דבר העורכים:
נולד בסדורקי ב-23 באפריל 1896, חי עם הוריו עד גיל 22 בכפר מוטיץ' ליד לובלין. למד בצעירותו אצל מלמדים, בשנת 1915 החל ללמוד אצל שלמה שיינברג, התידד איתו ותחת הדרכתו החל לכתוב.
פרסם לראשונה בהוצאת "יידישע זאמלביכער" (1918) פואמה היסטורית בשם "מותו של עלי הכהן". בשנת 1919 נסע לארץ ישראל כחלוץ, עבד בפרדסים ובכרמים (ברחובות ובפתח תקוה), עבד בכביש צמח-טבריה, עסק בבנייה בתל אביב ושיחק בעברית ב"תיאטרון העברי" (1921). בשנת 1922 חזר לפולין. בשנים 1924 - 1926 תרגם את יצירתו זוכת פרס נובל של ריימונט - "איכרים", ארבעה כרכים. תרגם את "בישימון וביער עד" של סנקביץ' (בהוצאת קלצקין, 1928),את "ילדי רב-החובל גרנט" של ז'ול ורן (בהוצאת גיטלין, 1927. ערך בפריז, יחד עם ש.ל. שניידרמן את השבועונים "פאריזער וואכנבלאט", "אילוסטרירטער וואכנבלאט", "די וואך", אשר יצאו לאור בקביעות עד הכיבוש הנאצי של פריז בשנת 1940.
יומיים לפני הכיבוש הצליח לברוח עם אשתו ובנו למרוקו ולאחר שנה, בשנת 1941 הגיע לאמריקה.
הוא עבד בעיתון "היינט" בורשה שם פרסם סיפורים ומאמרים, כיום הוא מפרסם בעיתון "טאג" בניו יורק. הוא פרסם 11 רומנים שמתוכם שניים: "רבי עקיבא" ו"רבי מאיר וברוריה" יצאו לאור בעברית בהוצאת מסדה".
במשך עשר שנים היה מזכירו של שלום אש.
*******
אמנם אינני בן קורוב, אבל הרבה מקרים והרבה קשרים היו לי בצעירותי הקשורים לקורוב. קודם כל הייתי שכן של העיירה, כי גרתי עם הורי ליד תחנת הרכבת בכפר מוטיץ' ליד לובלין.
והנה הדברים שגרמו לי להיות כמעט בן קורוב:
היו לי שלושה מלמדים בני קורוב, אבא שלי דאג להביא אותם אלינו לכפר ללמד את עשרת הילדים, בהם אני הייתי הבכור. למלמד אחד (בחורף 1906) קראו ליפסמן (לצערי אינני זוכר את שמו הפרטי). למלמד השני קראו נתן דוד מיגדלק. למלמד השלישי שלי קראו אלעזר קלפרמן, אשר נפטר לפני שנתיים בניו יורק. אני הצעתי לו לעבור לניו יורק בשנת 1947 והוא היה "קורא ותיק" שלי . . .
אני גם הייתי חצי יום מורה בבית הספר היהודי של קורוב. איך קרה הדבר? זה סיפור המעשה:
המורה והחבר שלי, הסופר והמשורר המוכשר, שלמה שיינברג, אשר חיבר אותי לקורוב הציע לי להיות מורה, למרות שלא הייתי צריך את זה לפרנסה.
מאחר וקורוב נשארה ללא "פרופסור", שלמה שיינברג שהיה המורה בביתנו, הציע לי להיות שם מורה. התנדבתי לעזוב את הבית החם והטוב שלנו, נסעתי לקורוב וקיבלתי עלי את התפקיד.
אני זוכר, כאילו היה זה היום: נכנסתי לבית הספר, היה שם מורה יהודי יחיד, ירמיה פרידמאכר, הוא הציג אותי בפני התלמידים ואני הייתי קצת בלחץ, עלי לומר כמה מלים ואני לא דברן גדול . . . לאחר מכן לקחו אותי, אני חושב, למשפחת שטרסבורג, שם הכינו לי ארוחה נחמדה, והתכוננתי להישאר בקורוב כמורה יהודי. האמת היא, שאחרי הצהריים הגיע ברכבת מורשה מורה אמיתי - נדמה לי ששמו טאגפויגל, ואני חזרתי הביתה (למה להכחיש זאת) מאוד מרוצה . . .
אבל, עיקר הקשר שלי עם קורוב היה, כאשר ביחד עם שלמה שיינברג השתתפנו באירועים ספרותיים, הצגנו את שלום עליכם וקטעים נוספים, אנשים הסתכלו עלינו כמו על "גדולים" . . . בסיום האירועים הספרותיים הצגנו קטעים בצרפתית ושרנו שירים רוסיים ובעיקר פלירטטנו עם נערות קורוב היפות באמצעות מכתבים.
כל פעם כאשר נסעתי והגעתי לקורוב זה היה שבילי יום טוב. שלמה שיינברג ואני התכוננו לנסיעות האלו כמו שסוחר יהודי נוסע לדנציג. הנסיעות תחת השלטון האוסטרי היו כרוכות בקשיים רבים. היה צורך להוציא תעודת מסע מיוחדת לנסיעה ברכבת. מאחר והז'נדרם המקומי גר בביתו של אבי, נחשבתי מיוחס וקל היה לי להשיג תעודת מסע כזו.
פעם אחת, אולם מכבי האש של קורוב היה מלא ודחוס באנשים אשר ישבו וחיכו לנו. ה"שחקנים" לא הגיעו, כי אנשי הרכבת לא אישרו לנו לעלות עליה. המשלחת שבאה לקחת אותנו מתחנת הרכבת בקלמנטוביץ נאלצה לחזור עם הבשורה המרה, אנחנו לא הגענו . . .
אני זוכר, כאילו היה זה היום, אירוע חנוכה. העגלה שלקחה אותנו מקלמנוביץ שקעה בכזה בוץ שלא יכולנו לצאת ממנה, לא קדימה ולא אחורה. הבחורים היקרים, לייבל לנדמן והרש דן אלנבויגן, אשר כנגר תפקידו היה להרכיב את הבמה, באו ועזרו לנו לצאת מן העגלה, שם ישבנו קפואים למחצה.
נשארנו שם, בביתו של חנסמן, אשר כיבד אותנו בדברים טובים ואצלו גם ישנו בלילה.
פעם בחורף, שלמה שיינברג ואני, היינו באירוע ספרותי עם הסופר המפורסם י.מ. ווייסנברג, אשר היה אהוב עלי במיוחד. אני זוכר שהוא דיבר על שייקספיר והקהל החל להשתעמם, לפתע קפץ שלמה שיינברג על הבמה ונשא נאום נלהב על הנואם עצמו והעיר את כל הקהל . . .
כפי שניתן לראות מהקטעים שתיארתי, קורוב שיחקה תפקיד חשוב בחיי כנער צעיר. זה מצדיק, אני חושב, לכתוב זיכרונות על קורוב. לא כך?
אבל בואו נסיים את הזיכרונות שלי, בפרק משובח ובלתי נשכח, שרק בגללו, כך קראתי לפרק כולו:
זה היה יום קיץ יפה בפולאווי. באותו זמן גרתי בביתו של שלמה שיינברג (תארו לכם, בשנת 1925), ועסקתי בתרגום היצירה הפולנית המפורסמת "איכרים" מאת ריימונט. בא להתארח אצלנו חבר טוב, הסופר המפורסם יואל מסטבוים, כיום תושב מדינת ישראל.
הצעירים בקורוב שמעו על בואו של יואל מסטבוים ואל הבית הגיעה משלחת מטעמם על מנת להזמין אותנו להתארח במוצאי שבת ל"טריו", באירוע הספרותי בקורוב.
הסכמנו. יואל מסטבוים היה אמור לתת הרצאה, שלמה שיינברג אמור לדבר על מסטבוים ואני הייתי אמור לקרוא משהו.
ויהי היום - נכון יותר הלילה . . . ואנו צריכים לנסוע לקורוב. בעל הבית שלנו, שלמה שיינברג, היה צריך לדאוג לעגלה. מאחר וחברי היקר שלמה שיינברג ע"ה היה מאוד לא מאורגן, במחילה ממנו, ולא הזמין עגלה מראש, עגלה שתגיע לקורוב לא מוקדם ולא מאוחר מהשעה תשע עד עשר לתחילת האירוע. בל נשכח שהיה זה יום שבת קייצי וצריך לצאת לדרך רק אחרי צאת השבת.
בקיצור, שלמה'לה חיפש עגלה עם עגלון יהודי עד שהגיעה שעת חצות ואפילו קצת אחרי חצות . . . כאשר הגענו לגבול העיירה קורוב כבר האיר השחר . . .
שלושתנו ישבנו ושתקנו שתיקה פואטית ולא פלא: השחר האיר, שקט שלפני ששת ימי הבריאה שרר בעיירה. פה ושם נשמעה נביחת כלב או קריאת תרנגול. העצים והצמחים נתנו ריח של כל מיני בשמים. הירח חייך אלינו והאיר את פנינו והרגשנו טוב על הלב.
נהג הכרכרה לא מיהר - עגלון יהודי! . . . מסתבר שהוא עצמו היה משורר, הוא שתק בגלל שלושת הנוסעים שישבו בכרכרה שלו, הוא התחיל לשרוק לעצמו מנגינה . . . יואל מסטבוים זימר לעצמו את הסימפוניה התשיעית של בטהובן עם כל הצלילים. כך לצלילי פרסות הסוסים נכנסנו לעיירה המנומנמת, כאשר יום חדש וטהור נולד . . .
מאין היה לנו ביטחון שהקהל יחכה לנו כל הלילה, אינני יודע. אבל, לילה נעים כזה אינני יכול לשכוח לעולם . . .
מה אתם חושבים, האם חיכו לנו בשערי הכרך קורוב עד מאוחר יותר - אכן כך - מוקדם בשעה?
פגשנו את לייבל לנדמן. הוא ברך אותנו בשמחה, הוא הצטער על הדחיה של האירוע אבל התנהג בכבוד לסופרים היהודים החשובים שהסיע בעגלתו, במיוחד אורח חשוב כמו יואל מסטבוים!
והדחיה שלנו הייתה מספיקה והרבה . .
כלומר, איך יכולנו להיות כל כך גזלנים!. . . לא הייתה זו עין הרע של שלושה סופרים, אבל הם ישבו בבגדי שבת שלהם משעה תשע בערב עד חצות וחיכו עד שהלכו נבוכים ומאוכזבים לישון . . .
מה דעתכם, חלילה חזרנו הביתה?
לא! אם כך אתם חושבים. אני לא זוכר התלהבות גדולה כזו של הנוער היהודי בפולין וארגוני הנוער בקורוב היו חלק מן הארגונים האלה.
לא האמנתי למראה עיני: לייבל לנדמן התעורר מוקדם בבוקר כמו השמש שקם להעיר לסליחות, לאחר ההתלהבות הגדולה של הנוער - שיזכו כולם לגן עדן. חלק מהם כבר לא בחיים. יבורכו מי ששרדו למרבה המזל - סיפרתי על רגעים בחייהם של אנשים. לא עבר הרבה זמן, שערי אולם הכבאים נפתחו והמקום התמלא בנערים ונערות, זקנים וזקנות, גברים ונשים בחוץ קיבלו את יום ראשון החדש בעיר ובפנים האולם. יואל מסטבוים נשא נאום חוצב להבות, שלמה שיינברג ברך וסיפר על חשיבותו של האורח ואני הקטן קראתי קטעים מספורי של שלום עליכם.
הקהל קיבל אותנו בחום ומחא לנו כפיים. הקהל לא הראה שמץ של טינה או טענה, למה הגענו מאוחר בצורה כל כך חסרת בושה.
כאשר "האירוע הספרותי" הסתיים וכולנו יצאנו מאולם מכבי האש, השמש זרחה כפי שמעולם לא זרחה בקורוב. זה היה בוקר מוקדם של יום ראשון.
זה היה הנוער היהודי בפולין, אשר הרשעות של הגויים בדעה צלולה דאגה להשמיד! . . . זה היה הנוער היהודי היקר מהעיירה הקטנה קורוב! . . .
#######
אנשי קורוב בישראל
יושבים מימין לשמאל: צלבה צימרמן, שפרה פליספדר, חיה (צימרמן) זילברברג, מלכה שטרן, שרה סגל-לייכטר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה