משפחת ריצר הייתה משפחה רבת ענפים. בשפת קורוב נקרא אבי ברל קרופניק.
החוויות של משפחת ריצר - ברל ריצר וילדיו: חיה, משה, איצ'ה, מירל - דומות בדיעבד לאלו של משפחות אחרות. אבל כמו שלכל שיר יש את המנגינה שלו, כך גם לסבלם יש אופי כואב נפרד.
נשרף ונשדד
ימים ספורים לפני המלחמה קיבלו אנשים רבים בעיירה פקודות גיוס. גם אבי ברל קיבל הודעה כזו. ביום חמישי 31 באוגוסט הוא נסע לדמבלין להתגייס לצבא וביום שישי בבוקר הגיעה הכרזת המלחמה הרשמית.
לאחר ההפצצה ביום שבת, ביום ראשון החביאו אנשים רבים את כל סחורותיהם במרתפים. סוחרים רבים שלחו דברים להסתרה אצל איכרים. אותנו את הילדים שלחו לאיכר מכר שלנו בכפר כושצ'וב, ינדשי מיינקי. אמא נשארה מאחור.
"גם דודנו משה היה איתנו, העצבים שלו כבר היו רעועים. חיפשנו כל ידיעה חדשה מקורוב. ביום שישי השני שלאחר ההפצצות הכבדות, העיירה נהרסה ונשרפה, נותרו רק הריסות ואפר. עמדנו על גבעה קטנה בכושצ'וב, שהייתה במרחק של כשמונה קילומטרים מקורוב וראינו איך קורוב עולה בלהבות. לא יכולנו לכבות אותן עם הדמעות שלנו. הגיעו כמה משפחות מקורוב, ביניהן אמא שלנו, ממנה שמענו שבמרתף שבו החבאנו את הסחורה שלנו, מחציתה נגנבה ומחציתה נשרפה, שרדו רק כמה פיסות בד.
הצבא הפולני היה מדוכא ואבוד.
אבינו חזר הביתה לקורוב, ומצא את הכל שרוף. הוא ידע שאנחנו בכושצ'וב. הוא הגיע אלינו וביחד הלכנו לקחת את שרידי הסחורה, כדי להסתיר אותה אצל איכרים ידידותיים. ארזנו כמה שקים ואבא יצא לווליצה כדי למצוא מקומות להחביא את הסחורה שארזנו. קבוצה של גרמנים ופולנים מגיעה לבית, רואים את הסחורה הארוזה ומצווים שלא לגעת בה. הם שואלים איפה אבא. אנחנו דוהרים למצוא את אבא להגיד לו לא להיכנס הביתה. אבא לא יכול להתאפק, הוא עומד ליד האסם כדי שיוכל לשמוע מה קורה בבית עם הסחורה שהרוויח בעמל רב.
אישור עבודה ומגן דוד
לאחר פסח הגיעה הגזירה שכל אחד חייב באישור עבודה, כל אחד חייב לענוד סרט זרוע עם מגן דוד וחל איסור ללכת ברחוב. אבא והאח משה עובדים בעבודות כפייה. כמו כן גם אנחנו הולכים לפעמים לעבודות כפייה בשדות. אנחנו שומעים שבקורוב דברים מתארגנים. אַבָּא מקבל חשק ללכת לקורוב. הוא מתכנן איך לקנות קצת עצים עם הגרוש האחרון שלו, אבל זה נשאר בגדר תוכנית. אנחנו נשארים במקומנו. אנו מתחילים בחברות עם יעקב לייזר גרוסמן, בתו שרה'לה, בנו נחמיה ועם מנדל קאלב ומשפחתו. קיץ 1940 עובר, החורף מגיע. מגרמניה מגיעים יהודים חסרי בית, שנשלחו לכאן. המועצה היהודית מקצה אותם לכל משפחה. אנחנו מקבלים משפחה אחת כזו. אנחנו אחים לצרה אחת משותפת. ככל שמתקרר, החיים נהיים גרועים יותר, אבל אנחנו עושים הכל להחזיק מעמד.
בראשית 1941 הגרמנים חוזרים כל העת על נוהג להקיף דירות ובתים, להוציא את התושבים ותחת מטר של כדורים שמהם חלקם נופלים מתים, מאלצים אותם לללכת למקומות עבודה שונים. לפני פסח 1941 המצב הופך לבלתי נסבל. המשלוח לעבודות כפייה הופך לאירוע רגיל. חלק מהנשלחים לא חוזר לעולם. בלי הבדל - גברים ונשים נשלחים לבלז'ץ. העננים השחורים מתקרבים יותר ויותר והתנאים נעשים איומים יותר ויותר, ככל שהיודנראט בבלז'ץ עושה הפרדה בין יהודים ליהודים. וכדי שיהודי בלז'ץ הותיקים לא יצטרכו ללכת לעבודה הם שולחים את החדשים שהגיעו במקומם. בנוסף, התרומות הכספיות שעלינו לתרום הולכות וגדלות. משלוח גדול של יהודים ליוזפוב מתרחש ממש לפני חג השבועות 1941. זה תמיד מגיע בלי שום ידיעה מוקדמת על כך, אבל האנשים לא חוזרים. אבא מתעייף מהנסיעות לקורוב, אבל היודנראט המקומי דורש ממנו תשלום מס שצריך לשלם ל-ס.ס. אין לו מספיק כסף, הוא נעצר ויושב בכלא יומיים. אנחנו לא יודעים למי לפנות ואיפה לחפש אותו.
המידע הראשון ממיידנק
פרל גוזשיצינסקי מגיעה סמוך לראש השנה 1941. היא שהתה עם בתה בלובלין מתחילת המלחמה. היא באה לבלז'ץ ומספרת לנו על האסון, הם שולחים כל הזמן המוני אנשים מלובלין למיידנק וידוע בוודאות שאנשים נרצחים שם. בהושענא רבה אנו שומעים שכל בלז'ץ מוקפת וכל היהודים נשלחים למיידנק. אנשים מתחילים לברוח. רבים נורים בזמן שהם בורחים. חמיו של אבי נתפס ולא חזר. גם אני ואחיי משה ואיצ'ה בורחים תחת מטר של כדורים. הם יורים עלינו, אבל הגורל רצה שנשאר בחיים. אנחנו מתחבאים בשדות וניצלים ממוות. אחרי ששכבתי בשדה החיטה חצי לילה, חזרתי לבית, אבל ראינו בבירור שהגורל לא התעלם מאיש, אנחנו יודעים עכשיו בבטחון מה יהיה איתנו. אבל, עדיין רוצים לחיות. כך אנחנו מסתובבים לא מתים ולא חיים עד פסח 1942. אז אנחנו מקבלים את הבשורה המחרידה, שהם אספו את כל יהודי קורוב ושלחו אותם לסוביבור. שם הרגו אותם. פרצנו בבכי, בידיעה שהבשורה עלינו תגיע בקרוב. משה, אחיו של אבי, היה אז בווליניץ. אנחנו מחליטים לנסוע אליו, אבל מהססים קצת עד שמגיעה הודעה באמצעות שלטים: כל היהודים משבעה אזורים מסביב חייבים להתאסף בבלז'ץ. ברור שהסוף שלנו הגיע. כאשר שמענו שבקורוב, לאחר ששלחו את כל היהודים למוות, יש עדיין שלושים יהודים שניצלו בגלל שהיו מעורבים בעבודה, שלחנו את משה ואיצ'ה לקורוב בעוד אבא, אמא ומירל נשארו יושבים על התיקים שלהם ומחכים לשמוע אולי נשאר מישהו מאלה שנשלחו למוות. כל לילה ציפינו שהגרמנים יבואו. יהודים הלכו ללא התנגדות כמו עגלים לשחיטה. יהודים נאספו מכל האזורים סביב בלז'ץ, המתינו לבוא הרוצחים שיהרגו אותם.
מקיפים את העיירה
לילה אחד שמענו כיצד קבוצה גדולה של גרמנים כיתרה את העיירה. קמנו, רצנו אל שרה'לה ילידת קורוב, בתו של יעקב לייזר גרוסמן, שבנתה בביתה קיר כפול – מסתור. דחסנו את עצמנו בכוח, כיוון שאמרו שהמקום לא מספיק גדול לכל כך הרבה אנשים, אבל אז אף אחד לא התלבט, כל אחד כמו השני רצה להינצל. עמדנו שם בפחד מוות, שמענו איך החיות הסדיסטיות משתוללות בחוץ. שמענו את הירי הבלתי פוסק, משמאל ומימין. כמה מר היה לנו, כאשר גילינו ששכחנו את מירל'ה בחוץ. נורא. הלב שלי כמעט התפוצץ במקום. אבל לא יכולנו לפתוח את הדלת ולהכגיס אותה, כי היינו מסכנים את חיי כולנו.
"אל תסתיר אף יהודי!"
החלה תסיסה בקרב האיכרים, שלא להסתיר יהודים. הפקודות של הגרמנים כי איכרים אשר יסתירו יהודים - כל רכושם ישרף, גרמו לכך שהאיכרים החלו לגרש את היהודים שהסתירו. לא הצלחנו למצוא היכן מסתתרים הדוד משה וילדיו. לאבא ולאמא לא היה מקום קבוע. לילה אחד כאן, לילה אחד שם. כל לילה היו חייבים למצוא מקום לישון עם איכר אחר, בתקווה שהוא ירחם ויאפשר זאת. פצ'ק התחיל לומר שהוא לא יסתיר אותי יותר. גם למשה לא היה מקום ללון. חוץ מאיצ'ה שמצא מקום אצל איכר כדי שיעזור לו בעבודה. מה לעשות? אנשי ס.ס. גרמנים הגיעו כל הזמן, חיפשו יהודים להרוג. פעם הם ראו אותי ואת דינה, בתו של הדוד משה, ואנחנו בקושי נמלטנו מתחת למטר הכדורים שהם ירו עלינו. אבא נתן לכל אחד מאיתנו כסף מהמעט שעדיין היה ברשותו והוא נסע עם אמא לכושצ'וב. אחרי הרבה הסתובבות דיברנו עם יוזשיק, אשר חשדנו בו שהוא גנב את הסחורה שלנו מהמרתף והוא התנדב לקחת את משה. גם דודו של משה, שמחה, היה שם. איצ'ה נסע לכפר ינדזשי ואני הלכתי לאישה איכרה שגרה בכפר קטן ליד כושצ'וב. גם בתו של משה ניימרק, מלכה ניימרק, הסתתרה שם. היה לה חבר, נוצרי פולני, ששמר עליה. גם אריה גולדברג היה שם, בנו של אבא גבאי. משה עשה לעצמו כרטיס עבודה פולני וקרא לעצמו טאדק. פעם אחת בא אלינו אריה גולדברג יחד עם האח איצ'ה, אמא ואבא, הם בילו יחד אתנו את הלילה על הקש. מישהו דפק באמצע הלילה. שמענו כמה אנשים. היינו בטוחים שהם גרמנים, אבל כשפתחנו את הדלת ראינו שמדובר בקבוצת פרטיזנים גדולה, ביניהם שמואל שטרן, מאיר קרטמן ולייבל מאניס אליעזר, היו ביניהם גם רוסים ואוקראינים. שמחנו לראות אותם, מלכה ואני בישלנו להם תרנגולות. הם שילמו על הכל. דנו בהצטרפות לפרטיזנים, אבל אנחנו לא רצינו. הם בילו את הלילה עם כולנו. במשך היום הם הסתתרו בעליית הגג, אבל מאוחר יותר שמענו שכשהם עזבו הם נסעו לכרמוביץ. שם הם נבגדו ולאחר קרב נהרגו כולם. ברור שאחרי מצב כזה פחדנו להישאר כאן. גם הגרמנים וגם הפולנים היו נסערים מאוד. ניסינו לברוח אל כושצ'וב. אולי נוכל להסתתר שם במקום בו הסתתר אבא, או שאולי אף אחד לא יסתיר אותנו שם. הם נתנו לנו מעט לחם, אבל אף אחד לא נתן לנו להישאר אפילו לרגע. ביום נשארנו בשדות ובלילה התגנבנו לעליית גג באסם, שם העברנו את הלילה. מתגנבים בדרך זו הלכנו לעליית גג אחרת בכל לילה.
חייטות מגיעה לשימוש טוב
בערב ראש השנה 1943 אבא קיבל כמה עבודות תפירה מאיכר, בשביל קצת אוכל להזין את הנשמה. יום אחד חזר האיכר הביתה וסיפר לאבא שהתקיימה אסיפה גדולה של כל איכרי הכפר, שם הסיתו אותם מתסיסים להרוג את כל היהודים. פרטיזנים יהודים רבים הרגו פולנים וכל האיכרים נשבעו לא להכניס אף יהודי לבתיהם, ולא לתת להם שום לחם. הוא דרש שנעזוב את הכפר מיד. ניסינו ללכת למיינקין. בזמן ההליכה לשם שמענו מרחוק קצת פטפוטים וצרחות, זיהינו את קולו של איצ'ה. כמה פולנים עמדו מסביב. הבנו שמישהו הורג אותו. זיהינו בין הפולנים את ידידנו המפוקפק יוזשיק, שהסתיר את משה. שאלנו אותו: איפה משה? הוא אמר לנו, מיד בלי להסתובב אלינו שהוא גירש אותו. למזלנו, איצ'ה הצליח לחמוק מהרוצחים, הוא הגיע אלינו, מוכה ופצוע. שטפנו את הדם מפצעיו בחושך, מוסתרים מאחורי אסם, מחכים לראות אם גם משה יגיע. חיכינו כל הלילה, פחדנו מאור היום. הכפור היכה בנו, היינו צריכים לחפור ולהתכסות בקש. איך יכולנו לצאת בלי משה? כשהאיר היום, פגשנו איכר מוכר ושאלנו אותו על משה. הוא ענה: "צאו מהכפר, כי אנשים מחפשים אותכם. אם הם ימצאו אותכם הם יהרגו אותכם."
יצאנו ללכת לכיוון קלודה. שמענו שבנו של שיינדל נח קאפיס מסתתר שם. לפני שהגענו לווליצה עצרנו והתחבאנו קצת ביער. ראינו נערים צעירים לא יהודים שערכו מרוץ אופניים. שמענו שהם מדברים על ברל, שזה השם של אבא שלי. הם חיפשו אחריו כדי להרוג אותו. הסתרנו את עצמנו עמוק יותר ביער כדי שלא יבחינו בנו, פחדנו לצאת ונשארנו שם יום שלם. לא הייתה לנו חתיכת לחם או לגימת מים, אבל מי חשב על דברים כאלה? כשהחשיך יצאנו מהיער. היה לנו איכר מוכר שם, סטניאק, וגם חבר נוסף שבטחנו בו. במקרה הגרוע הוא עלול לסלק אותנו אבל הוא לא יהרוג אותנו. מתוך זהירות התגנבנו לראשונה לעליית הגג באסם. התישבנו שם לכמה ימים בלי אוכל, בלי מים. כשראינו שאנחנו עלולים לגווע מרעב וצמא, אבא הוציא את ראשו מהלופט וקרא לסטניאק. במבט ראשון הוא היה בהלם והתחיל לצעוק שאנחנו חייבים לעזוב. ניסינו להציע לו כסף, הוא ענה שהוא לא מעוניין בכסף, והוא מפחד שאנשי הכפר יסקלו אותו באבנים על שהסתיר יהודים. נסינו לרמות אותו, שחמיו בכפר... החביא את איצ'ה ואת אמא שלנו. הוא צריך להסתיר את אבא ואת חיה. לאחר זמן מה אבא עלה אל הקומה העליונה ונתן לו קצת כסף. הוא התרכך מעט ואמר שיסתיר אותנו רק למספר ימים, עד שיהיה שקט יותר, לדבריו הוא עושה זאת רק בגלל שהוא מרחם עלינו ולא רוצה שנהרג ולכן הוא מסכים שנשאר איתו. הוא מציע שנתפלל כולנו לאלוהים שהדברים יירגעו ונוכל לעזוב. מכיוון ששיקרנו לו שאנחנו רק שני אנשים, נצטרך לעמוד בשקר הזה ולקבל אוכל לשני אנשים בלבד. היינו צריכים לחלק את האוכל למנות קטנות כדי שיהיה לכל אחד מאתנו משהו לאכול וכדי שתהיה לנו קורת גג. ככה בילינו כמה שבועות בעליית הגג שלו.
איפה משה?
ביקשנו מסטניאק לברר על משה, אם הוא חי או אם מישהו שמע משהו על מה שקרה לו. גרמנים הגיעו לפתע בחיפוש אחר גנבים צעירים, צעירים נוצרים שיעזרו להם לגרש יהודים. הם עלו ללופט לחפש. חשבנו שזה הסוף שלנו. אבל התחננו לאלוהים וקברנו את עצמנו עמוק בקש ולא הבחינו בנו. אבל בגלל זה, לאחר שהם עזבו, סטניאק דרש מאיתנו לעזוב מיד. ירדנו בלילה, סטניאק שם לב שאנחנו ארבעה אנשים, אבל הוא לא יכול להגיד כלום עכשיו, כי עכשיו אנחנו ממילא עוזבים. יצאנו ללכת לכושצוב. אבא התחיל לדפוק על דלתות של איכרים ולהתחנן ללחם, אבל כששאל אם יקבלו אותנו הם נתנו לנו עוד קצת לחם בתנאי שילך. ראינו שאין לנו מקום, והלילה הולך ודועך. השתמשנו שוב בתכסיס הישן: נכנסנו לעליית גג של אסם של מישהו, איזה נוצרי שהכרנו. אבא דיבר איתו בבוקר. אבל הוא לא הסכים לקבל אותנו וטען שבכפר כולם מדברים על כך שהוא פרטיזן והורג פולנים. בשיחה עמו ניסינו גם לקבל חדשות על משה.
"אם הוא התחבא אצל יוז'שק, אתה יכול להיות בטוח שהוא הרג אותו בעצמו, כדי לקחת את הכסף שלו".
לא יכול היה להתקיים דיון על ההסתרה שלנו אצלו. הטובה היחידה שהוא הסכים לעשות הייתה, ללכת לחבר שלו שמחתן בן ואין לו כסף, לשאול אותו אולי הוא יסכים לעזור. הוא נסע לדמביצה, שם גר החבר. הוא חזר עם הסכמה ללא יותר משבועיים, תמורת אלפיים זלוטי. איכרה זקנה גרה בביתו של האיכר והיא הזכירה לנו ימים טובים יותר. היא שירתה אותנו ונהגה בנו בכל כך הרבה חסד, רחמים וטוב לב, שנשארנו שם עד אחרי פסח. מדי פעם – מכיוון שאמא לא רצתה להראות שיש לנו מזומנים, כי קרה שאפילו האיכר הכי טוב עלול להרוג את היהודי, כדי לקחת את כל הכסף – היא הייתה יורדת מעליית הגג, כל שבועיים ולכאורה הולכת למכרים איכרים לאסוף כסף שהיו חייבים לה. היא קצת הסתובבה מסביב לאורווה וחזרה, שילמה לאיכר את המגיע לו ועלתה חזרה לעליית הגג.
לא אוכלים חמץ
בפסח הסתדרנו רק עם תפוחי אדמה וחלב. לא אכלנו, חלילה, שום חמץ. אחרי פסח שוב שמענו על הרג. שמענו איך הגרמנים רצו בשדות בחיפוש אחר בונקרים והשליכו לתוכם רימונים. שמענו גם שמועות קשות על קורוב, שמעט היהודים שעדיין הסתתרו אצל אולריך נורו. גם בקונסקובולה, כמה יהודים שהיו במקומות עבודה נורו ביום בהיר אחד.
יום אחד נכנס האיכר ואמר שעלינו להיות זהירים מאוד כי סטך השכן מקנא בו, כך גם איכרים אחרים מקנאים בו, כי הוא התעשר מאיתנו. בכל כך הרבה מילים הוא הציע שננסה ללכת לגור לזמן מה עם סטך. הלכנו לדבר על זה כי מכיוון שהגיע הקיץ ויכולנו להתחבא בשדות ואם סטך היה מקנא, היה כדאי לעשות שינוי ולהישאר קצת עם סטך. ואולי עוד נשמע משהו לגבי משה, שעל פי השמועות היה איתו?
ביום בשדות הדגן, בלילה בעליות גג
עזבנו בלילה. נפרדנו בצורה ידידותית מהאיכרה הזקנה. אנחנו יוצאים ומשתכנים בשדות החיטה ביום, ובלילה מתגנבים ועולים לעליות גג באסמים שונים. כך היו לנו כמה הפתעות: בעליית גג אחת טיפסנו למעלה ומצאנו רועה צאן שוכב שם ישן. כמעט התעלפנו וברחנו על נפשנו. פעם אחת עלינו לעליית גג ושמענו מדברים מתוך הקש, הבנו שכאן מסתתרים פרטיזנים ועדיף שנצא משם.
חזרנו ברגל לסטך. נכנסנו בלילה אבל לא מצאנו אותו. החלטנו שעדיף לחזור לדמביצה. השעה הייתה מאוחרת בלילה, לא רצינו להעיר את האיכרים ופשוט עלינו לעליית הגג. אבל כמה הזדעזענו מכך שבזמן הזה השתלטו הפרטיזנים על המקום. ברחנו ושוב הסתובבנו בחוץ כמו כלבים. ביום בשדות חיטה, בלילה באיזו עליית גג אחרת. ניסינו שוב לנסוע לסטך ושוב לא הצלחנו להישאר וחזרנו למקום שמצאנו מקום בקלות, אבל רק לשבוע. אחרי כמה ימים אנחנו שומעים שבאים גרמנים ומחפשים בעליות גג. ידענו שסוף סוף ימצאו אותנו וברחנו לכיוונים שונים לאור היום. היינו בטוחים שהאיכרים, ברגע שהם יבינו שאנחנו שם, ימסרו אותנו מיד לגרמנים. בלילה מצאנו אחד את השני וארבעתנו היינו ביחד. ניסינו ללכת לאחת ממשפחות האיכרים. שילמנו לאיכר הרבה כסף כדי שיסתיר אותנו לכמה שבועות. הוא הסכים. אבל אז שמענו ירי.
בבת אחת היה כל הכפר ווליצה מוקף על ידי רוצחים אוקראינים. הם חיפשו מקום אחר מקום. פחדנו לרוץ. קברנו את עצמנו עמוק מתחת לקש. שוב חיינו תלויים בנס. הם עולים, מסתכלים מסביב, לא מוצאים כלום. אנחנו נושפים ברגע שהם הולכים, האיכר עולה. הוא לא רוצה לשמוע על הסתרתנו. שוב אנחנו משוטטים בשדות התבואה. אנחנו לא יכולים לעלות יותר לכל אחת מעליות הגג שבאסמים. לא היו לנו מים כל היום. אבל בלילה אנחנו מגיעים לנחל לשתות, למרות שהמים בוציים. אנחנו הולכים הלאה לסטניאק בווליצה. אנו מתחננים לרחמיו. עכשיו הוא מסכים, אבל כבר למחרת בבוקר הוא שב ודורש שנעזוב. ראינו שאיננו יכולים להישאר יותר בכפר ההוא. אנחנו מחליטים לצאת לצד השני של קוריב, לפליניק. הדרך קשה, מַפְחִידה. איצ'ה מפתח בעיות בכף הרגל שלו. אני ואבא צריכים לשאת אותו. יותר מפחיד הוא שכאשר אנחנו עוברים על פני קלודה ונכנסים לשדה, אנחנו מגלים דברים הפזורים שם – מצעים וסירים שבהם בישלו יהודים רגע לפני שנטבחו..
נרצחו
שמענו שבקלודה רצחו את נחמה אלתר שניידר ואת ילדתה, את בתו של ישראל דוד פופלניק ואת בנו של יענקל פופלניק. אנחנו בורחים. כשהיום מאיר, אנחנו מגיעים לפליניק. אנחנו הולכים במהירות למיינקין, כי השארנו אצלו סחורה. אנחנו מתחילים להתחנן בפניו שייקח אותנו. אבל הוא בקושי מוכן להסכים לקחת שניים. הוא מפחד, אשתו חלשה, היא נבהלת בקלות. אנחנו נשארים איתו כמה ימים. פעם אחת בלילה, זה כבר היה בשנת 1944, אבא הלך אל אשתו של לודוויק מיינקי, כביכול כדי לקבל מעט כסף שהוא היה חייב לנו. היא ענתה שאין לה. הוא אמר:
"אנחנו נסגיר אותך, העיקר שתתני לנו להיכנס".
היא אמנם הסכימה להסתיר אותנו, אבל גרה איתה אחת שהגיעה מפויזן, והיא עלולה להסגיר אותנו. בכל זאת הצלחנו לשכנע אותה שהיא לא צריכה לפחד. עלינו לעליית הגג. נזהרנו מאוד שהאישה מפויזן לא תבחין בנו. היו גם חיפושים של הגרמנים שבאו לקחת עצים ופלדה, ושוב נמלאנו פחד. הם ניסו למצוא סימנים לכך שיהודים מסתתרים שם, אבל אז הם הלכו משם. הילדים של האיכרה המשיכו לצעוק שאנחנו צריכים ללכת, אבל הזקנה אמרה שהיא לא תיתן להם להבריח אותנו. עוד מעט יבואו הרוסים וחבל יהיה לסכן את חייהם של ארבעה אנשים. הילדים צעקו עליה:
"יהיה לך סוף כמו של לונקיטש, שם שרפו את ביתו של האיכר ואת כל רכושו".
אבל בכל זאת נשארנו וכך היינו איתה שמונה חודשים, עד לשחרור בידי הרוסים. ביום האחרון עדיין פחדנו כי אנשים אמרו לנו שהגרמנים כבשו מחדש את הכפר. אבל זו הייתה הפעם האחרונה שבה פחדנו. החלטנו להסתתר עוד כמה ימים, עד ששמענו בוודאות שהרוסים מתרוצצים ושואלים:
"איפה היהודים? הם יכולים לצאת החוצה, הם חופשיים".
השורדים
כל ארבעתנו ניצלנו, תודה לאל, חוץ ממשה. שמענו שאותו רוצח, יוזשיק, ששדד את הסחורה מהמרתף שלנו, הוא עצמו, שהתנהג כל כך ידידותי וכביכול החביא את משה, לקח את כספו והרג אותו.
איכרים סיפרו שמצאו את ראשו כרות וגופו בנפרד.
מהדודים שלי נשארו משה ושמחה. אשתו וילדיו של משה נהרגו בקלודה.
תודה על תרגום הספר. מפעל חשוב, מרתק ומרגש. אני בתה של חיה ריצר - וסרמן, נכדה של חמה (וכנהאוזר) וברל ריצר
השבמחק