשקנו ושנינו בכינו.
זו הייתה הפעם הראשונה שדודה שלי אי פעם חיבקה אותי. אני לא בטוח שהיא הבינה מה היא עושה. כך עזבתי את קורוב בשנת 1913.
שמות נשותיו הקנדיות הם דורה בת מאיר הלוי סגל (1894 - 1926) וברטה בתיה בת אהרון קויל (1893 - 1976).
סידני קויל (1916 – 1991), דוד סילבר (1920 – 2002) אביו של סילברברוק, אלן סלרס (1923 - 1996), ומאיר סילברסטיין (1926).
נכדים: פול סילבר (1931 - 1996), בנו של אירווינג סילבר, היה נכדו הראשון של ג'ייקוב סילברשטיין. רנדי סילברשטיין (נכדה); מריסה (מוכרים) גרין (נכדה) ואסטל רבר.
המידע והתמונות מתוך האתר "ביליון מצבות", בבית העלמין של קהילת שערי צדק, וויניפג, קנדה.
- לאתר "ביליון גרייבס"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה