52. מות הקדושים של בני הזוג ניסנבוים



יעקב ניסנבוים גר בלובלין עד המלחמה. מוצאו מקורוב. הוא היה עורך של העיתון היומי "לובלינר טגבלט". לקח חלק גדול בחיי הקהילה. ביתו נהרס על ידי ההפצצות מיד בתחילת המלחמה. ניסנבוים ואשתו בלה לבית שפירא יצאו אז לשטח ברית המועצות. אולם הוא חזר מיד והפך לפעיל ביודנראט. ביחד עם אשתו נשאר בקשר עם המחתרת הבונדיסטית בוורשה. ועם תנועת המחתרת הפולנית. במקביל, הוא סבל את כל תלאות הגטו. ביוני 1941 הוא נעצר על ידי הגסטפו בעקבות תפיסתה של מנהיגת בלתי חוקית שבין חפציה נמצאה כתובתו של ניסנבוים. יומיים לאחר מכן נעצרה אשתו. בני הזוג שרדו עינויים נוראים: ציפורני ידיהם ורגליהם נתלשו, הם שברו את כל שיניו של ניסנבוים והיכו אותו בכליות. הגסטאפו דרש ממנו למסור את שמות כל הפעילים הבלתי חוקיים. למרות הכאב שעברו, ניסנבוים ואשתו לא מסרו איש. הם עברו את אותם העינויים בעימות ביניהם אבל עם שאותן תוצאות. הזוג המוכה הוחזר ללובלין והוכנס לבית החולים של הכלא ב"טירה". חברות וחברים ניסו לשחרר אותם. לא נחסכו מאמץ וכסף. הבונדיסטים קלין, נובוגרודסקי ואזשך היו עסוקים במיוחד בגורלם. כתוצאה מהמאמצים שוחרר ניסנבוים. הוא המשיך לעבוד ביודנראט עד הגירוש הכללי במרץ 1942. ביום האחרון של חודש מרץ הגיע איש הגסטפו ללשכת היודנראט, קרא ל"עורך" ניסנבוים מהיודנראט מתוך המשרד וירה בו במקום ברחוב.

ניסנבוים ניהל בגטו יומן שלא שרד.


בלה שפירא-ניסנבוים

אשתו של עורך היומון "לובלינר טגבלט" - יעקב ניסנבוים. התגוררה בלובלין עד המלחמה והייתה שם פעילה קהילתית במפלגת ה"בונד". הייתה חברת מועצה במועצת העיר, הופיעה בישיבות וייצגה את ה"בונד" בשורה שלמה של מוסדות קהילתיים. מקום מגוריה הפך לחורבה כתוצאה מהפצצות ממש בתחילת המלחמה. בלה ובעלה ברחו לברית המועצות. הם חזרו ללובלין לאחר שלושה שבועות. בלה שפירא עבדה במטבח שאורגן על ידי נשים יהודיות משורות מפלגות שונות. היא גם המשיכה להיות בקשר עם הוועד המרכזי של הבונד בוורשה. למרות תנאי החיים הקשים ואי הוודאות לגבי היום הקרוב, היא לא איבדה אומץ ואמרה לאחרים גם להתמיד ולהתמודד. היא גם שמרה על קשר עם תנועת המחתרת הפולנית. ביוני 1941 היא נעצרה עם בעלה. המעצר התרחש בגלל כישלון של שליח מתנועת המחתרת. הכתובת של בלה שפירא הייתה אצל השליח. היא עונתה בצורה מחרידה בכלא על ידי הקומיסר לעניינים פוליטיים, פישאטר. הם קרעו את הציפורניים מידיה ומרגליה. היא עברה סוגים אחרים של עינויים. הם ביקשו ממנה לבגוד בתנועה הבלתי חוקית. בלה סבלה את כל הכאב ולא חשפה אף שם. בלה נלקחה מלובלין לראדום, שם התרחש עימות עם עצורים פוליטיים אחרים; השיטות הללו לא צלחו, בלה שמרה על שתיקה. היא הוחזרה ללובלין, פצועה ומוכה.

היא נלקחה לבית החולים בכלא. חברותיה וחבריה עשו מאמצים לשחרר אותה. הם לא חסכו בכסף. הם הצליחו להשיג שהיא לא תידון למוות... בדצמבר 1941 נשלחה למחנה ראוונסבריק. שם היא כנראה עברה עינויים נוספים. בנה נרצח בגדיניה.


מקורות: ארכיון הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין, פרוטוקול מספר 1887 ומס'. 1897.

הועבר לעורכים ע"י א. ו. יאסני.


יענקל ניסנבוים, רעייתו בלה לבית שפירא, אחותו חיה'לה גרוסמן (אשתו של יעקב לייזר), כולם נספו


 

מכתב קצר

ממכתבו של מאיר אקרמן מפולין ללייבל קווה בניו יורק

לגניצה, 14 ביולי 1948

לחבר היקר ביותר קווה,

הייתי בפולין כמה ימים, אני אשים בצד את ענייני הפרטיים בזמן הזה ואכתוב לך כיצד הושמדו יהודי קורוב. אני רואה אותך כחבר הכי טוב שלי כי עזרת לי בתקופה הכי קשה שלי, כאשר הילד שלי היה חולה. לכן, בעיני אתה חשוב יותר או עדיין קרוב יותר מסתם בן עירנו. אני מאוד מתעניין בשלום משפחתך.

...ביום השני של פסח, כולם הוסעו לשלב האחרון. מי שהפסיק ללכת נורה. האדמו"ר משה טוביה הזקן ז"ל, נראה כאילו הכין עצמו לכך. הוא התלבש בלבן, סרק את זקנו הפטריארכלי, התפשט ליד בית הקברות - דרכו גורשו היהודים - עמד ליד עץ כדי לקרוא את הוידוי. כדור של רוצח גרמני מצא מיד את לבו. מילותיו האחרונות היו: שמע ישראל!


לתוכן העניינים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה