דבר העורכים:
שעיה טננבוים הוא סופר ידוע של הדור החדש, הוא בערך בן ארבעים שנה. גר היום בניו יורק. הוא מחברם של עשרות ספרים שונים: סיפורים, מיניאטורות, מסות ומאמרים וכן עשרות ספרים אחרים המונחים אצלו בכתב יד. הוא יותר משורר מאשר סופר, הוא יותר צייר רומנטי מאשר צייר אובייקטיבי. הכישרון שלו הוא כוחו הגדול בכתיבת פרוזה פואטית. שעיה טננבוים הוא סופר עם ידע רב, בקיא בציור עולמי, בשירה היוונית והרומית העתיקה. הוא הסתובב בחצי העולם, ביקר בכל המוזיאונים. מכיר את הספרות הצרפתית והאנגלית. הוא עבר הרבה בחיים, עבד במכרות פחם בבלגיה למשך תקופה קצרה מסוימת והצטרף לחוגים מהפכניים סודיים. טננבוים היה מאושפז הרבה זמן בסנטוריום ובבית חולים - בשל מחלת ריאות ממנה סבל. בעולם הכתיבה, כשם שחלק מתעלמים ממנו, כך חלק אחר מעניק לו הערכה ושבחים רבים - אצל הקורא הטוב ביותר הוא מאוד פופולרי.
ההערות הללו, נשלחו אלינו במיוחד על ידי המחבר עצמו. אנו שולחים לו את תודתנו על כך, מכל הלב.
הכל התחיל בפונדק
אבי וכל משפחתו הגיעו מהעיר יבנגרוד. אמי וכל משפחתה הגיעו מהעיר קורוב ומהעיירות הסמוכות לה. סבי ר' לייבוש יואל, הסוחר הגדול והגביר, מן העיירה דמבלין, נהגו להיפגש ביחד עם אבא של אמי, ר' משה'ל. הם עשו יחד עסקים בבית המרזח בקורוב. פעם אחת אמר סבי ר' משה'ל לסבי ר' לייבוש יואל:
"יש לי בת מתאימה לבן שלך . . ."
כמה פעמים הם התכנסו בבית המרזח עד שהסכימו שהחתן והכלה יפגשו . . . כך בבירור הוחלט בין ענני עשן המקטרות, אשר מילאו תמיד את בית המרזח. בדמיון הפואטי שלי את האיכרים הפולנים קשי היום, יושבים בפינות על ספסלים, בידיהם כוסות בירה מכוסות כיפות של קצף מעל. במרכז בית המרזח ניצב פנס גדול, כמו בציור של ואן גוך. על הקיר תלוי שעון גדול. אני לא זה שיודע איך להפעיל את השעון. אני לא הייתי אפילו ילד קטן. אני אפילו עדיין לא באתי לעולם. בעתיד, כאשר אמא ואבא ייפגשו כאן, בהתחלה רק יראו אחד את השניה. סבא לייבוש יואל נראה כמו יהודי היוצא למלחמה. סבא משה'ל היה צריך להיות יהודי נמוך וחביב. אני לא רואה אותו ברור - אני רק רוצה להרים אותו ולנשק אותו . . .
כך קרה שהפגישה הראשונה שלהם התקיימה בפונדק, בבית מרזח בקורוב. זה עורר את הדמיון שלי: האם היו שם שירים ויין באותה פגישה ראשונה שלהם בפונדק.
כאשר אמא שלי הייתה אישה זקנה, היא סיפרה לי:
"אבא שלך היה זקן בן שש עשרה. אני, אמא שלך, הייתי ילדה בת שלוש עשרה. אני שיחקתי עם הילדות ברחוב (היא לא זוכרת איזה מזג אוויר היה אז. אבל, זה היה צריך להיות יום בהיר ושטוף שמש באמצע הקיץ). אבא שלך הסתכל עלי זמן רב. אני הרגשתי את מבטו החד . . . אבל, לא ראיתי אותו. התביישתי להסתכל עליו חזרה . . .".
אמא שלי התחילה לעזור בבית המרזח. ביום של היריד הגיעו למקום יהודים מיבנגרוד, עירו של אבי. הם נכנסו לבית המרזח ומיד שאלו את ר' משה'ל:
"איפה הכלה של החתן מיבנגרוד, הבן של ר' לייבוש יואל, מוט'ל? אנחנו רוצים לראות את הכלה . . ."
אבל סבי כבר דאג שאמא שלי לא תהיה בפאב ביום היריד הזה. . . אסור שיהיה ליהודים תירוץ להטריד את הכלה. . .
כאשר התחתנו, במזל טוב, אמא שלי הייתה בת שש עשרה ואבא שלי בן תשע עשרה.
זיווג טוב זה לא היה. בבית נשמעו גל הזמן קולות של ריב בצד עוני מר. אבי לא היה מרוצה מהמשפחה שהתחתנה עם משפחתו, משפחת גביר טהור, אריסטוקרטית עם ייחוס מכובד. הוא אדם עם הרבה יכולות וכשרונות. כל חייו הוא חיפש, נלחם וסבל. אמא שלי הגיעה ממשפחה מאוד עדינה, אנשים שקטים. במשפחה שלה שררו אהבה ורגיעה. התורה שררה בביתם. עוני, צניעות ויראת שמיים שלטו תמיד בבית הוריה של אמי . . .
ר' משה'ל ז'לחובר
אבא של אמי, נולד בעיירה ז'לחוב ונפטר בעיירה מרקושוב לפני חמישים וחמש שנים והוא בן חמישים ושמונה שנים. הוא היה אדם טוב, עם פנים עדינות וחיוך עדין, איש נמוך קומה, יהודי חיוור עם זקן גדול. הוא נהג לחבק את ילדיו, לנשק אותם, להרים אותם גבוה ותמיד להביא מתנות מתוקות. אחד מאחיי סיפר איך הוא ביקר אותנו בכפר דז'רזשיץ והביא עמו עוגיות עם פרג לילדים. יחס מיוחד היה לו לאחותי מירה'לה, היה לוקח אותה על ידיו, מושיב אותה על ברכיו מנשק ומלטף אותה.
ר' משה'ל ז'לחובר הגיע פעם אחת לבקר את אמא שלי, כמה שבועות לאחר החתונה. הוא ראה כמה היא עצובה, קרא לה לאחד החדרים ושאל אותה לסיבת העצב. רחל לאה הצעירה והיפה, אמא שלי, שמרה את צערה וייסוריה עמוק בלב. היא לא רצתה לספר כמה אכזרי בעלה, אבא שלי. סבא שלי הבין מעצמו . . . הוא ראה כמה בתו סובלת. איך היא הולכת לחדר אחר ופורצת בבכי מר. הוא עזב את ביתה עצוב . . .
יותר הוא לא שאל אותה. אבל פעם אחת הוא הציע לה במכתב להתגרש מהאיש האלים הזה, אשר בשעה שהייתה בהריון עם הילד הבכור, זרק עליה, על הפנים, חבילה של מסמרים מחודדים אשר פצעו את פניה היפות . . . האישה הטובה הזו כל חייה המשיכה לשתוק.
ר' משה'ל התחתן שלוש פעמים. כל שלוש הנשים נפטרו לפניו. הוא היה סוחר תבואה, היה לו בית מרזח, הוא היה עשיר אבל מאוחר יותר התרושש. הוא היה יהודי אדוק ונאמן לה' עד נשימת חייו האחרונה.
סבתא שלי ירקה
אמא של אמא שלי, ירקה גרוסמן, נולדה במרקושוב ונפטרה באותה עיירה לפני שבעים ותשע שנים בגיל צעיר והיא רק בת עשרים ושמונה. אמא שלי תמיד פרצה בבכי, כאשר שאלתי אותה על מותה בטרם עת של אמא שלה. אמא שלי הייתה ממש דומה לסבתא ירקה הצעירה. היו לה אותן פנים עדינות, אותן עיניים טובות ועצובות ואותו לב זהב. אמא שלה, ירקה, הייתה אישה טובה לבעלה ר' משה'ל אשר כל חייו בכה והתאבל על מותה של אהבתו בגיל כה צעיר. הוא בכה על ילדיה שנשארו יתומים בגיל צעיר ובעיקר על אמי שהייתה אשת סודו כל חייו.
ירקה מתה משחפת, מחלה שעברה במשך דורות במשפחתה של אמי. היה לי רגש מיוחד לירקה. מאמי שמעתי רק דברים טובים עליה, היא דיברה עליה בכבוד ובאהבה. אני דמיינתי אישה חיוורת, רכה, שקטה, אשר מסתובבת סביב ילדיה, מתקשה לנשום ומשתעלת, לבה יוצא מאהבה אליהם והיא דועכת ומתה בלילה אחד ליד גופם החם. אני חושב שחלמתי פעם אחת חלום בו ראיתי אישה בעלת גזרה רזה, עיניים עמוקות ושקטות ושיער בלונדיני ארוך וגלי. בחלומי נישקתי אותה אלף נשיקות . . .
ר' יעקב ז'לחובר
סבא של אמא שלי, ר' יעקב ז'לחובר, היה פטריארך גדול. לפי הכרוניקה המשפחתית ולפי עדות אמי, הוא הוביל הליך משפטי מול הצאר הרוסי. הוא אפילו ניצח בהליך וקיבל חותם זהב (טבעת) מהצאר. הבית של סבא רבא שלי, ר' יעקב ז'לחובר, היה תמיד מלא באורחים מכל סוגי היהודים, מהדרכים ומבתי המדרש. סיפורי אגדות סופרו שם כמו הסיפור על ליל הסדר. כאשר האורחים ישבו סביב השולחן ופתחו את הדלת להכניס את אליהו הנביא, כולם ראו איך ר' יעקב מחייך . . . כאשר סגרו את הדלת פנה ר' יעקב ואמר בזה הלשון:
"אתם יודעים בוודאי מי היה כאן: אליהו הנביא . . ."
סיפור משפחתי שני: פעם, בערב יום כיפור, לפני תפילת כל נדרי, לפתע היה צפוף בבית הכנסת הישן של ז'לחוב. ר' יעקב הרגיש כאילו שדים נמצאים בין המתפללים. הוא הורה לכולם לשים את הטליתות על כתפיהם ועד מהרה השדים נעלמו . . .
ר' יעקב ז'לחובר היה חסיד של הרבי מלובלין, ר' לייב'לה איגר. כמעט כל חייו הוא ישב איתו ומעולם לא הפריע לו.
יום אחד, בשבת קודש, הגיע ר' יעקב לביתנו. הוא ישב ליד השולחן ואמר דברים שמחוץ לתורה. בשל גילו הוא כבר היה עיוור לגמרי. דמותו, כך אומרים, הייתה צנועה, גאה ומלכותית. הוא היה איש טוב לילדים, למשפחה ולעניים.
פרקה הייתה בתו של ר' יעקב. בעלה היה ר' ישראל. ר' ישראל כל השנים ישב ליד המגיד מלובלין ושם גם נפטר.
ר' יונה והזאב
לסבא רבא של אמא שלי קראו ר' יונה. לאשתו קראו פרידה. על ר' יונה אני יכול לספר אגדה שסיפרה לי אמא כשהייתי ילד קטן.
לא רחוק ממרקושוב היו יערות גדולים שהיו שייכים לפריצים פולנים. שם ביערות, נהג סב סבו של סבי, ר' יונה, לטייל טיול ארוך בכל שבת אחר הצהרים, כדי להנות מיפי הטבע. יום אחד בשלג מבריק, כאשר השמש נצצה, יצא ר' יונה כהרגלו לטייל ביער. לפתע שמע מרחוק יללות של זאבים. היה זה כבר מאוחר מדי לברוח, כי הזאב כבר היה קרוב אליו . . .
ר' יונה מיהר וטיפס על אחד העצים וראה את הזאבים מגיעים בלהקה, מיללים, מיללים ובוכים, סובבים את העץ שעליו טיפס, הם היו רעבים והריחו את בשר האדם . . .
שלושה ימים ישב ר' יונה על העץ עד שהזאבים עזבו את המקום והסתלקו. ר' יונה ירד מהעץ מיהר הביתה ובירך ברכת הגומל, מיד לאחר מכן הוא חלה . . . האמת היא שלאחר האירוע הזה הוא לא האריך ימים . . .
ז'לחוב, מרקושוב, קורוב, קונסקובולה
לסבתא שלי, אמא של אמא שלי, קראו חנה. לבעלה, אבא של אמי קראו ר' ישראל ליסיביק, כולם היו יהודים עדינים ושקטים, בעלי לב דתי, אנשים שחיו את חייהם בשקט ובשלווה. אני מצאתי את קבריהם באדמות ז'לחוב ומרקושוב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הייתי במרקושוב, בקורוב ובקונסקובולה. במו עיני ראיתי איך היהודים חסרי הבית, נדחקים מן האיזורים הסמוכים, הולכים לבתי העלמין כדי לעשות שם את צרכיהם . . . ראיתי את המצבות השבורות ואת חפירות הקברים מפגזי הקרבות. כך נראו גם הקברים של משפחת אמי. ריחמתי על הקרובים העניים שלי. רציתי לשתול פרחים על אדמת הקברים הקדושה שלהם . . .
לעתים קרובות נדמה לי שאני משוטט בחלום על פני העיירות האלו. אבותיי הקדמונים באים לפגוש אותי. הם אוהבים את הנין שלהם . . . למרות שאין בי אהבה כה עמוקה לאלוהים כפי שהיתה להם . . . אבל הם מובילים אותי שוב באהבה לאלוהים. אני שמח בפניהם הטהורות. עם הנשמות הגדולות שלהם . . .
הדוד אברהם מאיר
כפי שכבר כתבתי, המשפחה של אבי הפחידה אותי. אבל את המשפחה של אמי אהבתי. כאשר אבי היה יוצא מהבית, אנחנו הילדים, נצמדנו אל אמא שהייתה עסוקה בקילוף תפוחי אדמה לארוחת צהריים ובקשנו שתספר לנו על המשפחה שלה . . . והיא ספרה מעשיות, סיפורים, תולדות המשפחה ואגדות . . . זה היה כמו מרפא לעיניים ושמן ללב.
אבל, את המשפחה שלה לא ממש היכרתי, מלבד אחד - הדוד אברהם מאיר. הוא היה מגיע אחת לכמה שנים לבקר אותנו, אחיה האהוב של אמי. אהבה גדולה הייתה בין אמי לאברהם מאיר אחיה היחיד. כל השאר היו אחיה ואחיותיה החורגים. לאמא שלי הייתה אהבה עמוקה לאברהם מאיר.
משפחה-שנאה
אבא שלי שנא את המשפחה של אמי. במיוחד שנא את אברהם מאיר. כאשר היה מגיע לבקר אצלנו היה רגיל לבקש על החתונה של הבת. אברהם מאיר היה יהודי שקט ודכאוני. מעיניו ניבטה תמיד הבעה של צער. הוא היה עני מרוד וביתו היה, בלי עין הרע, מלא ילדים.
אותם כמה ימים שאברהם מאיר שהה אצלנו היו ימים מרים. אבי נהג לקלל ולענות את אמי. אמא סבלה בשתיקה. היא רצתה להראות לאחיה פנים מאירות, אבל הדמעות זלגו מעיניה. האח היה נאנח בשקט. הוא ידע שאמא שלי סובלת. . .
כאשר אברהם מאיר עזב, אמא שכבה חולה במיטה כמה שבועות, אני זוכר את הפרידה שלהם. הם הלכו יחד בדרך אל אזור היריד, שם המתין בעל העגלה. אמא בכתה והרטיבה את כל הדרך בדמעותיה. אברהם מאיר החזיק בידה של אחותו כמו זוג אוהבים. על הכתף הוא נשא עימו חבילה של שמלות ישנות ועוד סמרטוטים שאמא נתנה לו במתנה. נשיקות הפרידה שלהם גורמות לי כאב עד היום . . . למה אח ואחות לא יכולים לחיות ביחד . . . כמו דבקו ביחד לכדי ישות אחת . . .
כאשר חזרה אמא הביתה, חיכה לה אבא ועשה לה סצנה גדולה, אמא המסכנה נפלה למיטה והייתה חולה פעם נוספת. באותו רגע אני שנאתי מאוד את אבי. אפילו היום, ממרחק של הרבה זמן אני כועס על עריצותו של אבא.
מלחמת העולם הראשונה
בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר היהודים גורשו מן האזור שליד נהר הויסלה, הגעתי לקורוב. עוד קודם לכן שתי אחיותי מירה'לה וחיה'לה, שהיו בשנות העשרים לחייהן, עברו לביתו של אברהם מאיר. אחותי מירה'לה סיפרה לי:
"פעם אחת ישבנו שלושתנו באפלולית החדר - אני, חיה'לה והחתן שלה אנצ'ל. נפש חיה לא הייתה בבית. לפתע נכנס אברהם מאיר כועס:
אני לא אוהב שנשים וגברים יושבים ביחד בחושך . . . אצלי בבית יושבים בחורים ונערות באור . . .
כאשר הגיעה אמא לקורוב, כמה שבועות מאוחר יותר, הוא סיפר לה והיא אסרה על שתי האחיות לבקר אצל הדוד אברהם מאיר. מאוד נעלבנו . . .".
יעקב לייזר ומטילי הזהב
אברהם מאיר גר בביתו של אביו. ר' משה גרוסמן השכיר את הבית כאשר עבר לקורוב. "המרתף בבית", סיפרה אחותי מירה'לה "היה גדול ויפה אפילו יותר מהחדרים".
אחותי המשיכה וסיפרה:
"פעם אחת כאשר היינו בפולאווי הגיע אלינו יעקב לייזר, בנו של אברהם מאיר. הוא הגיע בכדי למשוך מהבנק שלוש מאות רובל. יעצנו לו לבקש את הכסף רק בזהב טהור . . . הוא התלונן שיהיה לו קשה לשאת את המשקל הכבד של הזהב. הוא היה מאוד מודאג מזה."
"מה אתה דואג?" אמרה לו אחותי "בזמן מלחמה עדיף שיהיה זהב ברשותך, מאשר כסף מנייר . . . קח את הזהב ותגיע איתו בשלום, שם תחביא אותו במרתף של אבא . . .".
זמן מה מאוחר יותר, כאשר אחותי הגיעה לקורוב, אמר לה יעקב לייזר:
"מירה'לה, אני מאושר ששמעתי בקולך. הצאר נמצא עכשיו בקבר, עם שטרות הכסף שלו אפשר לעשות רק דבר אחד . . . אבל הזהב נמצא בביטחון במרתף . . .
ילדות, כוכבים ושירים
בשנת 1923, כאשר התחלתי לכתוב שירה כדי להרשים את הילדות היפות, לקרוא רומנים ארוכים מתורגמים מספרות העולם ומספרות יידיש, הגיע אלינו לפולאווי קרוב משפחה צעיר מקורוב. הוא היה חלוץ. אינני זוכר את שמו, אבל התידדנו והוא הזמין אותי לנסוע ביחד ליום אחד בקורוב.
אני לא נסעתי מעולם הרחק מהבית. אבא שלי שם עלי עין. אבל, אני כבר הייתי בחור מתבגר, בן חמש עשרה. מאוד רציתי לנסוע לקורוב, למשפחה של אמא. רציתי לשבור את הכללים שקשרו אותי לבית.
בלילה יצאנו ונסענו בכרכרה של איכר. לעולם לא אשכח את הדרך: נסענו דרך שדות של פולנים, הייתי כמו מכושף בתוך שירה, באותו לילה. הירח זרח מעלינו כמו גוש שעווה אדום שאין לגעת בו בידים. הכל היה בסדר, אבל הרגשתי שיותר לא אראה מראות כאלה. ככל שאני נכנס לפרטים של הנסיעה, אני חש שיותר לא אריח לעולם, את ריח שדות האיכרים הפולנים. שכבתי על הגב בעגלה מביט באוצרות השמימיים של הכוכבים. חשבתי לעצמי: אני צריך לכתוב שיר גדול. אני באמת צריך לכתוב מכל הלב שלי כדי לבטא את כל הרגשות שיש בי.
כאשר שנים מאוחר יותר ראיתי את "חלום ליל קיץ" של שייקספיר, בסרט של מקס ריינהרדט, נזכרתי בפנטזיה של אותו לילה בדרך לקורוב.
כאשר הגענו לעיירה קורוב, הייתי מבולבל. אני זוכר שכאשר ראיתי את דודי אברהם מאיר קפאתי במקום: הוא נראה הרבה יותר זקן ממה שזכרתי. הבחור, קרוב המשפחה, לקח אותי לסניף של ההתאחדות הציונית. כמו פרפרים גדולים הרוקדים מסביב למנורת השמן, נאספו ורקדו צעירים מקורוב. אני שמתי עין ונדבקתי לנערה אחת, עדינה ויפה. היתה זו אהבה ממבט ראשון. אני כבר לא עזבתי אותה כל הערב . . .
לנערה קראו אלינה. אלינה לקחה אותי לסניף אחר שם היתה פגישה נוספת. שמעתי את הנאום דרך החלון הפתוח. להיכנס פנימה לא יכולתי. עמדנו בחוץ. גם מטורף העיירה הגיע. זה היה משעשע מאוד. המטורף נראה לי כמו סוקרטס. בעיניו היה צער עמוק ובפניו - כאב העולם. ממש דמות מתוך מחזה של שייקספיר, הוא דיבר במהירות ובחום, דבריו עלו כמו להבות באותו הלילה.
באותו הלילה חזרתי בעגלה לפולאווי. לפני הפרידה נשקתי לידיה של אלינה מאה פעמים. נישקתי אותה כולה. הילדה נשבתה מההתלהבות שלי. אני התלהבתי מן הנעורים שלי. כאשר העגלה נסעה בדרכה לעיירה הרגשתי כמו בתוך חלום בלילה. הלב שלי יצא אל אלינה. היא השאירה בי פצע פתוח ומדמם . .
התחלת הדרך ציירה את הנופים באלף מכחולים. זה היה נפלא להתחיל כך את היום. מפיסות של צבע כחול לצבע אפור וכסוף. . . לעולם לא אשכח את היום הזה. . .
סופרים, עמיתים וקרובים
בשנים שגרתי באנטוורפן, היכרתי בחור מפולטוסק, ש. דומב. הוא כתב שירה. הוא עבד במכרה פחם. הוא ירק דם. הוא הרבה לעשן והייתה לו אישיות נוירוטית. אני התחברתי איתו כי הוא כתב שירה . .
פעם אחת, באירוע כלשהו, פניתי אליו וביקשתי שיקרא לנו משיריו. הדלקתי אור מעקב מעליית הגג, מהקיר החום עלה עשן שיצא מארבע ארובות, עשן של ספינה גדולה בעלת ארבעה תרנים של חברת "קו הכוכב האדום". הים בתמונת הרקע היה כחול כמו דיו. דאמב הוציא מכיסו חבילה שלמה של שירים. היו אלה שירים עצובים, שירים אפלים, מעידים על כישרון גדול ומעידים על עצבים רופפים. הוא הניח את צרור הדפים בפינה והתחיל לקרוא שיר אחרי שיר. אני זוכר רק שיר אחד משיריו:
"כשחפרתי במכרה הפחם עם מסמר,
מישהו אמר עלי משהו:
- החלום שלך ייקבר כאן במכרה הפחם,
אתה חופר קבר, קבר בשבילך!"
ש. דאמב מפולטסוק לא חפר קבר באדמת בלגיה. לאחר מספר שנים של סבל ורעב בבלגיה, הוא חזר לורשה, התחתן עם אלמנה שהיו לה כמה ילדים קטנים. הוא נספה ביחד עם יהדות פולין ולא זכה להשאיר אחריו שם ספרותי. החיים הקשים אכלו לחלוטין את כשרונו הספרותי.
משה גרוסמן
אירוע נוסף שדובר עליו רבות, בתחום הספרות היה על סופר צעיר מורשה. תמונתו הייתה מוכרת לכל החברים שעסקו בספרות בורשה. שמו היה משה גרוסמן.
"גרוסמן?" התפלאתי. "האם הוא לא קרוב משפחה מצד אמי?"
"מאיז עיר מגיע הגרוסמן הזה" שאלתי.
"איש אינו יודע. הוא בא מעיירה קטנה. כנראה ממחוז לובלין"
אני אתאר את התמונה: צעירים, צעירים נלהבים, מאחת העיירות הקטנות. ביניהם היה גם אחד מהעיירה פולטוסק, שמחה דאן, אשר פרסם במגזין "כתב עת ספרותי" ("ליטערארישע בלעטער") בורשה. וגם משה גרוסמן, עם שיער ארוך נוסח מקסים גורקי . . . עם פנים עגולות ומלאות. עורו קרן כמו לא היה בשר ודם . . .
שנה לאחר מכן קיבלתי גלוית דואר ממשה גרוסמן מורשה, בה הוא כותב לי שאנחנו בני דודים: הוא בנו של אח של אמי. . .
ממש שמחתי מכל הלב על הקשר עם משה גרוסמן. שמחתי על שמתוך העיירה קורוב יצא סופר מפורסם, ויותר מזה, שהוא בא מתוך משפחתה של אמי . . . במשך כל השנים, מאז אותה גלוית דואר נפלאה שלו, אנחנו ממשיכים להתכתב . . . הפעם הראשונה שראיתי את גרוסמן הייתה בניו יורק, כאשר הוא הגיע כנציג העיר פאריס לקונגרס תרבות יהודי שהתקיים במלון "לינקולן" בכיכר טיימס. פגשתי אותו בפעם הראשונה, כאשר הוא יצא מהמטוס בשדה התעופה, עדיין מכוסה בפיסות עננים ועדיין מכוסה בפיסות שמיים . . . אבק הדרך בת שלושת אלפים מייל, עדיין אפף את דמותו הרזה. הוא סיפר על השואה של יהדות פולין, על בתי הסוהר הסובייטים ועל השלג הרוסי . . . על הפחד האינסופי, על תקוות ומאבקים של רוח האדם נגד כוחות האופל, על גסות ועריצות נגד האנושות . . .
מאז אותה גלוית דואר מורשה, העולם התהפך עלי. קהילה שלמה ממש נכנסה לתהום של מוות . . . כל היהודים הלכו אל מותם, מקורוב, מפולאווי, ממרקושוב, מקונסקובולה, מלובלין ומורשה . . . אל מותם הלכו גם אשתו של גרוסמן ובתו היקרה והיפה, מאיה . . . גם ש. דאמב ושמחה דאן וקהילות שלמות נשרפו למות, טבעו במים, נקברו חיים, ורבים גם נתלו . . .
אני גאה שמתוך החורבן והמוות שעברו על בן דודי היקר, למרות שנחלש פיזית, יצא גיבור רוחני של המילה הכתובה היהודית. יצירת הפרוזה הגדולה שלו "בארץ האגדית הכשופה" היא אנדרטה נצחית לסבל אנושי וכתב האשמה נצחי נגד תליין ומענה . . . זוהי עבודה אמנותית גדולה. . .
הלוואי והיה לי מידע רב יותר על העיירה היקרה קורוב, הייתי כותב זאת. ממה שכתבתי כאן אינני מרוצה מספיק, אין זה מספיק לכיסוי החוב שאני חב לעיירה היקרה שלנו, אשר נתנה לי במתנה את אמא שלי - ואת חיי . . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה