זה היה בערך ב-11 או 12 באפריל, יום לפני פסח. הדיווח הנורא החדש הגיע זה עתה לכל בתי האב היהודיים כמו רעם. אברהם הקצב נתלה על גרדום באמצע העיר. היהודים בעיירה קובל התרוצצו מבית לבית כמו אנשים מורעלים, בלב קמוץ ובפנים מודאגים, ושאלו למה נתלה אברום הקצב. אני נשארתי בבית עם הילדה הקטנה שלי בתיה'לה.
ידעתי: היום אברהם הקצב, מחר – אני. זו הייתה המציאות. למרות זאת התקרית ההיא עם אברהם הקצב עשתה עלי רושם נורא, זה הפריע לי יותר מכל הקורבנות עד כה. הכרתי את אברהם היטב. תמיד קניתי אצלו בשר. הייתי זרה בקובל, "בייזשנקה", כפי שקראו לי. הגעתי לקובל ב-16 באוקטובר 1939. אני זוכרת שזה היה יום גשום, החולצה שלי הייתה ספוגה במים. הסתובבנו ברחובות קובל. לאן ללכת? את מי לשאול משהו? ואז עצר אותנו יהודי ושאל.
"אתם מחפשים חדר?"
זה היה יהודי בשם זומר. אבן כבדה הוסרה מלבנו. היו לנו מים חמים, מיטה - אחרי כל כך הרבה לילות ללא שינה. בעלי ואני הלכנו יחד עם מר זומר. התאקלמתי מהר. הכרתי חברים ומכרים. ובין כל אותם חברים היה אברהם הקצב. איש הגון. ואכן קניתי ממנו כל הזמן, והוא מכר לי את הבשר עם ברכת בוקר טוב רחבה:
"תהיי בסדר גברת קטנה, כשאת בעזרת השם תחזרי הביתה למשפחתך, ספרי להם מילה טובה על קובל."
אני נותנת לילדה שלי ארוחת בוקר ואני בוכה. גיסתי "מרגיעה אותי", "מנחמת" אותי:
"הגרדום מיועד לכולנו!"
באוזני אני שומעת את קולו של אברהם הקצב מצלצל באוזני: "גברת קטנה, כשאת, בעזרת השם תחזרי הביתה למשפחתך, ספרי להם מילה טובה על קובל".
אני יוצאת מהבית, במטרה ללכת ללשכת היודנראט כדי לברר חדשות נוספות. אני תמיד יכולה להיכנס ליודנראט הודות לדוקטור וידרה, שאיתו אני מאוד בידידות. אני נכנסת, אני שואלת משהו, אבל נענית בקול מפוחד:
"עכשיו, אישה, לכי הביתה מהר, את רוצה להביא עלינו אסון?"
אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני.
"איזה אסון?"
"מה זאת אומרת? איפה הטלאי הצהוב שלך?"
אני ממש מפוחדת, מסתובבת לאחור. שמה את הטלאי הצהוב שלי על זרועי השמאלית ויוצאת החוצה. אני הולכת לבית של חברתי הטובה יפה. בעלה שלום הוא צייר אמנותי, יש להם בת, רות, בת שבע. ילדה בלונדינית לבנה כמו גויה. לה, לאמה ולכמה קרובי משפחה יש פנים מלאות נמשים והם בעלי מזג טוב, אפילו עליזים. הם מלודז'. לבתם קוראים רות כי היא נולדה בשבועות. יפה עובדת כאחות בבית חולים. בעלה עובד על מסילת הברזל עבור הגרמנים, צייר את המספרים על קרונות הרכבת. הוא היה אחד מאותם אנשים ברי המזל שהיו להם אישורי עבודה הטובים ביותר. האנשים המאוד סימפטיים האלה דאגו לי כמו לעצמם. אני נכנסת לבקר אותם. היום פניה המחייכות מתערפלות. גם בעלה בבית. אני מפוחדת. האם הוא פוטר?
"מה קרה, שלום? למה אתה בבית?"
"שום דבר נורא. אין עבודה, הגרמנים נתנו לי ללכת הביתה. - שניהם אמרו לי, כאילו הסכימו ביניהם:
"גורלנו הוא כמו גורלך'".
אני קצת מזועזעת, מודה להם במבט וחוזרת הביתה לבתיה'לה הקטנה שלי.
לירות ביהודי - זה לא תענוג, עינויים עד מוות - כן
המפקד הראשי על היהודים היה קסטנר. כעוזרים היתה לו חבורה של אוקראינים. קסטנר היה איש קטן ורזה. עיניו החרוזיות והאכזריות תמיד היו צמאות לדם יהודי. תמיד היה קצת קצף על סנטרו, כמו איזו חיה פראית ופצועה. ידיו היו תמיד פשוקות, אוחזות בחתול-תשע-זנבות, מוכנות להכות ולקרוע איזה יהודי לחתיכות. הוא נהג לומר שלירות ביהודי זה לא תענוג גדול, אלא להכות יהודים ולענות אותם עד מוות - זה היה התענוג הכי גדול שלו.
הקריאה לעבודה שהתקיימה מדי יום במשך שנה שלמה הייתה בהשגחת האוקראינים, שהובילו את הצעדה מהרובע היהודי אל מקומות העבודה. היום - בתקופת פסח - הם ליוו את היהודים במכות כבדות באלות מגומי. קסטנר החמוש, הזועם עם הבראונינג ביד, הצטרף גם הוא. קסטנר נתן הוראה שבשמונת ימי החג על היהודים לצאת לעבודה יחפים. הם נאלצו ללכת על הכביש מאחר שהליכה על המדרכות הייתה אסורה על היהודים. הגרמנים חיפשו יהודים בכל פעם שהם יצאו או נכנסו חזרה. אם נמצאו עם מעט לחם, או כל סוג אחר של מזון הם נורו במקום. מספר העובדים חייב להיות נכון, אף אחד לא יכול היה להיות חסר. עבור כל עובד שנעדר, הוא ירה בעשרה ילדים. זה היה היום השני של פסח, איש לא הגיע לעבודה. הרוצח הגיע לרובע היהודי וירה בעשרה ילדים בגילאי עשר עד שתים עשרה. היום הנורא לא הסתיים בכך. בחמש אחר הצהריים יפה הגיעה אלי שוב עם חדשות נוראיות. אחד ה"שוטרים" היהודים נעדר. קסטנר חיפש אותו והוציא צו שאם לא יובא אליו עד שעה שבע בערב הוא ייקח את כולם לעבודת לילה קשה. הוא יהרוס את כל הרובע היהודי. פרצה מהומה ביודנראט. הם חיפשו בכל מקום את ה"שוטר". כולם פחדו נורא. מה יקרה אם לא ימצאו את השוטר? האם באמת יאבדו כל היהודים? אנשים כבר שכחו את הצרות, שבאו קודם רק לפני כמה שעות, עם עשרת הילדים. היטלר-קסטנר סיפק לנו צרה חדשה. אמהות שכחו מהילדים שגופתם עדיין לא התקררה באדמה. יצר החיים החייתי לחש, שעלינו להחביא את עצמנו בבונקרים. אני הולכת עם יפה לבית שלה. היא גרה מול משרדי היודנראט. השעה היא חמש. נותרו רק שעתיים לחיות. כמאה אנשים כבר התאספו בביתה, מוכנים להסתתר בבונקר. אני שמה לב שאנשים מתלחשים ביניהם, אני מבינה שהם מדברים על זה שאני כאן עם הילדה. אחד מהם אמר:
"גברתי, לא נאפשר לך להיכנס עם הילדה. בגלל הילדה כולנו ניהרג".
הילדה מפריעה... בזכות הילדה אני חיה
אני, כמובן, מרגיעה אותם. אני מבינה שאני לא אכנס לבונקר, אלא יפה. בזכות הילדה הצלחתי לשרוד את כל האקציות בבית שלי. בבית שלי הסיפור היה זהה. מעולם לא הייתי בבונקר. לא הייתי גיבורה כל כך גדולה. פחדתי מהמוות יחד עם הנכנסים לבונקר, אבל האם הייתה לי ברירה?
דקות ספורות לאחר השעה חמש, הרגיע קורבנו של קסטנר את כל לבבות היהודים. הוא הסגיר את עצמו ליודנראט. אני חייבת להקדיש כמה מילים לגיבור הגדול שלנו. הוא היה בן שמונה עשרה. היו עוד שלושה ילדים בבית עם אמו. אביו נעלם עם החיילים הראשונים שנשלחו למחנות העבודה. הבן נשאר המפרנס היחיד של כל המשפחה. הוא הפך לאיש מיליציה. כך – הוא חשב – יהיה לו קל יותר להביא מעט לחם לאמו ולילדים הקטנים. אך כאשר ראה שעבודתו עקובה מדם, עד כדי כך שנעשה קשה ומייסר לבצע את פקודות הרצח של קסטנר כנגד אחיו היהודים, החליט ללכת לפרטיזנים שהיו ממוקמים באזור קובל. הוא ידע כי היעלמותו עלולה להביא צער על כל היהודים כאן. מיד לאחר שעזב, הוא הסתתר כדי לראות מה יקרה. אך ברגע ששמע את הגזירה הנוראה של קסטנר, התייצב במהירות בפני היודנראט כדי להסגיר את עצמו לקסטנר כקורבן.
אני העדות החיה שלך
אני העדות החיה שלך. באותו זמן לא האמנתי, שאוכל לספר את זה למישהו אחר. הסתכלתי מבעד לרצועות התריסים, הסתכלתי וראיתי את מותו הנורא. הלב שלי לא זינק החוצה, הדם בוורידים שלי לא קפא. פשוט עמדתי שם קרה כמו קרח. אם מישהו היה חותך את בשרי לא היה זורם דם. הסתכלתי, ראיתי הכל, אני העדה החיה שלך.
אוקראינים הובילו אותו החוצה עם ידיו באוויר, קסטנר הנסער מאחוריהם. ניתנה לו הוראה לעמוד מול הקיר (הקיר היה מול הגדר שדרכה הסתכלתי מבעד לחרכי התריסים הסגורים). אין אדם חי בסביבה, ואין אף אחד בבית. כולם מתחבאים. אבל אני ובתיה'לה הקטנה שלי עומדות ומסתכלות. חבל, ילדה שלי, שאינך יכולה לספר את שראינו מה קרה לקורבן, השוטר.
שוטר - קדוש
בפקודתו של קסטנר הם קשרו את ידי השוטר בחבל, הפשיטו אותו עירום כביום היוולדו, ואז המטירו סופת ברד של מכות משוט גומי על גופו העירום. פקודות הגיעו מקסטנר בזו אחר זו ללא הפסקה: עוד ועוד מכות. שוטי הגומי הלכו כמו אוטומט, למעלה ולמטה על גופו של הצעיר הזה. דם התחיל לזרום מעיניו, מהאף, מהאוזניים, מהראש, מהידיים, מכפות רגליו, מכל גופו. לאט לאט כבר לא היה אפשר לזהות שזה היה פעם אדם. חתיכה אדומה של בשר שחוט נותרה בשלולית של דם. הקירות היו אדומים מניתזי הדם. האדמה ספגה במהירות את הדם, כאילו היא צמאה. השמש טבלה גם היא את קרניה האחרונות בדם התמים הזה. החומה, כמו אתמול ושלשום, עמדה ולא נפלה, לא התפוררה לחתיכות קטנות. היא עמדה עם כתמי הדם האדומים שלה. האדמה שתתה את הדם ולא התפצלה לשניים ולא בלעה את כל העולם. קרני השמש לא הפכו לחניתות לוהטות שעלולות להרוס את כל העולם בשריפה, אלא רק טבלו את עצמן ללא בושה בדם התמים, וכבו שם הרחק מתחת לשמים. כמו אתמול ושלשום. נוֹרמָלִי. דבר אחד לא זז ממקומו, כאילו כלום לא קרה. לא ציוץ, לא רשרוש, לא אנחה, לא בכי. בלי חבר בכלל, בלי חבר, בלי קרובי משפחה, בלי אמא, אחיות, אחים, בלי קדיש. הבדידות שלך ברגעייך האחרונים, כשרוחך יצאה מן העולם בעינויים נוראים. הרגשתי שאני אשתגע, אצא מדעתי. רצתי, רצתי, דופקת באגרופים על החומה ועל הקיר המדמם. שיגידו קדיש, שיעידו עדות ושידרשו צדק מהעולם עבור היהודים המעונים, עבור הילדים הקטנטנים שנרצחו על ידי חיות אדם. עבור החנוקים, עבור הזקנים שנורו, שגופותיהם הושלכו לשדות בשביל הכלבים וחיות הבר. על הסבל, על הייסורים, על הכאב, על הבושה, על הרעב, על עקיצות הכינים המגרדות ועל כל התחלואים הרבים.
כמה קטנות וחסרות חשיבות המילים הכתובות שלי בהשוואה למציאות. אני העדות החיה שלך. והעולם שותק על כל זה?! לא לא! הדם התמים חייב לדרוש נקמה!!
סלח לי קורא יקר, שלא סיפקתי את שמו של השוטר המעונה. היסורים החלישו את זכרוני.
ראשון במאי 1942. השעה חמש לפני עלות השחר. הרובע כולו מוקף על ידי אוקראינים וקציני ס.ס. הפורעים היו בכל בית יהודי במהירות הבזק, ויושבי הבית נאנסו, בכו, צווחו, עכשיו זה הסוף של כולם. יום אביב חם. רוח מאי נשאה את ניחוחה לכל פינה. הרמתי את עיני למעלה, אל השמיים הכחולים, השמש זרחה, אבל לא עלינו. המוות הוא השותף שלנו. חשבתי לעצמי:
"אלוהים העניק לנו במתנה תאומים:
גם אביב וגם שחיטה. "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט..." ("בעיר ההריגה" מאת ביאליק).
אני מאוד שקטה. המהומה שמסביב הייתה חזקה מתמיד. במשך חודשים התכוננתי למחשבה שאני חייבת למות, במוקדם או במאוחר. ניסיתי לצאת מהגטו עם בתיה'לה שלי. הורדתי את הטלאי הצהוב והלכתי אל אוקראינים שאני מכירה, מתחננת שיצילו אותי ואת הילדה שלי. הם צחקו ממני. אני חוזרת וכמו כל היהודים בגטו, מחכה למוות.
ליד עריסת הילדה שלי
עכשיו אני עומדת ליד המיטה הקטנה של בתיה'לה. הילדה ישן בשלווה. פנים כמו מלאך. שינה מתוקה. את לא יודעת, ילדה מסכנה, שהמוות ייקח ממך את השינה המתוקה הזאת בקרוב. בדיוק מלאו לך שנה וחצי לפני שלושה ימים. מה עשית פעם לא בסדר? למה גורלך כל כך נורא?
הלב שלי קמוץ. זרם של דמעות זולג מעיניי. אבל, אני מוחה אותן מהר, החרדה שלי תשפיע על גיסתי חיה וחברתה ציפה, שאנחנו נמצאות איתן כל הזמן. הערתי את הילדה והלבשתי אותה במהירות בכמה חולצות קטנות, מכנסיים וז'קטים. הילדה צריכה לקבל עליה את מה שהיא צריכה. הכנתי את עצמי למסלול של היטלר, כל דבר קטן יהיה קשה לשאת כאשר הילדה בזרועותיי. חוץ משקית קטנה שאקח איתי, בתוך השקית יש עוד שקית קטנה יותר, עם חתיכת סבון קטנה, ומגבת ידיים, בקבוק מים קטן, ארבעה ממתקים קשים וחתיכת לחם. אני מוכנה לצעדת המוות.
נפרדתי מחיה ומחברתי, הן אמרו שהן לא תחפשנה אותי. אנחנו חייבות להיפרד עכשיו, כי כשנגיע למקום הכינוס הגרמנים ודאי ייקחו ממני את הילדה, הם עשו זאת בכל האקציות, אני לא אתן להם את בתיה'לה. אני אלך יחד איתה. רק המוות יפריד בינינו ושום דבר אחר.
עד מהרה אנו שומעים את אנשי המיליציה האוקראינים קוראים, שכולם צריכים לעזוב את מגוריהם ולהתכנס בשטח, ליד היודנראט. שלושתנו עוזבים את ביתנו בשקט. אני מחזיקה את בתיה'לה צמודה אליי. עוד מעט אנחנו בשטח ליד בניין היודנראט. כל היהודים הנאספים מוקפים באנשי מיליציה אוקראינים וצוות ס.ס. כולם בפנים חרדות, דמעות זולגות מעיניים צורבות. עיניים מלאות פחד מוות. העיניים מחפשות, מה מחפשות - איני יודעת, כי אין לנו תקווה. הנשים נראות הכי מפוחדות - עם השיער הפרוע, הלבוש הרפוי והילדים הבוכים שצמודים אליהן.
נשיא היודנראט מגיב בהתקף לב
נשיא היודנרט מבקש שכולנו נהיה בשקט, הוא מסביר לנו את מצבנו. קסטנר עומד לידו. פניו של הנשיא לבנים להחריד. כשהתחיל לומר לנו שלא יגרשו אותנו, אלא שהגטו יצטמצם, הוא קיבל התקף לב ונפל. אחרי כמה דקות הוא מת.
"יופי לו!" קמה צעקה. "הוא ברח מהעינויים!"
הנשיא היה רופא שיניים. הוא במקור מוורשה, שכחתי את שמו. את דבריו הלא גמורים של הנשיא סיים אוקראיני. כולנו צריכים לחזור הביתה. כמה רחובות יוסרו מאזור הגטו. האנשים שבתיהם היו ברחובות האלה צריכים לעבור לגטו עצמו תוך חצי שעה. לאחר חצי שעה בדקו האוקראינים את הרחובות שהוסרו. כל מי שעדיין היה שם, כלומר מחוץ לגטו, נורה.
הייתה הוראה לעזוב את מקום ההתכנסות.
חזרנו הביתה תחת מכות כבדות של אלות גומי. חלקנו לא חזר. אחת איבדה את ילדה במרדף. שניה, בעלה לא חזר. שלישית איבדה את הוריה. עם החזרה הבתים שלנו נראו כמו לאחר רעידת אדמה. הכל היה שבור, הכלים, הכיסאות, השולחנות. החפצים היקרים נגנבו.
שוב היינו ארבעתנו בבית. למה חזרנו? למי יש כוח לסבול עוד עינויים? בכל מקרה עמדנו למות. למה להתעייף בכלל? נמות במוקדם או במאוחר. ביתנו הודר מהגטו. גרנו ברחוב שלושה במאי, שהוביל לתחנת הרכבת. הצד השני של הכביש המהיר היה שייך לגטו, כך שלא היה לנו רחוק ללכת. ידידתי הטובה, גוז, גרה שם. ניגשנו אליה. בלי כוח, בקושי נגררים, נדחקים עם החבילות שלנו. כל אחד היה צריך להיות במקומו החדש עד השעה שמונה. עוד לא הספקנו להתמקם - הוראה חדשה! האוקראינים חיפשו צעירים, גררו אותם מהבתים. הם הוציאו מאות אנשים, העמידו אותם בשורות והצעידו אותם החוצה. מה התברר? שגדר התיל מסביב לא הספיקה להם. הגברים נאלצו להקים חומת לבנים מסביב לגטו, בגובה שניים וחצי מטרים, ולאחר מכן לשים שברי זכוכית בחלקו העליון. ותיל מסביב לחלק העליון של החומה. לאחר בניית החומה כל הגברים חזרו.
במעון החדש שלנו עם גוז, היינו שש משפחות, בשני חדרים גדולים. לא היו מיטות כי לא היה מקום. במקום נערכו שולחנות עליהם סידרנו מקום לישון בלילה. בחלק אחר של החדר הם הכינו מקום מסתור בזמן הבניה. בנו לבנים מעל קיר ומאחור היה חדר קטן שלא נראה. כל כך רציתי ללכת ליפה ולשלום, לראות אם כולם ביחד במקום אחד. אבל לא יכולתי. כוחי נטש אותי. הייתי צריכה להישאר בבית הזה עד שעות הבוקר המוקדמות.
ידידות, אנושיות
אחרי זמן קצר הגיע אלי שלום.
"פייגלה, את כאן, את חיה? כולכם כאן?"
הוא לחץ על ידי וליטף את ראשי. לא דיברנו אחד עם השני דקות ארוכות. אלוהים לקח לנו את המילים. אחרי רגע:
"פייגלה, יפה אמרה לי לא לחזור בלעדיך. ארזו ובואו, נחלק גורל אחד עד האקציה האחרונה! התרוצצתי יותר משעה ובקושי מצאתי אותך. אני לא הולך בלעדיך."
אני מסבירה לו שזה בלתי אפשרי בגלל השכנים, ובכל מקרה כולנו מסתתרים מאחורי קיר הלבנים.
"אני מאוד מתרגשת מהידידות איתך ועם יפה. אני מרגישה שאנחנו יותר קרובים מאחות ואח".
הרעב החמיר מיום ליום. המנות שחילק היודנראט היו קטנות יותר בכל פעם. אפילו מה שהגרמנים נתנו היו מנות גדולות יותר. זהב, כסף, פרוות ועוד ועוד האקציות לא פסקו. כל יום הביא צרה חדשה. מחלות שונות החלו להתפשט בקצב מהיר: מחלת טיפוס הבטן, טיפוס, דיפתריה. לא היו תרופות מלבד אלה שעלו הרבה כסף או שהייתה לך פרוטקציה. המצב החומרי שלי היה חסר סיכוי. חיה לא יכלה לצאת לעבוד יותר, כי לא קיבלה אישור עבודה מהיודנראט, כרטיס עבודה עלה הרבה כסף וכבר מכרתי כמעט כל מה שהיה לנו. חליפת גברים אחת וזוג מגפיים היו הרכוש היחיד שלי. אבל יפה לא שכחה אותנו. היא חלקה איתי כמעט בכל ביס. גם משפחת אייזנברג עזרה לנו מאוד. הם היו מעומק רוסיה. הוא היה מהנדס בניין, והיא, האישה, פרופסור. היא הייתה רוסייה (פְּרָבוֹסלַאבית). נולדה להם בת אחת. היא נשארה בגטו בגלל בתה ובעלה. היא עזרה לא רק לי, אלא להרבה משפחות יהודיות אחרות. היא מכרה דברים כדי להביא להם לחם. הייתה אדם אמיתי, טובת לב. אדם עם ניסיון רב ברוסיה.
התחלתי לחשוב איך לצאת מהגטו ולחיות כמו נוצריה. זה לא היה קל, היה צריך הרבה כסף כדי לעשות זאת. חוץ מזה המראה היהודי הטיפוסי שלי הרס את זה. יפה, שלום ואני דיברנו על זה כל היום. הם לא שקלו זאת עבור עצמם אלא עבורי. היו אומרים לי:
"יש לך ילדה קטנה, ובלי כרטיס עבודה את תהיי בקו האש הראשון. אין לנו את האמצעים להציל אותך. את יודעת מה, פייגלה? אני עובד בתחנת הרכבת, אנסה לדבר עם כרטיסן אשר מגיע מהצד השני של נהר הבוג, אולי הוא פשוט יעביר אותך. את צריכה להבין את העצה שלנו: את חייבת לחיות, פייגלה, זו המשאלה שלנו אלייך!"
חייכתי. זה היה פשוט בלתי אפשרי. הכרטיסן יצטרך לקבל שכר טוב מאוד.
"אני אשלם לו," אמרה יפה, "יש לי עשרה רובלים בזהב, אני אתן לו. לעשרה רובל אין שום משמעות עבורנו ואת יכולה להציל את עצמך ואת הילדה”.
הסתכלתי עליהם, הסתכלתי ולא יכולתי לומר מילה.
"למה שלא תגידי משהו, פייגלה, אתה לא מרוצה מההצעה של יפה?" שאל שלום "או שאת מתביישת לומר כמה מילים יפות?"
"אני לא מוצאת שום מילה בשבילכם," עניתי. "אני גאה באנושיות הגדולה שלכם! אני גאה בחברותכם, החברות שלכם היא כבוד עבורי!"
האקציות לא פסקו. האנשים שכבו בבונקרים שלהם כל היום וכל הלילה. עשרה במאי, באחת בצהריים, שלום כאן איתי עם אוקסמן. אני הכרתי גם אותו. בתקופה הסובייטית הוא היה בקואופרטיב וחילק אספקת מזון.
"מה אתה שומע, שלום? איזה חדשות הבאתם?"
"לא טוב. גיליתי שהערב הולכת להיות אקציה על הילדים. הכנתי תוכנית. את תקחי את הילדה שלך בעגלת ילדים ואת רות שלי ביד, ותצאי מהגטו. אין לנו מה להפסיד, אלא להרוויח - את חיי ילדינו".
"לאן אלך?"
בצד השני של חומת הגטו
"לאוקסמן יש מקום בשבילך. זה ברחוב בודיצ'נסקי 32. זה מחוץ לעיר. גברת וישניבסקה גרה שם. אישה בודדה. היא איבדה את כל משפחתה, ילדיה ובעלה, במהפכה הרוסית. המהפכנים הרגו את כולם. היא יודעת הכל. בנוסף, גברת אייזנברג תעקוב אחריך, כדי שתוכל לומר לנו אם השביל פתוח".
אומרים ועושים. קיבלתי את הפתק מגברת וישניבסקה שאומר איך להציג את עצמי. התלבשתי והלבשתי את הילדים בבגדים הכי אלגנטיים שלנו, הורדתי את הטלאים הצהובים ויצאנו לדרך. נפרדתי מיפה ומשלום, אבל לא מאף אחד אחר. אף אחד לא היה צריך לדעת על זה. עד מהרה עמדתי בשער. אנשי מיליציה אוקראינים ישבו שם. הם אישרו לי לצאת. התנהגותי הנועזת לא עוררה את חשדם. המשכתי ברחובות קובל. לא מפחדת, כי מה באמת היה לי להפסיד? אני מסתכלת קדימה. גברת אייזנברג מטיילת בצד השני על המדרכה. אני מברכת אותה בחיוך. היום הוא יום אביבי יפהפה ואני מטיילת בחופשיות ברחובות קובל. האם זה יכול להיות? אני חופשית? אני עוברת מרחוב אחד למשנהו, הולכת כעשרים דקות, עד שאני מגיעה לרחוב בודיצ'נסקי. זהו רחוב צדדי, עם חול עמוק. קשה מאוד לגרור את עגלת הילדים עם הילדה בתוכה. גברת אייזנברג מגיעה ואומרת בשמחה:
"עכשיו את קרובה יותר מאשר רחוקה."
היא עוזרת לי. אנחנו הולכות ביחד ולא מדברות מילה. היא עצבנית ורוצה להגיע לשם מהר יותר. הרחוב מיושב בדלילות רבה. מספר 32 ממוקם ממש בקצה הרחוב. אנחנו מגלות את מספר 32 הנכסף. וילה מפוארת מוקפת גדר של לוחות ירוקים. החצר נטועה כולה. כמה חלקות ניטעו ונזרעו. לול עם תרנגולות. אין נפש חיה מסביב לבית. היא גרה עם גיסה. היא מברכת אותנו כאילו היינו מכרות ותיקות ואומרת:
"חיכיתי לך כל השבוע".
אנחנו נכנסות לתוך הבית. גברת וישניבסקה מאוד רוצה לדבר עם גברת אייזנברג, כי היא יודעת שהיא מרוסיה. אבל היא דוחה את זה לפעם אחרת כי היא יודעת שיפה ושלום מחכים בקוצר רוח. היא נפרדת והולכת. גברת וישניבסקה מאוד ידידותית אלי, ומבקשת ממני לקרוא לה "אמא". היא מכינה אוכל. כל כך הרבה זמן עבר מאז אכלתי דברים כאלה: צנוניות אדומות, גבינה, שמנת חמוצה וכיכר לחם שלמה על השולחן! אחרי זה אכלנו כוסמת בחלב ופודינג פטל שחור. פחדתי לאכול את הכל בבת אחת, והשארתי חלק לאחר מכן. הייתי עם גברת וישניבסקה ארבעה ימים. שלום ואוקסמן שלחו את הכרטיסן הגרמני לקנות תרנגולות וביצים. גברת וישניבסקה ידעה מי שלח אותם. היא הציגה אותי כבת אחותה שרוצה לנסוע לאחיה מעברו השני של נהר הבוג, היא שאלה אם יוכלו להסיע אותי. הם הבטיחו שהם יכולים, אבל זה יהיה שמונה ימים מאוחר יותר. בינתיים התקשרה גברת אייזנברג לראות מה שלומנו. אמרתי לה שאני חייבת לחזור לגטו בגלל רות הקטנה, כי היא מתגעגעת לאמא שלה וכל הזמן בוכה. גברת וישניבסקה התעצבנה מאוד, היא פחדה מתקלה. הקטנה יכולה להרוס הכל. למחרת בבוקר לקחה גברת אייזנברג את שני הילדים וחזרה לגטו. הלכתי מאחוריה. נכנסנו לגטו. אף אחד לא שאל מילה. גברת אייזנברג אמרה לי:
"יש לנו יותר מזל משכל".
הגטו השני; מעברי עבודה; דִיפתרִיָה
הגענו ליפה. היא שמחה מאוד לראות את הילדה שלה ואותנו. היא לא האמינה לגבורתי ואמרה:
"את יכולה לצאת לכל העולם! לא יקרה לך כלום!"
הלכתי הביתה. אף אחד לא שאל איפה הייתי. חיה שאלה אותי למה חזרתי עם הילדה. אין כאן דקה אחת של שקט במהלך כל היום.
הגעתי לגטו בזמן לא טוב. בבוקר ה-15 במאי הייתה סופת טרור חדשה בגטו. משעות הבוקר המוקדמות היה הגטו מוקף על ידי אנשי ס.ס. כעסתי שנפלתי בדיוק לתוך התופת. עכשיו לא הייתה ברירה אלא להכנס לתוך האש. אבוד.
נתנו לנו עד שעה שש בערב להעביר את כל הדברים שלנו לגטו השני, שנוצר ברחוב בז'שסקה, בקצה השני של העיירה, שם עברה הרכבת לכיוון רובנו. מי שלא היו לו אישורי עבודה היה צריך ללכת לשם. אחרי השעה שש השתלטו אנשי מיליציה אוקראינים על כל הגטו. כל מי שנשאר בגטו ללא כרטיס עבודה נורה יחד עם משפחתו. אף אחד לא הורשה לצאת. אנשים ניחשו שכל הנשארים יועמסו על קרונות רכבת ויוסעו למוות בטוח. עסקאות החלו ביודנראט. המחירים עבור מעברי עבודה עלו מדקה לדקה. יש להנפיק מספר מצומצם של אישורי עבודה, בכל סכום כסף לא ניתן היה להשיג יותר. מרצון או שלא ברצון האנשים העודפים שלא קיבלו את כרטיסי העבודה הלכו אל מותם. אנשים נשאו חבילות, גררו אותן ברחובות, כל הגטו היה שחור מאבק. האבק התערבב בפחד ובצרחות של האנשים. סערה בגטו. החולים, הזקנים והילדים גררו את עצמם בכוחותיהם האחרונים. השעות עברו, השעה הייתה כבר שלוש אחר הצהריים, אני לא יודעת מה לעשות, ללכת עם הילדה לגטו בז'שסקה או להישאר כאן? בעל הבית שלי, גוז, חוזר הביתה. הוא סוחר ועובד אצל הגרמנים מחוץ לגטו, בתחנת החשמל. נאמר שאף אחד לא יכול להחליף אותו בעבודתו. למעשה היה לו כרטיס לילה, אז לא רק שהוא הורשה לצאת מהגטו אלא יכול היה לעשות זאת עשרים וארבע שעות ביממה. הוא ניגש אליי ושאל אותי מה אני עושה, האם יש לי עם מי להשאיר את הילדה, הוא יכול לקחת אותי לתחנת החשמל. מעל תחנת החשמל יש עליית גם בה הוא יכול להחביא אותי. עוד הוא אומר לי, שיש לו את הזכות להוציא שלושה אנשים מהגטו בלי להיבדק. אני אומרת לו שאני מתכוונת לשים את הילדה שם. אני חייבת לחזור בחמש בדיוק, כי בחמש וחצי הוא חייב להיות בעבודה למשמרת הלילה. הלכתי ישר ליפה. בדרך אני פוגשת את שלום. הוא אומר לי:
"פייגלה, את תלכי להסתתר ואנחנו ניקח את הילדה שלך."
"אני לא צריכה להסתתר, אבל קח את הילדה, יש לי מקום לעצמי" - אמרתי לו איפה. הוא שמח ולקח את הילדה. הלכתי עם גוז ועוד ארבעה גברים שהוא הביא איתו. עלינו לעליית הגג, אף אחד לא יצא משם. רק קולות הפקודות של הגרמנים הגיעו אלינו. בבוקר, מוקדם, נכנס גוז לגטו לראות מה קרה ליהודים במהלך הלילה. הוא חזר ואמר לנו:
"מכל היהודים אשר נכנסו לגטו השני, לא נשאר אף אחד."
היה סביר מאוד שגם כל השאר, בגטו הראשון, נמות. לא היה איש ברחובות. האוקראינים חיפשו כל הזמן אנשים ללא אישורי עבודה. הייתי שם מהבוקר וגם כל היום והלילה. ביום השני בבוקר, כשגוז חזר מהגטו, הוא אמר לי שאני חייבת ללכת הביתה, כי הילדה שלי חולה מאוד. היא חלתה בדיפתריה ונמצאת בבית החולים. בסוד. כל הדרך לשם חשבתי שהיא בהחלט כבר לא איתנו. היא מתה אבל אף אחד לא רוצה לספר לי. גוז ליווה אותי בחזרה לגטו.
נכנסתי לבית החולים. האחות אמרה לי שהילדה חולה מאוד אבל היא כבר נתנה לה זריקה ואם היא תשרוד את הלילה היא תחיה. אבל כל רבע שעה הייתי צריכה לעשות לה אינהלציה.
הבטתי בילדה הנחנקת שלי, אשר הראתה סימני חיים אחרונים עם נשימתה הקשה. החזקתי אותה עליי, לא השכבתי אותה במיטה. רציתי שבתיה'לה הקטנה, שעברה איתי כל כך הרבה, תמות בזרועותיי. ואחרי זה אני…
נזפתי בעצמי שהילדה גוססת כי נטשתי אותה, כי השארתי אותה אצל יפה. בהחלט הייתי יכולה לעשות יותר בעצמי למרות שהלב של יפה הלם בדאגה לבתיה'לה כמו שלי. אבל מלאך המוות כנראה עשה טעות בדרכו. לא נתתי לילדה למות, טיפלתי בה במשאפים, פתחתי את הפה הקטן שלה בלי הפסקה והכנסתי אדים לגרונה כדי שלא תחנק. הלילה שממנו כל כך חששתי הגיע. לי זה נראה חשוך יותר מכל לילה אחר. בשבילי זה היה הלילה שהביא את המוות. החדרים בבית החולים - אפופים בזוהר עמום של מנורות קטנות - היו מפחידים עוד יותר. האחיות הסתובבו בסינריהן הלבנים כמו המתים. הכל סביבי והילדה הנחנקת זה היה פחד גדול. הרגשתי כאילו הגרון שלי נסגר. הכל סביבי היה חנוק. אפילו האוויר. השתוקקתי לתפוס את הילדה הגוססת ולברוח מהכלא הזה. לשבור דרך קיר הלבנים של בית החולים ולברוח. לרוץ על נהרות, ים, הרים, עמקים ולנחות במקום רחוק בתחום אחר ולהשאיר את כל זה מאחור. נרדמתי עם הצינור ביד. התעוררתי מזיעה מפחד. פחדתי להסתובב, לפגוש את הילדה שלי בפנים קפואות. ואז שמעתי את האחות אומרת:
"הקטנה במצב טוב ותר. היא נושמת הרבה יותר קל והיא ישנה עכשיו. הסכנה חלפה".
הודיתי לה על הבשורה הטובה שלה.
מיד הדלקתי את מבער הפרימוס, שמתי קומקום עם מים כדי שהאוויר סביב הילדה יהיה לח. כל שעה בתיה'לה הרגישה טוב יותר.
יפה ושלום בילו את זמנם הפנוי בחצר בית החולים. שלחתי אותם הבייתה. דאגתי לילדה שלהם. אבל יפה הייתה מתוחה מאוד, היא האמינה שהיא אשמה, כי זה קרה בביתה. ציפה, ידידתי, הצילה את בתיה'לה. היא סיפרה:
"אחרי אותו לילה מפחיד כאשר ההיטלריסטים עינו את האנשים שגירשו מהגטו לבזשסקה, היא נשארה במקום המחבוא שלה, בלי יכולת להירדם בין כל כך הרבה אנשים. היא ניסתה לישון, להשתחרר מהמחשבות שעינו אותה. לבסוף היא נרדמה. והיה לה חלום שהיה אפילו יותר גרוע מהמציאות: בתיה'לה ישבה בבוץ. ואז באה רוח והעיפה את הבוץ על פניה והילדה החלה להיחנק. היא רצתה לתפוס את הילדה ותפסה את עצמה באימה. היא הצליחה איכשהו לחזור לגטו כדי לראות מה קורה עם הילדה. הילדה שיחק בחוץ בבוץ והשתעלה, שיעול קשה מאוד. היא התקשרה יפה, יפה הקשיבה לשיעול של בתיה'לה והבינה מיד שהילדה סובלת מדיפתריה. בלי להסס היא לקחה את הילדה ורצה לבית המרקחת. שם התקשרו לרופא כי הילדה סובלת מדיפתריה, אבל קודם היא רצתה למנוע מהילדה להיחנק. הרוקחת הובילה אותה עם הילדה למקום מסתור בו היו רופאים. אבל הרופאים לא יכלו לטפל בה. למי היו זריקות? ציפה פנתה אליהם בכעס ואמרה:
"אם לא תתנו לילדה זריקה, אני אלך ואביא לכאן את האוקראינים וכולנו נוכל למות ביחד עם הילדה!"
הם נתנו לילדה זריקה במהירות ולקחו אותה לבית החולים. כך ציפה הצילה את הילדה שלי.
בתיה'לה בריאה. חזרנו הביתה. עוד מאותם ימים ולילות. המצב בגטו מחמיר בהתמדה. אנחנו רואים שזה לא יימשך הרבה זמן עד שייקחו אותנו לבזשסקה. עוד למדנו שברובנו, בלודז' ובערים אחרות כבר רצחו את כל היהודים, עכשיו אנחנו הבאים בתור.
כרטיסן הרכבת הפולני עוזר לנו
ה-20 למאי. שלום בא אליי ואומר שאני חייבת לעזוב הכל וללכת איתו. הוא אומר:
"תלבשי בגדים יפים ביותר."
אני שואלת אותו בחיוך:
"האם אני חייבת למצוא חן בעיני מישהו?"
"כן. הבאתי כרטיסן, הוא מהצד השני של הבוג והוא יקח אותך איתו".
שלום קורן מאושר - התוכנית שלו הייתה יעילה. אני לא יודעת מה לעשות, להיות מאושרת, להיות אדישה? כי שומעים על הרבה מקרים שבהם הכרטיסנים לוקחים את הכסף, אונסים אותך בדרך וזורקים אותך מהרכבת. לא סיפרתי לו על אף אחד מהדברים שחשבתי עליהם. הלכנו בקצב מהיר. הגעתי לשלום, יפה מחייכת אליי ואומרת:
"זה מר אנטוני סלצקי, הוא ייקח אותך איתו לחלם. דיברנו איתו על הכל".
אנטוני סלצקי לא נשאר איתנו זמן רב. הוא נאלץ לעזוב לרובנו כעבור שעה. מחר בבוקר בשעה שש הוא יהיה כאן שוב ויגיד לנו מתי אנחנו נוסעים מכאן. הוא גם היה צריך לראות את בנו שהיה בקובל. הבן יעזור לנו לבצע את הדבר. הבן היה בן שלוש עשרה, שמו זבישק. לפני צאתו הושיט לי את ידו ואמר:
"תבקשי מאלוהים שלא ינטוש אותך ויעזור לך!"
אנטוני סלצקי נעלם במהירות, ושלום אמר בשקט:
"הוא ממש כמו יהודי. מה את אומרת יפה, הוא צריך לקחת אותה? יש מזל לפייגה?"
יפה ענתה:
“אין לנו על מה לדון, כשהוא יבוא בבוקר לקחת אותה איתו נחשוב על כך. הוא עושה רושם טוב מאוד. וזה גם מאוד חשוב. הוא כבר זקן, הוא מעל גיל 50".
יפה לא נתנה לי ללכת הביתה. היינו ביחד עד שש אחר הצהריים. אנחנו יחד. הלילה שקט. אנחנו יושבים ומדברים. יפה מציעה שנישאר ערים כל הלילה. יש לה הרגשה שאני אעזוב אותה, שעוד ניפגש בהמשך החיים – זו שאלה גדולה.
הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר. הרגשתי שאפרד מהקרובים שלי לנצח.
שש בערב. בבוקר בא מר סלצקי עם תוכנית גדולה: ב-23 במאי הוא יעשה שוב את הסיבוב לחלם, קובל, רובנו. ב-25 בחודש בארבע אחר הצהריים הוא יעבור דרך חלם. בשעה חמש ב-25. אני חייבת להיות בתחנת הרכבת עם הילדה שלי. אני צריכה לשבת על הספסל השלישי שנמצא אחרי התחנה, בצד השני של מסילת הרכבת, לא לקחת איתי כלום. כשאסיים את המסע בשלום הם יביאו לי את כל החפצים שלי. כדאי לי לקחת דברים מתוקים לילדה כדי שהיא לא תבכה בטיול. הבן שלו יבוא אלי וישאל אותי אם אני מכירה את אנטוני סלצקי, והוא יקח אותי איתו. אם המצב ישתנה, ולא ניתן יהיה לקחת אותי באותו יום, הוא יבוא לספר לי. שאלתי אותו כמה יעלה מסע כזה. מר אנטוני סלצקי ענה:
"כשנגיע לצד השני של הבוג נדבר על כסף. בינתיים אין לי סיבה לקחת את זה".
"מה אם לא נצליח והמיליציה האוקראינית תתפוס אותנו, אתה לא מפחד?"
הוא מקווה שאני לא אסגיר אותו. אם יתפסו אותי, אני אגיד שאני לבד. היה לו מאה אחוז אמון בחברים של שלום. אנטוני סלצקי מוציא חתיכת נקניק גדולה וכיכר לחם ובקבוק וויסקי ואומר שהוא רוצה לשתות איתנו. הוא יודע שאנחנו לא יכולים להשיג את הדברים האלה בגטו. נשתה למסע מוצלח, כולנו שתינו. מר סלצקי נשאר איתנו שעתיים. הוא אמר שישאר כאן ללילה עם אחת מאחיותיו, ובשעה שש בבוקר ייצא בטרנספורט שלו לחלם. סלצקי עשה רושם טוב מאוד. הייתה לנו הרגשה שהוא אדם ישר. לא יכולנו לחשוב עליו כרע. הוא לא רצה כסף מראש, זה אמר עליו הכל. ה-22, 23, 24 במאי חלפו במתח עצבני גדול. לא ידעתי מול מה אני מתמודדת. בין אם אצטרך להתחיל את המאבק על החיים מחדש ובין אם ילדתי הצעירה ואני נרצח איפשהו באותו לילה שבו נחצה את הקו הארי. לא הפסקתי לחשוב גם על החברים שלי: יפה, שלום, רות, חיה, ציפה. האם אנחנו נפרדים לנצח. כל אחד מאיתנו ימות בפחד ואף אחד מהאחרים לא יידע. למות וכלום. ממש כאילו מעולם לא היינו קיימים. כל המחשבות הללו מענות אותי, ואינן נותנות לי מנוח, אינן מאפשרות לי לישון ומונעות ממני לאכול. והאקציות ממשיכות להתרחש לא נותנות לאף אחד מנוח. האקציה האחרונה הייתה ב-24 במאי 1942. זו הייתה אקציה נגד אנשים מעל גיל שישים שנה.
ה-25 במאי הגיע. לא חלו שינויים. זה אומר שאני חייבת לארוז, לקחת את הילדה ולצאת מהגטו כמה דקות לפני שלוש. לא חשבתי יותר על היום, מה יש לי להפסיד? אבל רציתי לחיות... הייתי עם יפה ושלום וחיה כל היום. קצת לפני שלוש נפרדנו אחד מהשני. לא בכינו.
אוי, יפה ושלום, אני מרגישה עד היום את לחיצת הידיים הלבבית. אני עדיין מרגישה את הנשיקות הידידותיות שלהם על שפתי. נפרדנו כרגיל. כפי שרצה הגורל. אתם בחרתם במוות ואני - בחרתי בחיים. נפרדתי גם מחיה והלכתי. עזבתי את הגטו מאחור, אנשים חיים מתים. כפי שנודע לי מאוחר יותר, כולם נרצחו ב-28 ביוני 1942.
יצאתי מהגטו דרך השער שהוביל לרכבת. האוקראיני שישב בשער נתן לי לעבור. הלכתי לרכבת. את הרכבת הקיפו, לאורכה ולרוחבה, אנשי ס.ס. כל אחד קיבל לגיטימציה. הם לא עצרו אף אישה. מה קורה? בדיוק בשעה ארבע, היטלר ימח שמו, דהר ברכבת אקספרס מיוחדת לסטלינגרד, כדי לצפות בנצחון הגדול. איזה פחד הרגשתי שגרם לי להסתכל על אנשי ס.ס! הרגשתי כאילו הילדה שלי נופלת מהידיים שלי, הצמדתי אותה אליי ובכל כוחי המשכתי קדימה למקום המיועד על הספסל השלישי. התיישבתי לנוח קצת. ישבתי יותר מחצי שעה, שזה היה כמו יותר מחצי שנה. האמנתי שאתבדה ושישאירו אותי לשבת שם. אבל תוך רגע פנה אלי זבישק. הוא שאל אותי אם אני מכירה את מר אנטוני סלצקי. כן. הוא אמר:
"לכי באומץ אחרי, עכשיו שום דבר לא יקרה לך."
הילד נטע בי אומץ. אני מגיעה למסילה צדדית שעליה עמדה רכבת עמוסה, וליד הרכבת עמד אנטוני סלצקי. בנו ניגש אליו. התאפקתי מעט ולא העזתי להתקרב אליו. שמעתי את האבא אומר לזבישק שאני צריכה ללכת לקרון האחרון. שם פחות בודקים. הקרון היה קטן, אבל אדם יכול היה להיכנס והיה אפילו ספסל לשבת עליו. לאף אחד לא הייתה זכות להיות שם, אבל הכרטיסן אמר שאסור לי להיכנס כרגע כי עמדה שם אישה ואם היא תבחין שאני נכנסת, עלולות להיות בעיות. אני צריכה להניח את הילדה כאילו אני רוצה לטפל בה וכאשר האישה תלך אני צריכה להסתכל לכל הצדדים וכאשר אף אחד לא שם לב אלי, אני צריכה להיכנס מהר כמו ברק, לקרון. נכנסתי במהירות לקרון האחרון, הרגשתי שאני יכולה עדיין לפרוץ החוצה. לא היה לי כוח. הנחתי את הילדה על הספסל הקטן ועמדתי, השענתי את ראשי על הקיר. עמדתי כמו מומיה. לא חשבתי, לא רציתי לדעת מה קורה סביבי. לא מרגישה כלום. מחכה - למה, אני לא יודע בעצמי, כי הכל נראה בלתי אפשרי. צפירת הרכבת העירה אותי. הקרונות האחרונים של הרכבת התנגשו בקול רם וזזו ממקומם. הגלגלים התגלגלו מהר יותר ויותר בכל רגע על המסילה ונשאו את הילדה שלי ואותי אל הלא נודע. לחיים או למוות?
* * *
לך, דוקטור וידרה,
עם הקמת היודנראט, הנשיא הראשון שלנו היה ד"ר וידרה. קסטנר הזמין את מאתיים האנשים הראשונים לעבודה. ד"ר וידרה כינס מאה תשעים ותשע והלך איתם. לפני שהם עזבו הוא אמר: "אני הולך לראות לאן אני שולח את אחי!"
לך, דוקטור דוידסון,
ד"ר דוידסון היה רופא ילדים ב"לינת צדק". הוא טיפל בילדים שלנו ללא תשלום. הוא היה המטפל הראשי בילדים שלנו. הוא לא רצה כסף אפילו לביקורים מחוץ לגטו, רק אספקת מזון, והוא חילק את המזון בין הילדים. בראשון בדצמבר הוא פונה למחנות האסירים שבהם השתולל הטיפוס. הוא אמר לי שהוא הולך למוות בטוח. ב-27 בדצמבר הוא עזב את ביתו עם חום של ארבעים מעלות צלזיוס. ב-26 בינואר הוא נפטר בבית החולים. הוא נקבר ב-28 בינואר 1942. שני רופאים ואני השתתפנו בהלוויה.
ד"ר דוידסון הגיע מפולאווי, חתנו של הוניגספלד.
בין אותם יהודים מעונים באוקראינה נהרגו: בעלי יצחק גורמן, גיסתי חיה גוטליב, דויד רוזנזון, חיה רוזנזון, שמואל פינקלשטיין, חנה פינקלשטיין.
מימין, עומדים: מרים גיטל לוברבוים, חיה צדרבוים, פרנדל רוזנסון (גרה בטורונטו), שבע ויינריב, טובה קורנשטיין
יושבים: מרים ויינברג (גרה בחיפה), פרנדל פרידמאכר (גרה בדטרויט), אסתר רוזן (גרה ברחובות), חמה רוזן
מלבד אלה ששמותיהם בסוגריים כל השאר נרצחו.
לתוכן העניינים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה