מאת: סאנה (נתנאל) רוזנזון, בני ברק
בבית עם שבעה ילדים, אבא ואמא
בקורוב היו יהודים מכל מיני סוגים, עשירים, מעמד ביניים ועניים. רק קבוצה קטנה חיה ברווחה, החלק הגדול תמיד היה במצב קשה. הם חיו מיום ליום. אבא שלי תמיד רץ ללוות כסף לכסות חוב. פעם אחת עצר אותו מכר פולני ושאל אותו:
"דויד'קה, מה אתה רץ?"
אבא שלי ענה לו:
"אשתי והילדים רודפים אחרי . . ."
כן, עול הפרנסה רדף. הגויים לא יכלו להבין זאת. הם, עניים ועשירים , חיו בשקט לא דאגו ולא רצו. כך היה בכל פולין. העיירה שלנו הייתה מבורכת בהרבה מפלגות ותנועות מימין קיצוני ביותר ועד לשמאל ביותר. כל ילד וילדה היו שייכים למפלגה, במודע ושלא במודע. כל המפלגות נחלקו לשתי קבוצות עיקריות. האחת לא עסקה בשאלה הסוציאלית והמהפכה הסוציאליסטית - כך טענו התומכים שלה - במילא עזבו את השאלה היהודית. השנייה - הקבוצה הציונית, שמו לעצמם מטרה יחידה, את השאלה היהודית, לעלות לארץ ישראל, להקים מדינה ולחיות חיים נורמלים ככל הגויים. בשאלות האלה עסקו כולם, צעירים וזקנים, לכל מפלגה היו בתי מדרש ובתי ספר משלהם, לשם כולם היו חייבים להגיע, החסידים, הידענים והאפיקורסים. האחרונים - לא להאמין - הגיעו רק כדי להתווכח, בית המדרש היה רק נקודת המפגש החשובה והיחידה. שם היה חם בחורף ונשמע רועש כמו בכוורת. כאשר דיברו על מסחר, כאשר דיברו על פוליטיקה וכאשר דיברו על "יהודים טובים". כל שבוע הביאה כל מפלגה את הדובר שלה, לא פעם המפגש בין שתי מפלגות שונות הסתיים בחילופי מכות. לא פעם אחת, אחי חיים, אשר היה פעיל בארגון הציוני חזר הביתה עם ראש שבור.
אני זוכר את הזמן שהבית שלנו היה שלם, כל שבעת הילדים ביחד בתוך הדירה. אמא הייתה טרודה ועסוקה כל השבוע בדאגות פרנסה.
אני זוכר גם ימים בהירים. כמו חגים ושבתות, הבית היה מואר ואבא הודה ושיבח את אלוהים על מה שהכין לחג או לשבת, מחוץ לשבת לא היה לו יום מנוחה. התפללנו בשטיבל של לובלין, אצל יענקל מורה ההוראה. הריח בשטיבל היה נורא, כי לא פתחו שם חלונות מחג פסח לחג פסח. את כל ריחות העולם ניתן היה להריח שם. שם אשתו של יענקל היה פוייצ'ה, היא הייתה חצי משוגעת והבת לאה הייתה משוגעת שלמה. היא תמיד ישבה בחדר חשוך וכאשר יצאה לעתים רחוקות החוצה, עם שיער ראשה הפרוע היא הזכירה לנו מישהי שנחתה מעולם אחר.
פוייצ'ה תמיד הסתכסכה עם יידל בריק, היא חשבה שרוצים לבחור בו לנשיא, היא נהגה להתערב ולומר לו:
"אתה תהיה נשיא בת… ולא כאן".
אבא שלנו התחיל להתפלל בערב שבת לפני העמוד, כאשר הגיע ל"לכה-דודי" הוא שר תמיד באותו ניגון והחבר'ה שלו, לייבל, מוטל שניירס, מנדל בריק ואחרים הצטרפו לניגון של איצ'ה פלסק.
ערב שבת. זמירות ב"מועדון ישה"
את הדרך מבית הכנסת הבייתה, נהג אבא לעשות איתנו, שלושת בניו. כולנו היינו לובשים קפוטה ושטריימל. נכנסים לדירה, אבא מברך בקול רם "שבת שלום" ואמא והילדות עונות: "שבת שלום". מכל המאכלים של שבת הטעים ביותר הוא הדג לשבת. אבא ושלושת הבנים סיימו לברך ב"שלום עליכם" ועשו את הקידוש. בין מנה למנה שרו זמירות. פרנדל שרה איתנו. היא מאוד אהבה את אבא. אחרי האוכל לייבל קרא מתוך "היינט" - "יאשע קאלב" וכולם האזינו בפה פעור. בסיום הארוחה הילדים הגדולים יצאו לטייל. חיים הלך לציונים, לייבל ואני הלכנו לבית המדרש. שם כבר ישבו הבחורים הגדולים יותר - חיים שנייר,יענקל שעיה בקר, חיים אביגדור אלטמן, קלמן צוקרמן. משם הלכנו לפינה של פרל לאה או לחנות הסודה של יענקל לשתות משהו. לאחר מכן ישבנו על הספסל הארוך לפני בית המדרש. כאשר עברה נערה, הבטנו אחד על השני לראות מי הסמיק.
שבת אחר הצהריים, אבא קם משנתו, נותן לי קוביה של סוכר וכוס תה. אני שוב חוזר למיטה. שם מוזג הגוי רקס את התה מהמיחם ומדבר איתי אידיש. התרגשתי לשמוע איך גוי מדבר אידיש. הטעם של התה שהכין היה כמו של אמבטיה עם מקווה . . . לאחר ששתינו את התה בהנאה גדולה יצאנו עם אבא לרחוב. שם פגש את שימע'לה וויינברג עם הכובע בידו, זה קלקל לו את כל עונג השבת והוא נהג לצעוק עליו בקול רם:
"חבוש מיד את הכובע שלך!"
ההוא חייך וחבש את ה"היטל".
"אוי ווי, איזה בני קורוב אנו מגדלים כאן! אלה מביאים את כל הצרות על העולם!" פולט אבא אֲנָחָה.
חנה רוזנזון פינקלשטיין, אחותו הגדולה של סאנה נרצחה עם בעלה על ידי פולנים ואוקראינים
הילדים עוזבים אותה ואמא מתה
אחותי חנה לא הייתה שונה מיתר הנערות בקורוב, אבל היא עשתה רושם של נערה אינטליגנטית. לב טוב כמו שהיה לה, לא היה לאף אחד במשפחה. אם מישהו מהמשפחה התלונן בפניה, היא לא נחה עד שהביאה את בעלה, שמואל פינקלשטיין, לעזור. שמואל פינקלשטיין היה אדם מאוד אינטליגנטי. הוא שלט היטב בחומר הלימודים. גם הוא תמיד היה מוכן לעזור והעזרה שלו תמיד הייתה מעשית.
אחרי החתונה של חנה, לייבל ואני נסענו ללמוד בוורשה הוא ב"ישיבה" ואני ב"ישיבה הגבוהה". אנחנו מעולם לא הפסקנו ללמוד. בגלל שלא רציתי להישאר מאחורי לייבל והחברים שלי, הסכמתי גם אני לנסוע וללמוד בישיבה. מקורוב נסעו איתנו דוד לוינסון, שמחה שאול הצעיר ומנדל קווה, משה פומרנץ, שאול איינבינדרס הצעיר. התרגלתי מהר לחיי הישיבה, לאכילה ה"יומית" וגם קצת ללימודים.
כך למדתי שם כמה חודשים. לחג השבועות נסעתי הביתה ולייבל בא אתי. בבית פגשתי את אבא של ישעיהו אלטמן וסיפרנו על הלימודים. הוא שאל מה אני לומד ואמא מאוד התגאתה בילדים שלה. אמא שלנו שכבה במיטה יותר זמן מאשר הסתובבה, היו לה התקפים לעתים קרובות מאוד והיא הייתה מאוד חלשה. הייתה לה נחת מהבנים שלה שחזרו מהישיבה. היא עסקה בהכנות לקראת החתונה של חיה'לה.
אני זוכר את היום האחרון בחיי אמא. היה זה יום יפה ובהיר. ישבנו ואכלנו ארוחת צהריים. כולנו ישבנו אל השולחן ליד מיטתה של אמא. היא הרגישה טוב. היא הביטה בילדים ואמרה:
"אני חושבת לעצמי, איך יראו הילדים שלי כאשר כבר לא אהיה".
אחרי הארוחה לייבל ואני הלכנו לביתו של חנן. בשעה ארבע אחר הצהריים הגיעה חוה בריצה ואמרה שאמא מרגישה לא טוב. רצנו מיד הביתה. חיים רץ לקרוא לדר' פרץ מישהו אחר מיהר לקרוא לדר' ווישיסקי, שניהם הגיעו אך לא יכלו לעשות דבר. היא פלטה את החתיכה האחרונה מהריאה שלה. לא נתנו לנו להתקרב למיטה. הרופאים הלכו. חיים חיבק אותי, בוכה וצועק:
"אין לנו יותר אמא!"
אבא ישב בצד, חיוור כמו הקיר ובכה. הבנות עמדו ובכו. ההלוויה הייתה באותו לילה. שעיה לייב שהיה שותף לעסקיו של אבא נשאר בביתנו לשמור על הסחורה. כמעט כל אנשי השטעטל הגיעו ללוות את גולדה-חנה אל בית העולם.
הרש הגיע מוורשה אך לא הצליח לפגוש את אמא. הבית היה שרוי באבל כבד. עם הזמן הגיע מועד החתונה של חיה'לה, חתונה שקטה. נזכרנו איך הרשל בעלה של פסל שנייר עשה שמח בכל העולם. אנחנו הילדים חשנו כאילו אמא עדיין איתנו.
בית מדרש, "מזרחי", "בית"ר", ארץ ישראל
לאחר חתונתה של חיה'לה הפכה חוה לבעלת הבית, כל עול הבית יום ולילה היה על ראשה. היא אחראית לבישול ולכביסה. אנחנו הילדים למדנו מעט בבית המדרש. כמה מחברי הצטרפו ל"מזרחי" ועזבו את בית המדרש. יום אחד בעודנו יושבים בבית המדרש נכנסו, לבושים במדים, מנדל בריק עם כמה בחורים והסבירו לנו מה זאת תנועת בית"ר. קינאתי בהם. ילדים רבים עזבו באותו זמן את בית המדרש והצטרפו לארגונים הציוניים. אני הצטרפתי לארגון "מזרחי". היו לנו פעילויות שונות שנערכו על ידי מוטל שנייער בביתו. בפסח היה בית שנייער ריק, כי בני המשפחה נסעו לאסוף תרומות לישיבה של לובלין. רק שמואל משה נשאר וכשראה את הפעילות שלנו בערב, התחיל לצעוק:
החוצה, בנים יחד עם בנות? זה חילול השם!
אבל אנחנו לא נתנו לזה להפריע לנו. הרגשנו כמו גיבורים, קדושים, אשר מוכנים לסבול בשביל רעיון . . .
ב"מזרחי" היינו עד הפיצול, ואז עברנו ל"ברית החשמונאים" תחת הנהגתו של לייבל רוזנזון. מקום המפגש היה מול הבית שלנו.
בצריף הקטן הרגשנו חופשיים ומאושרים, הרגשנו כמו בבית היפה ביותר, כאן יכולנו להביע את דעותינו בחופשיות ולבצע עבודה אינטנסיבית. אבל זה לא נמשך זמן רב. מסיבה מסוימת נאלצנו לאחד את הקבוצה שלנו, "ברית חשמונאים" עם בית"ר ולהעביר את מקום המפגש אליהם. בית"ר באותו זמן היה תחת הנהגתו של אליעזר וורמן. משפחת וורמן נחשבה בקורוב לאחת המשפחות הציוניות ביותר. הם היו מפוצלים בין כמה ארגונים ציוניים: חנוך וורמן ב"מזרחי", הבן שלו ב"בית"ר" וחנצ'ה וחיה ב"תורה ועבודה".
עד כמה שאני זוכר, היה זה, אני חושב, משה ווכמן שצירף אותנו לבית"ר ולייבל רוזנזון היה המפקד שלנו. באותו זמן הוא הגיע מוורשה ועשה את כל העבודה בעצמו. הוא חידש את הקן של התנועה שהיה מוזנח עד אותו זמן. הדיונים וההרצאות הסוערות שלו, הכניסו למקום רוח חדשה. אנחנו, חניכי "ברית החשמונאים" הבאנו למקום לא רק את האמונה במדינה עברית אלא גם תרבות, וגם את העקשנות לבצע את הפקודות של ראש בית"ר - ז'בוטינסקי: לעלות כולנו וללא תנאים לארץ ישראל, כאשר אפילו לסרטיפיקט (אישור עליה) ולמחנה הכנה הם דואגים.
אני זוכר איך נכנסתי בפעם הראשונה לקן. המקום היה בתוך סימטה שאליה עברנו דרך חנותו של משה מנדל הסייד. זה היה בשבת אחר הצהריים. קראו שם קטעים מהעיתון היומי. ליד השולחן ישבו חנה רוזן הבת של בייניש ווכנהאוזר, אשתו של איצ'ה רוזן אישה בולטת בתנועה הציונית, חיים אליעזר וורמן, שעיה גרוסמן ומנדל רוזנבוים.
אני התביישתי בבגדי בית המדרש שלבשתי ובקושי העזתי להרים את עיני. הדבר הראשון שראיתי הייתה תמונתו של ולדימיר ז'בוטינסקי. מתחת לתמונה הייתה הכתובת: "מדינה עברית קום תקום". מאז הביקור הראשון בקן איני יכול לשכוח את עיניו של ז'בוטינסקי ואת הכתובת מתחת תמונתו. רק עכשיו ראיתי כמה זה חסר תועלת להעביר את הזמן בישיבות ובבתי המדרש. אמנם גם בבתי המדרש ניתן למצוא בחורים עם דעות חדשות, אפילו קומוניסטיות. כך למשל יענק'לה שמחה מאירס שהיה קומוניסט פנאטי. אני זוכר איך בקיץ אחד, אחרי שירד גשם חזק במיוחד וכל התבואה נרקבה. פתח יענק'לה ואמר שהרוסים שלחו את העננים והגשם כדי שיפרוץ רעב בפולין ויגרום לחוסר שביעות רצון בקרב ההמונים . . . וגם חיים אביגדור אלטמן היה נגוע בקומוניזם. היו הרבה בית מדרשניקים שהאמינו בציונות אבל פחדו לדבר על כך. היו גם כאלה שהגנו בגלוי על הציונות. שלום ווכנהאוזר (בנו של בייניש אקס), נהג תמיד להתפלל ליד החלון האחרון בקיר הפונה אל בית העלמין וקרא עיתון. העיתון היה מחולק לארבעה דפים ומרחוק נראה כמו הסידור של מנחה-מעריב. אני הבנתי שהוא קורא עיתון ציוני ושאלתי אותו:
"שלום, מה אתה קורא?"
"אני קורא תיאור על הפלאשים, יהודי חבש ויהודי תימן. אלה היהודים האמיתיים. אני רוצה פעם בחיים לראות יהודים כאלה. כל שאיפתי היא לחיות בארץ ישראל. שיהיה לי לול עם חמישים עופות, פרה אחת ואישה שתהיה ממש איכרה".
חיים רוזנזון בנעוריו
תמיד הוא המשיך לחלום ולפנטז, אבל להגשים את החלום הזה, לכך היה חסר לו אומץ, כמו, לרוע המזל, לרבים מאיתנו. כך חיינו, חלמנו, פינטזנו ובנינו מגדלים פורחים באוויר אבל ליותר מזה לא הגענו. העיירה - חנות אחת אחרי השנייה היו לחנויות מוכרות סודה. כל הרחובות הובילו אל הדרך הראשית לבית המדרש, שם גם ישבנו, אבל לא המשכנו הלאה, שם נגמר העולם. בקצה השני של העיירה ניצב סטנקביץ' עם חבורתו ולא פעם אחת חזרנו הביתה עם פצע בראש מדרך לובלין. אף על פי כן, אנשים לא חשבו ולא ראו את האנשים שתקפו אותנו.
לאחר זאת, כאשר הבית"ריסטים הראשונים החלו לעלות לארץ ישראל, צעירי קורוב הצטרפו בהמוניהם לארגונים הציוניים ובעיקר לבית"ר. הצעירים האנטי ציוניים הצטרפו, כמובן, לארגונים מתנגדים שפגעו בפעילותה של בית"ר. לא אחת התרחשו ממש קרבות בין שני המחנות בהן פשטו והרסו את המקום של בית"ר.
כאשר הלכתי לפעילות בקן לקחתי איתי בכיס אלה קטנה להגנה. בשעה אחת עשרה בלילה בחזרה הביתה הלכתי עם נערה, סוניה הרשמן, לפתע מתוך סימטה קפצו עלינו שני חברה ממפלגה יריבה, הם היכו אותי כל כך חזק עד שהגעתי הביתה המום ומדמם. התביישתי לספר על המקרה, ובעיקר על כך שהייתה לי אלה מברזל בכיס ולא השתמשתי בה . . . את לייבל כיבדו כמעט כל יום במכות. אני זוכר איך חיים אליעזר וורמן לא יכול היה לחזור הביתה פעם אחת, כי הרחוב היה מלא בבריונים יהודים שאיימו עליו. הוא היה קרוב לדואר ומשם טלפן למשטרה שהגיעה והחזירה אותו הביתה. הגויים עמדו בצד ושמחו לראות איך הנערים היהודים נלחמים ומכים זה את זה ועושים זאת לא פחות טוב מהם מהגויים . . .
נאומו של ז'בוטינסקי, יהודי קורא את העתיד
השנים הן 1939-1938. נסענו לשמוע את נאומו האחרון של ז'בוטינסקי באולם קולנוע "קרסה" בלובלין. האדמה כבר החלה לבעור מתחת הרגלים. ז'בוטינסקי אמר:
"אם אני הייתי צעיר, הייתי לוקח מזוודה קטנה ונוסע לארץ ישראל, לא מחכה לסרטיפיקט, זאת צריכה להיות המשימה היחידה שלנו".
אבא כבר אישר ללייבל לצאת לדרך. כבר נתן לו כסף להוצאות הנסיעה. אני לקחתי עלי את האחריות לעבוד במקומו של לייבל ביום ולעזור לאבא בערב, בענייניו הרבים.
לפני יציאתו של לייבל לדרך, נכנס לגור איתנו יהודי אשר הציע לקרוא לנו את העתיד בכף היד. אנחנו לא האמנו בשטויות האלה, אבל היינו כל כך נרגשים, כל כך סקרנים לדעת מה יביא לנו המחר שהסכמנו לאפשר לו לקרוא לנו בכף היד. היהודי הסתגר איתנו בחדר השלישי, קודם לקח את ידו של לייבל ואמר לו שהוא יסע עוד השנה, שנת 1939, לארץ ישראל. לי הוא אמר שיעבור זמן רב, אבל סוף כל סוף גם אני אסע לארץ ישראל. (מאוחר יותר, לאחר חודשים קשים של מלחמות עם הפרטיזנים, נהגתי להזכיר לעצמי לעתים קרובות את אותן "נבואות" של אותו יהודי ולהתנחם בכך שלראשונה, עם לייבל, תתגשם הנבואה ואגיע לחיות בארץ ישראל).
לאחר נסיעתו של לייבל, נשארנו שלוש נפשות מתוך תשע.
מלחמה
באחד בספטמבר תקפו הגרמנים את פולין. ביום שישי, שמונה בספטמבר, בשעות הבוקר החלו להפציץ את קורוב. בביתנו התארחו בני משפחה מדמבלין, הדוד שמואל ואחרים. בתחילה לא הבנו מדוע כולם בורחים מבתיהם. לא יכולנו להאמין שפולין תיכבש כל כך מהר על ידי הגרמנים. עד ליום ההפצצה ניהלנו חיים נורמליים, עבדנו כרגיל, טיילנו כרגיל. בדרך לובלין ניתן היה לראות טנקים ומשאיות צבאיות ומכוניות פרטיות שננטשו בשל מחסור בבנזין. בעד ליטר בנזין צריך היה לשלם חמשת אלפים זלוטה. אלפי אנשים נדדו לכיוון המזרח הרחק מהקרבות. כוחות הצבא הפולני נסוגו ועברו דרך קורוב. אנחנו נפגשנו במרכז העיר ושקלנו האם לצעוד למזרח כמו אחרים. אנחנו הצעירים לא יכולנו לקבל החלטה ולהשאיר את הזקנים מאחור. מאוחר יותר התברר כי פולנים רבים עברו לרומניה, הוגדרו שם כפליטים ורבים מהם היגרו משם לאמריקה.
ביום שישי שמונה בספטמבר ישבתי ליד מכונת התפירה ותפרתי. לפתע רעד כל הבית ונשמע קול רעם מפחיד. ההפצצה החלה בתחנת האוטובוסים ליד ביתו של משה לרמן. אחד מבניו נפצע קשה ונפטר, גם בנו של מוטל אופנהיים נהרג בהפצצה זו. לא ידענו כיצד מתנהגים בזמן הפצצה אבל ידענו שאסור לנו לעמוד על רגלינו, לכן נשכבנו מיד על האדמה. הבנו גם שהדבר הגרוע ביותר הוא להישאר בבית. השארנו את הבית כמו שהוא והלכנו הרחק מאחור אל הדשא שעל הנהר. המטוסים פחות הפציצו את המקום. באותו זמן המטוסים חגו סביב העיר הטילו פצצות תבערה. עד מהרה עלתה כל העיר בלהבות.
שם על הדשא שליד הנהר פגשנו אנשים רבים, המטוסים הבחינו בהתקהלות, טסו נמוך וירו בנו במכונות יריה ותותחים. המטוס סיים את הירי ועלה גבוה ומטוס שני בא בעקבותיו. האנשים התחילו לרוץ לברוח והמטוסים רדפו אחריהם והמשיכו לירות. המשפחה שלי והקרובים מדמבלין, מצאו מקום מסתור טוב, לא עזבו את המקום ולא הוציאו את הראש. כאשר השתרר שקט במקום, הוצאנו את הראש וראינו:
כל העיר עולה בלהבות ועל הדשא מפוזרות מאות גופות. אנשים רצים בפחד ממקום למקום כמו מסוממים. צעקות הכאב הגיעו עד השמים. אני וחוה החלטנו ללכת לראות מה מצב הבית שלנו, ואם אפשר להוציא משם דברים. כאשר הגענו למקום הבית עדיין בער. היה זה מסוכן להיכנס, אבל בכל זאת נכנסנו פנימה. ראשית לקחנו מצעים, מעט שמלות וכביסה ובכוחות אחרונים הוצאנו הכל והבאנו לאבא. הדרך לנהר הייתה שחורה מאנשים והיה קשה להצטופף, מאות גברים ונשים נשאו על גבם צרורות וילדים קטנים. כל אחד חזר ונשא כל מה שניתן להציל. היו כאלה שלא נותר להם דבר והם נשארו ערומים וחסרי כל. מה יהיה מחר - איש לא ידע. אחדים אפילו חשבו שלאחר השריפה הם יהיו עשירים . . . האמינו שיקבלו כסף מהגרמנים ובתים חדשים כמו שהיה בשנת 1914.
לאחר שהבאנו את הדברים לאבא רצינו ללכת שוב אל הדירה. אבא ניסה לעצור אותנו. אבל לא שמענו בקולו ורצנו לעיר לראות אם ניתן להציל דברים נוספים. הסכנה הייתה גדולה יותר והחום ברחובות הצרים היה קשה ביותר. כי הבתים בשני צידי הרחוב בערו. הבית שלנו בער מכל הצדדים וגם התקרה. אני נכנסתי דרך החלון וזרקתי החוצה כל מה שמצאתי ואפילו את מכונת התפירה החדשה. חשבתי שאם נברח ונשאר בחיים, נצטרך לעבוד כדי לקנות כיכר לחם. ברגע האחרון קפצתי החוצה דרך החלון ויחד לקחנו את כל הדברים לאבא. דמעות זלגו מעינינו, כשראינו איך היטלר הפך בדקה אחת לתל של חורבות את החיים של היהודים, הרס את הבית בו נולדתי, בו גדלתי ואליו הייתי קשור בהרבה חוויות ודברים טובים. עכשיו הלכנו לאט, לא היה בשביל מה לחזור למקום. אבא היה מאוד מודאג עד שהגענו ושמח מאוד לראות אותנו. כולנו הסתכלנו על מעט מהחפצים שהצלחנו להביא לאחרונה ואבא ניחם אותנו:
"אל תדאגו ילדים, יהיה טוב, עברנו את המן נעבור גם את זה".
אבל מה עושים בינתיים? מה יהיה עם חיה'לה ושני התינוקות שלה? וחנה? ופרנדל והילד שלה שלא מצאנו אותו? לא ידענו אם הוא חי או נשרף בבית שלה. בינתיים הערב ירד, אנחנו לא זזנו ממקום המחבוא שלנו. הלב שלנו דימם כשראינו את העיירה שלנו, את קורוב היקרה לנו כל כך עולה בעשן. בית הכנסת, בית המדרש, הכל, הכל. רק בית העירייה לא נשרף, הגרמנים לא הפציצו אותו בכוונה. בדרך נס גם המקווה נשאר שלם ומאוחר יותר שימש כמקום מגורים לעשרות משפחות יהודיות.
בדרך
שבת בבוקר, תשעה בספטמבר 1939, התעוררנו בשקט שלא כמו אתמול, כאילו עברו שנים וביתנו לא עלה באש. היו לנו בעיות קשות להתמודד איתן: אנחנו חייבים להסתלק מהמקום. מצאנו גוי עם עגלה, העמסנו את מעט הרכוש וכל המשפחה עלתה על העגלה ויצאנו לדרך לחפש מקום בטוח. הנאצים המשיכו להפציץ את העיירות, לירות על האנשים בשדות וביערות ובעיקר בדרכים הראשיות. למרות הסכנה, הדרכים הראשיות, ובעיקר הדרך לכיוון הגבול הסובייטי, היו שחורות מאנשים שרצו לברוח דרכן. אנחנו לא נסענו לגבול אלא בדרכים צדדיות לכפרים. נדדנו ממקום למקום עד שהתיישבנו בכפר חושצו'ב. זה היה כפר גדול בצד הכביש המהיר לוורשה שיהודים רבים מקורוב מצאו בו מקום מסתור לאחר שריפת העיירה שלנו. הגויים בכפר התייחסו אלינו יפה, אכלנו מלחמם ושתינו מהחלב שלהם, העולם היה יפה מלבד הפחד מן ההפצצות של המטוסים ומן הצבא הגרמני אשר עומד להגיע.
מחכים לצבא האדום והוא נסוג לאחור
בחושצ'וב נהג שמואל להקשיב לרדיו. יום אחד הוא רץ אלינו עם בשורה: הצבא האדום פלש לפולין והגיע עד נהר הויסלה. כולם היו מאושרים. אני זוכר את אבא שואל את שמואל:
"הרוסים ירשו לנו להתפלל? לגדל זקן?"
שמואל פינקלשטיין, בעלה של חנה רוזנזון, נרצחו יחד
באותו זמן, כאשר היערות עמדו לרשותנו, כאשר יכולנו לחמם את הבתים שלנו - איש לא הטיל ספק. היינו בטוחים שנפתחו לנו שערי גן עדן. לא רק שיהיה לנו טוב יותר מאשר עם הגרמנים, יהיה טוב יותר מאשר עם הפולנים. אני לא כל כך הבנתי מה קורה: אם יש מלחמה בין הגרמנים לפולנים, מה יש לרוסים להתערב ולכבוש את חצי פולין? אבל מה שלא יהיה שמחתי שניפטר מהגרמנים ואולי נוכל לעלות לארץ ישראל . . . הפולנים כאן היו מאוד מדוכאים מן החדשות האלו.
ישבנו וחיכינו לרוסים. לא עצמנו עין כל הלילה. שמענו את המכוניות הגרמניות נסוגות בעבר השני של נהר הויסלה. הקומוניסטים נכנסו לכל העיירות מסביב. גם לובלין הכינה עצמה לכיבוש. ברדיו דיווחו על כל הערים שהרוסים כבשו. אנשים רבים ברחו ללובלין כדי להצטרף לצבא האדום. אבל למחרת, שמואל הגיע עם בשורה מרה: ריבנטרופ היה במוסקבה וחתם על הסכם שנהר הבוג יהיה הגבול בין הגרמנים לרוסים. באותו לילה שוב לא עצמנו עין. שמענו את שיירות כלי הרכב הגרמנים מעבר לנהר, נוסעות בחזרה לכיוון לובלין. למחרת נסע שמואל ללובלין במטרה להצטרף לצבא האדום הנסוג. החיים בלובלין עדיין היו נורמלים. בכפרים החלו הגרמנים לאסור יהודים ולשלוח אותם לעבודות כפיה. החלטנו לעבור ללובלין, לחיות בין היהודים בעיר ומה שיקרה להם יקרה גם לנו. לאחר זמן קצר החלטנו לעבור לכפר וונבולניצה - אבא לא רצה לגור בלובלין, הוא התרגל לגור בעיירה קטנה.
וונבולניצה
בוונבולניצה שכרנו חדר אחד לכולנו, לאבא, לחוה, לפרנדל וילדתה ולי. ידענו שחיים מצא דרכו לצד הסובייטי וכך גם יעקב ואחיו חנוך.
כאן גרנו מספר חודשים. תיקנתי את מכונת התפירה, התחלנו לקבל עבודות והשתכרנו לא רע. הרש עם חיה'לה והילדים גרו לא רחוק. הרש עסק במסחר והרוויח יפה.
החלטתי לבקר בלובלין, שם פגשתי חבר'ה מסניף "בית"ר" המקומי שהביאו ידיעות חדשות מהרדיו. נפגשתי שם עם פישל טננבוים, יוס'ל זקליק ואחרים. הם הציעו לי להצטרף אליהם אל הגבול הרומני. הם נסעו ואנחנו נשארנו מאחור.
חיים מגיע לקחת אותנו לרוסיה
יום אחד, לפתע פתאום, כמו מלאך מן השמיים, הגיע אלינו חיים. הוא סיפר שלא רחוק מכאן, בצד השני של נהר הבוג, קיים עולם אחר, שם לא חוטפים יהודים לעבודות כפייה, לא מכים יהודים, לא חותכים זקנים של יהודים וחיים בנוחות ובחופשיות. הוא הביא עמו דרישות שלום מאלה שעברו לשם. עכשיו, הוא אמר, צריך להתחיל לארוז ולהתכונן לצאת לדרך, לשם. הם שכרו משמואל למפיסקר שני סוסים טובים, עלינו על העגלה: משפחתו של שעייה, רבקה וחמשת ילדיה, אחיותי פרנדל ובתה, חנה ובתה, אבא, חוה, חיים ואני. לא יכולנו לקחת אנשים נוספים כי העגלה הייתה מלאה ועמוסה. הכפור שרף את הגוף, התחיל החורף הקשה של שנת 1939. בימים נסענו ובלילות מצאנו חדר לישון בכפרים הקטנים. האיכרים לא קיבלו אותנו ברצון אבל הגענו לבסוף לעיר הגבול טרנוגרוד. חיים היה המנהיג והאבא של כולנו. קשה לתאר את כל מה שהוא עשה. בטרנוגרוד הוא הביא אותנו לקבוצה של יהודים שהיו עסוקים בהכנות למעבר הבלתי חוקי של הגבול. השטיבל הקטן היה דחוס באנשים שחיכו לתורם. בראש השולחן ישב בחור צעיר בריא בגופו, בעל עגלה פשוט, אשר היה עסוק בקביעת המחיר למעבר הגבול. אבא פגש במקום מכרים, סוחרים, אשר עזרו לו ודאגו שנעבור את הגבול עוד באותו יום. במעבר הגבול הגרמנים החרימו חלק גדול מהרכוש שלנו. את הכסף החבאנו בתוך חור שקדחנו בתחתית העגלה. הם שחררו אותנו לנסוע אל "הרוסים המלוכלכים" בתנאי אחד: אם הרוסים לא יסכימו לקבל אותנו לא נוכל לחזור. נסענו עד הגשר שעל הנהר, פרקנו את הרכוש ואת הילדים, את הכסף הוצאנו ממקום המסתור ברגע האחרון, עלינו על הגשר והחלנו לחצות את הנהר בלב כואב. מי יודע לאן נגיע. התחלנו לעלות על הגשר ולפתע נשמעו יריות מכל עבר, בכוחות אחרונים תפסנו את הילדים והרכוש והתחלנו לרוץ, לפתע נשמעה פקודה:
"עצור!"
אבא מדבר רוסית. "פליטים"
ראינו לפנינו שני רוסים קטנים עם שני רובים ארוכים, אבל אז קרה דבר שאפילו לא יכולנו לחלום עליו: הם הציעו לנו את עזרתם בחציית הנחל, הם העלו אותנו על טנדר שהוביל אותנו למפקד הרוסי. אבן ירדה לנו מהלב: העיקר שלא נחזור אל הגרמנים. שוב - אמר אבא - אלוהים היה בעזרנו. הוא התחיל לדבר עם המפקד ברוסית כאילו הם מכרים משנים. המפקד העביר אותנו לבית גדול בו פגשנו אנשים במצבנו - אחינו בני ישראל. לאחר שמונה ימים שחררו אותנו ואנו מיהרנו לנסוע ללמברג משם לקחנו את הרכבת להורוכוב.
הגענו להורוכוב ביום שישי וראינו יהודים רבים ברחובות. הם ראו אותנו ולא שמחו לקראתנו:
"עוד פליטים! יהיה לנו יותר קשה!".
היהודים המקומיים הסתכלו עלינו מלמעלה למטה, כמו על עלוקות או על צוענים. אמא מקומית אמרה בזלזול לבת שלה:
"אוי ואבוי, אפילו פליטים לא ירצו לקחת אותך לאישה".
שעיה סידר לנו חדר בדירה וזמן קצר לאחר מכן התחלנו לעבוד ולהרוויח כסף. עם הזמן הגיעו בחורים אחדים מקורוב: שמעון ויינברג, יצחק רוזן ועוד שניים שאיני זוכר את שמותיהם.
כך עברנו את החורף הקשה של 1939-1940, הגיעו האביב והקיץ והחיים הפכו קלים יותר על הנשמה. מהר התרגלנו לחיים בעיר, הרגשנו כאילו חיינו שם שנים.
גולדה בת שמואל וחנה פינקלשטיין, ניצלה וחיה בלוס אנג'לס
לא רוצים את הרוסים, הגרמנים גרועים יותר
ביום בהיר אחד ניתנה הוראה לכל הפליטים למהר ולהירשם אצל השלטונות. מיד שלחו את הנרשמים למחנות עבודה בעומק רוסיה. אנחנו הצלחנו להתחבא והנ.ק.וו.ד לא הצליחו, בשלב זה, לתפוס ולגייס אותנו לעבודה. רבים מאלה שנתפסו נשלחו למחנות בסיביר. אנחנו הצלחנו לעזוב את העיר ולעבור לעיירה, אוליקה, לא רחוק מהגבול. שם הכיר אבא מספר סוחרים.
בעיירה אוליקה
בעיירה זופיובקה
העיירה הייתה שילוב בין כפר לעיר. הבתים היו קטנים, השתרעו על פני יותר מקילומטר והיו מוקפים מסביב בשדות, בהמשך שכנה עיירה קטנה יותר בשם לוז'ישט, רחוק יותר עיירה שלישית בשם איגנטובקה. כל שלוש העיירות היו בעלות מבנה דומה - כביש ראשי, בתים נמוכים משני הצדדים ושדות בין עיירה לעיירה. מעבר לשדות היו יערות. אנחנו גרנו במרכז העיירה ועבדנו בעבודות חקלאיות.
בעבר היו השדות בבעלות פרטית של בעלי הבתים. עכשיו הלאימו הסובייטים את האדמות, השאירו את האיכרים לעבוד בחקלאות ואת הסוחרים ושאר היהודים שלחו לסיביר.
החדר ששכרנו היה בביתם של איכרים עניים ביותר, אפילו לחם לא היה בביתם, הם התקיימו מתפוחי אדמה ומלפפונים חמוצים. בעלת הבית סיפרה לי שהיא הייתה ציונית עד כניסת הסובייטים לעיירה, כל חבריה נסעו לווילנה ומשם לארץ ישראל
שמואל וחנה שכרו חדר אצל יהודים מאוד נחמדים בעיירה לוז'ישט הסמוכה. יוסף שכר חדר לידינו. הגיע מכתב מפרנדל שחיה בערבות סיביר בתנאים קשים וביקשה שנשלח לה בגדים ומוצרי מזון. מפולין קיבלנו מכתב, חיה'לה כתבה שאצלה "הכל בסדר", ידענו שכלום לא בסדר אצלה אבל עצם העובדה שהיא חיה, הייתה בשורה טובה.
קיץ 1940 עבר. קיבלנו ידיעה ששברה לנו את הלב: ז'בוטינסקי נפטר. אני וצעירים רבים הרגשנו שאיבדנו אבא.
עברנו את החורף בשלום. ביום שלישי 22 ביוני 1941 החלו קרבות בין הגרמנים לצבא האדום באזור שלנו. הצבא האדום נסוג ואנחנו, חיים, חנוך ואני התלבטנו האם לעזוב את המקום יחד עם הרוסים או להישאר. נשאלה השאלה בינינו - מה יהיה עם אבא וחוה? האם נפקיר אותם? חיים רצה לעזוב, אני רציתי להישאר ולחנוך לא היה אכפת. נשארנו. הגרמנים נכנסו לעיירה, אבל השאירו אותנו לעבוד בשדות ואת התוצרת לקחו לעצמם. כך חיינו מספר חודשים. הגיעה שנת 1942. הגרמנים סגרו את היהודים בגטאות בעיירות שלנו, החרימו כל דבר בעל ערך מן היהודים - סוסים ופרות, מעילים ובגדים. השאירו אותנו חסרי כל. חברנו לפרטיזנים המקומיים, הפלוגות היו מורכבות מרוסים, מאוקראינים ומיהודים - המשותף: מלחמה בנאצים.
סאנה רוזנזון כפרטיזן ביערות
פרטיזנים
אחי חיים ואני חברנו לפרטיזנים. עברנו לגור ביערות. חיים פעל בפלוגה אחת ואני באחרת. הוא הצטיין והגיע לדרגת גנרל. נפגשנו מספר פעמים והחלפנו מידע על החדש במשפחה. אבא נורה כאשר ניסה לברוח מהעיירה לשדות. שמואל ואחותנו חנה התחבאו אצל אותו איכר, אך המצב היה קשה והוא נאלץ להחביא אותם בשדות. כאשר נכנסו לכפר לחפש מזון ראה אותם אוקראיני והרג אותם ברחוב. חיים החליט לנקום, הוא צירף אליו חמישה חברים ויחד נקמו בכל הרוצחים הנאצים והמקומיים שפגעו ביהודים. חיים מצא את מותו בקרב בין הפרטיזנים לגרמנים.
כאשר אמא נפטרה לא הפסקתי לבכות, עכשיו אינני מסוגל לבכות. על מי לבכות קודם? חושך ירד על העולם, על אבא, על חיים, על שתי אחיותי, מה קורה לחיה'לה, להרש, לפרנדל, ליעקב? האם שרדו, האם אפגש איתם?
חשבתי לעצמי:
"אתה דואג לפגוש אותם? טיפש שכמוך, האם אתה יודע אם תחיה מחר?"
רק אחת ידעתי: אחייניתי גולדה נשארה בחיים בביתו של הגוי אצלו התחבאה עם הוריה.
עם כדור בחזה רצתי חצי קילומטר, אמא מופיעה לי בחלום
בסוף שנת 1943 צעדנו לפולין על מנת לפגוע במהלך הנסיגה של הגרמנים. חנינו בצדי הדרכים. לאחר מותו של חיים התנהגתי אחרת, התנדבתי ויצאתי להיות ראשון בכל קרב, במשימות המסוכנות ביותר. פעם אחת הקבוצה שלנו נתקלה בקבוצה של כמה מאות גרמנים שליוו פצועים בדרך חזרה מהחזית. אנחנו היינו קבוצה של עשרים. הגרמנים יצאו מהיער וירו עלינו במכונות יריה. אני נפצעתי מכדור שחדר דרך הריאה הימנית ויצא מהצד השני. צעקתי לפלוגה לרוץ קדימה, כי הגרמנים בורחים. פחדתי שהגרמנים יבחינו שנפגעתי ויקחו אותי בשבי, לכן התחלתי לרוץ כחצי קילומטר, כולי שותת דם. הרגשתי שכל רגע אני נופל מאפיסת כוחות. חבר שראה אותי מדמם, השכיב אותי על השלג ונשאר לשמור עלי מפני הגרמנים. כאשר חילופי היריות נפסקו הכניסו אותי לביתו של איכר בכפר, כשאני חצי מת. הזמינו סניטר שבדק אותי ואמר:
"לא יקרה לך כלום, גם אני נפצעתי שבע פעמים ואני חי".
בלילה הכניסו אותי למכונית ונסענו חמישים קילומטר לבית חולים. בזמן הנסיעה, אמא הופיעה לי בחלום, הביאה לי לאכול דג ממולא עם חלה טריה . . .
בבוקר התעוררתי והתחלתי לאכול. "הכל בסדר", אמר הרופא בבית החולים, "הריאות חזרו לתפקד".
סאנה רוזנזון עם חבר פרטיזן יהודי
בבתי החולים
מספר חודשים סבלתי מן הפצע בריאות. היו לי כאבים חזקים והרופא אמר שעלי לאכול הרבה כדי לחזק את הגוף. אכלתי והגוף התחזק. בינתיים קיבלנו ידיעות טובות מן החזית בעיתון המקומי "מוות לגרמנים הכובשים". המלחמה עומדת להסתיים. עברנו מבית חולים אחד לבית חולים שני, בבתי החולים התיחסו אלינו בכבוד כראוי לפצועים פרטיזנים. פגשנו פרטיזנים יהודים וחלקם היו מוכרים לי מהעיירות בהן חיינו במהלך המלחמה. עברנו בדרך וראינו עיירות שוקקות חיים, כאילו לא הייתה מלחמה מעולם. חברי התחיל להרגיש טוב ואמר שהוא רוצה לחזור הביתה. אמרתי לו:
"הביתה?!" וחשבתי לעצמי: אני איש העולם, היכן ביתי? האם אפגוש בחיי מישהו מבני משפחתי? לאן אסע בצאתי מבית החולים?
אמרו לנו שבקייב יש בית חולים המתמחה בפצועים פרטיזנים. השגנו סוס ועגלה וכעבור שלושה ימים הגענו לקייב. גם כאן התייחסו אלינו בכבוד, האחיות טיפלו בנו יפה, אך לא ידעו מה לעשות איתנו.
כמה ימים לאחר מכן התחלתי לעבוד על הזיכרון: נזכרתי בכל משפחתי, בחברי מתנועת הנוער - איפה הם היום? איפה אני? אלוהים יודע, האם זה רק חלום? אני, נער צעיר מקורוב נלחמתי בכל כך הרבה קרבות, הייתי שנים פרטיזן, האם זה חלום?
אני נכנס לאמבטיה, עם מגבות נקיות, יושב במים חמים וסבון, עומד ומביט במראה שעל הקיר, אדם רגיל ונורמאלי, לא נשמעות יותר יריות. לאכול אכלנו מצרכי מזון אמריקאים. חשבתי לעצמי: יהודי פולני, בבית חולים רוסי, אוכל מזון אמריקאי וחושב במנטליות אנגלית. זה כנראה חלום.
בבית הפרטיזנים שליד בית החולים, תלו רשימה של שישים אנשים ותרומתם למלחמה. בדקתי ומצאתי את השם:
"סאנה דווידוביץ' רוזנזון".
כינסו אותנו באולם גדול, שם ישבתי בין גנרלים, קצינים ופרטיזנים מכל המינים ומכל העמים. קוראים בשמי, אני עולה לבמה, חרושצ'וב, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית, עונד על בגדי את אות הכוכב האדום ומאחל לי שאמשיך לתרום ולשרת נאמנה את המועצה.
ידי רעדו מהתרגשות, האם זה חלום או מציאות?
סאנה מקבל אות כבוד מידי חרושצ'וב
עוזב את קייב, לוקח את הילדה. לובלין
אוגוסט 1944. אני הולך לתחנת הרכבת. הרכוש שלי: שתי מגבות. אבל חשוב יותר - אני הולך על שתי רגלי. שתי ידי מתפקדות. והראש עובד. כן, אני הולך לתחנת הרכבת. זה לגמרי נורמאלי: חייל משתחרר מבית החולים, הולך לתחנת הרכבת בדרך הביתה. אבל איפה הבית שלי? לאן אסע? אני קופץ ועולה על החשמלית, יורד בתחנת הרכבת ורואה רכבת מוכנה לנסיעה למערב. כמו שאני עולה לרכבת אני פוגש מכרים רבים מאחינו בני ישראל. ביניהם גם גדי (גרישה) רוזנבלט שנשאר בחיים, הוא חי אך סוחב רגל. מסתבר שמעטים נשארו שלמים מהמלחמה. אנחנו התחלנו את דרכנו יחד וחלקנו חדר תקופה מסויימת. אנחנו פוגשים יהודים מהעיירה טרכנברד, הם מספרים שהגוי עדיין מגדל את גולדה הבת של חנה אחותי ובעלה שמואל פינקלשטיין. החלטנו לנסוע לקחת אותה. לא ידענו כמה זה יהיה קשה: היא רגילה ומכירה את "ההורים שלה" (הגוי ואשתו) ולא מוכנה לבוא איתנו. הסתובבתי כמו משוגע בעיירה, שילמתי כסף לגויים כדי שישכנעו אותה, כתבתי לאחי לייבל בארץ ישראל כדי שיפעל לעלות אותה לארץ אפילו הצהרתי על כוונתי לאמץ אותה. גם הגויים וגם הילדה לא נכנעו והייתי צריך לגייס גם את אנשי הקהילה היהודית. רבים עזרו לי ובסופו של דבר - בעזרת כסף לגויים, מתנות ובגדים חדשים לילדה הצלחנו לשכנע אותם ולקחנו אותה איתנו. הרוסים שחררו את לובלין וגולדה ואני עברנו לגור שם.
גרישה רוזנבלט וסאנה פעילי עליה לארץ ישראל
הקשר בין גולדה וביני הלך והתחזק. אני עבדתי והרווחתי יפה, היא הלכה לבית ספר והצטיינה בלימודיה. גרישה ואני עסקנו בעזרה לעליית יהודים לארץ ישראל וביחד הרגשנו כמו משפחה מורחבת.
בינתיים שמענו על עוד ניצולים מקורוב והחלטתי לנסוע לעיירה לבקר במקום. הגעתי לקורוב ולא חשתי שום רגש כלפי העיירה שלנו. שוטטתי ברחובות ולא ידעתי לאן לפנות. לא הכרתי את המקום.
חיינו בלובלין מספר חודשים אך לא יכולתי לשאת המקום. לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים - חשבתי מה רע הם עשו במלחמה.
התארגנה קבוצה של יהודים שמצאו דרך לעבור לרומניה ומשם לעלות לארץ ישראל. גרישה ואני הצטרפנו אליהם, היינו פעילים וגייסנו רבים נוספים לעבור לרומניה.
יום אחד הלכתי ברחוב ריבנה, ראיתי יהודים שזה עתה יצאו מהבונקרים ומקומות המסתור, ממשיכים את חייהם, עוסקים במסחר זעיר ליד תחנת האוטובוס כאילו לא קרה דבר. לפתע אני מבחין על הקיר כתובת דהויה למחצה:
"ז'בוטינסקי, אנטישמי, הסתלק מלובלין!"
(זה נכתב על ידי יהודים אנטי ציוניים בזמן שז'בוטינסקי נאם בלובלין בפעם האחרונה, לפני המלחמה).
עצרתי ולא יכולתי לזוז מהמקום - שני קילומטר מכאן נמצאת מיידנק!! שם מונחים מיליוני זוגות נעליים של גברים, נשים וילדים, ז'בוטינסקי לא מוצא חן בעיניכם? האם אנחנו היהודים לא למדנו דבר? מה יהיה בעתיד?
למחרת בבוקר עזבתי את לובלין ויצאנו לדרך לארץ ישראל.
סאנה, אשתו ובנו בתל גיבורים, בני ברק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה