מאת: שמעון זילברינג, גן חיים
בפרוץ המלחמה גרנו במרקושוב. החלו ההפצצות והשריפה. עד מהרה לא היה לנו איפה לגור והסתובבנו חסרי בית. יצאתי לאיכר שהכרתי לבקש ממנו רחמים, לאפשר לנו להשתמש בחדר עבורי ועבור אשתי וילדי. הוא לא הסכים. חזרנו למרקושוב, מבנה בית הספר עדיין עמד על תילו, כל היהודים חסרי קורת הגג היו בפנים. אנשים היו חולים רק בגלל הצפיפות. הגרמנים הגיעו לעיר כעבור חודש. הסיעו אותנו לעבודה עם מכות, החזירו אותנו מהעבודה עם מכות.
ברחנו והתחבאנו אצל איכר. בימים הראשונים של אפריל 1942 הגיעה הוראה שכל היהודים חייבים להתייצב בעיירה. כבר ידעתי שזה אומר מוות. עכשיו לא יכולנו להישאר יותר אצל האיכר, הלכתי לאזור אחר והתחבאתי שם עד אוקטובר. האזהרה הגיעה מהגרמנים כי על הסתרת יהודי יישרפו את המסתור ואת כל משפחתו וכל רכושו של המסתיר.
נכנסנו ליער וישבנו שם שלושה ימים בלי אוכל ומים. לא הייתי מסוגל לשמוע את הילד בוכה "אבא, תן לי חתיכת לחם!" - יצאתי בלילה לחפש חתיכת לחם.
הקור נעשה מפחיד ואי אפשר היה להסתתר ביער. חזרנו שוב לאיכר מוכר, התחננו שירחם על הילד. הוא יכול היה לראות איך נראינו, הוא רעד מפחד ובכל זאת הוא נתן לנו להישאר באורווה לילה אחד. עם עלות השחר הוא אמר לנו לעזוב. הלכנו לאיכר אחר, בכינו והתחננו לרחמים, הוא חפר לנו בור והיינו מרוצים מהבור / מהקבר הזה. האיכר הזה באמת הציל אותנו ממוות. נכנסנו לבור ב-15 בדצמבר 1942, ברעב, בקור, בלי לראות אור יום בעינינו, שכבנו שם עד ששוחררנו על ידי הרוסים.
כן, קל יותר לתאר את זה מאשר לחוות את זה.
ברחנו והתחבאנו אצל איכר. בימים הראשונים של אפריל 1942 הגיעה הוראה שכל היהודים חייבים להתייצב בעיירה. כבר ידעתי שזה אומר מוות. עכשיו לא יכולנו להישאר יותר אצל האיכר, הלכתי לאזור אחר והתחבאתי שם עד אוקטובר. האזהרה הגיעה מהגרמנים כי על הסתרת יהודי יישרפו את המסתור ואת כל משפחתו וכל רכושו של המסתיר.
נכנסנו ליער וישבנו שם שלושה ימים בלי אוכל ומים. לא הייתי מסוגל לשמוע את הילד בוכה "אבא, תן לי חתיכת לחם!" - יצאתי בלילה לחפש חתיכת לחם.
הקור נעשה מפחיד ואי אפשר היה להסתתר ביער. חזרנו שוב לאיכר מוכר, התחננו שירחם על הילד. הוא יכול היה לראות איך נראינו, הוא רעד מפחד ובכל זאת הוא נתן לנו להישאר באורווה לילה אחד. עם עלות השחר הוא אמר לנו לעזוב. הלכנו לאיכר אחר, בכינו והתחננו לרחמים, הוא חפר לנו בור והיינו מרוצים מהבור / מהקבר הזה. האיכר הזה באמת הציל אותנו ממוות. נכנסנו לבור ב-15 בדצמבר 1942, ברעב, בקור, בלי לראות אור יום בעינינו, שכבנו שם עד ששוחררנו על ידי הרוסים.
כן, קל יותר לתאר את זה מאשר לחוות את זה.
מימין לשמאל: ביילה ווכנהאוזר, זלצברג, מרים לרמן (גרה באמריקה), רבקה טננבוים (נפטרה), שפרה פישביין
יושבת: צלבה צימרמן (גרה בגבעת רמב"ם), נכדת מנדל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה