על כך סיפר קוטר, איכר מברוזוויגץ', שנשכר על ידי יהודי קורוב הנותרים כדי לעקוב אחר הטרנספורט היוצא ולברר מה עלה בגורלם. שמעתי זאת ממנו ב-1945, כשחזרתי לקורוב מרוסיה.
צ. צ. ג.
ביום האחרון של פסח, 1942, בשעה שתים עשרה בצהריים, התעורר הגטו הקטן לקול אזעקה פראית, שלא הייתה ידועה עד כה. כל יהודי הגטו התרכזו ברחוב. קבוצת ס.ס. גברים כינסו את התושבים האומללים של גטו קורוב והודיעו להם:
"בעוד חצי שעה תועברו לנלנצ'וב לעבודה. חולים, זקנים וילדים יסעו בקרונות, שכבר הוכנו מראש. אנחנו גם בני אדם, ומבינים את הקטגוריות האלו של אנשים שאינם יכולים ללכת. שהעולם לא יחשוב שאנחנו מתייחסים אליכם רע. אנחנו עושים זאת כדי שתוכלו להרוויח יותר ולחיות טוב יותר. אתם יכולים לקחת איתכם תכשיטים, מטבע חוץ, מעילי פרווה, מצעים ומזון למשך 24 שעות. מי שלא מגיע
למקום, או מנסה לברוח, יירה במקום".
האנשים שנאספו הקשיבו לפקודה בדממה ובמצב רוח של ערב המוות. הם לקחו במהירות את רכושם הזעום האחרון. הזקנים והחולים והסתדרו בשורות של חמשה. נראה שהם אפילו לא ראו איך הגרמנים נכנסו לתוך בתיהם, זורקים דברים בפראות, מחפשים וזורקים פסולת פעם נוספת בזמן שהם עברו על הרכוש של העניים.
בשורה הראשונה היו היהודים המכובדים עם בניהם, בנותיהם ונשותיהם. לא היו עגלות. כולם היו מותשים, הילדים היו מבועתים, נצמדים לאמהותיהם. בהגיעם לבית העלמין יוסקה אקרמן (החזן) ושלמה טבל וכנהאזר יצאו מהשורה והצהירו שהם מוכנים למות.
ירייה - והגופות נגררו הצידה. קצת הלאה יצאו מהשורה גם שתי נשים צעירות ויפות (פרדל לוין, בתו של נפתלי שרר ועוד אחת ששמה אינו ידוע). גורלן היה זהה. בשקט התהלוכה המשיכה הלאה. קצת בהמשך הדרך באשה בוביס נפלה: היא הובילה את אביה החולה שלא יכול היה ללכת מהר וגרמני שם לב שהילד שלה בוכה - ירייה אחת וזה נגמר.
עד אז כולם הבינו שזו הדרך האחרונה שלהם.
כשהיו עייפים ומותשים, הגיעו לבסוף לקונסקובולה, שם כולם נכלאו באסם.
הנוצרי שעקב אחרי השיירה והגיע כדי לפדות את מיכאל ושיינדל טננבוים (זלאטה), הביא להם מעט לחם ומים. כשהם התאוששו קצת, חלקם התחילו להאמין שהם הולכים לעבוד. קרן של תקווה זרחה בליבם שוב לרגע.
אבל כשקרני אור היום הראשונות האירו את כדור הארץ, הם הלכו הלאה בדרך לנלנצ'וב. שוב שמעו ירי, שוב גופות, ושוב נהדף העדר, בלי אוכל, בלי מנוחה. זיעה מהולה באבק זלגה במורד גופם התשוש. דויד נידרברג נפל. הוא ידע שכל תנועה עצמאית פירושה מוות, אבל רגליו הכואבות לא יכלו ללכת רחוק יותר.
כאשר הגיעו לבסוף לנלנצ'וב, חיכו להם עגלות מוכנות של סיד. היהודים נשארו עומדים. עכשיו הם הבינו שלעגו להם ושיקרו בגסות. רחש שקט עבר בקהל. ילדים התחילו לבכות. אבי ועוד כמה יהודים החלו להתפלל את תפילת הוידוי האחרון. כולם התחילו ללחוש את הוידוי. הגרמנים הכו אותם באלות ודחפו אותם לתוך הקרונות. כשהרכבת החלה לנוע האוויר נקרע בצרחת אוי פרועה, מוזרה ומפחידה.
הרכבת הגיעה לסוביבור בלילה עם מטען המתים שלה.
גופות המתים נשרפו עוד באותו הלילה. הרבה אחרי זה, האוויר היה סמיך בריח של גופות אדם שרופות. תושבי הכפרים בסביבה ראו את העשן השחור זמן רב. נהיה שקט, האוויר חזר לקדמותו, והאיכר חזר לקורוב בעגלתו.
עומדים מימין: יחיאל אייזמן, לייביש שטרן, אשתו קינה (צימרמן), אברהם צימרמן, צלבה צימרמן (ישראל)
יושבים מימין: אלקה אייזמן שטרן, פרנדל קינס (שטרן), שלמה נחמן צימרמן ורעייתו
מלבד פרנדל שמתה בארץ ישראל ומלכה בחיים, כולם נרצחו
לתוכן העניינים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה