 |
| דוד רוזנברג |
אביה של מלכה היה הרש שטרן. אשתו שרה-לאה ושבעת ילדיהם משה-אליעזר, שרה-הינדה, יעקב-מאיר, יוסל-לייב, שמואל-אהרון, מלכה וטובה. בצעירותו היה שוטף רצפות בוורשה, אבל בקורוב לא היה מה לעשות עם המקצוע הזה. בשנותיו האחרונות עסק בניהול פרדסים ובמסחר בפירות. הוא עבד קשה אבל הרוויח ביושר את חתיכת הלחם הקטנה שלו. הוא חסך מעט כסף והשקיע בבית קטן, לא רחוק מבית המדרש. בזמנים שבהם לא היו צריכים להישאר בפרדסים והם היו בעיר, הם יכלו לעצור בבית המדרש כדי להתפלל עם אחרים, לא להיות מנותקים לגמרי מאלוהים, וגם לשוחח עם יהודים. לא להיות מנותק, חלילה, מיהודים ויהדות.
פירות, מגפיים, פצצות
ידענו שהמלחמה מגיעה. ידענו מה המשמעות של היטלריזם עבור היהודים. אבל ברגע זה הדאגות שלנו היו מוגבלות למה לעשות עם הפרי. בעלי הקרקע השקיעו הרבה כסף במטעים, כולל כספי הלוואות, ועדיין לא הספקנו לכסות את הכל.
הקשבנו לכל רשרוש, שאלנו כל איכר שקרא עיתון פולני מה חדש. אנחנו בעצמנו היינו מוכנים לקטוף את הפירות מהעצים. באחד בספטמבר 1939 כאשר הוכרזה מלחמת גרמניה, תנועת הריגול הגרמנית כבר החלה להשתולל בכל מקום. הם פוצצו את קווי הרכבת והבהלה גברה. החלטנו לא להישאר יותר לשבת בפרדסים. ניערנו הכל מהעצים - את הפרי הבשל והבוסר - שכרנו עגלות איכרים כדי להסיע את כל הפרי לקורוב.
היה לנו מרתף ענק. עמדנו לאחסן שם את הפירות אלא שיענקל–מאיר, הבן שעסק בייצור מגפיים, דרש שקודם כל נסתיר את המגפיים. הוא טען שהסחורה שלו שווה יותר כסף ואם תנזק או תגנב הנזק הכספי יהייה יותר גדול. מה גם שהיה סיכוי גדול יותר שהצבא ירכוש את המגפיים ונוכל להרוויח עליהן. הוא צדק בזה וכך עשינו. אז התברר שנשארו הרבה פירות בחוץ שלא יכולנו להסתיר. בימים הראשונים של ההפצצות הראשונות - שרבות מהן כללו פצצות תבערה - אש אפפה את כל הבתים מקצה העיר לקצה השני. זו הייתה להבה אחת ענקית, לא חסר בית אחד. הייתה צעקה אחת גדולה. אחד מבניו של שמואל חניסמן, פסח, אחד מבניו של יוסל, ואחד מבניו של משה דזשאדס נפצעו, ויוסל אחד מבניו של מוטל ברל נהרג. העיירה כולה נותרה ללא קורת גג, אבל זה לא הספיק: אפילו לא נתנו לנו מספיק זמן לחשוב. המטוסים ירו את הכדורים שלהם מעל ראשנו במהירות כזו שנאלצנו להחביא את ראשנו מתחת לכל אבן ולדחוף את עצמנו לתוך כל חור שנוכל כדי להציל את עצמנו ממוות בטוח.
כשהגרמנים ראו שמלאכתם הושלמה, לא נותר אף בית אחד שלם, הם הפסיקו את ההפצצות לזמן מה. יהודים מקורוב ניצלו את ההזדמנות ורבים מהם פשטו אל השדות ואל הכפרים שבסביבה. חלק גדול מאלה שאינם קשורים ישירות לעיירה חשבו שהם עשויים להפעיל את עסקיהם ולעבוד בלובלין ונמלטו לשם. אבל רובם הפכו את המרתפים שלהם לבתי מלאכה ולא יכלו לעזוב את העיירה. הם חשבו שאחרי ההפצצה הם יוכלו להתארגן איכשהו עם רכושם שנותר.
עד מהרה הגיע גל של חסרי בית משוחררים מוורשה, דמבלין ומערים אחרות לכיוון קורוב, כי העיירה שכנה באמצע נתיבי הכביש המהיר. הם חשבו שהם יכולים להישאר בקורוב, אבל בראותם את ההרס הם יצאו לנדודים הלאה. כמו בדרכים המובילות ללובלין, ראו רק המוני פליטים. אנשים התערבבו עם חיילים פולניים. אבל אז החלה ההפצצה שנייה שכיוונה היה להמונים הנודדים בדרכים שהיו חסרי אונים לחלוטין, ללא מקום אפילו להסתיר את ראשיהם. רבים מהפליטים נהרגו, יהודים ופולנים כאחד. הגרמנים הלכו מניצחון לניצחון. הצבא הפולני היה מרוסק כליל. יהודים ניסו לחפש סביבם מקום להניח בו את ראשיהם. כל אחד תיקן את חורבות ביתו כדי שתהיה לו קורת גג שרופה, חתיכת פח כפופה, גג מעל ראשו. הם התחילו לחפש אחר חתיכת לחם ודרך כלשהי להתחיל לסחור בחתיכת לחם זו.
קצת מסחר מתחיל כשהיהודים מחביאים מוצרים, ומעלים ספקולציות במחירים. החיים היהודיים הופכים לבלתי נסבלים. אנחנו שוקלים את מצבנו. הפירות שלא הוסתר נגנבו. אנחנו צריכים להתחיל למכור את מה שהיה מוסתר כדי להשיג אוכל לעצמנו. אין לנו בית להיכנס אליו. אנחנו מחליטים להמשיך לגור בקלימטוביץ. אנחנו מוצאים שם בית שלבעלים לא היה כסף לסיים לבנות. אנחנו נכנסים לגור שם. משה–אליעזר האח השתכן בוונבולניצה, שרה-הינדה האחות בבלז'ץ, יענקל–מאיר בפרדס בקומשיץ ליד אופולה, יוסל–לייב בבית אחר בקלימטוביץ, שמואל–אהרון בקרמוביץ, כך שאנו פרוסים בין מקומות שונים. אני עם אבי ואמי מסדרים את עצמנו בבית הבלתי גמור בקלימטוביץ. המצב נעשה שקט יותר. הזוועה חולפת בהדרגה, ואנחנו מתחילים להבין מה לעשות. אנחנו הולכים לקורוב ומתמודדים עם המרתפים שבהם אחסנו מעט פירות וגם המגפיים של יענקל-מאיר. כמעט הכל נגנב על ידי הגרמנים. הם לקחו את כל הפירות מהמרתף, אבל הם לא נגעו באף אחד מזוגות המגפיים. אנחנו נשארים בלי גרוש. הוצאנו כמה זוגות מגפיים, מכרנו אותם והרווחנו קצת כסף. רצינו למצוא מרתף לגור בו. גם אחותי ניסתה לסדר את מקומה איתנו, אבל הפולנים יצרו כאוס בהנהגתו של אולריך הפולקדויטשה (הוא התיישב בקורוב שנים קודם לכן וצייד אותנו בתאורת חשמל, אבל במקביל היה מרגל עבור הגרמנים). תחת שלטונו הוא התגרה באוקראינים וסחט את כולם. כאן הוא בחר מריבות עם מישהו, שם עם איזה יהודי, מצא איזשהו בסיס כדי לעצור אותו בגלל שגבה מחירים גבוהים או סתם כדי לקחת את מרכולתו, לכן סירבנו להישאר בקורוב כי עדיף להישאר בקלימטוביץ. הוצאנו בהדרגה את המגפיים וחילקנו אותם בין כמה מקומות אצל גויים. הרווחנו קצת ורצינו שכל המשפחה תהיה ביחד. התחלנו לברר איפה כל האחים. קיבלנו חדשות רעות. יענקל–מאיר, שהיו לו פרדסים ופירות רבים בקומשיץ שליד אופולה, כל פירותיו נתפסו על ידי הגרמנים. הוא התעלם מזה ומכר יותר מחצי מזה, והרוויח הרבה כסף. הגרמנים חיפשו אחריו. הוא ודאי לא יוכל לראות אור, הוא ברח לרוסיה. לקחנו אלינו את אשתו והילד שלו. כששמענו שמשה–אליעזר נמצא בוונבולניצה, נסענו לשם גם כדי להיות קרובים יותר למשפחה. לאחר זמן קצר הגיע גם יוסף–לייב והצטרף אלינו והיינו ביחד. מאוחר יותר חזר יוסף-לייב לקורוב, והתמקם בין חורבות ביתו.
תקיעת שופר
החגים ראש-השנה, יום-כיפור, סוכות, נמשכו בהתגרות ותסיסה של האוקראינים. אולריך יימח שמו לקח אחריות על כל זה. הוא ראה את עצמו לשליט המוחלט של היהודים. כל יהודי קורוב - לרבות רבים שהגיעו מהכפרים - התאספו בוונבולניצה להתפלל ולתקוע בשופר. הסיבה הייתה ששם היה קל יותר למצוא מקום להתפלל בו. שם ראש העיר היה קצת יותר טוב ליהודים מאשר בקורוב, שם לא נאלץ לסבול צרות מאולריך וחבורותיו האוקראיניות. אבל באמצע קריאת התורה פרץ בנו של אולריך עם חבורת אוקראינים לבית הכנסת. הם היכו את אנשי הקהילה עד זוב דם וחיללו את ספר התורה. כאשר ראש עיריית וונבולניצה, מילר, שמע על כך הוא התרעם על כך שמישהו הורשה לחצות את גבול סמכותו וגרם למעצר בנו של אולריך. החג היה הרוס אבל בכל זאת תקענו בשופר וסיימנו להתפלל. אבל חוץ מזה האווירה הייתה נגד יהודים.
עבדות ואותות של כבוד
השלטונות הוציאו מספר גזירות נגד היהודים: יש לענוד סמל של מגן דוד ולגלח זקנים. נשלחנו לטאטא את הרחובות, לשטוף את הרצפות. חלק מהצעירות צולמו וזה גרם לפחד בקרב הנשים היהודיות. גולדה, נכדתו של מוטל שבנמאכר, הייתה יפה מאוד, הם גילחו את שערה באמצע ראשה כדי שיזהו אותה, היא לא הופיעה שוב ברחוב לאחר מכן. הם השתמשו בלשון זימה מגעילה בנוכחות הנשים. משעה שש בערב, כל מי שיצא לרחוב נורה. עד שמונה בבוקר לא היה אדם חי ברחוב. אף יהודי אינו רשאי לנסוע ברכבת. אסור ליהודים לחמם את בתיהם בכבול. יהודי חייב להיות בעל תעודת ביטול זכויות. כולן היו גזירות שמטרתן לשבור את הגוף ואת הנפש.
פישל, בנו של פסל-משה לוי, שאנשים קראו לו פיליפ, הלך ברחוב. איש ס.ס. הרגיש שבא לו שלח כדור אחריו, הוא נופל מת ברחוב. אני נראית קצת כמו נוצריה ומצליחה לנוע בחופשיות. אני מסכנת את חיי כדי להביא קצת שמן למנורה מאופול לקורוב ולוונבולניצה, כדי שאחרים לא יצטרכו לשבת בחושך בלילות החורף.
הס.ס. דורש מהיהודים להקים יודנראט ["מועצת הזקנים היהודית"] ובאמצעותם הם דורשים מהיהודים לצאת ולעבוד בכל מיני עבודות כבדות, קשות ומלוכלכות. הם שלחו נערות ונשים לצחצח, לשטוף, לבשל לגברים, לנקות את השלג מהכבישים, לנקות את סוסי הרכיבה. הם שלחו את אבי לנלנצ'וב לעבוד בשדה התעופה. אנו הופכים לעבדים, עובדים למען אנשי ה-ס.ס. והצבא הגרמני. חנה'לה אלנבויגן – הנכדה של ירוחם – ואני נחטפנו לעבודה מלוכלכת, ניקוי צואה, והוחזקנו במשך שבועיים. אותות כבוד שונים שהוענקו על ידי היודנראט.
ה-ס.ס. הצליח להביא לפילוג בין היהודים, איבה בין יהודי אחד למשנהו. היה משפט מכוער שאומר שהיהודי מבחוץ צריך ללכת לעבודת כפייה, ומי שנולד במקום ראשון בשורה השנייה. זה אומר שאם אנחנו מקורוב והיגרנו לוונבולניצה, כל העבודה צריכה ליפול עלינו. אותו דבר גם בקורוב. למי שעדיין נשאר קצת מוסר, זה היה משפיל לייצר מערכת יחסים כזאת בין יהודים. ה-ס.ס.. דרשו גם ממספר צעירים לצאת אל הביצות, שם עמדו נערים בני 13 עד 15 במים במזג אוויר קר מאוד. רובם קיבלו דלקות ריאות.
יום שבת אחד, אחרי סדרה של עבודות שכבר ביצעתי, קראו לי לעבוד שוב. התרעמתי מאוד ולא הלכתי. אבל עד מהרה אמי נעצרה על כך. היא כבר הייתה חולה באותו זמן והייתי צריכה ללכת לשחרר אותה ואז הייתי צריכה להמשיך לעבוד.
מקרי הטיפוס החלו סמוך לפסח בשנת 1940. אחי משה-אליעזר, שהיה עשיר וסחר עם לובלין, נתפס על ידי ה-ס.ס. הם לקחו ממנו את כל מה שהיה לו. הוא חזר הביתה מוכה ועד מהרה חלה בטיפוס. הרבה עשינו כדי לנסות להצילו, על ידי רופאים פרטיים וחשאיים. אבל הוא מת והשאיר את אשתו בהריון.
שורה שנייה: בער אייזנשמידט, זלמן ויצמן (בן חיה ובן ציון רוטפרב), יאשה שטרן.
חוץ מטננבוים, אף אחד לא שרד
החגים ראש השנה, יום כיפור, סוכות מגיעים, כאשר מבקשים עזרה מאלוהים שבשמיים, אבל זה לא מגיע. זה מאוד מכביד על הלב שלנו. בלי תקווה. אבל החג מגיע עם הודעה שכל מי שהיגרו מערים אחרות יוחזרו. מה צריך לעשות ולאן צריך ללכת? למרות שיענקל–מאיר הקים מבנה קטן בקורוב ורצה שנעבור לגור איתו, אבא לא רצה לגור עם ילד שלו ובחר במקום זאת לגור בקלימטוביץ. אבל כשהיהודים התחילו לזוז קצת והלכו למקומות אחרים, היו אנשים מגעילים שדיווחו על כך והורמאכט הגרמני עמד לאורך הדרך ולקח כל מה שיש להם. אבא היה לבוש בכל מה שהיה לו. הוא נותר ללא גרוש. יוסף–ליב החל להבריח שוב.
שוב קיבלנו ממנו קצת כסף, ואני הופכת לספק המזון. אני מבריחה כבול לתנורים, כאשר הם תפסו אותי אני מצליחה לשחד את התופס, כי אני נראית כמו נוצריה. וכך אנחנו מסתדרים עד פסח 1941 בקלימטוביץ. גם מרדכי רוטפרב היה איתנו בקלימטוביץ, ובאשה בת יענקל ליפינסקי, בילה יוקל ובנותיה מרים וחנה, חיים ניימן ואחרים. באותה תקופה הם לקחו שוב אנשים לעבודה בביצות ליד יוזפוב. זו עבודה קשה, יש לרחוץ במים קרים לפני תחילת העבודה. אבל כמה שזה היה גרוע, זה היה כלום לעומת מה שבא אחר כך.
גזרות חדשות וטיפוס
שורה של גזירות חדשות הוצאו לאחר פסח 1941:
נאסר על יהודים לעזוב את העיירות שבהן הם יושבים.
אם אתה פוגש יהודי תוך כדי הליכה, תדאג להכות אותו.
כל יהודי שמחזיק סחורות חייבים להביא לידיעת הרשויות.
בדיקות יומיות. הם מחפשים מה אנשים מבשלים. תמיד דורשים תרומות חדשות שנדרשות על ידי אולריך עצמו, או היודנראט בקורוב או על ידי הגנבים מהשלטונות הגרמניים. בִּלתִי נִסבָּל. הקיץ עובר, החורף בא. אנחנו קופאים. אין במה לחמם את הבתים. אמא כבר חולה מאוד. אני מנסה לסחור במשהו אחר בצד. אני מקבלת מעט לחם מדי פעם בעבודות כפייה.
ראש השנה 1942. אנחנו בכל זאת עדיין בקלימטוביץ. מחלות פורצות. במיוחד טיפוס. שתי בנותיו של אהרון-ולוול מתות מטיפוס. זה נהיה קשה יותר, ויותר שחור על הנשמה. אנחנו נשארים ללא כל אנרגיות. אבל אז מגיעה הגזירה שאסור ליהודים לגור בכפרים וזאת מכה בראשנו כרעם. יותר מכל, ליהודים אסור לגור עם גויים. אז, אנחנו צריכים לעזוב את קלימטוביץ. מגיע זמן פורים. לאחר שהודיע שופט הכפר שעלינו לעזוב את קלימטוביץ, אבא לוקח את אמא לקורוב כדי להיות עם ינקל-מאיר. שמועות איומות מגיעות על כך שיהודים רבים נרצחו לאורך הכבישים. מי שיוצא לדרך לא חוזר. השמועות לא בטוחות. חלק אומרים כן, חלק אומרים לא. יענקל-מאיר בנה, איכשהו, סוג של קיר כפול בבית שלו שהוא יכול להתחבא בו. אני מנסה לעסוק במסחר, להבריח קצת אוכל, כדי שאוכל לחיות. סחרתי כך בקלימטוביץ ולכן נשארתי שם. בימי חול המועד של פסח התחייבתי לסרוג סוודר בבית אישה נוצרייה. לאחר שקיבלתי תחושה מוקדמת, לא הלכתי הביתה ביום האחרון של פסח ונשארתי עם האישה. אנשי הס.ס. ערכו חיפוש בכפר. הם אפילו נכנסו לביתה של הגויה ואמרו שהם מחפשים יהודים. המראה שלי לא עורר שום חשד, הם לא הפריעו לי והלכו. אבל החיפוש הכניס בי פחד. ארזתי את רכושי בסל יד ורציתי ללכת לאבי ולאמי בקורוב.
יוצא מן הכלל - גויים טובים
ניגש אלי הגוי, אנדריי קוזאק, ואמר: "קורוב מוקפת לגמרי. הם לוקחים את כל היהודים לעבודה. תקשיבי לי, אל תלכי לקורוב, תישארי כאן ותסתירי את עצמך."
הם נעלו אותי בביתם כי הייתי נחושה ללכת לראות את אבי ואמי לפני שהם יישלחו. אבל הגויים הטובים סגרו אותי ולא נתנו לי ללכת. מה שקרה שם בקורוב היה הגרוע ביותר.
ריכזו את כל היהודים בכיכר השוק כמו כבשים, ושלחו אותם לכיוון קונסקובולה. למרבה המזל אחי, שמואל–אהרון, הצליח לברוח והגיע אליי לקלימטוביץ בבכי: מה לעשות? קמנו באמצע הלילה ונסענו לקורוב. אכן העיירה הייתה נקייה מיהודיה. רק כמה צללים הופיעו. מיהרנו לעליית גג אצל אנדריי קוזאק הזקן, שהציל אותי (גם הוא נקרא קוזאק). נשארנו שם את הלילה. אבל אחרי אותו לילה מסויט נורא, לא יכול היה שמואל-אהרון להתאפק, הוא רץ אל גוי ושילם לו כסף שייסע מיד לקונסקבולה ללמוד לאן נלקחו ההורים. הוא חזר וסיפר: "הם אספו אותם תחת משמר צבאי כבד ואף אחד לא יודע מה הם עשו איתם. חלקם הצילו את עצמם בבריחה משם, אבל חלקם נתפסו ולא הצליחו. רחל-דבורה בת מלכה ברחה עם ילדתה, אך המשטרה היהודית תפסה אותה ושלחה אותה בחזרה.
בלי אבא, בלי אמא, בלי יהודים
אנשים התנחמו במחשבה שיש כל כך הרבה עבודת שטח לעשות והאיכרים לא יצליחו לעשות את העבודה, הם יצטרכו לשמור על היהודים. מאוחר יותר הבנו, כשהורינו בכו ונישקו את יענקל-מאיר ואת יוסף-לייב והתחננו בפניהם, שיצילו את עצמם ככל שיוכלו וינסו להציל את מלכה'לה, כדי שזכר כלשהו מהמשפחה ישרוד. לא יכולנו להגיע אליהם כי הם היו סגורים מאחורי תיל. כששמענו שהרכבת מביאה קרונות שבהם מפוזר סיד, כבר ידענו מה עומד לקרות. לאחר כמה ימים הם נלקחו לקרמוביץ, ואחרי זה לנלנצ'וב. את החולים הרגו במכות, כך שנפלו בדרך. היינו מאוד מוטרדים. המוח לא יכול לתפוס את מה שנעשה. התקווה הקטנה היחידה הייתה שאולי לא הרגו אותם אבל כל הסימנים הצביעו על כך שאנחנו עכשיו בלי אבא, בלי אמא, בלי יהודים. הייתי הראשונה שרצה לקונסקובולה כדי להצטרף להורי וללכת יחד איתם למוות. אני הייתי גם האחרונה שחזרה לקלימטוביץ. כפי הנראה, הגורל קבע שאשאר בחיים. כשהתקרבתי לקלימטוביץ פגשתי את שמואל–אהרון. מה אתה עושה? לאן אתה הולך? שמענו שאולריך ארגן סדנת עבודה של שלושים איש. אולי נוכל להיות חלק מזה? פנינו לכיוון קורוב. פנינו ליודנראט, אבל הם דרשו מאיתנו עשרת אלפים זלוטי. התחננו למשהו אחר לעשות כי לא היה לנו כסף, אבל גם את זה הם לא רצו לתת לנו. היינו מרירים מאוד, על הטיפול שלהם ביהודים שלהם. החלטנו לחזור לקלימטוביץ. הלכנו לגוי בן השבעים ששירת עם אבי בצבא הצאר הרוסי בצעירותם. הוא הרשה לנו להישאר בעליית הגג שלו.
תמונה משנת 1942, על שפת הנהר בקורוב לאחר חיסול היהודים
שורה ראשונה מימין: מנשה בוכשרייבר (הבן של שלמה "קוז"), חיים פסח גרברמן, לוי ויינבוך, שלום שניידלדר, אלי ריצר , יוסף ויינבוך, יוסף צוקרמן, אברהם ויינבוך
שורה שנייה: לא ידוע, שני ילדיו של יענקל פיינשמידט (בישראל), בנו של נוטה אטינגר, בנו של נוטה לייבל בן מרים, פישל טננבוים (בנו של מרדכי שוסטר), ילדה של פוטשה לייבל בן מרים, ילדה של אברהם גולדברג.
כולם פרט לשלושה נרצחו גם הם בשלב מאוחר יותר
לאחר מספר ימים אצלו, החלו קבוצות של פרטיזנים במלאכתן, פוצצו את קו הרכבת ושדדו. כוחות גדולים של צבא גרמני הוצבו בקלימטוביץ. הם ערכו חקירה בכפר על מנת למצוא פרטיזנים ויהודים. אך כאשר הבין הגוי הזקן את הסכנה הגדולה, מוות בטוח, התמקם בפתח הבית עם צלב בידו ונשבע שאין אצלו יהודים. שוב ניצלנו ממוות בטוח. הזקן היה מאושר אבל כזקן הוא פחד להמשיך ולהסתיר אותנו עוד. הוא ביקש שנלך. לא היתה לנו ברירה אלא לחזור לקורוב.
בקורוב נותרו כ-200 יהודים: בתו של יוסקה החזן, ברוך זישה צוקרמן עם שני בנים, שני בניה של חנה'לה שייס, מנדל פרל בן מנדל, הרש בן חיה בריינדל, משה, שמואל יצחק ניימרק, פישל טננבוים ושתי אחיותיו, אלקה'לה צוקרמן, הבן של אליעזר יענקל ליפונסקי, מנשה שלמה קוזס, חנה קוזס, שמעון אלנבויגן, רחל פופלניק ואביה ישראל דוד, שמלקה ריצר, שני בניו של מאניס אליעזר, לוי יעקב קצב עם שני בנים, אחותו מרים עם אח ואחות נוספים, אחד מבני חיה בריינדל, הרש, בתו של הלל קורן ועוד כמה. הסתכלנו סביבנו - כמה יהודים שהצילו את עצמם. זה צינן אותנו עד העצמות. אני מצלמת כמה תמונות, כדי שיהיה לפחות זיכרון, זיכרון של מה שהיה פעם. אנחנו איכשהו מתיישבים בתוך ערימות של חציר. אני מבשלת לכמה משפחות. צמרמורת עוברת בנו כאשר אנו רואים את הגויים גוררים את המצבות מבית הקברות היהודי ועושים מהן אבני השחזה לחרמשיהם.
קבוצות העבודה שהוקמו עבור אולריך הביאו לכך שהם היו מוגנים מפני ידיים גרמניות במהלך עבודתם. אבל זה היה רק זמני. בנובמבר 1942 הגיעו לאולריך אנשי ס.ס. ודרשו ממנו לחסל את היהודים. הם העמידו את כל היהודים במקום אחד וירו בהם. רק מעטים נמלטו. המספר הקטן של היהודים שנותרו בקורוב ברח.
בזמנו אמרתי לחנה, בתה של רויזה הגבוהה: בואי נברח ונתחבא. אבל היא לא רצתה. היא אמרה שאם הם הולכים להרוג אותנו, היא יכולה לפחות למות במקם בו היא נמצאת.
עוד קורבנות
ביום שני עליתי לעליית הגג להתחבא. כשהירי נרגע, ירדתי לשירותים ונחרדתי לראות שחנה עדיין שוכבת ומראה סימני חיים, אבל עד מהרה ויתרה על נשמתה. נראה שהרוצחים ירו בה שם במקום. שוב ניצלתי בטעות. אני בורחת. יענקל–מאיר ברח לוורשה. שמואל–אהרון איננו, כי החליט ללכת להצטרף לפרטיזנים. נפרדתי ממנו בלב עצוב. הייתה לי הרגשה שלעולם לא אראה אותו יותר. הוא יעץ לי להיכנס לבונקר שהכנו בביתו של יענקל זלצברג. שם כבר היו גיטל, בתו של הלל הקברן, בנה של הרש חיה בריינדל, שני בניו של מאניס אליעזר ושל אטל שמלקה. אחי שמואל-אהרון, שהלך לפרטיזנים יחד עם חיים חניסמן, נהרג בפעולה הראשונה שלהם. נפל על ידי כדור גרמני, כי האיכרים דיווחו עליהם והסגירו אותם למשטרה. הבן של יצחק שמחה'לה שאול נפל לבור ונחנק. אחי היקר שמואל-אהרון נלכד לאחר שנפצע ממספר כדורים ברגליו ולא הצליח לברוח. האיכרים הכו אותו למוות ושרפו אותו.
אני הולכת לווליה אושינסקי, כי ידעתי שהפרטיזנים קנו שם נשק. אני מתחילה בבובוביסק ליד קלודה. בדרך אני נתקלת בפולנים, "שפיטלס". אני נותנת לגיטימציה לעצמי. יש לי כרטיס פולני ואני נראית כמו נוצריה. אם הם ידעו שאני ילדה יהודיה הם יהרגו אותי. בקלודה פוגשת אותי אטל, כלתו של מאניס אליעזר, בתו של הילקה. אני שומעת מהם שאחי היקר כבר אינו בין החיים. עכשיו אני לגמרי לבד, לבד. אני חוזרת לקורוב ופתאום פוגשת את יוסף–לייב ואת ברוך זישה צוקרמן. אחרי זמן קצר אני מאבדת את יוסף-לייב: בשנת 1943 הוא חפר בונקר ותוך כדי חפירה התפוצץ שטח אדמה והוא נקבר תחתיו במקום.
השריד האחרון
אחרי כל הצרות והחוויות האלה חזרנו לאותו בונקר. יקרה מה שיקרה. אישה מוורשה בשם חשה הייתה איתנו והתיידדנו. כך גם עם מאייר פייבל קרטמן. התחלנו לעשות סדר בדברים. היינו בבונקר ביום ובלילה התגנבתי לאיכרים, כדי להתחנן למעט לחם ומים. אבל רצה הגורל שעדיין לא נתמלאה מנת השנאה אלינו. האנטישמיות הייתה נטועה עמוק מדי. הפולנים לא יכלו לנוח אם נשארו אפילו זוג יהודים בקורוב. ראש עיריית קורוב הדביק כרזות שעל כל יהודי קורוב לעזוב. עד מהרה אסף כמה איכרים, כמה פרחחים ואפילו כמה שודדים, ושלח אותם למרדף אחרי היהודים. הם מצאו וגררו עשרים ושבעה יהודים אל בית הכלא. ביניהם היו הרש חיה-ברנדל'ס, שלום שניידרלדר, מנדל פרל מנדל'ס, בער שלמה משה בן אשר, אלקה צוקרמן, פישל טננבוים, יענקל בלזשיצר. פישל טננבוים נמלט.
נפוצו ידיעות שהם מחפשים במיוחד את השטרנים. כי היינו ידועים כאנשים עשירים. הגויים רצו לתפוס אותנו. הם שלחו מרגלים כדי לעקוב אחרינו. יצאנו מהבונקר רק כשהיינו צריכים להתחנן לפרוסת לחם. פעם אחת, כשחיה אוברקלייד ואחד מבניו של ברוך זישה יצאו להביא אלומת קש קטנה, עקבו אחריהם וכאשר חזרו, וברגע שבו התאספנו כולנו במקום אחד תפסו את כולנו. התחננו בפניהם שניתן להם את כל מה שיש לנו - כסף, תכשיטים - שיעלמו. מאוחר יותר הביאו לנו לחם, מים ואוכל. עם הזמן הם הפכו ל"אמינים" אצלנו.
חלק מהאנשים בבונקר לא היו דמויות סבירות. עד מהרה התחלנו להתווכח. זה רצה ללכת להחזיר משהו, זה רצה ללכת להביא משהו. נוצר מצב שבו לא היינו זהירים מספיק, כך שתמיד היינו בסכנה. החלטנו לברוח מהבונקר. כשראו אותנו רצים באמצע היום, התחילו לירות עלינו. אנחנו ועוד כמה הצלחנו להסתיר את עצמנו. כשהירי נפסק הלכתי לאחת מהחברות שלנו, טרקובסקי. היא התחילה להצטלב ולבכות שיש להם רק בן אחד. היא פחדה שישרפו את כל רכושה. עזבנו אותה ויצאנו למצוא את רוקש. הבטחנו לו סכום כסף גדול ונשארנו אצלו במחבוא.
בתחילת 1943 החלו הגרמנים לרכז את מעט היהודים שנותרו כדי להרוג אותם. הם החלו ליצור עיירה יהודית בקונסקובולה לכל האזור, והבטיחו עבודה כביכול.
בהיותנו מתוחים מכל האירועים וגם מאוד פסימיים לגבי מצבנו, התחלנו להתאסף אל העיירה היהודית בידיעה שאם נרגיש סכנה כלשהי, נברח. אחי יוסף–ליב וברוך–זישה צוקרמן, חיה אוברקליד, מאיר קרטמן, שלמה ניסנבוים ובנו, בר–שלמה בן משה–אשר, אליעזר יענקל ליפונסקי, מנשה שלמה קוז, חיים חניסמן, בעלה של פייגלה אוברקליד ובעלה, פצ'ה לייבל בן מרים, בן ציון יצחק שוסטר, כלתו של אתל מאניס אליעזר, לוי יעקב עם שני בניו ושתי אחיותיו. מרים ומלכה עם אחיהן, פישל טננבוים. ביילה - אחת מבנותיו של בן-ציון - זוהתה מיד כשיצאה החוצה, הוחזרה לרודה ונורתה.
אני חולה בטיפוס. הם יוצרים קיר נוסף בבית כדי שאוכל להתחבא בקלות בזמן סכנה. אבל, העובדה שחליתי היא גרועה מאוד. מה לעשות? הם משלמים לרופא הרבה כדי שיגיע בסתר, הוא מרפא אותי. אני מתאוששת ועומדת על הרגליים. אחי יענקל-מאיר מגיע מוורשה, חולה ומת. נגזר עליו למות בסביבתו שלו.
בחדרנו התגוררו גם ברוך-זישה צוקרמן ובנו, אליעזר יענקל ליפונסקי. לברוך זישה היה מעט כסף, הוא החל לסחור במטבעות. בערך באותה תקופה קיבל המפקד של פיליך את הרצון הפתאומי לקבל טבעת יהלום. עד מהרה השמועה הגיעה לאוזניו שבקונסקובולה יש יהודי שעוסק במטבעות והוא דרש לקבל ממנו טבעת יהלום. אנחנו רואים שהסכנה שוב קרובה, ומחליטים שאנחנו חייבים להיכנס לבונקר. אני לוקחת את כל הכסף מברוך-זישה ורצה לבית הקברות של קונסקובולה. גרמנים באים לחפש אותו ולא מוצאים דבר. בכעס הם לוקחים את כל הבגדים. אני, בחיפזון שלי, שוכחת את המסמכים עם תעודת המעבר הפולנית. היא תלויה על הקיר, אבל הם לא שמים לב לזה וזה מזל בשבילי, כי בלי הכרטיס הפולני הזה אני לא יכולה להסתובב.
רדופה כמו כלב
יש ידיעות סודיות נוספות על כך שהגרמנים החליטו להשמיד את היהודים האחרונים. אבל קודם הם חייבים לחלץ מהם כל מה שהם יכולים. במקביל אנו שומעים שגרמנים ופולנים מוצבים בשדות, בבתי איכרים, בבונקרים ובכל מקום אחר שהם עשויים למצוא יהודי אז צריך לירות בו ולשרוף אותו. אני תמיד תלויה בתחושה המוקדמת שלי. לא כולם רצו לעזוב את קונסקובולה. אני משאירה אותם מאחור וחוזרת לקורוב. אנו מסתגרים בבונקר, אך לאחר מספר ימים – 7 במאי 1943 – אנו שומעים בבונקר, שגרמנים כיתרו את כל ההריסות מסביבנו ובאמצעות דוקרנים וקילשונים מחפשים בבונקרים שבהם מסתתרים יהודים. הבונקר שלנו נבנה כך: אחרי שלושה מרתפים היה מרתף רביעי שבו ניתן היה לדחוף את הקיר התחתון הצידה, כדי שנוכל לברוח. אם ראינו שהסכנה גדולה, הקיר הזה למרתף הרביעי שהיה מכוסה בפח - איכר כבר תקע בו חורים עם קלשון כדי שנוכל להרגיש את הפח - ידענו שאפשר לפרוץ את הקיר הנגדי ולהגיע משם. אבל כאשר אנחנו יוצאים, אנחנו רואים חומה סגורה שכדי להימלט, אנחנו צריכים לטפס מעליה לגובה של שני מטרים. אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוח והאנרגיה לטפס מעל הקיר הזה, בכישרון ובמהירות. אבל חיים קלוך, למרבה הצער, נורה תלוי על הקיר. ברגע שסיימתי, הבנתי שהם עדיין יחפשו אותי. הלכתי לבית של גוי, בכיתי הרבה כדי שהוא יציל אותי, אבל הוא לא רצה. אבל ראיתי מלונה של כלבים ליד האורווה. נכנסתי למלונה. בזמן שישבתי במלונת הכלבים שלפתי קרש שהוביל לאורווה בצד השני ונשכבתי שם. אני שומעת היטב מה קורה סביבי. אני שומעת איך הם מוציאים את כל השבויים ודורשים מהם כסף. אם אחד ילשין על השני למי יש כסף, המספר יוכל להישאר בחיים. יכולתי לשמוע את כל זה ושכבתי שם באימה כל הלילה, עד שמונה בבוקר כשהאיכר נכנס לאורווה. הנוצרי הבחין בי, אבל הבן שלו רצה להציל אותי, אבל אביו ניגש וצרח עלי לצאת משם. הגרמנים השתמשו בעמלם של הכבאים שרצו מחור לחור כמו נחיל ארבה. כשהכבאים פנו לכיוון השני הושטתי יד אל המעיל המרופט שהשלכתי הצידה במלונה, כדי שיהיה לי קל יותר לברוח. ברחתי. קפצתי מעל גדר חיה ונחל, וכך הגעתי לבית העלמין היהודי, ונחתי שם עד הצהריים.
אני מסתכלת סביבי: מה יהיה איתי? אני שוב לבד לגמרי. אני לא יודעת מי יכול להציל אותי. אני שומעת שוב את קולות הכבאים. נראה כאילו הם מתרוצצים כמו כלבי ציד טורפים ומחפשים יהודים. אני חופרת לעצמי שוחה בין העשבים. גבר גוי מבחין בי. הוא מבין שאני מסתתרת. הוא מעמיד פנים שהוא לא רואה אותי, אבל בצהריים הוא משנה את דעתו וחוזר, ואומר:
"תראי, יש לי ברירה להרוג אותך, אבל אני מרחם עליך, אז תני לי את הכסף שיש לך."
אני נותנת לו את הזלוטי האחרון שיש לי וממריאה בריצה. אבל לאן? אני פוגשת איכר שעובד בשדה. הוא אדיב מאוד וממליץ לי ללכת לאיכרים ולעבוד עבורם בשדות. אף אחד לא יזהה אותי. הוא גם מספר לי שלפני זמן לא רב קפץ ילד יהודי מרכבת.
"חפשי אותו בין התבואה!"
אני מגלה אותו בקלות. הוא מיד מבין מי אני. הוא מספר לי שהוא שמע שבקונסקובולה יש עיר יהודית, אז הוא רוצה ללכת לשם. אני מסבירה את מצבה של העיר היהודית ושעכשיו הכל מחוסל. מוטב, בוא נלך יחד לקורוב לחפש מישהו, אולי מישהו יציל אותנו.
מה שהיה פעם ביתו של לייבל סולטי הפך לחנות פרוונות, המייצרת מעילי פרווה לגרמנים. עובדים שם שישה יהודים מאיזשביצה בהשגחת קומנדנט גרמני. אבל חוץ מזה, הם מפחדים מה-ס.ס. הגרמניים שאינם מתחשבים בשום הרשאה או משמורת. גם הם חייבים להסתתר. אנחנו הולכים אליהם. הם מקבלים אותנו בזרועות פתוחות. הם מלבישים אותנו ונותנים לנו אוכל טוב, אבל יותר מזה הם לא יכולים לעשות. אנחנו נשארים איתם כמה ימים, במהלך היום. בלילה אנחנו עולים למתבן כדי לנוח. עד שאיזה גוי יבחין בנו. אני נשארת עוד קצת עם היהודים האיזשביצים, אבל אני רואה את זה: לאנשים הטובים האלה יש צרות. הם עצמם מסכנים את חייהם כשיש ביניהם זר. אבל הם אומרים שאני לא יכולה לעזוב אותם. אחד מהם, בלנק, היה אדם עדין מאוד. הוא לא היה מכניס שום דבר לפיו מלבד לחם וחלב בשל דאגה להפרת דיני כשרות.
יוסף צוקרמן, בנם של ברוך זישה ופרידה (קלפרמן) – נרצח
"ילדה שלי, שמעי לי, הילד הקטן של דוד לוי יעקב מגיע לכאן כל הזמן. הוא בא לאסוף חתיכות לחם קטנות לאכול, אל תעזבי אותו, לכי איתו. גם את המשפחה של לוי יעקב תמצאי ביער, אל תעזבי אותם, לכי תהיי איתם".
לקחתי איתי אישה אחרת, חשה מוורשה. בדיוק באותו זמן דוד לוי לא הגיע. נראה שהם ידעו שהגרמנים מחפשים במרץ אחר יהודים ופרטיזנים ומסוכן לצאת ממחבואם. אני מתחבאת בשדות. בלילה במתבן של הרפתות. האיכרים יודעים שאני יכולה לסרוג סוודרים יפים, והם לוקחים אותי, מושיבים אותי במקום מוסתר ואני סורגת. אני מחביאה את חשה בלנק איתי.
פרטיזנים פצעו שני גרמנים ליד וולייה-אושינסקי. אז הם תלו כמה פולנים וזה מיד הפחיד את כל האזור. כשהגיעו הפרטיזנים הגויים, הם הזהירו אותנו שאסור לנו להסתובב יותר מדי. זו כנראה הייתה הסיבה שלא ראינו את הבן של דוד לוי יעקב. לא מצאתי מקום לעצמי, לפעמים במתבן, לפעמים אצל היהודים האיזשביצים.
"את מגרשת אותי החוצה ברגע כזה? את יוצאת עכשיו, כדי שלא נהרג שתינו."
האישה ברחה החוצה, מתוך הלם.
הפשלתי שרוולים ותפסתי את המקום באמבט הכביסה שבו עמדה האישה. הגרמנים נכנסים, הם מסתכלים לכאן, הם מסתכלים שם, הם לא שמו לב לכלום, הם הולכים.
אחרי זה אני הולכת לחפש את הבן של לוי יעקב. בקרוב יהיה חורף. אני מצטרפת לקבוצה שלהם. היו להם כמה בונקרים בעצמם. הם לא היו כולם ביחד. אם משהו יקרה ואנשים ייתפסו, הם לא יתפסו את כולם. חשה יוצאת לוולי-אושינסקי להביא לחם.
תנועת הפרטיזנים מתפשטת יותר ויותר. הדיווחים מהחזית אומרים שהגרמנים מקבלים מכות וסופגים תבוסות. יש לי דלקת גרון. אני מסתובבת עם חום. גם פריחה מתפשטת על גופי. אין לי מקום לשטוף את עצמי. אני מתייעצת עם חשה. הוחלט שעלי ללכת לאישה הגויה שמסתירה את כל רכושו של אחי. בינתיים הגרמנים מביאים שודדי דרכים אוקראינים להילחם נגד הפרטיזנים. נראיתי לא טוב בגלל מחלתי, אבל הגויה קיבלה אותי בסבר פנים יפות מאוד. היא נתנה לי את הרפת להתחבא בה. כשהאוקראינים הלכו משם היא הכניסה אותי לביתה, נתנה לי בגדים ללבוש, הביאה לי את הרופא וריפאה אותי. היא נתנה לי מקום לישון במטבח. כמובן, המשרתת שהייתה שם קינאה בי. היא חשבה שאני נוצריה והתלוננה שקיבלתי את העבודה הקלה יותר והיא קיבלה את העבודה הקשה. הגויה פחדה שהיא תדווח עליה, ואני נאלצתי לברוח.
רבים נהרגו בפעולות האוקראינים: משפחת שובנמכר, נהרגו בקלודה פוטשה לייבל מרים, אברהם אוברקליד, חיה אוברקליד, בתו של שלמה קוז ובתה, משה אשתו ובנו של ריצר. במקביל הם גם ירו בחיה גולדברג שהילד שלה נשאר עם משפחה גויה בקורוב.
אני יוצאת שוב לשדה שבו נמצאת קבוצת יהודי קורוב. גם חשה מסתתרת איתם. פסח 1943 מגיע. פתאום אנחנו רואים, חוצה את השדה, את אברהם גולדברג עם ילדה וילד. הוא מספר שבנו של שלמה מהחצר שלנו השתגע. הוא נורה. הוא גם אומר לנו שבכפר אנשים רוצים להרוג אותו. אנחנו ממליצים לו לא לחזור. אבל הוא לא מקשיב וחוזר אחורה. ואז גם אחותו הקטנה של יהושע צוקרמן השתגעה. היא נהרגה. לוי יעקב קבר אותה. גם שלום קניג נהרג באותה תקופה, במהלך קרב פרטיזנים נגד פולנים.
חנה בוכשרייבר-אלנבויגן (בת שלמה קוזס)
נרצחה יחד עם ילדה על ידי גויים בכפר לואן.
בעלה, הפרטיזן, נכנס לכפר כדי לנקום ונרצח גם הוא שם
סוף סוף הגיעו הימים ששמענו שהרוצחים הגרמנים נסוגים בכל החזיתות. אנחנו בקושי יכולים להכיל את עצמנו. אנחנו זוחלים ממקומות המחבוא שלנו בשמחה. אנחנו מתחילים לשאול בסביבה היכן נמצאים היהודים. אנחנו הולכים. פישל טננבוים, ברל קרופניק ומשפחתו (צריך לשאת את אחד מבניו כי יש לו מחלה ברגליים) גם אשתו חולה, יהושע צוקרמן, אלטמן, מיהודי האיזשביצים. גויים אומרים שיש יהודים במרקשוב, אנחנו מגיעים לכאן, אבל נראה ששמחתנו עדיין מוקדמת כי שם אנחנו מוקפים בהמון פולנים שרוצה להרוג אותנו, כדי למחוק את העדים שנותרו לרציחתם. שכבנו על האדמה. אבל פלוגת חיילים רוסים מגיעה במפתיע. ביניהם יהודי אחד. הוא מבין מה קורה ומכוון את נשקו לעבר הפולנים. הם בורחים. והפולני הטוב קורדובסקי מייעץ לנו שצריך להתחבא בשבועיים הקרובים. נוכל לצאת בחופשיות ברגע שהעמדות הצבאיות הרוסיות יוקמו בקורוב.
שורה עליונה מימין: יוסף חניסמן (וולינגטון, ניו זילנד), פישל טננבוים (איטליה), יוסף צוקרמן, אלי ריצר
שורה שנייה: אלקה צוקרמן, מלכה שטרן (ישראל)
החלטתי לנסוע ללובלין. בדרך פגשתי את:
חיה וסרמן–ריצר, שמואל חניסמן עם בנו יוסף, הרש קוטלר עם אשתו ושמעון אלנבויגן בנם של רבקה וירוחם שנסע עם רובה לכפר לואן לנקום בגויים שרצחו את אשתו וילדו. התעקשנו שהוא לא ילך, אבל הוא כן הלך ופגש שם את מותו. לקחנו גם את שני הילדים שהיו עם נוצרים. זו הייתה ילדה של פייגלה אוברקליד וגם סבצ'ה גולדברג, אחד מנכדי שלום רוב. העברנו אותם לצלב האדום מכיוון שהם היו במצב בריאותי גרוע מאוד. הם התאוששו לחלוטין, אבל לפני שעזבנו הגיע יהודי משלזיה שילדיו נהרגו במלחמה והוא אימץ את סבצ'ה. לאחר מכן הוא לא הסכים לוותר על הילדה.
בהדרגה התחלנו לסחור. התחלנו גם להרהר כיצד נוכל לפרנס את עצמנו בקורוב. בנו של לוי יעקב נכנס לצבא הפולני, שזה עתה התארגן. לוי יעקב התחיל לשחוט פרות ולמכור בשר לנוצרים, והחלו להרוויח כסף. הוא התעודד מאוד. הוא בנה בית קטן ליד הכביש המהיר ואמר שלכל מי שניצל, הוא יאחסן בביתו שק סוכר ומזון שונים, כדי שכל יהודי שיעבור בו יוכל לאכול ולשתות. הוא שקל להתחתן עם חשה בלנק והתחיל לבנות חיים. אבל הגורל רצה אחרת. הסכין עדיין לא הייתה מרוצה. כשהיה בכפר וקנה פרות, הוא נהרג.
פרטיזנים פולנים תקפו אותנו פעם אחת ולקחו הכל. שוב היינו עירומים ויחפים, בלי גרוש. גולדה אקרמן התחבאה בעליית הגג ואף אחד לא ראה אותה.
אנחנו מחליטים לחפש את הרוצח של לוי יעקב. אנחנו משלמים כסף לגוי מסוים ואני מתנדבת ללכת איתו לחפש. אני מאוד חוששת שגם אני עלולה להיהרג. אני לא מסתכלת על זה בכלל. אבל כששואלים את השאלות הראשונות בדרך, הגויים מבינים שאנחנו מחפשים את התשובות על גורלו של לוי יעקב ומתחילים לירות עלינו. אני רצה לתוך כביש צדדי, ודרך שביל אחר חזרה לקורוב. כולנו מחליטים שלא נישאר: עלינו לעזוב לנצח את היישוב בן אלף השנים שלנו.
אנחנו נוסעים ללובלין שם ברל ריצר נותן לי קצת כסף ואני נוסעת ללודז', משתקעת שם עד 1946. אני מתחתנת שם ועוברת לגרמניה. אני נשארת שם עד 1948 ואז אנחנו עוברים לארץ ישראל ב-1948.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה