מאת: מרים ויינבוך מנדלבוים (בתו של יעקב קצב), פריז
בפרוץ המלחמה בשנת 1939 הייתי בקורוב. בשנת 1940 הועברנו לגטו קונסקובולה. במהלך פסח 1942 הובאו לכאן כל יהודי קורוב, ביניהם המשפחה שלי. איש לא הורשה להציע אוכל או משקה. מי שעשה זאת הוכה מכות קשות על ידי אנשי ה-ס.ס.
עשיתי כל מאמץ להציל את הקרובים שלי, אבל לא הצלחתי לעשות שום דבר. ביום השני של חול המועד הגיעה פקודה לשלוח את כל יהודי קורוב.
בהתעלמות מהעובדה שאני עלולה להסתכן במוות, עמדתי בצד הכביש ונתתי למשפחתי משהו לאכול ולשתות. כאשר מסרתי לאחי חבילה, הוא אמר לי שצריך להציל אותי, כדי שלפחות אחד ממשפחתנו יישאר בחיים.
כל הטרנספורטים של יהודי קורוב נשלחו אל מותם.
בעלי ואני עבדנו בגטו קונסקובולה. פעם, כאשר הלכנו לעבוד השארנו אחות עם הילד שלי בבית, התקיימה "אקציה" נגד ילדים וקשישים. הילדים נלקחו בעודם בחיים ואילו הזקנים נורו במקום.
כאשר חזרנו הביתה, לא מצאנו לא את הילד ולא את האחות. גורלם היה כמו גורל כל האחרים.
לאחר זמן מה הובא אלינו טרנספורט של יהודים מצ'כיה, הם היו עדיין בריאים ונאים. לאחר שהות של חצי שנה בגטו החלו למות מרעב ומחסור. בשנת 1943 בוצע "יישוב מחדש" של כל היהודים שנותרו. כשלקחו אותנו בדרך לרכבת, בעלי ואני הצלחנו לברוח. הלכנו לכיוון קורוב, בדרך פגשנו עוד שבעה יהודים. המשכנו יחד דרך היער שהיה לא רחוק מקורוב. לא היו לנו נעליים או ביגוד מתאים. מאוחר יותר נסעתי לעיר, לכמה נוצרים, מכרים שלי, הם נתנו לי אוכל, אבל אמרו לנו להמשיך הלאה.
התיישבנו ביער, בנינו צריף, היינו אז תשעה אנשים וגרנו שם כמה שבועות. איכר פולני דיווח לגסטפו שיש יהודים חמושים ביער. זה קרה ביום שישי מוקדם בבוקר - היינו מוקפים על ידי חמש מאות חיילי ס.ס. - אי אפשר היה לברוח. שמענו את הצעקה "עצור!" ואז נורתה ירייה. בעלי ואני חמקנו במהירות לצד אחר. האחרים אספו מהר מאוד את חפציהם והתלבשו. רצנו פחות מקילומטר כשראינו ז'נדרם עם מקלע, רצנו מיד לכיוון אחר. נשמעה ירייה, נפלתי, אבל הירייה לא פגעה בי, רצתי הלאה אחרי בעלי. הגענו אל קצה היער, אבל הבנו שהיער מוקף על ידי ז'נדרמריה. לא הייתה דרך לצאת מהיער. רצנו חזרה לתוך היער והתחבאנו בתוך פינה של כמה שיחים. שכבנו שם בפחד מוות, ממתינים לסופנו. תוך כמה שעות שמענו מספר יהודים נתפסים במרחק של כמאה מטרים מאיתנו; נאמר להם להתפשט ועד מהרה שמענו ארבע יריות. היהודי החמישי לא רצה להתפשט. רק אחר כך שמענו את הירייה החמישית ואז היה שקט. אנשי ה-ס.ס. חיפשו וגילו עוד שתי צעירות, אחת בת 18 ואחת בת 15. הן שכבו חבויות בבור ונורו בראשן במקום ששכבו. הם הרגו עכשיו שבעה מאנשינו. אחר כך הם חיפשו עוד קצת, אבל אנחנו היינו מוסתרים היטב. אנשי ה-ס.ס. עמדו קרוב מאוד אלינו, בעלי רצה לקום ולהסגיר את עצמו, אבל לא הרשיתי לו. ראינו איך הם בודקים את השטח ביסודיות, מהפחד נתקע לנו האוויר בגרון. עד מהרה שמענו שריקה מהמפקד שלהם. הם הפסיקו את הירי שלהם ועזבו את היער לאחר כחצי שעה. אנחנו לא זזנו ושכבנו שם עד רדת הלילה. התחלנו ללכת וראינו את היהודים שנורו. פריטי לבושם היו מפוזרים מסביב, ספוגים בדם. כיסינו את הדם. נכנסנו לעיירה אחרי האוכל. הנוצרים שוב נתנו לנו אוכל ושוב אמרו לנו ללכת. בבוקר חזרנו ליער ושם ראינו את שתי הצעירות שוכבות בבור וקברנו אותן.
הסתובבנו באזור הזה במשך כל הקיץ. כשהגיע החורף, עברנו תלאות רבות ואיימי מוות, נכנסנו לכפר והתחבאנו ברפת מלאה בקש. במשך היום היינו צריכים להסתתר בשדה, בשֶׁלֶג. היינו צריכים להיות מוסתרים היה כפול - גם מהגרמנים וגם מהפולנים. כך הסתובבנו בשטח עד שהצבא האדום שחרר אותנו.
עשיתי כל מאמץ להציל את הקרובים שלי, אבל לא הצלחתי לעשות שום דבר. ביום השני של חול המועד הגיעה פקודה לשלוח את כל יהודי קורוב.
בהתעלמות מהעובדה שאני עלולה להסתכן במוות, עמדתי בצד הכביש ונתתי למשפחתי משהו לאכול ולשתות. כאשר מסרתי לאחי חבילה, הוא אמר לי שצריך להציל אותי, כדי שלפחות אחד ממשפחתנו יישאר בחיים.
כל הטרנספורטים של יהודי קורוב נשלחו אל מותם.
בעלי ואני עבדנו בגטו קונסקובולה. פעם, כאשר הלכנו לעבוד השארנו אחות עם הילד שלי בבית, התקיימה "אקציה" נגד ילדים וקשישים. הילדים נלקחו בעודם בחיים ואילו הזקנים נורו במקום.
כאשר חזרנו הביתה, לא מצאנו לא את הילד ולא את האחות. גורלם היה כמו גורל כל האחרים.
לאחר זמן מה הובא אלינו טרנספורט של יהודים מצ'כיה, הם היו עדיין בריאים ונאים. לאחר שהות של חצי שנה בגטו החלו למות מרעב ומחסור. בשנת 1943 בוצע "יישוב מחדש" של כל היהודים שנותרו. כשלקחו אותנו בדרך לרכבת, בעלי ואני הצלחנו לברוח. הלכנו לכיוון קורוב, בדרך פגשנו עוד שבעה יהודים. המשכנו יחד דרך היער שהיה לא רחוק מקורוב. לא היו לנו נעליים או ביגוד מתאים. מאוחר יותר נסעתי לעיר, לכמה נוצרים, מכרים שלי, הם נתנו לי אוכל, אבל אמרו לנו להמשיך הלאה.
התיישבנו ביער, בנינו צריף, היינו אז תשעה אנשים וגרנו שם כמה שבועות. איכר פולני דיווח לגסטפו שיש יהודים חמושים ביער. זה קרה ביום שישי מוקדם בבוקר - היינו מוקפים על ידי חמש מאות חיילי ס.ס. - אי אפשר היה לברוח. שמענו את הצעקה "עצור!" ואז נורתה ירייה. בעלי ואני חמקנו במהירות לצד אחר. האחרים אספו מהר מאוד את חפציהם והתלבשו. רצנו פחות מקילומטר כשראינו ז'נדרם עם מקלע, רצנו מיד לכיוון אחר. נשמעה ירייה, נפלתי, אבל הירייה לא פגעה בי, רצתי הלאה אחרי בעלי. הגענו אל קצה היער, אבל הבנו שהיער מוקף על ידי ז'נדרמריה. לא הייתה דרך לצאת מהיער. רצנו חזרה לתוך היער והתחבאנו בתוך פינה של כמה שיחים. שכבנו שם בפחד מוות, ממתינים לסופנו. תוך כמה שעות שמענו מספר יהודים נתפסים במרחק של כמאה מטרים מאיתנו; נאמר להם להתפשט ועד מהרה שמענו ארבע יריות. היהודי החמישי לא רצה להתפשט. רק אחר כך שמענו את הירייה החמישית ואז היה שקט. אנשי ה-ס.ס. חיפשו וגילו עוד שתי צעירות, אחת בת 18 ואחת בת 15. הן שכבו חבויות בבור ונורו בראשן במקום ששכבו. הם הרגו עכשיו שבעה מאנשינו. אחר כך הם חיפשו עוד קצת, אבל אנחנו היינו מוסתרים היטב. אנשי ה-ס.ס. עמדו קרוב מאוד אלינו, בעלי רצה לקום ולהסגיר את עצמו, אבל לא הרשיתי לו. ראינו איך הם בודקים את השטח ביסודיות, מהפחד נתקע לנו האוויר בגרון. עד מהרה שמענו שריקה מהמפקד שלהם. הם הפסיקו את הירי שלהם ועזבו את היער לאחר כחצי שעה. אנחנו לא זזנו ושכבנו שם עד רדת הלילה. התחלנו ללכת וראינו את היהודים שנורו. פריטי לבושם היו מפוזרים מסביב, ספוגים בדם. כיסינו את הדם. נכנסנו לעיירה אחרי האוכל. הנוצרים שוב נתנו לנו אוכל ושוב אמרו לנו ללכת. בבוקר חזרנו ליער ושם ראינו את שתי הצעירות שוכבות בבור וקברנו אותן.
הסתובבנו באזור הזה במשך כל הקיץ. כשהגיע החורף, עברנו תלאות רבות ואיימי מוות, נכנסנו לכפר והתחבאנו ברפת מלאה בקש. במשך היום היינו צריכים להסתתר בשדה, בשֶׁלֶג. היינו צריכים להיות מוסתרים היה כפול - גם מהגרמנים וגם מהפולנים. כך הסתובבנו בשטח עד שהצבא האדום שחרר אותנו.
תלמידות בית ספר
שורה עליונה מימין לשמאל: פוצ'ה שנייוייס בתו של יוסל רפניק, רחל קפלן, חיה גוטליב, חנה וורמן (גרה בלוד, ישראל), פוצ'ה אייזנשטט, חיה גרוסמן, רייזל ברגרמן, דבורה רייזל קרטמן, גולדה אקרמן (גרה במונטריאול, קנדה), גיטל הלפנד
שורה שנייה: רבקה גרוסמן, סימה פישביין, שרה טייטלבוים (גרה בתל אביב), פרל ויינמן (גרה ביפו, ישראל), המורה יעקב גולדפיין (גר בטורונטו, קנדה), פייגלה אוברקלייד, מלכה זלוטיגורה, פריידה ברנר, רבקה לרמן (גרה בניו יורק), פייגלה אלנבויגן
מלבד אלה שצוינו, כולם נרצחו
שורה עליונה מימין לשמאל: פוצ'ה שנייוייס בתו של יוסל רפניק, רחל קפלן, חיה גוטליב, חנה וורמן (גרה בלוד, ישראל), פוצ'ה אייזנשטט, חיה גרוסמן, רייזל ברגרמן, דבורה רייזל קרטמן, גולדה אקרמן (גרה במונטריאול, קנדה), גיטל הלפנד
שורה שנייה: רבקה גרוסמן, סימה פישביין, שרה טייטלבוים (גרה בתל אביב), פרל ויינמן (גרה ביפו, ישראל), המורה יעקב גולדפיין (גר בטורונטו, קנדה), פייגלה אוברקלייד, מלכה זלוטיגורה, פריידה ברנר, רבקה לרמן (גרה בניו יורק), פייגלה אלנבויגן
מלבד אלה שצוינו, כולם נרצחו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה