בנימין וינריב, רמת גן, מתגורר בישראל מזה 18 שנה (מזכיר הארגון של יוצאי עירנו). מפי שרידי הפליטה המעטים מקורוב נודע לו, כי בת אחות אשתו (חיה) הסתתרה אצל נוצרים בקורוב. הורי הילדה נהרגו. יחס הנוצרים אל הילדה לא היה טוב המאכלים שקיבלה היו קליפות של תפוחי אדמה. מחבואה היה צר ודחוס כל כך שהקטנה יכלה רק לשבת בו. כתוצאה של היחס הזה נשארה הילדה בלתי מפותחת וחלשה. ניצולי הפליטה מקורוב העבירו את הילדה לבית יתומים יהודי בלובלין.
בני הזוג וינריב בישראל נקטו בכל האמצעים האפשריים והבלתי אפשריים להביא את הקטנה, נצר אחרון של משפחת גולדברג המסועפת (שלום, בנו של הרב), לארץ ישראל. בנימין ורעייתו ליפצ'ה וינריב אף השיגו בשנת 1947 תעודת עלייה מיוחדת עבור הילדה. הם עמדו בקשר תמידי עם הקטנה וכן עם מוריה, החליפו מכתבים איתה ועם הנהלת בית היתומים, שלחו גם מתנות בשביל כולם. מחנכי בית היתומים הבטיחו למשפ' וינריב לשלוח את הילדה לישראל לאחר שיגיעו המסמכים הדרושים. הכל היה מסודר בזמן ובאופן מתאים. עם זאת, ברגע האחרון ממש הילדה נמסרה לאחת ממחנכות בית היתומים אשר אימצה אותה רשמית. הילדה נשארה בפולין עד היום.
לא הועילו בקשות, מכתבים, הצעות לתשלום סכום הגון - הילדה לא הוחזרה. עד היום נמצאת הילדה בקשרים עם הדוד והדודה בישראל (כיום בת 13). היא כותבת להם מכתבים מקבלת מהם מכתבים ומתנות, אולם נשארת בפולין, מופרדת בעל כורחה.
* * *
חיה, בתו של שלום גולדברג, שנרצחה באכזריות על ידי פולנים יחד עם שני ילדיה הגדולים, ילדה את בתה סבצ'ה חודשיים שלושה לפני בואם של הרוסים, בשנת 1941. כאשר נאלצו להסתתר בשטחי העיר, בשדות וביערות, היא נאלצה למסור את התינוקת לגוי רספנד, סנדלר. הוא ואשתו היו חשוכי ילדים. האישה החזיקה את הילדה על מצע קרשים מעל הכיריים, והאכילה אותה קליפות תפוחי אדמה.
כשנכנסו הכוחות הרוסים וכמה יהודים מקורוב חזרו, הם גילו שהתינוקת של חיה נמצאת בביתו של רספנד. חיה טובה והרש קוטלר וכן לוי יעקובס, החלו לערוך בירורים על הילדה. הם הלכו אל אשתו של רספנד ואיימו עליה באומרם שהרוסים יהרגו אותם, אם לא יחזירו את הילדה היהודיה. האישה החזירה את הילדה ואמרה ליהודים שכאשר הלכה לכומר לווידוי, סיפרה לו שיש אצלה ילדה יהודיה. הכומר אמר שהיא צריכה לשמור על הילדה ולא לספר לאיש, כי הגרמנים יהרגו אותה יחד עם הילדה.
כשהיהודים לקחו את הילדה בחזרה, היא הייתה בת ארבע. רגליה התחברו זו לזו. היא יכלה רק לשבת. לוי יעקבס לקח את הילדה אליו, רחצו אותה כמה פעמים ביום, והזמינו רופא. הילדה התחילה לחזור לעצמה לאט לאט. היא הייתה בולעת בתיאבון לחם וכל מזון אחר שניתן לה, וחזרה לבריאותה. היהודים שהצילו אותה מסרו אותה לבית היתומים היהודי בלובלין, שהוקם על ידי זומרשטיין, הנציג היהודי בממשלת פולין.
הם סיפרו לי על הילד היחיד ששרד מהמשפחה המסועפת הזו. התחלנו להסתובב בטירוף. רצינו את השריד האחרון של המשפחה שלנו ולגדל אותה כילדתנו.
הגשנו בקשה למחלקת ההגירה לקבל סרטיפיקט. זה לא הלך כל כך טוב. בינתיים, בית היתומים הועבר לפטרולזה בשלזיה התחתית. הצלחנו למצוא את הכתובת, ושלחנו לילדה חבילות בגדים, שוקולד וצעצועים. מנהל בית היתומים שמר על קשר באופן קבוע, ואמר לנו שהילדה שמחה מאוד ומתפארת בפני הילדים האחרים על הדודים בפלסטינה.
כמו כן שלחנו חבילות שי לצוות ולמחנכים. הם שלחו לנו מכתב שבועי עם מידע על הילדה, ושאלו מדוע לא הגיעה תעודת ההגירה.
כעת עשינו מאמצים להשיג עבורה אישור נסיעה. המשרד הפולני בפלסטין הודיע לנו שהם ישלחו אותה מיד עם קבלת התעודה. דרשנו שמישהו ילווה את הילד, ונשלם את ההוצאות עבור שניהם - הדרישה הזו הייתה לשווא.
בחודש מרץ 1947 פגשנו אדם שאמר לנו שאם נשלם לו ארבע מאות דולר, נקבל את ההיתר בעוד חודשיים. מיד שילמנו את הכסף, ושלחנו מברק לבית היתומים בו הודענו להם שנשלח תעודה תוך חודשיים, וביקשנו להכין את הילדה לנסיעה. עד מהרה קיבלנו תשובה שציינה שהכל תקין ושהילדה רוקדת משמחה.
קיבלתי את התעודה בזמן טוב, ושילמתי את הארבע מאות דולר. יצאנו מדעתנו מרוב אושר, ביקשנו ממשרד ההגירה לשלוח את ההיתר לוורשה באמצעות מברק. הם עשו זאת, ושלחנו מברק לבית היתומים.
ציפינו למכתב בכל יום ממשרד פלסטין ורשה, המודיע לנו שהילדה עזבה. עם זאת, פתאום קיבלנו מכתב מאותו משרד שבו נאמר שבית היתומים מסר את הילדה. גילינו שבחודש מאי, כשההיתר כבר היה בפולין, אחת המחנכות אימצה את הילדה על שמה ועל שם בעלה. הם גולדה ופייבל ניידל, המתגוררים ברחוב מיודובה מספר 13, בדז'ירוניוב.
אם היינו נפגעים מפצצה, לא היינו אומללים יותר. כל כך הרבה עבודה, מאמץ, כסף, צער, תקווה. עד שהילדה חולצה מפולניה - ויהודי לא מוכן למסור אותה. כשהוסיפו חטא על פשע, תגובתם הייתה יהירה מאוד.
העברנו את העניין לפרופסור אלכסנדר זק ורעייתו, בוורשה (פרופסור זק היה אז סגן יו"ר יהדות פולין), שהשקיעו עבודה ודאגה רבה, וניסו לשכנע בטוב וגם איימו על ניידל ברע. גם יחזקאל וינברג, בנם של שלמה וחיה נחס מקורוב, נסע לדז'ירוניוב והציע לשלם להם כמה שירצו. אבל בני הזוג ניידל סירבו בעקשנות. אין לנו את הילדה.
הילדה כבר בת שלוש עשרה. אנחנו שולחים לה מתנות נפלאות. היא כותבת לנו מכתבי געגועים קורעי לב. היא יודעת הכל, ובכל זאת העולם נעול בפניה. נותרנו עם פצע גדול בלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה