מאת: שמחה קלפרמן, פריז
ב-14 במאי 1941, בהיותי בצרפת, זומנתי למחנה המעבר פיטיבייה, לא הרחק מפריז, שם שהיתי שלושה עשר חודשים. ב-25 ביוני 1942 גורשתי משם, יחד עם עוד כמה אלפי יהודים נוספים, לאושוויץ.
נדחסנו בקרונות רכבת מטען עם קרונות סגורים לחלוטין בתנאים לא אנושיים. מאתיים איש נדחסו לקרון שנועד לכל היותר לשלושים איש. יכול להתאים. כך נתקענו יחד במשך ארבעה ימים ולילות, בלי אור, בלי מים ובלי אוויר. לפני היציאה הם הודיעו שאם אחד מאיתנו יהיה נעדר כולם יירו.
הגענו לאושוויץ ב-29 ביוני. כאשר הרכבת נעה באיטיות רבה עד שנעצרה, אנשי ס.ס. המתינו לנו והכו אותנו באלות על הראש.
ירדתי מהקרון כמו כולם, מוכה וזב דם.
כולנו נלקחנו למחנה ושכבנו בחוץ שלושה ימים ולילות, מתחת לשמים הפתוחים. הסלקציה החלה ביום השלישי. חלק גדול מהטרנספורט שלנו, צעירים ומבוגרים, נלקחו ישר למוות. מכיוון שהקרמטוריום לא היה מוכן, פשוט זרקו את האנשים לבורות, שפכו עליהם בבנזין ושרפו אותם. בין הנשארים, בינתיים, התקיימה סלקציה חדשה מדי יום שמיני, וכל מי שנפלה עליו עינו של רוצח ה-ס.ס. יועד למוות.
משעה שלוש לפנות בוקר ועד הלילה נאלצתי לבצע את העבודה הקשה ביותר, כמו נשיאת שקי מלט ומסילות ברזל כבדות. נאלצתי לעבוד מהר, "בריצה", והקנים של הרובים המשיכו לרדת כמו גשם על ראשינו. אם מישהו לא הצליח לעמוד בקצב ונפל, הוא נתפס על ידי הכלבים של ה-ס.ס., או נחנק בידית האת, כאשר שני רוצחים לחצו על צווארו וחנקו אותו עד שהאומלל מת.
בשובנו מהעבודה נאלצנו לשאת את המתים על כתפינו אל המשרפה. אנשים מתו על כל צעד ושעל, ובשיטות הסדיסטיות ביותר, בכל פעם שמצא חן בעיני הרוצחים להרוג. ומתי זה לא מצא חן בעיניהם? כמעט כל עונש הסתיים במוות. העונש העיקרי היה תמיד מכות. במהלך זה המוכה עצמו נאלץ לספור כל מכה. לעתים קרובות היה הרוצח תוקע את ראשו של האומלל בדלי מים כדי שיטבע. וכך הוא מת.
כשיצאנו, שוב נאלצנו לעמוד עירומים שעתיים בקור ולאחר מכן אספו אותנו בשורות של חמש ונאלצנו לצעוד בחזרה.
כשהגענו לצריף שלנו לא היו לנו בגדים או שמיכות, כי הכל הועבר לחיטוי. אז שכבנו שם כל הלילה עירומים וזקן הצריף והקאפו פתחו קצת את החלונות כדי לאוורר את המקום.
בשלוש לפנות בוקר קראו לנו החוצה והביאו עגלות עם חבילות הבגדים שלנו. הם קראו לכל אדם במספר ומי שפספס ולא שמע את שלו נהרג במקום.
ברגע שהצבא הסובייטי הגיע לאזור קרקוב והתקרב לאושוויץ, נשלחנו מהמחנה, היה זה ב-18 בינואר. הלכנו 14 ימים ולילות בלי אוכל או משהו לשתות. לאורך כל הדרך מונחות גופותיהם של חברינו המעונים והנופלים, של אלה שלא יכלו לשאת וכוחותיהם כשלו ואלה שנורו על הפרה הקלה ביותר - כמו להתכופף לקשור שרוך של נעל וכדומה.
חודשיים לפני השחרור זקן הבלוק הגרמני פתח לי את הראש עם מוט ברזל. לקחו אותי לבית החולים ורופא, מגורש רוסי, ניתח והציל אותי ממוות. ואז עם הסיכות והראש החבוש יצאתי מיד לעבודה, כי אם לא אעבוד, הרוצחים הנאצים ישלחו אותי למוות. הבריון של ה-ס.ס. שמח לראות אותי עם ראש חבוש ושיעשע את עצמו בהקשה עם המקל שלו, על הראש שלי. הסיכות נפתחו והפצע על הראש שלי נפתח שוב, דם ירד ממני והייתי צריך לברוח לעבודה ככה. כשהגעתי חזרה לצריף לאחר העבודה, הרופא אמר לי שהוא לא יכול לנתח שוב. הוא חבש את ראשי שוב למעלה. ולמרות שלא הייתי כשיר לחזור לעבודה שוב, הוא יעץ לי ללכת לעבוד במקום להישאר איתו, כי אני ממילא אסיים בקרוב. הלכתי לעבודה בכוחותיי האחרונים ובהדרגה ראשי החלים, פשוטו כמשמעו באמצעות ניסים.
בערך באותו זמן, בעמידה בתור למעט מרק מימי, ניגש אלי זקן הצריף ונתן לי אגרוף חזק בראש עם המרפק שלו. כשראה שלא נפלתי מהאגרוף שלו ושאני יכול לעמוד על הרגליים, הוא התחיל להעניש אותי ממש וקרא לקאפו הגרמני שלו שיבוא לעזור לו. הבחור הזה הפיל אותי ארצה, רקע על בטני ברגליים וחנק את הגרון שלי. אחרי זה הוא היכה אותי עם מוט על הראש והפנים. נשארתי שוכב מחוסר הכרה וכשהרוצחים הלכו, חברי לקחו אותי לתחנת הכביסה ושטפו ממני את הדם מתחת לברזים. כאשר חזרתי לעצמי, המילים הראשונות שלי לחברי היו "הם יכולים ללכת לגיהנום, אנחנו נחיה אחריהם, כי אנחנו חייבים לחיות!"
לתוכן העניינים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה