חודש אב 1939. יהודים התהלכו ברחובות השטעטל, הביטו לשמיים, הרגישו כאילו יבוא אסון משם. זה היה ככה ביום רביעי וחמישי בערב. התחלנו לראות אנשים משוטטים בכבישים, על אופניים, ברגל, באוטו, גרנו לא רחוק מהכביש המהיר. כאן, כבר לא ישנו כמה לילות. הכל בבית היה ארוז במרתף שלנו, זה היה יום חמישי האחרון שבו גרנו תחת קורת הגג שלנו. איתנו בבית הייתה חמותי, אישה זקנה בת שישים ומשהו. בעלי ושתי ילדות. גולדה'לה שלי הייתה אז בת ארבע וחצי שנים יחד עם ילדה קטנה בת קצת יותר משלושה חודשים. אני עצמי הייתי אז כמו ילדה קטנה, למרות זאת, תכננתי תוכניות איך ומה לעשות. באותו יום חמישי בערב, בעלי ואני יצאנו דרך הדלת לראות מה קורה ברחוב. הכל היה חשוך גם הבתים לא היו מוארים, כי המשטרה פקדה לא להדליק שום אור. שמענו מאנשים שהגיעו מדמבלין ומפולאווי אל השכנים שלנו, הם אמרו שאיזורים מסוימים לידם הופצצו. אנשים מדמבלין עזבו לריקה, בדרך הם נורו על ידי מקלעים מתוך המטוסים. נכנסנו הביתה והתחלנו לחשוב מה לעשות. מחר היה יום שישי, לאן כדאי ללכת? לא ישנו באותו לילה, הכנו צרור והתחלנו להכין משהו לילדות, עגלה קטנה שהילדה תוכל לישון בה. בבוקר יצא בעלי, הרש, לכפר אל איכר בשביל לקנות סוס ועגלה, אבל כבר אף איכר לא רצה לסכן את עצמו או את סוסו. חיכיתי לו בקוצר רוח, הלבשתי את הילדות, היינו מוכנים לצאת לדרך עם ילדה בן שלושה חודשים. רציתי גם לדעת מה קורה עם אבא שלי בבית. רצתי לשם. בנוסף לאבי, החדר היה עמוס באנשים שברחו, קרובי משפחה. אמרתי להם:
- כולם צריכים לברוח. עזוב את העיר.
אבא שלי יצא איתי אל הסף להסתכל אל הרחוב. היה שחור מאנשים שנסעו, הלכו ורכבו. אבי שאל אותם:
– יהודים, לאן אתם הולכים?
– אנחנו יוצאים לדרך, לכל מקום שיש פינה ראויה נלך. כאן כבר אין מקום ליהודים.
אלה היו, כך נראה לי, יהודים מהעיר ראדום. הלכתי לבית של אחותי הגדולה. גם שם היו מלא אנשים. אמרתי לגיסי: "שמואל, למה אתה עדיין בבית? האנשים בורחים החוצה ויוצאים לעולם ואתה יושב כל כך רגוע?". זה היה בסביבות השעה שבע בבוקר. רצתי אל האיכר שבעלי הלך אליו ושאלתי אותו אם בעלי היה אצלו. אמר: "כן, הוא יצא לביתו". רצתי חזרה לביתי. היה קשה ללכת כי הרחובות היו עמוסים באנשים. כשנכנסתי הביתה, בעלי היה שם. לא היו לו סוס ועגלה כי אף איכר לא רצה לתת לו. אחי הצעיר, סאנה, הגיע איתו. לקחתי את הילדה הקטנה בזרועותיי ובעלי לקח את הילדה ביד ואחי דחף את העגלה הקטנה עם בגדים שתלבשנה הילדות. היה קשה מאוד ללכת ברחובות.
הלכתי ובכיתי. כבר אז הרגשתי את החורבן הגדול שהיה בפתח. פגשנו חבר טוב ברחוב, זה היה הרשל קליידמן, בעלה של פסל ז"ל. בעלי אמר לו:
– תראה, הרשל, איך היא בוכה.
אמר לו:
- היא יכולה לבכות. אנחנו לא מבינים כלום ממה שקורה לנו.
החמות הצילה מהשריפה - ספר חומש וכמה מחזורי תפילה
הלכנו הלאה בין השדות, קרוב יותר לכפר, אל מכר איכר פולני. נכנסנו. כבר היו שם חצי מאנשי העיירה. אני נשארתי עם הילדים והגברים עזבו כדי לחזור לעיר. שמענו רעש של מטוסים. החזקתי אז כוס קטנה והגשתי לפיה של ילדתי הקטנה. שמענו רעש חזק של פצצה שנפלה. מרב פחד נפלתי עם הילדות לרצפה. חלונות נפלו לתוך הבית. זה היה שלושה קילומטרים מהעיר. זה היה יום שישי בצהריים. אחרי זמן מה באו אנשים ואמרו שכל העיר בוערת. והיו גם הרבה קורבנות. הם קוננו ובכו. בעלי הגיע מיד עם אמו. הוא נשא חלק מבגדי אמו וחמותי נשאה בתוך אגן מים כמה מחזורים ואת החומש שלה והסידור שבו השתמשה מדי יום לתפילה. הם הגיעו לכפר עם זה, אבל לפחות הם היו בחיים. מאוחר יותר הגיעו אבי, אחותי ובנה הקטן ואחי סאנה. מיד התחלנו ללכת נושאים ביד מקל. היה לי מאוד קשה ללכת עם הילדה בזרועותיי. בדרך פגשנו על הכביש את מאניס בנו של לייזר עם אמו הזקנה, שרה'לה לייזר. כשהוא ראה אותי, הוא אמר:
– קחי את המקל שלי ואני אוביל את אמי בזרוע. יהיה לך קל יותר ללכת עם המקל.
המגפיים נלקחו מהגברים
כך, הלכנו לכפר אחר. רצינו להיות רחוקים יותר, אבל מי ידע איפה זה טוב? הגענו לכפר לביתו של איכר בלילה. נשכבנו על האדמה הקשה, שבורים, כאילו שוטטנו ימים ארוכים. מוקדם מאוד בבוקר שמענו את המטוסים טסים ומפציצים את הכפרים, השדות, בזמן שהצבא הפולני צועד דרך קורוב, חונה בחוצות העיר. קורוב הייתה כמעט התבוסה הראשונה. באותו יום, ההפצצות היו כבדות מסביב למקום בו שהינו. האיכרים גנבו מיד את כל מה שהבאנו. הבגדים שהורדנו בלילה נלקחו מיד. כאשר הילדה הקטנה שלי בשקה התעוררה והייתי צריכה להלביש אותה, כבר לא ראיתי את הבגדים שלה. עטפתי אותה בכל דבר שיכולתי. הם לקחו את המגפיים מהגברים והם הלכו יחפים. הבגדים של אחי סאנה, שגם הם היו אצל אותו איכר, נלקחו. איכרים מכפרים אחרים הגיעו באותו יום ואמרו שאסור ליהודים להיות בכפרים, עליהם ללכת רחוק יותר. התחלנו ללכת רחוק יותר. ההמונים עברו מכפר אחד למשנהו. אלה היו הימים הראשונים. החיילים הפולנים התרוצצו רעבים ומפוחדים. הם אמרו שיורים בחיילים ביערות. החיילים שלהם שכבו כמו עלי תירס חתוכים. הגרמנים שוב הפציצו ואני נאלצתי לשכב מתחת לשיחים, להתחבא עם הילדה הקטנטנה וראיתי שמסביב הכל בוער. הרש שלי שכב לא רחוק ממני עם הילדה השניה שלנו, וכל הזמן הרים את ראשו, שואל אם אנחנו עדיין בחיים. הייתי מכוסה בזיעה קרה. כך כמה זמן הם לא הפציצו בלילה. אכלנו משהו בלילה. ואז כבר לא היה לחם.
כל נדרי בצריף. הרחק בוונבולניצה
מספר ימים לאחר מכן, הגיעו השדים. עבור היהודים, האוויר הדיף מיד ריח של גיהנום. אנשים רצו לכל מקום שהם יכולים. הצעירים יצאו מיד לדרך, מהכפרים לרוסיה. ביום כיפור התפללנו בכפר, קראנו יחד, מנין של יהודים. גוי סיפק חדר קטן לתפילה. העיר כולה נשרפה וכן בית הכנסת היפה והמפואר. נשרף בית המדרש וגם ספרי התורה. היהודים פחדו להיכנס לעיר, להראות בפני הגרמנים. הנוצרים שהגיעו לכפר אמרו שהגרמנים בוזזים את המרתפים היהודים שבהם קברו היהודים דברים. עובדי יום הגיעו מחוצות קורוב והראו להם היכן נמצאים הדברים. הם והגרמנים שדדו את כל מה שמצאו. יהודים הלכו באמצע הלילה והוציאו דברים, אם יכלו. גם בעלי, אבי ואחי הלכו למרתף שלנו באמצע הלילה כדי לראות אם אולי לא הכל נשרף. ואז, בעלי ראה נערים גויים באים עם הגרמנים ומראים להם את המרתף שלנו. הם התקרבו אליו אך לא הצליחו לגלות כיצד להיכנס. בבוקר, בעלי ואבי שכרו איכרים ובלילה הם נכנסו ביחד למרתף והביאו את כל מה שהם הצליחו לקחת איתם לכפר. עם זאת, פחדנו להיות בכפר עם שני סוגים של אויבים: האיכרים והנאצים. יצאנו לכפר וונבולניצה. קיבלנו חדר מהשוחט של העיר. במקביל נכנסו הגרמנים לכפרים, חיפשו יהודים, לקחו אותם לעבודה. אבי ואחי, בלי המגפיים, הגיעו מהכפר לוונבולניצה. שם קיבלו חדר דרך יענקל שרול'קה רימר – עם יהודי, מוביל מים. מחצית מיהודי השטעטל של קורוב כבר היו בוונבולניצה. בערב סוכות ברכנו על הנרות בסוכה. השוחט ומשפחתו חגגו את החג כפי שציווה האל. חיינו שוב קצת. כאן, עדיין יכולנו לזמן מה לחגוג את השבת, ללכת לתפילה, לסחור בסכום קטן, אם כי כבר בפחד.
חלק מהמשפחה עוזבת לרוסיה
קורוב נשרפה. רק יידל הרש בן לייביש נשאר בבניין לבנים. הוא גר שם עם משפחתו. כמו כן, יענקל פיינשמידט שגר על יד השוק החדש. נשארו שם כמה בתים וכמה מרתפים שלא נשרפו, ואנשים חזרו לחיות בתוכם.
תקף אותנו חורף קשה. יהודים פוזרו בערים ובשטעטלך. הילדים נשלחו למשפחות בכל מקום בו היה להם מישהו. יענקל ויינריב עזב עם משפחתו אל בתו. אנשים החלו לפחד מנסיעות ויציאה. כל יום היו גזירות חדשות. יהודים נתפסו, יהודים הוכו, זקנים נחתכו. גברים, הם חיפשו רק גברים, אז הפכו את כולם לאיכרים. בעיירה וונבולניצה אמרו שכאן זה גן עדן: יש מעט מסחר, הם יכולים לקנות הכל. הם מוכרים פריט בסתר וחיים. זה היה רע בערים הגדולות יותר כמו ורשה. הם נלחמו שם יותר זמן. הם הפציצו. אנשים רבים נפלו. הם ביקשו מהגרמנים להיכנס, פשוט כדי לסיים את ההפצצה. לא היה שם אוכל. אנשים מתו מרעב. כשנכנסו הגרמנים התחילו לברוח גם מורשה. צעירים ברחו לרוסיה. אחי, חיים, היה אז בורשה, ברח והגיע לוונבולניצה. הוא לקח את אבי, שתי אחיות נשואות עם שני ילדים קטנים ואחות נשואה שלישית, חוה'לה, אחי הצעיר סאנה, בת דוד ומשפחתה, רבקה בת ישעיה יוסף ושישה ילדיה. הם שכרו בשקט בעל עגלה. זה היה חורף והיה כפור גדול. הם נסעו אל הגבול הרוסי.
בעלי ובנותי הלכו איתם קצת, הם התנשקו ונפרדו. חשבתי: מי יודע אם נתראה שוב. באותו יום לקחתי את מקום המגורים של אבי. השארנו את הסחורה במרתף לבנים של השוחט. לאחר מכן הגרמנים בזזו ולקחו את הרכוש שלמענו עמלו ועבדו היהודים.
קול תופים בעיר: גזרות חדשות
הם חטפו אנשים לעבודה. אי אפשר היה אפילו לצאת במקרים שבהם היה צורך ברופא. אפשר היה רק לצעוק לאלוהים. בלילה התרוצצו הגרמנים, לקחו יהודים מהבתים וגירשו אותם.
הקיץ הגיע. קול תופים נשמע ברחוב. איכר זקן עמד עם תוף, היכה בו וקרא בפולנית:
– כל היהודים חייבים ללכת לעבודה! מי שלא ילך וימצא בבית יירה!
כל הגברים מכל השטעטל התייצבו במרכז השוק. כמה גרמנים עם רובים על הגב שלחו את היהודים לעבודות פרך מחוץ לעיר, שברו אבנים, עבדו בשדות. הם נבעטו והוכו תוך כדי עבודה, נאמר להם לרוץ על ההרים. את אלה שלא מצאו חן בעיני הגרמנים באופן כלשהו, הם הרגו. בבית, הנשים נכנעו לפחד, רצו לחיות כדי לראות את בעליהן חוזרים בחיים כאשר יחזרו הביתה מהעבודה. לא היינו בטוחים גם בלילה. הקשבנו לכל רעש מהרחוב, לכל תנועה. כל הזמן רעדנו. קולות המגפיים הגרמניים בחדר המדרגות עשו לנו חורים בליבנו.
כך חיינו במשך חודשים: חוטפים מכות, בעיטות, מסיעים יהודים מעיר לעיר. העיר הראשונה לכפרות הייתה פולאווי. העיר למעשה לא נשרפה לחלוטין, כך שכל היהודים שהיו בה, הותקפו על ידי הגרמנים בלילה. הם גורשו לרחובות עירומים למחצה. הם הוכו בשוטים. הגרמנים מיקמו את עצמם בשתי שורות והיהודים נאלצו לעבור ביניהם. כל אחד מהגרמנים משך, היכה, בעט ועשה מה שהוא רוצה לעשות, מה שהכי נעים לו. הם אמרו ליהודים שיש להם את הזכות לעשות להם הכל, אפילו להרוג אותם כמו כלבים. היהודים עברו וחזרו, הוכו, ונבזזו. הם ברחו לאן שרגליהם נשאו אותם. רובם הגיעו למעשה לוונבולניצה, שם היינו, כי למקום הזה היה מוניטין של מקום שקט יותר מערים אחרות. כאן היה פקיד, גרמני מפולין. אף אחד לא הכיר אותו. בתחילה מנע מהרוצחים שהגיעו לרדוף את היהודים. זה לא התאים לו כי קודם לכן הוא חי טוב עם היהודים. כל זה היה בשנת 1940. בשנת 1941 זימנו הגרמנים את יהודי העיר הנכבדים ואמרו להם להקים יודנראט. גהינום חדש התחיל. היודנראט קיבלו פתק שנשלח מדי יום: כמה יהודים צריך לשלוח לעבודה. זה נעשה גרוע יותר עבור אלה שהיו חסרי בית. הם נלקחו לעבודה, נשלחו הרחק מהעיר. לאדם הייתה צריכה להיות פרוטקציה. אם מישהו הסתתר ונתפס, המשפחה נשלחה מהשטעטל, חזרה לשטעטל המקורי שלה.
יום אחד כינס ראש העיר את היהודים ונשא בפניהם נאום. הילדות, אני וחמותי היינו אז לבד. בעלי היה רחוק בקורוב. כל היהודים, נשים וילדים, נאספו יחד. ראש העיר הודיע:
– על כל היהודים שהגיעו לעיירה, לחזור לעיירה שלהם תוך כמה ימים.
עוד גזירות: יהודים לא יוכלו לסחור ולא להחזיק סחורות. התחילה בהלה. היה לנו מלאי של בד במרתף של השוחט, שבביתו גרנו קודם לכן. השארנו חצי מהסחורה וארזנו חצי בשקים אותם החבאנו. הגרמנים הגיעו למרתף והוציאו החוצה את הסחורה שהייתה מונחת שם ולא הוחבאה. הם חיפשו את הבעלים. אף אחד לא ענה. ידעתי שיש איום בעונש חמור. היה לי טעם מר בפה. נאלצתי לעזוב את העיר. הם לקחו את הסחורה. זה היה מעט מהדברים. הם באו להגיד לי שהשוחט נאלץ לעזוב את ביתו כי הבית לא שייך לו, אלא לנוצרי והשוחט ומשפחתו נאלצו לעזוב באותו יום. שם, בביתו, היה לי את מעט הרכוש שלי בחיים. הרש שלי לא חזר. שלחתי הודעה לבעלי, דרך נוצרי, שעליו לשלוח איכר כדי שאוכל להוציא מהמחבוא את הסחורה בלילה. היינו צריכים לעשות זאת באמצע הלילה כי ראש העיר גר לא רחוק משם. גם הצריפים של הגרמנים היו שם. הם עמדו על המשמר כל הלילה. בדקתי וראיתי שאי אפשר, שעגלה תבוא לכאן בלילות ותיקח את הסחורה. רצתי לכביש, הבנתי שהאיכר שנשלח צריך להגיע. הוא אכן הגיע. אמרתי לו שהוא צריך לחזור הביתה כי זה בלתי אפשרי לעבור. חזרתי לשוחט. התייעצנו והחלטנו שקודם כל אני צריכה לקחת את הסחורה למקום שבו אני גרה עכשיו. באמצע הלילה העברנו, שישה אנשים, את הסחורה. כעבור מספר ימים נשלחה אלי הוראה שעלי לעזוב את השטעטל. מיד שלחתי הודעה לבעלי בקורוב. הוא היה עם פרל בתו של שלמה שלנו. הם גרו במרתף של שלמה. הוא שלח איכר באמצע הלילה. הוא חיכה מחוץ לעיר ואחת מאחיותיו של הרש באה איתו, היא נכנסה לעיר עם עלות השחר וקראה לי. כמעט לא ישנתי. כששמעתי אותה קוראת, תפסתי את הילדות הישנות והלכתי. אחיו של בעלי, דויד, גר בכפר פוליחוב, ליד דמבה. הוא הביא אותנו להתארח אצלו בכפר. היינו שם כמה שבועות. גרמנים הגיעו ליער מדי יום לחפש עצים בקרב האיכרים שלקחו אותו מהיער. כשמצאו עצים טריים שנלקחו מהיער, הם הכו את האיכרים בשוט גומי. לילה אחד, כאשר ישנו, באו פרחחים גויים מהכפר והיכו על השמשות ועל חלונות הראווה בחנויות. הזכוכית נפלה לתוך מיטותינו ופצעה את הילדות. לאן נוכל ללכת עכשיו? פחדנו להיות בכפר הזה. בבוקר חזרנו מיד לקורוב, לוולוול גינזבורג. הוא התגורר בשדה עם שמואל חניסמן בבית ליד הגמינה. סמכנו עליהם כי בחורף הקודם הם שהו איתנו כמה שבועות. רוצחים מוזרים הגיעו לקורוב. הֵם הוציאו אנשים באמצע הלילה, זרקו אותם לשלג והיכו אותם למוות. היו אז אולי עשרה יהודים בסך הכל בקורוב. אני חושבת שיעקב לייזר שלנו היה קורבן של האנשים האלימים האלה, הוא מת בלובלין לאחר המכות. שמואל וולוול הגיעו לוונבולניצה באותו חורף נורא. לא היה להם איפה להיות. גם הרש שלי פגש את משה נויימרק לילה אחד והכניס אלינו הביתה. כל זה היה בחורף הראשון למלחמה. בשבת אחת הרש היה ברחוב בוונבולניצה, סיפרו לו שהרוצחים מקורוב הגיעו לבית המדרש. כל היהודים עזבו את העיר. אבל הרש שלי הכניס אלינו הביתה את מאניס לייזר שהיה אז איתנו. הם הכו את מי שהיה בבית המדרש במכות קטלניות, וכן את הרב מוונבולניצה - יהודי, חכם, צדיק. הבריונים חתכו את זקנו הלבן כשלג והארוך, פצעו גם את סנטרו. מאוחר יותר, הוא שכב במיטה במשך שבועות רבים. הדברים החמירו עוד יותר. היינו אז עם שמואל כמה ימים. זה היה בשנת 1940.
חזרה לקורוב. במרתף, אבל בבית...
הם החלו לחטוף גברים, ליצור מחנות ולגרש לשם. ישנו עם הילדות על הרצפה בלילה. שמענו צעקות בחוץ. אסתר, אשתו של יעקב ישראל, דודתו של הרש שלי, צעקה:
– הרש, ברח!
הרש, שמואל, ולוול ובניהם בקושי יצאו בחיים. הם נכנסו לאנשהו לתוך השיחים. יחזקאל בן שלמה שלנו הגיע אז מלובלין, הוא גם נתפס וגורש. אני לא יודעת לאן. מאוחר יותר, בלילה, חזרו כמה גברים, גם לייבל שוחט הגיע, הוא הוסתר. הוא ומשפחתו התגוררו במרתף של שלום הרב. ישבנו בביתו של שמואל ולא ידעתי מה קרה להרש. כולם חזרו, אבל הם תפסו את משה'לה בנו של ולוול (גינזבורג). הרש חזר בבוקר. הוא סיפר שנסע לכפר סימיב וישן באורווה על ערמת חציר. שם שמע את קולו של משה של בלומה'לה, שם הוא כבר הסתתר. הם היו ביחד יום ולילה. חזרנו לוונבולניצה כי שם היה שקט יותר. הצלנו כמה סחורות לקחת איתנו לקורוב, כי ראינו שהיהודים מתחילים לחזור לקורוב. "סידרנו" את עצמנו במרתף, לבנות קצת בית מחדש. היה לו ריח של בית - אם כי שרוף, צלוי, עם מעט מאוד יהודים. נשאנו, מתחת לבגדינו, על גופנו העירום, פיסות סחורה, הלכנו 12 קילומטרים לשם ובחזרה. השארנו סחורה טיפין טיפין אצל הכומר של העיר, ואצל נוצרים אחרים. זה נמשך מספר שבועות. החלטנו להקים בית קטן במקום שבו גרנו בעבר, אשר נשרף. יצאתי לכפר, קניתי דוכן, הצגנו את הבדים. הסתדרנו יפה בכפר כי בעיר לא העזנו להראות שאנחנו בונים בית. לא אפשרו בנייה בעיר, אבל המקום שבו גרנו אז לא נראה כמו העיר. כשנגמרו העצים, לקחנו עשרה איכרים ובבת אחת הבאנו את העצים והנחנו אותם. קיבלנו את אישורו של שופט הכפר. הנוצרים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו משוגעים. הם ידעו והרגישו שכבר אין לנו מקום שם. עם זאת, היו שמועות שרוסיה לא תיתן לגרמנים ללכת רחוק יותר. במקביל קיבלתי מכתב ממשפחתי באוקראינה שהם רוצים לחזור. הנענו את כולם מלחזור. ראינו שיש מרירות וחשדות בקרב הנאצים. כתבתי לאבי שאני מקימה בית. אז, הם חשבו שהמצב שלנו טוב. יש לי את זה על המצפון. אולי הם היו שורדים בפולין. אבל מי יודע? כשבנינו את הבית, זה היה קצת יותר קל כי היה מאוד קשה לשוטט עם הילדות. עכשיו היינו עם הילדות תחת קורת גג אחת עם אמא של בעלי. היה לנו חדר אחד. כמובן, בגלל שלא יכולנו לעשות הכול כל כך מהר, חיינו הרבה זמן בלי דלתות ובלי חלונות.
לאנשי היודנראט היו משרתים . . .
עם הזמן הוקם בקורוב יודנראט. הקבוצה הפכה גדולה יותר. נשארו בית הלבנים של יענקל ויינריב ושמחה'לה שאול. היו כמה בתים קטנים ברחוב. יצחק מבית התה גר בבית הלבנים של יענקל ויינריב. אשתו הייתה מרים, בתו של חיים ניסנבוים. אחותה, לאה, גרה איתם. היודנראט היה לידם בביתו של שמחה'לה שאול. אני זוכרת רק את דוד ויצחק, גם הם גרו איפשהו שם. היודנראט כלל שישה יהודים שעבדו והובילו את השטעטל בראשם. כמה יהודים עבדו איתם בסתר. הם יכלו לייעץ להם איך וממי לקבל עוד כסף, את מי לשלוח לעבודה ואת מי לגרש כשהגרמנים יבואו ויצטרכו אנשים. אני זוכרת שכאשר בנינו את הבית, ישבתי בפנים ביום כפור, עדיין בלי חלונות, קר, לא מחומם. הרש לא היה בבית. הוא היה בכפר; הלך למכור משהו כדי להביא משהו לאכול הביתה. אז לא היה לי כסף בבית. שני יהודים נכנסו; האחד היה בחור צעיר, לבוש כאילו אין ימים מרים בארץ. השני, אני חושבת שהוא היה פקיד שלהם. פעם הוא היה חבר טוב של אריה שלי. הגיע גם גרמני גבוה עם צעקה מהדהדת. הם צחקו. אני, מפוחדת כשראיתי את האורחים (הילדות היו במיטה), שאלתי אותם:
- מה אתם רוצים?
הם אמרו וצחקו שאני חייבת ברגע זה לתת להם מאה זלוטי. שאלתי למה. אמרו שזה בגלל שלא באתי לדווח שאני בונה בית. אמרתי להם והתחננתי בפני היהודים:
– הרש שלי לא כאן עכשיו, אני לבד.
הם אמרו שיורידו את הדלתות. אמרתי להם שיש כפור בחוץ, אבל הם מיד לקחו את הדלתות. גם היהודי השני, שהגיע איתם, היה מכר. פעם אכלנו ושתינו ובילינו יחד, אבל עכשיו הוא לא זכר כלום. אולי שום דבר באופן כללי לא הפריע לו, שכן הוא הפך מיד לאחד מהם. הם הורידו את הדלתות והלכו. רצתי אחריהם ואמרתי שנהיה קפואים בלילה, אבל הגרמני הסתובב והתחיל לזרוק עלי אבנים.
העשירים שילמו שוחד... שוטרים יהודים. . .
כל יום היה חשוך כמו היום הבא. חיינו מהסחורה שעדיין הייתה לנו והחלפנו בסתר עם איכר בכמה תפוחי אדמה, סוכר, קמח. אבל זה לא נמשך זמן רב. ניתנה הוראה שאסור ליהודי לעזוב את העיר. מי שיימצא מחוץ לעיר יירו בו. היודנראט הכין אישור יציאה לכמה צעירים. שלמה מרדכי קורונה היה יהודי בשנות השישים לחייו. הוא נשלח גם עם הצעירים. שלמה מרדכי קורונה, דודי, שתמיד היה יהודי חולמני, מנומנם. הוא נלקח עם הקבוצה. כולם צחקו ממנו. כאשר לקחו אותו לפולקסדויטשה האוקראיני, הם הרגו אותו, רצחו אותו לאט לאט. הצעירים ראו הכל והיו צריכים לשתוק. בתו ואשתו הלכו ליודנראט, בכו וצעקו. הם צחקו ממנה. הצעירים חזרו אז, רק שלמה מרדכי היה קורבן. העשירים עדיין הצליחו לקנות את דרכם החוצה עם שוחד של כסף. באותו זמן הוקמה המשטרה היהודית. צעירים יהודים הופיעו מרצון. הם לבשו בגדים מיוחדים עם אלות או שוטים בידיהם. כך הם הלכו לבצע את עבודתם. כשהגיעו הגרמנים ליודנראט עם פקודה לקחת יהודים לעבודה, הם יצאו לרחוב ותפסו יהודים, הורו להם להתלוות אליהם, מכים ומושכים אותם למשרד. בנוסף, ליוו אותם שוטרים פולנים או גרמנים. פעם חמותי הייתה חולה והיינו זקוקים לכסף. עמדתי בבית עם הרש וכמה נוצרים ומכרתי להם סחורה. שוטר יהודי נכנס ביחד עם גרמני. אמרתי ליהודי שהוא מצער אותי. הוא אמר לגרמני:
– קח את בעלה, הוא עובד טוב.
לקחו אותו ליער כדי לחפור ולחצוב אבנים. שם הוא היה עד לקשיים: גברים קטנים, חלשים נשאו משאות כבדים בצורה לא טבעית. הרש פגש שם את בנו של דוד מכל, אדם חלש. הרש ניגש לעזור לו כשהגרמני לא הסתכל, הוא תפס מידיו את סלי החול. אחרת, השני לא היה חוזר הביתה בחיים. בלילה נתנו להם לחזור הביתה. הוא אמר:
– משוחרר, תתכונן לחזור הביתה. גרמני ניגש, סטר לו בפניו וצעק לעברו. "למה הוא לא בירך אותו?" הוא הסיר את כובעו בברכה. הגרמני צעק ונתן לו סטירה נוספת:
"אתה לא חבר שלי כדי שתוכל לברך אותי לשלום!"
רשעות גרמנית מדביקה גם כמה יהודים. . .
בשנת 1940 החלו הרוצחים הגרמנים להטיל מסים על ערים ועל עיירות. המשפחות אספו כסף והיהודים נותרו לבדם. מאוחר יותר יצרו היהודים ביודנראט קטגוריות. אנחנו, למשל, היינו בקטגוריה הראשונה, גבירים. הייתה ישיבה וכך העריכו אותנו. הוציאו כסף מהעניים ומהעשירים, ממי שהיה לו אפילו פרוטה. כשהודיעו לי כמה הם דורשים, הייתי צריכה לשלוח אותו מיד, אם לא – היו באים עם המשטרה ולוקחים את הרש וכולאים אותו בכלא קורוב.
באחת השבתות, בזמן כפור, הרש רחץ את עצמו, הילדות היו במיטה, חמותי הייתה חולה. מישהו דפק בדלת. רצתי החוצה לבושה למחצה כדי לפתוח אותו. נער צעיר שהיה פעם שכן שלי, נכנס עם שוטר מריר והוא צעק:
– קוטלאץ'! בוא איתי!
- לאן?
- אתה כבר תראה. אתה לא תהיה לבד!
מיד לבשתי צעיף והלכתי אחריו. קבוצות קטנות עמדו בחוץ, דיברנו ואף אחד לא ידע לאן הם לוקחים אותם. הם הובילו אותם והכניסו אותם לכלא. חזרתי ופגשתי את חברי המועצה היהודיים. הם כנראה הלכו לאנשהו כדי לזלול ולהשתכר עם אויבי היהודים. עצרתי אחד ושאלתי אותו למה לוקחים את הגברים. הוא לא ידע - שלח אותי לאחד אחר מהיודנראט. השני היה לבוש מאוד אלגנטי, חם, ממש מחוץ לביתו, אחרי ששתה כמות של שנאפס. הוא היה מתנשא וראה את עצמו כחכם גדול. אמרתי לו:
- האם אתה רוצה כסף? - אתה צריך להגיד לי עכשיו כמה עלי לתת?
הוא אמר לי את סכום הכסף. נהיה לי קר.
- לא פחות?
– אני יודע שהרש שלך לא יתן, אז שישב ויקפא שם. אבל את לא טיפשה, את יודעת שזה לא יעזור לו, אז שלמי.
שעשועים גרמניים
זה היה סכום כסף גדול. אז גם לא הייתה דרך להרוויח כסף. הלכנו בלילה להוציא את הכסף והם שחררו את הרש שלי. אותו יום גרם לי לחלות, התקררתי קשות ושכבתי כמה שבועות במחלה קשה. לא היה רופא מקומי, רק רופא פולני מהרובישוב. הוא לא ביקר יהודים. אבל הרש הצליח להביא אותו. הוא אמר שאני חייבת לנסוע ללובלין כי אין לו תרופות. נלקחתי ללובלין בסתר. רופא בדק אותי שם ושכבתי בבית של בן דוד שלי כמה ימים. היו שם הרבה יהודים מקורוב שבאו לבקר אותי. פייסל ובעלה וכן שרה'לה טייטלבוים, ברוך של הינדה. הם גרו בלובלין. ברוך הגיע אז מאוקראינה. הוא מסר לי ברכות מאבי ואחותי. הוא תיאר כמה רע שם, צפוף, אין לאן ללכת. הוא חזר ללובלין ונכנס לגיהנום. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הקרובים אליי, המשפחה שלי. אחר כך התחילו לקחת את הסחורה והחלו הלשנות. חזרתי הביתה לקורוב, חצי בריאה. בחזרה למהומה של חטיפות, מכות, הסתרה, גירוש. זאת הייתה שנת 1941. באמצע החורף, כפור גדול, שלג קשה וכבד. באמצע הלילה לקחו יהודים לנקות את השלג מהכבישים. לדחוף מכוניות גדולות וכבדות שהיו קפואות. בעבודה, הם הוכו, נבעטו, גברים הפכו לנכים. הם לקחו את הרש ויהודים אחרים לנקות את השלג בכביש המהיר לורשה. הם ניקו כל היום. גרמנים עמדו מעליהם והכו אותם. לאחר העבודה אמרו להם הגרמנים:
– אז, עכשיו אתה חייב לרוץ! אנחנו נשב באוטו ואתה תברח!
הם רצו כך מבז'וזובה גאץ' עד למרקושוב. לרוץ חמישה קילומטרים אחרי יום עבודה כה קשה והאוטו נסע אפילו מהר יותר, איך הגברים יכלו לרוץ? היהודים הגיעו הביתה מאוחר מאוד בלילה.
שוב שמענו צרחות ויריות; הגרמנים היכו אנשים ובזזו. מירל של מרים גרה לא רחוק מאיתנו. הם גם הקימו מעט קורת גג מעל ראשם, שתחתיו הם חוסים מפני הכפור. הייתה להם חנות קטנטנה עם אביזרי נעליים. הגרמנים נכנסו בלילה, הכו, ירו ושברו את הסחורה והשליכו אותה אל השלג.
לילה אחד, הילדות ואני ישנו, הרש ישב עם יהודי שהצלנו ממחנה קונסקובולה ושיחק איתו קלפים. פתאום מישהו דפק. תפתח את הדלת? בדיוק אז הייתה בבית מעט סחורה, שהוחבאה במיטות הילדות שבהן ישנו. מיד קיבלתי החלטה לצאת מהמיטה. ידעתי שהם מחפשים גברים יותר מנשים. עניתי. נכנסו שני גרמנים מעט שיכורים. ביקשתי מהם לדבר בשקט כי הילדות ישנו. במהלך הזמן הזה, החביאו הגברים את הקלפים מכיוון שאסור היה לשחק בקלפים. בלבי ביקשתי מאלוהים רחמים, שלא יפעילו את כוחם לעשות משהו רע למי שימצאו כאן בבית. הם הלכו מיד למיטות בהן ישנו הילדות. רצתי אליהם וביקשתי מהם לדבר בשקט. הם ענו שאני מדברת יותר חזק מהם. הם השאירו את הילדות והלכו אל הגברים, שאלו מי הם. הרש אמר שהוא הבעלים של הבית. האיש השני נשאר לשבת בפחד גדול. הוא ידע את האיום עלינו, הוא קם, הלך לגרמנים וניסה להגן על עצמו. הוא דיבר גרמנית טוב. הגרמנים לקחו אותו איתם ועזבו. פחדנו מאוד ומיד רצנו אחריו וראינו מה קרה. הגרמנים רק לקחו את נעליו הטובות, היכו אותו קשות ושלחו אותו בחזרה לקונסקובולה. לאחרונה, הם היו נכנסים לעתים קרובות לבתים בלילות, מוציאים את הנערות היפות והצעירות ממיטותיהן ומארחים אותן בגסות רבה, לועגים וצוחקים עליהן. הם לא הורשו לקיים כל קשר עם נשים יהודיות. לא נעים לכתוב על האכזריות והטריקים המכוערים שלהם.
קריאת המגילה ורעשנים. המן הרשע כבר כאן!
פעם אחת הם נכנסו לבית שבו התגוררו כמה משפחות. אנשים מבוגרים וחסידים. שלמה של תבל, שעיה אלטמן שלנו. חיו שם גם זוג צעיר וכמה בנות. הם האירו את מיטותיהם במנורות חשמל. כשראו צעירה עם גבר, הורו להם לקיים יחסי מין מולם בעודם עומדים ליד המיטה; אם לא כולם היו נורים. היהודים שלנו נאלצו לסבול עוולות מרות כאלה. למי נוכל לפנות? להוקיע אותם בפני מנהיגיהם? להוקיע את הפרה לעגל? או העגל לפרה? כולם היו אותם רוצחים אכזריים.
כשהקמנו את ביתנו מחדש, הוא עמד על גבעה. כבר לא היה בית. חתנו של מנדל זנבול בלכר גר עם שבעת ילדיו, גדולים וקטנטנים. אדל הרש של לייבוש, גר גם הוא בביתו הישן בצד השני ואברהמלה מלאך ומשפחתו. הם התפללו שם. לחונן קפלן ולמשפחתו הייתה שם מאפייה וגרו שם, לא גרו, אבל בכו, אפשר לומר. בלי רצפה הכל בחדר אחד. קירות כהים, מיטות ממוסמרות מלוחות. גם ברוכה של טבלה ובעלה אברהם משה היו מבקרים שם. הרב אלתר ברגרמן תמיד ישב שם. בפורים האחרון הלכתי לשם להקשיב לקריאת המגילה. היהודים עדיין יצרו רעשנים. איפשהו, ילד קטן היה בפינה ושקשק ברעשן. יהודים מחצו את המן ברגליהם, אך עדיין לא הבינו מה שהמן אחר, גרוע יותר, מכין לנו. באמצע תפילת מנחה מעריב נכנסו כמה מלאכי חבלה. אנשי הקהילה יצאו דרך החלונות והתחבאו. אז הם לקחו את אברהם'לה החתן של מלכה, בחור צעיר למדן גדול, צעיר גבוה, עם פאות ארוכות, לבן מבהלה. בחוץ היה חשוך לגמרי. הם החלו לרדוף אחריו בחצר, תפסו אותו והכריחו אותו ללכת על ארבע. כאשר הם לא היו מרוצים מאיך שהוא נע על ארבע, הם בעטו בו ברגליהם. הוא נפל ושכב בקושי בחיים. באותו שבוע ישבתי ליד הדלת עם הילדה שלי. ראיתי עגלה חולפת עם זוג סוסים וגרמנים נהגו בסוסים. סביב הסוסים והעגלה היו גרמנים רבים ובעגלה ישב נער יהודי צעיר. בגדיו היו רטובים. הוא נראה בערך בן שש עשרה או שבע עשרה. הוא ישב עם עיניים שחורות ומפוחדות, שיער שחור, ישב חיוור מפחד. הרבה מלאכי חבלה היו סביבו. הם הכו אותו וצחקו, לאחר מכן לקחו אותו אל המים, רדפו אחריו לתוך המים, ורדפו אותו החוצה. לאחר מכן, הם הובילו אותו דרך העיר. הלכתי ליודנרט לשאול מה זה. הם אמרו שהם לא יכולים לעזור. יש להתבונן ולשתוק, לראות מה התכוננו לעשות איתו. כולם פחדו לגשת, לבקש שישחררו אותו. הילד היה קרוב משפחה של חיה קניירין, הוא הגיע מוורשה. הוא נלקח לעבודה מוקדם מאוד, רעב. לא נתנו לו אוכל שם. הוא נכנס לבית של עובד חווה. מכיוון שאיש לא היה שם, הוא לקח חתיכת לחם שחור והלך. הגיע האיכר ותפס אותו, גרר אותו לגרמנים ואמר שגנב ממנו חתיכת לחם. זו הסיבה שנתנו לו את העונש הזה. כשראו שהוא כבר חצי מת, זרקו אותו מהעגלה. הוא שכב חולה זמן רב לאחר מכן.
מחלות, ויכוחים, הכומר הטוב, כמה רופאים טובים
החלה תקופה של מחלות שונות. שכבתי במיטה, גם חמותי ובתי הגדולה. יהודים נרדפו מהעיירות. כל מי שהיה זר בשטעטל נאלץ לעזוב מיד ולחזור לשטעטל שלו. היהודים גררו את עצמם בעגלות וברגל. חזרנו לקורוב מוונבולניצה ומקוזמיר. חברנו להיות ביחד. היודנראט פעל. אנשים היכו זה את זה. הם כלאו אנשים אחד על השני וזה גרם למחלות. לא היו מספיק רופאים. רופא נוצרי לא יכול היה לבוא ליהודי.
גזירה חדשה: על אי מסירת פרוות, הוטל עונש מוות. כולם הביאו את מעילי הפרווה שלהם לנוצרים. הגרמנים אמרו שיש להביא את מעילי הפרווה ליודנראט. היו לנו שני מעילי פרווה טובים. מה עושים איתם? השארתם בבית פירושה עונש מוות. לקחנו אותם לגוי. לקחנו את כל מה שברשותנו לנוצרים. נתנו הכל לכומר. הוא עשה בשבילנו כל מה שהוא יכול. לכל יהודי היה הגוי שלו. הוא הביא לו את רכושו. כל יום קיווינו שהמלחמה תסתיים.
הייתי מאוד חולה. הרש היה צריך לטפל בכולם. הוא נסע עם אמא שלו ללובלין, למרות שאסור היה ליהודי להסתובב ברחוב. הגרמנים נסעו בכבישים המהירים עם מוניות ועם המכוניות שלהם. הוא רצה לעצור מונית ולבקש שיקחו אותו ואת אמו איתם. הוא היה צריך להגיע לרופא. הגיעה מונית, היא עצרה, ישב בפנים קפטן. כשראה הרש את מי הוא עצר, הוא ברח. הקפטן ירה אחריו. עם זאת, הוא הצליח להמשיך עם הגרמנים. הם לא זיהו שהוא יהודי כי הוא לא ענד את הסרט עם המגן דוד. בלובלין הוא הכיר כמה רופאים יהודים. הוא חזר באמצעות בעלי עגלות נוצריים מקורוב. חמותי הייתה חולה. הוא לא יכול היה לנסוע איתי כי אני הייתי חולה ונזקקתי לרופא מומחה. דוד חיים בן שמואל, שהיה אח, נכנס, הוא ריפא את כל העיר. הוא עבר מבית אחד למשנהו. בלילה ניסה הרש ללכת לדוקטור רוקש, נוצרי, שהכיר אותנו היטב, אבל אסור היה לו ללכת ליהודי חולה. הרש שלי בכה לפניו, התחנן בפניו, עד שאמר שיבוא אלינו בלילה כשאף אחד לא יראה. ככה זה היה. הוא בא בלילה ונתן לכולם תרופות. גולדה'לה שלי ואני סבלנו מטיפוס. אבל הוא לא יכול היה לעזור לחמותי כי לא הייתה תרופה בעיר, אלא בלובלין. בנוסף, היא הייתה צריכה לעבור ניתוח כי היו לה אבצסים בקיבה. גולדה'לה הייתה צריכה לעבור ניתוח בראשה. הרש שלי ביקש ממנו לעזור להביא רופא מפולאווי. דוקטור רוקש התקשר אליו בטלפון שלו. הוא גם התקשר לרופא אחר, וידזנסקי, שפעם גר בקורוב, הוא היה קרוב שלנו. השני הגיע מיד למחרת בלילה, כך שאף אחד לא ידע. הוא אמר שלא ננתח את גולדה'לה. עדיין הייתי לא נורמלית מהחום. ביום שישי בערב, הרגשתי מאוד רע וחמותי ברכה על הנרות ומיד נפטרה לאחר הדלקת הנרות. יום ראשון בבוקר, התקשרנו לכל הילדים של חמותי. דוד גר בכפר, בתה גרה במייחוב. היודנראט התמקח עם הרש חצי יום. מוטל שנייר ושלמה תבל צעקו:
– עזרה, בריונים, מה אתם רוצים מהבחור? יש לו כאלה קשיים!
– שישלם, די לו – טענו.
אני לא הבנתי כלום, כי הייתי חלשה מאוד. שכבתי במיטה אחת, גולדה'לה במיטה השנייה ובשקה הקטנה, שהייתה כבר בת שנתיים, הייתה ליד המיטה שלי. היא עמדה, נראתה כאילו היא מבינה הכל ושתקה.
תקוות לשעבר
זה היה חורף קר וקשה, כבר כמה שבועות לפסח, אבל עדיין עם כפור גדול. כל יום חיפש הרש מנין להתפלל בו. היה צפוף מאוד בבית אברהמ'לה מלאך. הם אפו שם לחם. החלטנו לערוך מנין בביתנו, להתפלל יומם ולילה. היה חם בבית שלנו, והיו מספיק עצים להסקה. השעות הבודדות שהחבורה ישבה איתנו בבית היו מאושרות כי הם גרו במרתפים ובצריפים. מוקדם מאוד, כל יום, שמענו את יוסף הזקן הולך ומשתעל מחוץ לדלת; הרש הלך מיד להבעיר אש, פתח את הדלת, הכין תה חם לחבורה. בחבורה היו: שלמה תבל, מוטל שנייר, דודי שעיה אלטמן ועוד יהודים. דיברו על פוליטיקה. באותה שעה, לפני פסח, חשבנו שעוד מעט תגיעה עזרה. הגרמנים תקפו את רוסיה, אבל בקרוב הם יסוגו לאחור. עוד מעט גם היהודים יוכלו לחזור מאוקראינה. אני רק דיברתי וחלמתי שאבי ואחותי יוכלו לחזור משם. אבל כל מה שחלמנו היה שונה, ההיפך.
התחלנו לשמוע בשורות רעות. ראינו משהו בעיתון שנגזר גזר דין מוות על כל היהודים. כמה יהודים ישבו בכלא. גם גיסי, דוד, נאסר אז. הוא מכר פיסת בד, אז הוא נכלא. המשגיח שחרר אותו כמה פעמים לכמה דקות. הוא הגיע אלינו בריצה ואמר לנו שהגרמנים נכנסו אליהם בלילה והיכו אותם חזק מאוד. הוא אמר שיש גוי אוקראיני, שאמר שהגרמנים הולכים להרוג את כל היהודים. הוא בא לספר לנו את זה. כולם צחקו ממנו, אבל זה נכנס לי לראש. הופיעו איכרים מוכרים וראיתי איך הם מסתכלים עלינו, עלי ועל הילדות, ברחמים. שאלתי אותם:
– אמרו לי, אתם יודעים משהו חדש, ספרו לי!
הם אמרו:
– כן, היזהרו, עמדו על המשמר!
הברכה הראשונה מלובלין – מיידנק
לא ישנתי בלילה, רק חשבתי איך נוכל לעזור לעצמנו. כאשר היו חדשות בלובלין, הן הגיעו אלינו מיד. הגיעה שמועה שכל המדינות נופלות והגרמנים כבר נכנסו לאוקראינה, רוסיה. העולם סגור בפנינו. הייתה מהומה תכופה ברחובות: שוטרים יהודים תפסו אנשים לעבודה. היודנראט רק תכנן כיצד להרוויח כסף. הרגשתי כאילו כולם טיפשים, אבל לא יכולתי לגרום לאף אחד להבין איך אני מרגישה. אפילו בעלי אמר לי: "את מפחדת יותר מכל אחד אחר."
באותו יום הגיע מכתב מלובלין, נשלח עם נוצרי לשרה'לה שנייר מבתה, פייגה ביילה. שרה'לה הראתה לי את המכתב. היא לקחה אותו מחתיכת לחם עטופה. היא כתבה:
"מאמא'שי, תראי, תהיי מוכנה. הם מוציאים את היהודים מלובלין. אנחנו לא יודעים לאן הם נשלחים. תראי, אתה צריכה להיות מוכנה, תלבשי בגד חם וקחי לחם."
הרגשתי מה צפוי לכולנו. הם התחילו לומר שהם מתכוונים רק לערים גדולות, לאנשים עשירים. הם חיפשו הצדקה לגרש את המסוכנים שמצאו. נוצרים הביאו ידיעות מלובלין שמספר מסוים של אנשים נלקח שם מדי יום. מכסה יומית של כמה אלפי יהודים כל יום, גברים, נשים וילדים. החולים נורו מיד במקום. ילדים קטנים מאוד נורו גם הם או הושלכו על הרצפה ונרצחו מיד. כך אישרה גם אישה מלובלין שנמלטה לקורוב. כשהקהל שמע זאת, הם התחילו לחיות בפחד טהור. לפני פסח בא אלי גוי לקנות ריפוד למעיל פרווה. נתתי לו מחיר והוא התמקח. הוא אמר לי, "את לא צריכה להתמקח, את לא יודעת מה הולך לקרות לך. עדיף שתמכרי את הסחורה ויהיה לך כסף".
ובכל זאת אפו מצות לפסח
בינתיים היינו צריכים להתכונן לפסח. כיבסנו, הכנו מה שיכולנו. אסור היה לנו לאפות מצות, אבל בסתר הלכנו לנוצרי, חיממנו תנור בביתו לחום גבוה, הייתה מאפייה לקחה על עצמה את אפיית המצות. בלילה הלכתי לביתו של הנוצרי שבו נאפו המצות. זה היה המקום היחיד שבו הנוצרי התיר זאת. הוא סיכן את חייו. מובן שהוא עשה את זה בשביל כסף. הלכתי מבוהלת, מתגנבת בדרכי. נכנסתי. כמה גויים עמדו ועזרו לילדים היהודיים המעטים. פרצופים יהודים מפוחדים; הם אפו. הם לשו. הם פחדו - מי ידע מה כל דקה יכולה להביא? אפיתי כמה מצות לביתי. כמו כן, עבור דודי. הבטחתי לעשות את ביתו כשר לפסח. זה היה ישעיה אלטמן. הוא לא יכול היה לעשות זאת, לא היה לו כסף לקנות דברים. נשאתי כמה מצות, כמו אוצר. לא עשינו אז סדר כי לא יכולנו להיות ערים עד מאוחר בלילה ולהדליק נרות בבית. בלילה ברכנו על הנרות במשפחה שלנו. אכלנו במהירות, כדי שהאנשים יוכלו ללכת הביתה מוקדם, כולם בחושך. כך חלפו שני ימי חול המועד של פסח.
יהודים התחילו ללכת לגרמנים לעבוד אצלם. אולי זה ישפר את המצב. סוחרים רבים עבדו עבור הגרמנים. היודנראט חשב שכך לא יקחו אותם. גם השוטרים היהודים חשבו כך.
כל יום התחלתי לצאת קצת לרחוב לשמוע מה אנשים עושים, מה הם אומרים. בעלי חשב רק על הפרנסה. פעם ראיתי מעגל של יהודים. הלכתי אליהם. עמדו שם נער גרמני ונער יהודי. היהודי אמר לו לגרמני שהוא רוצה להיות שוטר. "אתה יכול להיות, למה לא," ענה הגרמני, "השוטרים ילכו למותם אחרונים."
זה נכנס לי לראש. הבנתי למה הוא מתכוון, שכל היהודים יצטרכו בסופו של דבר ללכת לשם - גם הבנתי לאן. חזרתי הביתה, סיפרתי לבעלי. זה לא מצא חן בעיניו והוא אמר שאנחנו חייבים לעשות משהו. יצאנו החוצה וגילינו שבעיר מוקם מפעל לייצור מעילי פרווה כדי לשלוח לחזית. הם לקחו רק את אלה שהיודנראט רצה ואמר שצריך לקחת אותם למפעל. אולם שמענו שרק משפחות היודנראט עבדו שם. לא הייתה לנו שם משפחה. שאלנו אותם והם ענו:
– לא, אין מקום. זה כבר מלא.
ידידות טובה - ידידות רעה...
נזכרתי שהחבר הכי טוב של גיסי היה ביודנראט. אשתו גם הייתה החברה הכי טובה של אחותי. מיד הלכתי לשם פניתי אליהם:
– קח את בעלי למפעל.
הוא, הבעל, ענה לי בקרירות ואמר שהוא לא מכיר אותי בכלל. הוא כבר שכח מה זאת ידידות.
רַע. טעם מר. הם עדיין יכלו לקלוט אנשים, אבל הם לא רצו לעשות זאת. למדנו שבמפעל לאדם שהיה פקיד אצל אולריך הייתה הסמכות. אולריך היה גרמני שהקים תחנת כוח והביא את החשמל לקורוב. הוא היה מהנדס, איש חשוב בגסטפו. הייתה לו שליטה על העיר קורוב. הפקיד ניהל יחד איתו את מפעל החשמל. הרש הלך לשאול אותו אם הוא צריך עוד אנשים לעבודה. ענה הנוצרי: בוא! וליהודים אמר:
– לידיעתכם, מעתה והלאה היהודי הזה יעבוד כאן בשווה עם כולם.
כולם היו שקטים. הרש החל לעבוד שם. הוא עבד עם אחרים ושמר על המפעל. יחד איתו עבדו: יחיאל אנקר, יעקב הרש גיסו, משה של לייצ'ה, מוטל, יוסל קוניירס, משה'לה של חנה, אברהמ'צ'ה וילדיו, יחיאל ופנחס נוטלה ועוד עשרים אחרים. גם לובלינרים עבדו כאן. הֵם היו חברים של אולריך. היה גם יהודי שפעם במהלך מלחמת העולם הראשונה הציל את אולריך ממוות. היהודי בא עם ילדיו וחתניו וגם הם עבדו במפעל של אולריך. אולריך הפך את האיש מלובלין למנהל המפעל לייצור פרוות. זה לא היה סידור טוב למנות אותו למנהל אבל, היינו חייבים לשתוק. רק ימים ספורים עברו, בחול המועד פסח, באה אלי אישה נוצרייה, ביקשה ממני לצאת החוצה ואמרה לי:
– תראי, הם מכינים כסף; הם כל הזמן עם ילדיהם. הייתי עם גיסי. הוא אמר: "זה לא טוב ליהודים, ישלחו אותם; אנחנו לא יודעים לאן." אני חברה שלך. אני אעזור לך.
האופטימיות המוגזמת והמצערת…
היא קנתה ממני משהו. כשהיא הלכה, סיפרתי את זה לכל מי שהיה בבית. בניו של שמחה'לה שאול, דוד ויצחק, עדיין ילדים, היו כאן. לא היה להם לאן ללכת, אז הם היו איתנו לעתים קרובות. הם אמרו שהנוצריה לא יודעת כלום, היא רצתה לקנות סחורה זולה, אז היא אמרה את זה במיוחד. ניסיתי לשכנע אותם:
– שמעתם מה קורה בלובלין? עכשיו הם מתכוונים גם אלינו.
הם צחקו עליי וגם הרש שלי צחק. הלכתי לשכנים. דיברתי איתם והסברתי יותר, אבל הם גם לא האמינו לי.
בשמונה באפריל. היום הראשון של חול המועד של פסח. באמצע היום. הרש לא היה בבית. גם הילדות לא היו בבית. הסתכלתי מבעד לחלון ושמעתי רעש של מכונית כבדה. חשבתי: זהו! ואז הרש דפק על החלון וצעק שהוא לא יכול להיכנס לבית והוא ביקש ממני להיזהר. יש משהו חדש בעיר. הם הקיפו את כל העיר.
רצתי חזרה למפעל. המפעל היה ליד ביתו של בורז'יצקין, ליד הכביש המהיר לורשה. פעם, הייתה שם המשטרה. המפעל היה בחצר ההיא. זהו זה... עכשיו, כל היהודים ישלחו, אבל לאן? אז נפתחה הדלת ויודל הרש של לייביש, ילד קטן בן תשע, אמר לי:
– חיה'לה, זה רע. את צריכה לדעת שהם הולכים לגרש את כל היהודים!
הוא שאל על הילדות. צעקתי: אני לא יודעת איפה הילדות. אחרי זמן קצר הוא חזר בריצה ואמר:
– הנה הילדות שלך.
משכתי אותם לתוך הבית. הלבשתי אותם בבגדים חמים וכך גם אני. לקחתי קצת כסף שהיה לי בבית ותפרתי אותו לבגדים שלי. שמתי מטפחת כדי להיראות כמו נוצריה. לקחתי תיק, שמתי בו בגדים להחלפה, כדי שלא ישימו לב שאנחנו נוסעים. לקחתי את הילדות וחשבתי ללכת לקבר של אמא שלי בבית הקברות. הילדות שלי היו בנות שנתיים וחמש וחצי - ממי לבקש עצה...? הלב שלי אמר לי שאני צריכה ללכת לקבר של אמא שלי. שם יוכלו לעשות לנו כל מה שירצו. דמיינתי את הגרוע מכל. האוקראינים רצו ברחובות כמו עכברים מורעלים. יכולנו לראות הכל כי העיר הייתה נטושה, שרופה. לקחתי את המפתח כדי לנעול את הבית, סגרתי את התריסים. בא אליי שוטר יהודי עם שוט בידו ואמר:
– לכי עם הילדות ליודנרט. כולם הולכים לשם!
הסתכלתי עליו, ראיתי כמה הוא בור. הוא עדיין לא הבין את האסון הגדול של היהודים. עניתי לו בקללה:
– לך טיפש, לך, עכשיו כולנו הולכים, אין לך עוד מה לומר כאן, כולם יאבדו!
האקציה של החיסול. אני בורחת
הוא נבהל ממשהו והלך. באותה דקה הגיע עוד יהודי, מהיודנראט, איש גדול וחשוב. פחדנו לומר לו מילה. מנהיג היודנראט צעק לי:
- לאן את הולכת? למה את עדיין לא שם במקום שבו כל היהודים עומדים?
אמרתי לו:
– עכשיו, אני כבר לא מפחדת ממך! עכשיו אני הולכת לאן שאני רוצה! אני יודעת שאלו הדקות האחרונות שלנו. אלוהים יודע מה יקרה!
אני לוקחת את הילדות והולכת כפי שתכננתי. הרחובות ריקים, כולם הלכו אל אזור היודנראט. אני הולכת ברחוב צדדי לכיוון בית המדרש. מולי הולכת רבקה צירל ומשפחתה, היא שואלת אותי:
"מה קורה לך, למה את לא הולכת ליודנראט?"
עצרתי לרגע ואמרתי לה:
"רבקה צירל, זה רע מאוד. אני הולכת לקבר אמי. אני אשכב שם עם הילדות ומה שאלוהים רוצה לעשות, שיעשה.
הלכתי לא רחוק מהם, מתחננת לאלוהים שאף אחד לא יזהה אותי ויקרא לי בשמי. אבל כולם היו מרוכזים בעצמם. אני עצמי לא זיהיתי הרבה אנשים שהסתובבו שם. כבר הייתי מחוץ לעיר. הלכתי עם הילדות שלי ואמרתי להם לא לדבר יידיש. אמרתי להם לשתוק. הלכנו לכביש המהיר שהוביל לבית העלמין. ראיתי שאי אפשר לעבור כי הרבה רוצחים עמדו שם. הם עצרו את כל מי שעבר וביקשו אישור. לא ענדתי את הסרט היהודי, הסתרתי אותו. לא רציתי לסכן את עצמי ואת הילדות. הלכתי מיד לכיוון העיר הייתי כבר ליד טחנת קורוב. לא חזרתי על הכביש המהיר, אלא בכביש צדדי שבו גרו נוצרים. ראיתי המוני נוצרים רצים לעיר בהנאה מהשמדת היהודים שהתרחשה כעת בעיר. חשבתי ללכת לאן שבעלי עבד. כבר הייתי ליד המקום, אבל שקלתי מחדש. הלכתי אל הבית של נוצריה שגרה לא רחוק וביקשתי שתכניס אותי. האישה הנוצריה אמרה לי:
– הייתי נותנת לך להיכנס, אבל כבר יש לי שני יהודים איתי בבית. אני לא יכולה לקבל יותר.
הלכתי לבית אחר, הם אמרו אותו דבר. לא הייתה לי ברירה אחרת והלכתי למפעל. כשהתחלתי ללכת, ראיתי את הרש שלי רץ, מבוהל, לבן כשלג. נשמעו ירי וצעקות. חסר נשימה, הרש שלי אמר לי:
– שלחתי גוי עם סוס ועגלה לביתנו לקחת אותך. הוא חזר ואמר שהבית סגור.
זה היה הנוצרי שאיתו הם עבדו. הם באו אל הנוצרי ואמרו שאסור לו להרפות מאף אחד מהפועלים כי הם נחוצים לעבודה והוא אחראי עליהם. הגיע הלילה. נכנסתי לחצר שבה עבדו. כולם בכו שם. הם לא רצו אותי, כי הגרמנים יכלו לבוא ולספור את האנשים. הם יסבלו בגללי. הם ביקשו ממני לעזוב. מה אני צריכה לעשות עכשיו? לאן עלי ללכת עם הילדות הקטנים שלי? האם באמת כבר נגזר עלי גזר דין? עצרתי את עצמי. אסור לבכות, אסור להיכנס לפאניקה. מנהל המפעל הגיע. הבחור הצעיר מלובלין. הוא אמר לי:
"את ובעלך חייבים לעזוב. אפילו הרבה מאוד כסף לא יעזור".
ביקשתי ממנו פשוט לתת לילדות ולי לנוח קצת. הוא רץ ישר לתוך הבית של הנוצרי השני והוא יצא להרחיק אותנו. באותו רגע, לא האשמתי את הצעיר כי באותו זמן כולם חשבו רק איך להציל את עצמם. אבל הייתי נחושה. הייתי חייבת להישאר שם. ידעתי שזה המקום היחיד שבו אהיה בטוחה עכשיו. אולם הנוצרי פחד, אף אישה לא יכולה להישאר כאן. שוב התחלתי לבכות ולהתחנן. עכשיו כבר לא היה לי לאן ללכת עם שתי הילדות. לא היה איפה להתחבא. גם הוא, הנוצרי, בכה. הוא הכיר אותי מבית אבי. נרגש מגורלי אמר ליהודים:
– לא אשליך אותה מביתי. עשי מה שאת רוצה.
נוצרים טובים וביתיים
והוא עזב. הבן שלו יצא וקרה אותו דבר - שנינו בכינו. גם הבן שלו עזב ולא גירש אותי החוצה. ואז חשבתי שאולי, עכשיו כשכל היהודים הוצאו מהעיר, הגרמנים ודאי יבואו לכאן, לבית החרושת, כדי לספור את הפועלים ואני עלולה להזיק להם. אמרתי לבעלי:
– אתה תיקח את הבת הגדולה שלנו, ואני אקח הקטנה ונלך.
זה היה כמעט ערב. הלכתי בין הבתים של הנוצרים, הרפתות, ראיתי אסם שבור עם מיטה שבורה שהייתה בפנים. זה לא היה רחוק מהמפעל. לא ידעתי של מי זה. ערמות חציר וקש היו מונחות באורווה. הזהרתי את הילדה שאסור לה לבכות, לא להשתעל והשכבתי אותה לישון. הסתכלתי החוצה וראיתי שהכביש המהיר של ורשה נמצא בצד השני. שמעתי את האיכרים הולכים לעיר, שמעתי את העגלות נושאות יהודים הולכים, שמעתי שירה וזה גרם לי לבכות. בכיתי לעצמי, ישבתי בפחד מוות והתאבלתי על הנפילה היהודית. ישבתי ככה, הסתכלתי על הילדה, גורלה של הנפש היהודית הצעירה. שמעתי ירי. משהו קרה בצד השני של החומה; הרמתי את ראשי, ראיתי אישה מתכופפת ולוקחת עצים, האישה הנוצריה ראתה אותי כשלוח העץ הוסר. היא אמרה לי:
– הרשקובה, את כאן? ישתבח ה', לו רק היה לך שכל והיית בורחת.
מרב פחד לא יכולתי לענות לה.
היא אמרה לי:
- אל תפחדי! אני לא אעשה לך שום דבר רע. אני אעזור לך.
ואז זיהיתי אותה. זאת הייתה הנוצריה שקנתה ממני סחורה. היא הייתה נשמה טובה מאוד. אף פעם לא ידעתי איפה היא גרה. היא חייתה לבד עם בעלה, ענייה מאוד, לא היו לה ילדים ולכן קנתה ממני מעט מאוד. עם זאת, כאשר היא הגיעה אליי, היו לנו דברים רבים לדבר עליהם יחד. הרגעתי את עצמי קצת, ואז היא אמרה לי:
– כשיהיה חשוך מאוד, אביא לך משהו לשתות לילדה ומשהו שאפשר להדליק איתו אש.
הליכה בדרך האחרונה - בטליתות. השוטרים היהודים נורים אחרונים
מאוחר יותר היא באה, הביאה לי את מה שהבטיחה ואמרה שבהמשך נראה מה לעשות. "הייתי לוקחת אותך אלינו בלילה, אבל פולק דויטש גר לא רחוק מאיתנו. אני אבוא אליך מוקדם בבוקר."
לא ישנתי בלילה. חששתי שהילדה תבכה. שמעתי שומרים הולכים על הכביש המהיר. שמעתי אותם מדברים, ראיתי את האור מהסיגריות שעישנו. בבוקר היא באה עם תה. היא אמרה לי שהמחנה ימשיך להתקיים בינתיים. אמרתי לה שתלך לעיר ותיכנס לביתי. היא אמרה שהיא תראה. ביקשתי גם שתלך למפעל כדי להגיד להרש שלי שאני כאן. ואני מבקשת שיבוא. הוא בא בלילה. הוא היה לבוש בזוג נעליים ישנות, ז'קט ישן. הוא חזר לעבודה. אחר כך שמענו שהם הולכים להקים מחנה לפועלים, אבל הם יקחו רק גברים. הרש הלך אל הנוצרים כדי להתייעץ איתם מה לעשות איתי ועם הילדות. אמרו לו שהוא צריך לקחת אותי לוורשה כי יהודי קורוב שהוצאו החוצה נלקחו לקונסקובולה. הם הוחזקו שם רק לילה אחד ואז נלקחו למקום שבו כל היהודים נלקחים. רבים מהצעירים נמלטו. זה הצליח רק למעטים. רבים נורו על הכביש, בעיקר החולים שלא יכלו ללכת. שלמה טבל לבש את הטלית שלו ואמר שלא ילך יותר. "אתם יכולים לירות בי." הוא לא היה צריך לבקש אותם הרבה זמן. הם עשו לו טובה וירו בו מיד. גם שלמה פינקלשטיין הלך לאורך כל הדרך כשהוא לבוש בטלית שלו. המשטרה היהודית עזרה להכניס את היהודים לתוך קרונות הרכבת ובסוף הם נורו.
בעלי החליט לקחת אותי ואת הילדות לוורשה כי כרגע היה שם רגוע. נוצרי היה לוקח אותי לשם, אבל פחדתי מהעיר הגדולה. שם לא אוכל למצוא עזרה. עם זאת, לא יכולתי להישאר שם, באורווה. כמה זמן אוכל להישאר שם מבלי שאף אחד ידע עלי?
נשארו כמה סוחרים. נותרו עשרים יהודים מתוך שלושת אלפים. כמו נח בתיבה
הוחלט להקים מחנה לפועלים מהמפעל. הגרמנים הוציאו כמה בתים יהודים מחוץ לעיר, גדרו אותם בתיל והביאו לשם את הפועלים. הם חילקו את עבודות העיר השונות, מלבד המפעל, כמו ניקיון הרחובות ובניית כבישים מהירים. באותו היום הגיעו שתי נשים שהיו להן קרובי משפחה במפעל. אלה היו הלובלינרים שהיו מוכרים היטב לאולריך מנהל המפעל. אולריך ציווה עליהן להישאר כמבשלות עבור הגברים. כאשר בעלי שמע את זה, הוא התחיל לתכנן להביא גם אותי לעבודה במטבח. הוא סיכן את חייו ללכת לגרמני, אולריך, ולאשתו, שהייתה פולניה. היא נהגה לקנות ממני סחורה. הוא סיפר לה הכל, אמר לה שנשארתי, כי כאשר הוציאו את כל היהודים לא הייתי בביתנו. הוא פחד להגיד שברחתי מהבית. האישה הנוצריה אמרה שהוא צריך לקחת מתנה יפה וללכת לבעלה, אולריך. הוא לא צריך לפחד. היא תדבר איתו. הוא ניגש אליו, נתן לו שעון וסכום כסף מסוים. אולריך ראה שבעלי עונד טבעת זהב, הוא ביקש את זה. בעלי נתן לו. אולריך אמר שעליו לנסוע לפולאווי, הגסטפו נמצא שם. פקיד המחוז שם היה צריך לחתום על אישור. למחרת בבוקר, הוא הלך והביא חתימה ששלוש נשים יכולות לעבוד במחנה, בלי הילדים להם יש מגורים נפרדים. כשהרש שלי בא לבשר לי את החדשות שמותר לי להיות במחנה, קפצתי משמחה. זה שהוא אמר "בלי הילדים" - איכשהו אמצא פתרון. יצאתי מהרפת. האישה הנוצריה החלה לנשק אותי בשמחה. נפרדנו וביקשתי ממנה שתלך לגור בבית שלי. כשהיא הלכה לבית שלי בבוקר, הוא כבר היה תפוס על ידי נוצרים אחרים שעברו לגור ולקחו הכל. כך עשו בכל בית יהודי. כשיכולתי להופיע ברחוב, הלכתי אל הנוצרי שגר ליד המחנה וביקשתי ממנו להתיר לי להישאר אצלו עם בנותי עד שהמחנה יהיה מוכן עבורנו. הנוצרי מיד נתן לי חדר וניקיתי אותו.
חזרתי לעצמי קצת וראשית עשיתי חשבון, שמתוך סך הכל של יהודי השטעטל שלנו רק עשרים ומשהו יהודים נשארו, מתוך שלושת אלפים, ביניהם אישה אחת, חיה טובה, זאת אני.
בעודי יושבת, נכנס הנוצרי, בעל הבית ואמר לי:
– תראי, את תישארי כמו נח בתיבה. את תצאי אחרי שכל היהודים יגורשו, את ומשפחתך בוודאי תישארו בחיים. לכי, תבשלי, תאכלי ותדעי שהכל בבית שלי פתוח עבורך.
עניתי לו:
- איך אוכל לבשל ולאכול כשלא סיפקו אוכל לכל היהודים שם במחנה?
הוא קרא לאשתו לשיחה, התייעץ וחזר ואמר לי:
– את יכולה לקחת מאיתנו הכל ולבשל לכל היהודים עד השלמת המחנה.
תפוחי אדמה מבושלים. חומצה גופרתית ונשק מוכנים - לבימוי מרד. יהודי צרפת, בלגיה וצ'כיה
מיד רצתי למפעל לספר להם. כולם שם היו דומעים, אומללים, שבורים. ניחמתי את כולם ונתתי להם תקווה. הם אומרים לי שנשארתי להם כאמא מאלוהים. אמרתי לכולם לחזור לנוצרי לאכול. בישלתי שם לכולם. הנוצרי היה עשיר מאוד, שמו היה יניצקי. הוא לבדו בכל העיר העז לעשות זאת. הוא אפה לחם לכולם, נתן לי כמה תפוחי אדמה שרציתי, ללא תשלום, ובישלתי לכולם. זה נמשך מספר ימים. הגברים ישנו באורוות ובכל מקום שיכלו. לשתי הנשים מלובלין הייתה רשות ללכת לאן שהן רוצות. גם אני יכולתי ללכת לקנות מה שהייתי צריכה. אחר כך עברנו למחנה. יהודים שנמלטו הגיעו אלינו מדי יום. לקחנו אותם. נתנו להם אוכל, עשינו כל מה שיכולנו למענם. הגרמנים, האחראים עלינו, כמובן, לא יכלו לדעת שאנחנו נותנים אוכל לאחרים, מחוץ למחנה. עבדתי קשה מאוד. בישלתי מאה קילוגרמים של תפוחי אדמה לכולם בכל יום. אבל הם הקצו לי עזרה. כל יום הבישול היה צריך להיות מוכן בדיוק בזמן בשעה 12. הגברים נאלצו לאכול ולחזור לעבודה. בערב ובבוקר אכלו לחם עם קפה שחור. היה לי חם מאוד כשיצאתי מהמטבח. זה היה מאוד קשה בקיץ בגלל החום. הייתי צריכה לטפל בילדים. הגיעו עוד ילדים, שהובאו על ידי הנוצרים, אז הייתי צריכה לטפל בכל הילדים. לשמור אותם במחנה. עם זאת, זה היה צריך להיות בסתר. כך, היינו במחנה חצי שנה. החיים היו קשים ומרים. כל יום אחרי העבודה, כולם ישבו בוכים, נאנקו, כל יום היה יום כיפור. חיה של רבי שלום הגיעה לימים עם שלושה ילדים, אברהם'צ'ה – ארבעה ילדים, נוטלה וינברג עם ילד, פוטצ'ה וינברג עם ילד, יענקל צבן עם שתי בנות. הייתי אמא לחמישים ילדים גדולים וקטנים. כאן, אחד היה חולה, שם, מישהו נפגע. עזרתי לכולם כל עוד היה לי כוח. רצתי בסתר לקנות חמאה וחלב מנוצרי לילדים. היינו נאמנים, חילקנו הכל. הרגשנו שבקרוב יגיע תורנו. החלטנו בינינו להתנגד אם יבואו בשבילנו. הילד, יצחק שמחה'לה של שאול, חיים חניסמן ואחרים הכינו נשק, חומצה גופרתית. מאיר קרטמן היה אומר שלפני מותו הוא חייב לעשות משהו לגרמנים: לשרוף להם את העיניים או לירות בהם. פינטזנו לנקום. ראיתי את הגרמנים מביאים יהודים צרפתים, צ'כים ובלגים מקונסקובולה למרקושוב או להפך. ראיתי אותם מושכים עגלות של סחורה, חיטה, שיפון כדי לטחון בטחנה. עגלות ללא סוסים. הסוסים היו היהודים. בפעם הראשונה, היהודים היו לבושים, נראו טוב, אבל זה לא נמשך זמן רב. הם נפלו מהר מהרגליים. פעם אמרתי להם שאכין להם אוכל לכשיעברו. ביקשתי משני בנים לעזור לי. כשהם עברו, הכנו במהירות לחם וקפה. היה להם מה לאכול. זה נמשך עד שלשטן אולריך נודע על כך. הוא אסר זאת בתוקף. זה לא לקח הרבה זמן וכבר לא ראינו אותם. רצינו לדעת לאן לקחו את היהודים. שילמנו טוב לנער גוי ושלחנו נערה יהודייה שנראתה כמו נוצרייה (נכדתו של זאוול בלכר). היא נסעה עם הנער הגוי לטרבלינקה. הילדה הזו למדה הכל. היא חזרה וסיפרה לכולנו. אז כולנו הבנו והכנו את עצמנו. כל אחד הכין חבילה ביד, לעצמו, לילדיו. שוכבים על מיטותינו בלילה הקשבנו והיה לנו הרושם שמישהו דופק, הם כבר הולכים לקחת אותנו. ואולי, הם היו רוצחים אותנו במקום? התחלנו לפחד לישון במחנה. התחלנו ללכת לישון אצל הנוצרים. בכל לילה הייתי צריכה לבקש נוצרי אחר שיאפשר לילדות לישון בביתו. הבנתי שבלילה יהיה לי מאוד קשה לברוח עם הילדות.
יום כיפור. כולם מתכננים איך למות. צועקים לתוך קבר על הסוף של היטלר
זה היה יום כיפור בלילה. היהודים המעטים הנותרים נראו אומללים. התכנסנו בבית אחד במחנה והדלקנו נרות.
ישבתי בחוץ עם הילדות, דיברתי איתן, הכנתי אותן איך הן צריכות להציל את עצמן אם הם תשארנה לבד. אברהם אביו של שלום, יצא וביקש ממני להיכנס להדלקת הנרות. כולם התחילו לבכות בחוזקה והחלו להתפלל בשקט כדי לא להישמע בחוץ. ואז כולם יצאו לביתם בלב כבד. בבוקר, בין התפילות, הם שוחחו מה לעשות כאשר הגרמנים באים יבואו לקחת את האנשים מהמחנה. משה של בלומה, בנה של לייצ'ה, אמר:
– בבואם לקחת אותי, לא אלחם. אכנע מיד. אלך כפי שהלכו כל הקרובים שלי.
יעקב הרש אמר את אותו הדבר, רק ביקש שאם יירו בו ראשון, מי שישאר בחיים יבוא לקברו ויצעק אל תוך הקבר על סופו של היטלר... אולם מי ידע מי יהיה הראשון ומי יהיה אחרון; איפה יהיה קברו של מישהו? הרוב היו בעד התנגדות. עבדנו במחנה עוד כמה חודשים ביחד בפחד מיידי ממוות. בשמונה בנובמבר נכנסתי למטבח כרגיל. עמדה לידי כרגיל בשקה הקטנה שלי. את הילדה הגדולה יותר נתנו לשומר היער. בעלי עבד בלילות עם כל הגברים מחוץ למחנה. הרגשתי שאם יקרה משהו, לא אוכל לברוח עם שתי הילדות. אז נתנו אותה לגוי ביער. היא הייתה אז בת שבע. בעלי שילם אלף זלוטי בחודש! והאיכר אהב את הילדה.
– היא מוצאת חן בעיני – אמר האיכר – אני אציל אותה מכל רע.
גם שאר בעלי המקצוע מחוסלים
באותו יום כולם יצאו לעבודה, רק אני עם פצ'ה לייבל של מרים ובשאלה הקטנה שלי עסקנו במטבח בבישול. הבת שלי אמרה לי שהיא רוצה לשתות חלב. החלב למעשה היה בבית שלנו. נכנסתי, נתתי לילדה את החלב; הסתכלתי דרך החלון וראיתי גרמני עומד ומדבר עם אברהם של שלום. כשראיתי את זה נבהלתי מאוד. רציתי לפתוח את הדלת, אבל הילדה בכתה ואמרה לי שהיא ראתה משהו לא טוב בחצר. היא צעקה:
– אמא, קחי אותי איתך!
תפסתי אותה ורצתי החוצה. שמעתי את הגרמני שואל את אברהם:
- מי זאת האישה הזאת? עניתי מיד בפולנית שאני צריכה לטפל במשהו.
רצתי לבית השני ואמרתי לפצ'ה:
– פצ'ה, בואי מהר, נברח דרך החלון! החלון היה קשה לפתיחה, אבל פתחנו אותו. קודם הוצאנו את הילדים ואז אנחנו יצאנו. ראיתי נוצרים רבים עומדים מסביב ומתבוננים; הבנתי שזה רע. עכשיו הם מתכוונים להגיע למחנה שלנו. הם הגיעו במיוחד בצהריים, כי אז כולם נכנסו למחנה מהעבודה לאכול. אולם נראה היה שרק גרמני אחד הגיע. כדי שלא נשים לב אליהם. הגרמני לא עמד בחוץ, אלא במטבח כדי שלא ייראה ושכולם יאספו בחדר האוכל. הוא ידע שכולם חייבים לבוא לכאן. חלקם נמלטו, אבל הייתה גדר גדולה מכדי לקפוץ מעליה, ולכן רבים שברו את רגליהם בקפיצה. כאשר פצ'ה ואני יצאנו עם הילדים, כל אחד נסענו למקום אחר. אבוי, לא ראיתי אותם שוב. יצאתי מחוץ לעיר לבית החרושת שבו עבדו הגברים, בביתו של חיים רוזן. המטבח היה בביתו של איצ'ה רוזן. החלון שיצאתי דרכו היה בביתו של משה נחמה של איטה, חתנו של חיים רוזן. מספר אנשים הסתתרו בעליית הגג. הם ראו את כל מה שקורה בחצר. גם חייצ'ה של שמחה'לה של שאול הייתה שם עם אברהם'צ'ה. הם חזרו כמה ימים לפני כן; מהעיירה מנלצ'וב ונמלטו ממחנה מוות. הם סיפרו לנו הכל. וכך, ירד עלינו יום שחור.
רצתי עכשיו עם הילדה שלי ולא ידעתי לאן אני רצה. רצתי על פני בית המרחץ המקווה. שם עבדו על ריכוך עורות. ראיתי את הבן של מינדל של אידל בחוץ. רצתי אליו וסיפרתי לו מה קורה במחנה, שלא ילך לשם. המחנה היה מוקף בגרמנים. ברח לכל מקום שאתה יכול! - שאלתי אותו על הרש שלי. הוא אמר שהוא לא עבד שם איתו. רצתי הלאה; עגלות עמדו להביא לבנים מבית הכנסת ומבית התפילה. הנוצרים לקחו מצבות כדי להניח ליד הבתים "שלהם". רצתי ונפלתי ביחד עם הילדה שלי. איפה בעלי? עכשיו, הוא כנראה היה במטבח, האם הוא הבחין שאני לא שם? חושב שנשלחתי למות? ילדה גויה קטנה רצה אלי (ברור שהיא הכירה אותי) והיא אמרה:
- תברחי מהעיר. הם הולכים לקחת את יהודי המחנה. אני באה משם. ראיתי הכל. תברחי עם הילדה!.
רצתי. כבר הייתי ליד הכנסייה הקתולית. ראיתי נוצרי צעיר בורח. הוא חשב שהם הולכים לתפוס את האיכרים לעבודה, כי לאחרונה נתפסו גם נוצרים לעבודה. פתאום הילדה שלי אמרה לי:
– תראי אמא, הם לוקחים את היהודים.
הילדה שלי ואני ברחנו. גם הרש ברח
הסתכלתי. הם לקחו עשרה יהודים. גרמני אחד מלפנים, אחד מאחוריהם עם הרובים בהיכון! מרוב פחד לא יכולתי לזהות אף אחד. ביקשתי מהילדה שלי להסתכל ולראות אם אביה הולך. היא בכתה והחזיקה את ידיה מול עיניה. יצאתי מהעיר בלי לדעת מה קרה לבעלי ולכולם.
זה היה בלילה מאוד קר. הרוח חתכה, הכפור קפא והקשה על הנשימה, לא יכולנו ללכת. הילדה הייתה בלי כובע. הלכתי ליער קורוב. ליד הכפר ז'ומוב. הגיע נוצרי צעיר ומוכר שעדיין סחר עם אבי. הוא הכיר אותי טוב מאוד ושאל אותי לאן אני הולכת עם הילדה שלי במזג אוויר כה קר. סיפרתי לו מה קורה במחנה. הוא הוריד את הכובע והז'קט והלביש אותם על הילדה. זה חימם את הילדה. הלכתי הלאה וראיתי הרבה אנשים רצים. ככל הנראה נמלטו: חיים משה של חניסמן, שלמה של משקה, יענקל מאיר, יצחק שמחה של שאול, בנו הבכור של יענקל פיינשמידט, בת דודי פרנדל אטל של רבקה, גם היא אישה מלובלין שעבדה איתי במטבח. הם עזרו לי לשאת את הילדה. שאלתי אם מישהו ראה את הרש שלי. יצחק שמח'לה של שאול אמר לי שהוא מיד ברח איתו. הוא הסתתר במפעל בעליית הגג, מתחת לתפוחים. הרש, יצחק ומנדלה פיינשמידט היו כולם בעליית הגג. זכרתי שבתי הגדולה נמצאת ביער עם השומר. כעת, הוא יכול לגרש אותה מכיוון שהירי מהמחנה נשמע. ביקשתי מאחד הבנים ללכת לשומר היער כדי לחפש. הייתי עם הילדה הקטנה. כבר היה לילה. קר, ישבנו ביער על האדמה. כולם עמדו סביבי, כולם בכו. ואז הגיע ילד קטן, אביגדור של יעקב, ואמר שהוא הלך לשומר היער וביקש ממנו לחם. שם הוא ראה את גולדה'לה שלי עומדת. היא בכתה כי הם כבר ידעו מה קורה בעיר. הם ניחמו את הילדה שנבוא. ראיתי שהאיכר לא זרק אותה החוצה. פחדתי שהשומר יפחד לשמור עליה והוא ירדוף אותה החוצה. כולם התפזרו לכל מקום שיכלו. נשארתי ביער עם בת דודי פרנדל והאישה מלובלין. החלטתי ללכת לשומר היער. האישה הנוצריה יצאה כששמעה את הכלב נובח. היא ראתה אותי ושמחה מאוד. היא מיד שאלה אותי על בעלי. אמרתי לה שאני לא יודעת מה קרה לו. ביקשתי ממנה לתת לי ולשתי הנשים להיכנס ללון. אמרתי לה שיש לי פה את הילדה שלי. היא אמרה לי ללכת בשקט לרפת שבו הייתה הפרה. נראה שהיא הולכת לחלוב את הפרה. היא יצאה עם כד בידה, פתחה את הרפת וכולנו נכנסנו. שלושתנו הסתובבנו. שמענו נביחות של כלב. שמעתי את שומר היער פותח דלת. שמעי צעדים כבדים ותו לא. מאוחר יותר, האישה הנוצריה פתחה בשקט את דלת הרפת וכמו מלאך טוב, אמרה לי:
– הרשקובה, אדון הרש נמצא כאן.
היא אמרה לי את זה בשמחה גדולה. היא הובילה אותו לעליית הגג כדי שלא נעשה שום רעש כשנראה אותו, כי היו לה אורחים בבית. בשעת לילה מאוחרת, היא הכניסה את כולנו לביתה ופרשה מזרונים על הרצפה. היא אמרה שהיא רוצה חמישה זלוטי ללילה ועלינו להיות ביער במהלך היום.
מה שהנערים סיפרו היה נכון. בעלי ברח איתם, אבל כאשר הגרמנים עזבו, הוא יצא מיד כדי לברר מה קרה לי. הוא שלח נוצרי למחנה שבו הייתי. הנוצרי חזר ואמר שהנוצרים אמרו לו שהם ראו אותנו שוכבים ירויים. זה היה ככה: היו שם יהודים מרדום, הייתה יהודייה וילדה שנראו כמוני. הילדה שלה הייתה באותו גיל כמו שלי. גויי קורוב חשבו שזאת אני. נוצרי עצר את הרש בעיר והחל לצעוק:
– יהודי טיפש. אתה הולך ליפול לידיהם של הגרמנים? אל תעשה זאת. בריחה לא תעזור בכלום.
הוא הלך לראות את גולדה'לה, לבדוק מה שלומה. הוא התחיל ללכת ליער. בדרך, הוא פגש את פוצ'ה, בעלה וילדה. הם התכוונו לבלות את הלילה בבית נוצרי. בעלי אמר להם שהילדה שלי ואני כבר נפלנו. הוא בכה עמוקות. אבל פוצ'ה הבטיחה לו שברחתי והוא בוודאי ימצא אותי ביער.
היופי של גולדה'לה עוזר לה. היא הופכת לרועת צאן
כך, נפגשנו והעברנו ביחד מספר לילות. באחד הלילות הנוצרי אמר לנו שאנחנו לא יכולים לעשות להם את זה כי הם מפחדים מהשכנים שלהם. הם ילשינו עליהם. אבל הוא הסכים להציל את גולדה'לה היפה, לא משנה כמה קשה יהיה לו. אנחנו צריכים ללכת ולא להופיע שוב. גולדה'לה תישאר הילדה שלו. שילמנו לו על הכל. הוא ישאיר את גולדה'לה בין אם נוכל לשלם לו ובין אם לאו. הוא היה כמו מלאך טוב, כי סיכן את חייו יחד עם בני ביתו. הייתה לו אישה, בת בת 17 ובן בן 21. הבן עבד בחצר של פריץ מקורוב. גם היער היה שייך לאותו פריץ. הוא שמר על היער וקיבל תשלום. לא כסף, אלא חיטה וחלקת אדמה לגידול תפוחי אדמה, ירקות. בשבילו כל גרוש היה כמו מיליון.
האשה מלובלין חזרה לעיר. היא חיפשה את אביה, את בעלה, את אחיה הקטן ואת גיסה, משפחה שלמה מלובלין. הם הלכו לאיכר אחר. אמרו לה שבעלה נלחם נגד הגרמנים במחנה, אבל אותה תפסו. הכל נלקח מהם, הם הורידו את כל בגדיהם והם נורו. עירומים. אברהם'צ'ה והילדים רצו אל הנוצרים. גם שמואל בנו של יעקב נמלט. רבים התקבלו על ידי נוצרים תמורת כסף. אחרים היו ביער ובשדות הפתוחים. רבים מהצעירים הפכו לפרטיזנים. חלקם חיו במרתף במרכז העיר, במרתף של יוסף לרמן. בת דודי פרנדל הייתה איתנו לזמן מה. אחר כך היא עזבה והלכה אל הנוצרי שלה.
היו לנו הרבה מאוד סחורות מפוזרות בין נוצרים. היה עלינו ללכת ולקבל כסף מהם. הרש הלך כדי למצוא מקום לילדה. הבית שלנו היה ביער, בלי מים ובלי לחם. לא הלכנו שוב לשומר היער כדי לא לסכן את חיי ילדתנו. היא טיפלה בפרות יחד עם ילד גוי עני. שומר היער דאג שהילד הגוי ילך איתה כדי שהיא לא תלך לאיבוד ביער. שומר היער קיבל כל הזמן מכתבים מיהודים שרצו לתת לו הרבה מאוד כסף כדי להציל את ילדיהם, אבל למזלה הטוב של ילדתי הוא סירב לכולם.
ישבנו בשלג ביער, הגיעו כמה נערים. שאלנו אותם אם יש להם חתיכת לחם קטנה. אלה היו שני בניו של לייזר הרש קניג ושני הבנים של יצחק לוונזון בכיסים הייתה להם חתיכת לחם ישנה, הם נתנו לי את זה. הילדה שלי אכלה את זה בשקיקה. הם אמרו להרש:
– בוא איתנו, נחפש איפשהו מקום להיכנס אליו. למה שתשב כאן?
הם עזבו לכפר ואני נשארתי לבד ביער. הם הלכו לאישה נוצרייה, אכלו ושילמו. בצאתם אמרה להרש:
– אינך מזהה אותי; הייתי לקוחה שלך.
הוא כבר לא זיהה אף אחד. הוא סיפר לה שאנחנו ביער.
– קח חלב לילדתך ומשהו לאכול – אמרה.
כשחזר אליה שוב, אמרה לו:
– אתה יכול להישאר איתי, אבל בלי ילדות קטנות כי יש לי בית קטן.
חסד משתלם. טובת העניים
בינתיים, שיהיה רק בשבילו. אני בינתיים נשארתי ביער. פעם ראיתי אדם עם שיער מגודל כמו שודד יערות, אבל זיהיתי שהוא צעיר. – אני מכיר אותך – אמר לי – אל תפחדי. אשתי ואני קנינו ממך מוצרי בד. הוא אמר לי את שמו. הוא הואשם ברצח כשפולין הייתה בשליטה. הגרמנים חיפשו אותו.
– אני אוהב יהודים, אמר לי, ואני רוצה לעזור להם. יש לי מקום נסתר עם שנים עשר יהודים. את והילדה לא יכולים להיות שם, אבל יש לי בית בשדה, גם שם יש יהודים, בואי איתי, את תהיי שם. הלכתי איתו. היה כמעט לילה. שלג התחיל לרדת ביער. מה אני יכולה להפסיד? הלכתי איתו, הילדה ישנה על הגב שלי. הוא הלך עם כלב קשור בשרשרת. נכנסתי איתו, עמד שם חיים תבל, ילד כפר גדול ופרוע. אנשים פחדו ממנו. הוא התנהג לא יפה כלפי יהודים. הוא רצה כסף. הוא צחק כשראה אותי ואמר:
– את והילדה יכולים להישאר כאן איתנו.
גם אשתו הייתה שם עם ילדיהם.
זה היה חדר גדול וחשוך, אבל עם גג. חשבתי: לא, עדיף ביער מאשר איתם. מה שאלוהים יצווה, כך יהיה. אני לא יכול לבלות כאן את הלילה.
פניו הפכו פראיים להחריד. ללא ספק, הוא כבר הרג יותר מאדם אחד. נראה היה שהוא יוצא להתקפה כל לילה. בשעת לילה מאוחרת באו אליו אותם נערים והוא נתן להם נשק. הרש שלי הגיע באותו זמן. הוא מצא מקום עבורנו אצל איכר עני. הרש הסתובב במשך כמה ימים. עד שהגיע לאותו איכר, אמר לו האיכר:
– הרש, אתה נראה נורא, מה אני יכול לעשות כד לעזור לך? פעם עזרת לי. פעם נתת לי סחורה. זה היה חורף. לבשנו סמרטוטים ואשתך, הרשק, אמרה מיד כן. היא ביקשה שנשב ונתנה לנו את הבדים שרצינו. ספר לנו מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך.
הוא עצמו חזר לפני יומיים ממחנה קשה, כי לא יכול היה לשלם את הסכום שהוקצב לו. הוא היה במחנה חודשיים. הרש אמר לו:
– אני מבקש שתיקח את בתי, היא בת שלוש ולא נראית כמו ילדה יהודיה. אתה יכול לומר שמצאת אותה ליד הדלת שלך. אני אבוא כל חודש ואשלם לך כמה שתרצה.
הוא לא חשב על זה ומיד ענה:
– כן, הביאו את ילדתכם ואל תדאגו. אתה גר בשטח.
זה היה שלושה קילומטרים מהעיר, בקצה הכפר. טוחן עשיר גר לא רחוק משם. – אנחנו, אמר - לא נפגע באיש. לך ותביא את הילדה שלך. - הוא עצמו היו לו אישה, שני בנים קטנים ובת קטנה. לבבות יקרים, אנשים יקרים. יש לי בת אחת - אמר לבעלי - יהיו לי שתיים. הוא גר בבית קטן ונמוך, עם חלון קטן. שתי מיטות שבורות, אורווה שקרסה. לא הייתה מנורה. הם אכלו בלילה לאור הירח. בסיר אחד בישלו לעצמם ולחזירים. הוא הביא סוס לעבודה בשדה. לא היה לחם בבית. הרש שלי מיד נתן לו כסף ואמר לו לקנות תפוחי אדמה, לחם.
– תן לילדים אוכל וגם אתה תאכל. כל עוד אני חי, אני אשלם לך. אבל אם אני או אשתי לא נוכל לבוא, לך אל הנוצרי שיש לו את הסחורה שלי. אתה יכול גם לדבר עם הכומר על כסף או סחורה. אתה יכול לספר לכומר הכל.
נישקתי את הילדה. הרש הוציא אותה ישנה מעל החזה שלי ולקח אותה אל האיכר. הוא חזר בדמעות. הייתה לו סצנה נוראית איתה. בשום אופן הילדה לא רצתה להישאר. היא לא ידעה לדבר פולנית, רק יידיש. הילדה הסתכלה סביב ופחדה מהאנשים בסמרטוטים מרופטים שמקיפים אותה ומהאיכר הגבוה, למרות שהיה איש טוב. אבל הוא נראה פרוע בגלל בגדיו הקרועים. הקטנה צעקה, בכתה, היא רצתה לחזור לאמה. היא לא רצתה להישאר שם. היא לא הבינה מה הנוצרי אומר. הנוצרי משך אותה ולקח אותה. הרש עזב, אומלל ושבור.
הַפרָדָה. קדחתנות
הלכתי ליער בבוקר. פגשתי את בת דודי פרנדל וסיפרתי לה על בשקה הקטנה. תודו לאל – היא אמרה – הילדה נמצאת בבית. עכשיו תחשבי על עצמך. הלכתי לראות את הילדה. האישה הנוצריה אמרה לי: – לכי, אל תתני לה לראות אותך. היא תבכה. תן לה להתרגל להיות בלעדיך.
הסתכלתי מבעד לחור מנעול הדלת כדי לראות את פניה של הילדה. ראיתי אותה עומדת ליד כיסא קטן והיא אכלה סלק צלוי. הנוצרי עמד לידה ולימד אותה לדבר פולנית. נתתי לאישה הנוצריה את המעיל של הילדה ואמרתי:
– בפנים תפורים שני זהובים ועשרה רובלים. אני הולכת רחוק לכפר. אם לא אחזור, אינך יכול ללכת לעיר. תמכרי את זה לשכן העשיר שלך והוא ייתן לך אוכל לעצמך ולילדה.
זה היה בשנת 1942. יצאתי ליער כדי לחפש את בת דודי. בדרך פגשתי את היהודי, זה שתיארתי קודם. אמר לי לתת לו כסף כי אין לו, אם לא, הוא יודע איפה הילדות שלי והוא יעשה מה שהוא רוצה. מפחד גדול נתתי לו מיד את הכסף שהיה איתי. עזבתי ופגשתי את בת דודי. סיפרתי לה הכל. היא אמרה שעשיתי טוב. לא אמור להיות לו שום כוח לעשות לנו משהו רע. תוך שימוש בכוח היה לוקח כסף מיהודים לא מוכרים שאותם פגש ביער. הוא היה מתעתע בהם שימצא להם מקום לינה. בת דודי ואני עזבנו. נאלצתי להתנתק מהמשפחה שלי, כי איפה שבעלי היה, הם לא רצו להשאיר יותר מגבר אחד. שם, היכן שהיו הילדות, הם הוחזקו בגלוי כילדות לא יהודיות. בעלי והילדות שלי היו באותו אזור, אבל כל אחד בנפרד. בת דודי ואני ישבנו וחיכינו לרדת הלילה. הראש שלי עבד ללא הרף: מי יודע אם אראה אותם שוב? איך אוכל להחזיר את הכסף, לשלם ולהסתכל על הילדות?
הלילה הגיע. פנינו ללכת. היינו צריכים לחצות כביש מהיר. היינו צריכים לעבור תחנה שאליה הגיעו הגרמנים. התחלנו ללכת, אבל לא הלכתי בוודאות מוחלטת. הגענו לכביש המהיר. לא הלכתי רחוק יותר. הלב שלי אמר לי: "לכי חזרה!" הלכנו עוד קצת. אמרתי לעצמי: "אני לא הולכת. אני לא יכולה להשאיר את הילדות לבד עם הרש. מה אם הוא יצטרך ללכת לעיר כדי למכור משהו, להרוויח כסף, אני יכולה להופיע בעיר בקלות רבה יותר ממנו". בת דודי יעצה לי ללכת, להישאר שם כמה ימים ואז לחזור. עם זאת, משהו דחף אותי אחורה ואמר לי: "לא, אל תעזבי את הילדות שלך!"
לכן, התחלתי ללכת כמה פעמים. הרגשתי שאני לא צריכה ללכת. לא הכרתי את האזור הזה ותמיד הלכתי לאיבוד. אמרתי לה: אני חוזרת ואת, פרנדל, תעשי מה שאת מבינה. אני חייבת להיות לידם.
עם זאת, היא הייתה שם פעם והיא רצתה ללכת לשם. נפרדתי ממנה וחזרתי לכפר, לא רחוק מהעיר שלנו. פעם הייתי שם כאילו הייתי בבית, אבל עכשיו פחדתי לפתוח דלת. הם היו מסיעים אותי. פעם הם פחדו לאפשר לי לעבור את הסף שלהם. הייתי צריכה לנסות לפתוח דלת של איכר, שהיה נוסע איתנו שש פעמים בשנה לירידים והיה נכנס אלי הביתה בכבוד. עכשיו, פחדתי לפתוח את הדלת שלו. ידעתי שכאב לו מאוד כי הוא איבד שני ילדים במהלך ההפצצות. זה היה לילה. לא אכלתי כל היום. נכנסתי ואמרתי "ערב טוב". כשהוא ראה אותי, הוא נבהל ואמר לי:
– אינך יכולה להישאר כאן אפילו חמש דקות, אני מפחד מהשכנים, גרמנים שוהים בקרבת מקום, לכי למקום אחר.
ביקשתי ממנו רק לתת לי להישאר ללון, אבל הוא סירב. הלכתי ליער. הלכתי והכלבים נבחו. תמיד הייתי פחדנית, פחדתי אפילו מחתול, אבל עכשיו הלכתי כל זמן שרגלי נשאו אותי. בדרך ניסיתי להיכנס לבית האחרון בכפר, אולי אוכל לבלות שם את הלילה. נכנסתי והתיישבתי מיד, האיכרה אמרה לי שהיא תרשה, אבל היא בטוחה שבעלה לא יסכים. בינתיים ישבתי בחמימות. זה לקח כמה דקות, הוא נכנס. הוא הכיר אותי היטב, אבל הוא גירש אותי מיד. הוא אמר לי:
– אל תבקשי דבר, אל תגידי דבר, פשוט לכי. גם אנחנו חיים בפחד. אני לא אסבול בגללך.
גם אני הבנתי את הפחד שלהם
חשבתי שאולי הוא צודק. הוא יקבל עונש מוות על פגישה עם יהודי. עזבתי. ראיתי איכר חוטב עצים ליד דלת ביתו. ניגשתי אליו הוא היה איכר מכר. לידו הייתה ילדה בת ארבע. הוא היה פעם נהג העגלה שלנו. הוא שאל אותי: - מאיפה באת? - סיפרתי לו הכל, אבל לא העזתי להגיד לו איפה בעלי והילדות. רק אמרתי לו שהם עם איכרים ואני לא רוצה להיות רחוקה מהם.
- תגידי לי מה את רוצה?
– אני רוצה רק לעבור כאן את הלילה עד הבוקר ואז אצא ליער.
הוא לא יכול היה. הוא פחד מהשכן שלו, בעצם זה שממנו בדיוק עזבתי.
– ראיתי אותך נכנסת לשם והוא לא נתן לך להישאר איתו. אז מה את רוצה ממני? לכי, אני חושש.
לא יכולתי להחזיק מעמד יותר והתחלתי להתייפח ולהתחנן. אמרתי שאני מפחדת לעבור את הלילה לבד ביער. הוא ריחם עלי ואמר:
– לכי, תשאלי את אשתי. היא הולכת לישון במיטה.
הילדה בת הארבע אמרה לי:
– את רוצה שאבי יירה בגללך? לא צריך להיות לי אבא? אני אוהבת את אבא שלי מאוד.
הסתרתי את הרגשות שלי. - לא יקרה כלום - אמרתי לה - ונכנסתי לאמא שלה. כשהיא ראתה אותי, היא חיבקה אותי והתחילה לבכות על גורלי:
– הלוואי ויכולתי לעזור לך. שבי, תעביר את הלילה, תחממי את עצמך. אלוהים ישמור עלינו מרע.
היא אמרה לי שאני יכול להישאר שם, אבל הילדה הייתה חכמה מדי והיא הבינה הכל:
– אני מפחדת שהיא תחלה מפחד. אפשר להעביר את הלילה עד הבוקר. אנחנו, בכל מקרה, לא נישן הלילה.
בעלה הביא פרווה ודברים חמים והכין לי מיטה על הרצפה. הוא הלך לחלוב את הפרה והביא לי כוס חלב גדולה ולחם ואמר:
– עכשיו את איתי, תאכלי, שתי בדיוק כמונו.
לא יכולתי לאכול. זה לא ירד לי בגרון והודיתי לו.
– לא, אם תאכלי, כולנו נאכל. אם לא, אף אחד לא יאכל.
הוא עמד מעלי. הייתי חייבת לאכול משהו. ואז, אמר, את צריכה לשתות עוד כוס חלב. אם לא, לא תוכלי לעמוד על הרגליים. עייפה נשכבתי על המיטה ונרדמתי מיד. אולם, בשנתי שמעתי אותם מדברים ולא יכולתי לישון. ובכל זאת, נרדמתי. הוא העיר אותי עם עלות השחר, הוביל אותי אל היער. כשנכנסתי ליער, פגשתי את שומר היער ואת גולדה'לה שלי.
– אני עושה את זה, אני עושה טוב, אשתו של הרש. אסור לך לעזוב את ילדותיך ואת בעלך כי בעלך לא יכול ללכת לעיר במהלך היום ובקושי אפשר להשיג כסף, או למכור משהו, או במקרה שמישהו לא יוכל להחזיק את ילדותיך - את האמא.
סיפרתי לו הכל.
– לכי אל בעלך ובמקרה שאין לך למי לפנות, אז בואי אליי, אני אעזור לך.
הלכתי לפינה השנייה של היער שבה היה בעלי. הבית של שומר היער היה ממוקם ביער, רחוק משכנים. אחיו גר כמה צעדים מולו. כאשר הרש ראה אותי, נראה היה שהוא נולד מחדש. אם לא הייתי באה בעוד כמה ימים, - הוא אמר, - הוא היה משתגע. נכנס האיכר ושאל אותי מה קרה? למה חזרתי? אמרתי לו:
– לא רציתי להיפרד מבעלי ומהילדות.
הוא הקשיב לי ואמר:
– כפי שאני רואה את זה, אתם חייבים להיות ביחד בגלל הילדות. אותו מוות מגיע לאחד כמו לשניים, אבל תהיו חכמים. שניכם תהיו על המשמר! אבל אתה לא יכול להביא את הילדות לכאן.
שנינו נשארנו שם כמה שבועות. שילמנו לו סכום כסף מסוים, אבל הוא היה איש טוב וצדיק עבורנו. גרנו באותו חדר. הוא הוציא את הפסולת שלנו. מי עוד היה עושה את זה? היו לו חמישה ילדים קטנים וקטנטנים. הם ראו אותנו אבל לא אמרו כלום. הם פחדו מההורים שלהם. אף ילד לא הורשה להיות היכן שאנו היינו. כך, היינו שם שישה שבועות. פתאום הוא בא אלינו ואמר שהוא מפחד להחזיק אותנו יותר, אבל הוא עשה לנו מקום באורווה בחצר. רַע. זה היה חורף, כפור כבד, אבל היינו צריכים ללכת. היה הרבה קש באורווה, היה קיר עשוי לוחות עם פתחים בצד אחד, שהוביל לרפת. כאשר הוא היה נכנס לחלוב את הפרות הוא היה מביא לנו משהו לאכול. מעט אוויר היה נכנס דרך הפתחים. ובכל זאת זה היה כמו קבר. כאן איבדנו את האנושיות שלנו. שני אנשים בתוך קש. לא יכולנו לזוז, לא לשבת. באותו מקום שבו שכבנו היה סיר לרוקן את עצמנו. הוא הוציא את זה בלילה. רק אבא מסור היה עושה את זה. הוא נהג לשרוק כשנכנס לרפת וקרא "היי!" כאילו לסוס. זה היה הסימן שהוא התכוון אלינו. כך עבר זמן עד שיצאתי פעם אחת לעיר לקחת סחורה למכור, כדי שאוכל לשלם לאיכר. זה היה חורף, שלגים, סופות שלגים. יצאתי בלבוש גס. ביום ראשון טיילתי בין כל האיכרים, כולם היו ארוזים. הלכתי לאחת הנשים הנוצריות שלי והיא שאלה אותי איפה אני שוכבת. אמרתי לה. היא אמרה:
- תראי איך את נראית, אתה לא תחזיקי מעמד. תברחו! אתם תקפאו שם.
זה נכנס לי לראש. כשחזרתי, אמרתי: - הרש, אנחנו צריכים לברוח. - בקושי יכולתי ללכת על הרגליים. הידיים והרגליים שלי כאבו. עדיין חיינו על תפוחי אדמה קרים ומעט מים, לפעמים חתיכת לחם. פעם אחת שמענו את חיים תבל בא אל האיכר באורווה ואמר לו:
– אני חושב שאתה מחזיק כאן את משפחתו של הרש. באתי מהאיכר שמחזיק את הילדה שלהם. הם צריכים לשלם כסף. אם לא, הם יתנו אותה לגרמנים.
כשהם משתכרים...
שמענו את זה. הרגשנו רע על הלב. גם אנחנו חשדנו באיכר. לעתים קרובות הוא חזר הביתה מאוחר בלילה, אז פחדנו שהוא עלול להרוג אותנו. יום אחד, אמרנו לו שאני חולה, הייתי צריכה רופא והיינו צריכים להגיע לעיר. חיכינו ללילה מואר ירח. הוא לקח את בעלי לגילוח כי שיערו כבר היה מגודל מאוד. הוא גילח אותו לאור הירח כי לא הדליק מנורה כדי שאף אחד לא יסתכל פנימה. כשאמא שלו באה פעם לבקר והייתה איתו כמה ימים, נשארו לו שאריות בזמן האוכל ואמר שהוא לוקח את זה לכלבים והביא את האוכל אלינו. חבל לנו לעזוב אותו. לילה אחד אנחנו בעצמנו קפצנו למטה, לא אמרנו לו כלום (הוא היה צריך לשים סולם כדי שנוכל לרדת). הוא חזר משכניו קצת שיכור והחל לצעוק:
– כאן יהודי, יהודי. אני לא מאמין ליהודי. מגיע לך מה שקורה לך!
שנינו עמדנו ורעדנו, קיבלנו אותו לשיחה טובה והבטחנו לו שנחזור. אנחנו גם חייבים לכבס את הבגדים שלנו. בוא – אמר – אשתי תכבס את הבגדים. - אבל הרגשנו שאסור לנו להישאר שם יותר. יצאנו אל אשתו חצי מתים, העיקר כדי לא לעמוד איתו ברפת החשוכה. פחדנו שהוא עלול להרוג אותנו כי נראה שהוא שיכור. אמרנו לאשתו שעלינו ללכת לרופא. היינו חולים. - תחזרו בכל עת, - הוא אמר. יצאנו.
גם טוב
היה חשוך, קודר ביער, השלג הגיע עד מעל הברכיים שלנו. שנינו נפלנו מחולשה. רגלינו כבר לא נשאו אותנו. אבל שנינו החזקנו אחד את השני. איכשהו, שנינו ספגנו את העונש של אלוהים שהוא שלח אלינו. נפלנו בתעלות כמה פעמים; היה כל כך הרבה שלג שלא ידענו את הדרך הנכונה. לפיכך, הלכנו אל שומר היער. נכנסנו. הוא ישב וקרא עיתון, היה חם בבית, אור, אשתו בקרבתו, בתו וגולדה'לה שלי התחממו. כשהם ראו אותנו, הם נבהלו מאוד מהפנים הכהות שלנו.
– מה עלה בגורלכם? מאיפה בכדור הארץ אתם באים? איזה סוג של עינויים סבלתם שם? לא, אנחנו לא יכולים לאפשר לכם ליפול.
הוא הוציא אלכוהול, לחם, הכין תה חם ואמר לנו לאכול:
- תאכלו. תתאוששו קצת. אז נדבר על מה לעשות איתכם.
אחר כך חיממו לנו מים כדי שנוכל להתרחץ. ממש נכנסנו לגן עדן. הוא הלך לישון על מיטה קטנה שבה ישנה גולדה'לה הקטנה שלי והוא נתן לנו את המיטה שלו. ריעננו את העצמות שלנו. בבוקר לפני עלות השחר, היינו צריכים להתלבש מוקדם כדי לא להיות בבית. סיימנו את ארוחת הבוקר, בישלנו תפוחי אדמה בחלב ועלינו לעליית הגג. אָנוּ התחלנו לחיות, לעמוד על הרגליים. ביום ראשון, בנו היה אמור לחזור הביתה. הוא התייעץ איתו איך להכין לנו מקום מסתור. אם כבר היינו כאן, עדיף שניקח גם את גולדה'לה, שהיא תתחבא איתנו. הקטנה לא הייתה מרוצה מזה כי בלעדינו הוא החזיק אותה בבית. בילינו שני לילות בעליית הגג. אחר כך, הוא קרא לנו והראה לנו שהוא ובנו בן ה-21 עבדו שני לילות, ויצרו מקום מסתור מתחת לרצפה, באדמה. אולם כך היה צריך להיות וזה היה המזל הגדול ביותר עבורנו שהיינו ברשותו, כי ראינו שהוא לא רוצח. בלילה הוא אמר שזה יעלה לנו הרבה מאוד כסף. אבל למי היה אז כסף? הוא קבע סכום מסוים שנשלם לו, אבל הוא לא ירדוף אחרי הכסף.
– כשתוכלי ללכת לעיר למכור משהו, תתני לי את הכסף.
הוא לא היה אויב של היהודים. פוליטית, הוא היה באגף שמאל, אשתו וילדיו היו באותה דעה. מה שהוא, האב, אמר, היה קדוש לכל בני הבית. נשארנו שם במשך כל החורף. ישנו בבית בלילה, לא ב"קבר". שכבנו שם רק במהלך היום. קבענו שנבשל לעצמנו, אבל אני אשלם לו על האוכל. כל בוקר, בסביבות השעה ארבע, בישלתי כמה תפוחי אדמה, קצת דייסה עם חלב. היה לנו אותו דבר במשך כל היום. בזמן הכפור הכבד, ישבנו בביתו והוא עמד והביט דרך החלון לראות אם מישהו בא. או שהכלב נבח וירדנו לאדמה, הוא הניח מעלינו את הקרשים והניח עליהם ארון. יכולנו לתפור וגם הבת שלהם הייתה יכולה לתפור. הייתה לה מכונת תפירה. שכנענו אותה לקחת עבודה ונעזור לה בלילה. היא באמת הייתה מרוצה מהתוכנית שלנו, אבל, עם כל הטוב הזה, חיינו בפחד קטלני כל יום. הוא קרא את העיתון כל יום, ידע מה עושים ליהודים ולעתים קרובות נעשה מדוכדך. משהו אכל אותו. כל יום הוא נכנס ליער לראות אם לא גונבים אותו. פעם הוא אמר לנו:
– הרשקה, אני מזדקן מוקדם, משהו מייסר אותי, כמה זמן זה יכול להימשך... הרגליים שלי רועדות לעתים קרובות מפחד. אני יודע מה עושים ליהודים שורפים אותם במשרפות. אבל אתה מזיק לי, אני לא יודע למה. לפעמים אני מפנטז שהמלחמה תסתיים. איזה עולם יפה זה יהיה. אני הולך איתך לעיר ויודע באיזו כנות התייחסתי אליך. אבל לפעמים אני מרגיש כאילו כוחות עוזבים אותי. הרש, לך לחפש לכם מקום אחר.
שתקנו, לא ענינו לו מיד, כי ידענו שהוא איש עצבני. אבל היה לנו חושך בעיניים. מאוחר יותר ביקשנו ממנו סבלנות. זה היה הבית היחיד שבטחנו בו. הוא היה שקט לזמן מה, ריחם עלינו. היינו שוכבים בבור ומקשיבים לדיונים שלו עם האיכרים שהיו באים אליו. משוטטים שונים עברו ביער. פעם אחת באו אליו שני אנשים שאמרו שהם ברחו מרכבת שנלכדה ברוסיה. הם אמרו שהם חוזרים לרוסיה וביקשו שלא נמסור אותם. הרש שלי רצה לדעת מהם, אם כדאי לו ללכת איתם, אבל לא נתתי לו. הם אמרו שהמלחמה תימשך עוד שנה או שנתיים.
בוא נאמר שזה עדיין רע עבורנו. כבר ספרנו את הימים לסיום המלחמה ואלה אמרו "עוד שנה או שנתיים".
העוני של האיכרים
בלילה היינו הולכים לעתים קרובות לבקר את הילדה הקטנה. זה היה כמה קילומטרים. המצב היה רע מאוד עם האיכר ההוא. היו לו חמישה אנשים להאכיל. לא היה לו לחם. היו לו שדות חוליים רעים. האוכל שלהם היה תפוח אדמה עם סלק מתוק. שמרנו אוכל והבאנו לילדה שלנו. כאשר הגענו בשלום אל האיכר עם חצי כיכר לחם בידינו, מצאנו בחדר הקטן האחד שני בנים, האחד בן 14, השני בן שבע וילדה קטנה. הם היו יחפים, בגדים קרועים על גופם. גדולים, בריאים, אבל רעבים. הילדה שמחה לראות אותנו. הם ידעו שאנחנו מביאים משהו לבשקה. לעתים קרובות מצאנו אותה ישנה, כנראה נרדמה רעבה. לעתים קרובות היא הייתה צועקת בשנתה: מאמושה, טטושו (אמא, אבא). באותה תקופה היא כבר דיברה רק פולנית. שנינו נישקנו אותה. היא כבר הייתה יפה. הנוצרים גזרו את שערה כמו שלהם והיא נראתה כעת כמו ילדה פולנייה. המזל הגדול ביותר שלנו היה שהיו לנו בנות. אי אפשר היה להסתיר בנים כי הם נימולו. שום איכר לא ייקח ילד בעד שום סכום כסף. כולם בבית אהבו אותה והיה לה טוב, אבל לא עם האוכל. כשהבאתי את הלחם והנחתי אותו על השולחן, הם חטפו אותו מכל צד, חצי אכלו אותו, לקחנו חתיכה ונתנו אותה לילדה שלנו. היא סיימה לאכול אותו וחזרה לישון. היה צריך לעמוד על המשמר בחוץ. האיכר שלנו, זשיצקי, אמר לכולם שהגרמנים כבר לקחו אותנו וגירשו אותנו לאנשהו. הילדה שלנו אמרה את אותו הדבר כששאלו אותה. היא אמרה על זשיצקי שהוא אביה ואשתו אמה. כשאני הבאתי לה כמה זוגות גרביים, הגוי הקטן היה לוקח אותם ממנה ולובש אותם. בלילה החביאה בשקה את גרביה בשלג עד הבוקר.
הגענו אליה פעם בחודש. נתנו לבעלי הבתים את הכתובות של המשפחה שלנו בחו"ל, באילו מדינות, שבהן היו לנו כסף וסחורות. אם משהו היה קורה עם הילדים והם צריכים כסף - ואם לא היינו בחיים יותר - הוא היה צריך להודיע להם הכל.
פעם אחת בא זשיצקי אל שומר היער ושאל אותו אם הוא מכיר את הרש. הוא רצה למסור לנו שאנחנו צריכים לבוא, כי הוא כבר לא יכול לשמור על הילדה. שומר היער אמר לו שאנחנו לא איתו, אלא באים אליו מדי פעם בלילה ואם נבוא, הוא ימסור לנו כל מה שאמר.
נסענו לזשיצקי בלילה. הוא סיפר לנו ששופט הכפר התקשר אליו ושאל מדוע הוא מחזיק ילדה יהודיה. הוא פחד. כל הכפר היה בסיכון. ואז הגיע בנו הבכור, כשהוא ראה אותנו, הוא התחיל לבכות, מה אנחנו רוצים מהם, כל הכפר רדף אחריו כי היו יהודים איתם. היה לנו מר על הלב. מה אנחנו עושים? לאן ניקח את הילדה? זה היה חורף קשה, כפור גדול, אף אחד לא ירצה לקחת אליו ילדה קטנה. מבוגר עדיין יכול להתחבא בכל מקום, אבל ילד, אם הוא בוכה. התחלנו לדבר, לבקש רחמים, לשכנע אותם שאף אחד לא יגנה אותם. הם לא יכירו בכך שהיא ילדה יהודייה. כולם בכו. אנחנו בצרות. הם מסתכלים עלינו. האבא ואני הסתכלנו על הילדה. גדלה, כבר הפכה לבן אדם, יפה כמו זהב. הרש שלי אמר לאיכר:
– תגיד לי, אתה צריך כסף? אל תתבייש, אני אתן לך כסף ואצטרף למאבק, אני אלך לקנות אוכל למענך ולמען הילדים. אני רואה את העוני שלך, תוכל לקנות כל מה שאתה צריך. אם אקח את הילדה, לא יהיה לך כלום. אתה תמות מרעב, אנחנו נעזור אחד לשני בדרך זו. זה לא יימשך עוד הרבה זמן.
האיכר הבין הכל. הוא רצה כסף, אבל הוא התבייש לבקש. זה היה לפני החג שלהם, חג המולד. האיכר לקח את בשקה הקטנה בזרועותיו, נתן לה נשיקה בראשה ואמר:
– את נשארת איתנו. את בטח הילדה שלנו.
נתנו לו סכום כסף והלכנו.
אוי וויי! אולי זה כבר מספיק?…
היה זה ליל חורף יפה ובהיר. הלכנו ובדרך דיברנו אל אלוהים:
– מדוע, אלוהינו, הסרת את עיניך מאיתנו? ולמה, הרחמן, לקחת מאיתנו את כנפיך? מה עשו הילדות הקטנות? איך הן חטאו?
אמרתי להרש:
תאמין לי, הרש, אולי, אנחנו מתאמצים יותר מדי. הם לקחו הכל, הרגו את כל היהודים. למה אנחנו נלחמים במרירות עיקשת כזו?
הוא ענה לי:
– הרבה פעמים רציתי לומר לך: בואי, בואי ניכנע, אבל הילדות, אני מרחם עליהן. אנחנו חייבים להילחם עבורן, כל עוד אנחנו יכולים לעמוד על הרגליים ועדיין יש לנו כסף.
כשחזרנו לשומר היער, הוא אמר לנו בכנות שהוא ישמור על גולדה'לה עד אחרי המלחמה, אבל, לדבריו, אי אפשר היה להסתיר אותנו. הוא ידע שאנחנו לא יכולים להיות זמן רב במסתור התת קרקעי, כי האדמה הייתה רטובה, היא מוציאה לנו את הנשמה. הוא פחד שנהיה חולים. באביב יגיעו אליו איכרים רבים ליער, כדי לכרות את העצים. זה נמשך לעתים קרובות שבועות. הם מגיעים לביתו לאכול, לכן, זה היה בלתי אפשרי עבורנו להישאר אצלו.
בינתיים, היינו צריכים ללכת לעיר כדי לגייס כסף. הרש הלך לבד. שוטר פולני ראה אותו והחל לרדוף אחריו. הוא הלך אל ביתו של נוצרי, למעשה זה שאליו הוא רצה להגיע. הנוצרי בדיוק עמד ליד ביתו, ראה אותו ומיד החביא אותו בחדר וחזר החוצה. השוטר בא בריצה:
– הגיע לכאן יהודי?
– אף אחד לא בא לכאן. זה פשוט נדמה לך.
זה ומקרים דומים קרו עשרות פעמים. לעתים קרובות, כאשר הוא הלך לאיבוד בדרך "הביתה" בלילה, איכר זיהה אותו ואמר:
– אני יודע לאן אתה הולך, זה לא רחוק עד ליער. לך ישר, תראה את היער.
בבוקר הגיע לכאן האיכר ההוא. מיד ירדנו למקום המחבוא שלנו.
– אתה מחביא אצלך יהודי. הוא הלך לאיבוד לידי באמצע הלילה. גם אני מחביא יהודים. רציתי לתת לו להיכנס כדי שיוכל להתחמם, אבל היהודים שנמצאים אמרו שאסור לי. לי עצמי כבר אין עצבים. הפולנים שלנו יוצרים קבוצות שמחפשות אחר יהודים כדי לרצוח אותם. אני לא אשמור עליהם לאורך זמן.
כשהאיכר עזב, קרא לנו שומר היער ואמר:
– אתם רואים, לאנשים נמאס להחביא יהודים. זה המצב כי אנחנו לא רואים סוף למלחמה. אני כבר מאבד את הסבלנות. אתם חייבים לחפש לאן ללכת.
התחלנו לחפש מקום אחר ללכת אליו, אבל כל הדלתות היו סגורות. אף אחד לא רצה לקלוט יהודים. הם פחדו מהלהקות של אנשי ה- A.K. באותו יום, שומר היער הרס את מקום המסתור ואמר:
– עכשיו אתם צריכים לחפש מקום. השכן שהיה כאן יודע על מקום המסתור שלכם. אסור לכם לבוא אליי יותר, כי אני מפחד מהשכן. הוא יכול לשלוח את הבריונים. אני לא רוצה שמישהו יכנס אלי הביתה ויעשה לכם משהו רע. לכו לבריאות.
המזל הכי גדול שלנו היה שהוא לא סילק את גולדה. לפחות לילדות הייתה קורת גג מעל לראש. באותו יום שישי לקחנו את מעט הסמרטוטים שלנו, נפרדנו ויצאנו ליער. ירד הלילה והפחד תקף אותנו. החלטנו לחזור אל האיכר שממנו נמלטנו בתחילת החורף. הלילות הלכו והתקצרו. בלילות הקיץ הוא עשוי לא להשתכר עם חבריו.
שוב נרדפת, מתייסרת
זחלנו על ארבע, כדי שאף אחד לא יראה אותנו ונזהרנו מכלבים, זחלנו אל החלון, דופקים בשקט. האישה הנוצריה הגיעה אליו מבוהלת והכניסה אותנו. שוב, בעלה לא היה שם. ביקשנו ממנה לתת לנו להישאר כמה שבועות; הסברנו לה מדוע ברחנו: בגלל הכפור ובגלל בעלה שדיבר בעוצמה רבה מדי. פחדנו ממנו. היא אמרה לנו שהוא לא ירצה להחזיק אותנו הרבה זמן, אבל מכיוון שאין לנו לאן ללכת, נוכל להישאר איתם כמה שבועות. אמרנו - רק שבועיים - ומאוחר יותר יש לנו לאן ללכת. היא סידרה לנו מיטה על האדמה ובעלי נרדם מיד כמו מישהו שנהרג. שכבתי ערה. לא היה לי עם מי לדבר. בביתו של שומר היער לפחות היו אנשים אינטליגנטים לדבר איתם.
החלטנו לחפור מאורה מתחת לרצפה. ראינו איך שומר היער עשה זאת. חפרנו קבר מתחת לאדמה בלילה אחד. חיינו כך במשך זמן מה והתחלנו להרגיש שזה בלתי אפשרי להמשיך לעשות זאת. אנחנו חייבים למצוא מקום אחר. כמה יהודים עשירים הסתתרו בעיר. הם תמכו ביהודים העניים שנדדו בשדות. באותו זמן, נתפס שומר היער, אצלו הוסתרה גולדה'לה שלנו. זה קרה כך:
פעם שמענו רעש ביער. מעליית הגג ראינו גרמנים. הם באו לשומר היער. הרש שלי רצה מיד לרוץ לשם לראות מה שלומה של הילדה שלנו, אבל האיכר שהיינו איתו צעק עליו שזה יעשה לו רע. גם אני לא נתתי לו ללכת לשם. ביקשנו מהאיכר ללכת לשם כדי ללמוד אם בתנו עדיין בחיים. שם הוא למד את הדברים הבאים:
גרמנים וסוכנים חשאיים פולנים שעבדו עבור הגרמנים, נכנסו לביתו של שומר היער. כאשר הילדה שמעה מכונית מגיעה לבית, היא זחלה מיד על מיטת העץ שמעל הכיריים והעמידה פנים שהיא ישנה. הפולני ניגש אליה ושאל מי היא – “אני רועה. אני מטפלת בפרות." - ענתה. הוא חייך, כאילו אמר: "אני מבין מי את". באותו רגע, האישה הנוצריה נכנסה והבחינה בו מדבר עם הילדה. היא אמרה אותו דבר, שהיא מטפלת בפרות - "היא הרועה שלי". – "כן, אני מבין", הוא ענה - אבל לא אמר יותר והלך, אפילו לא סיפר על הילדה לגרמנים.
הנוצרי הורה לי מיד לבוא. הוא אמר לנו:
– אני חש חרטה גדולה, אבל היא חייבת לעזוב את ביתי. אשתי נבהלה מאוד לראות גרמנים נכנסים והידיעה שגולדה בבית. גם הבן שלי נאלץ ללכת איתם לעבוד, כי הוא פחד שיבואו לחפש אותה בבית. הילדה כבר לא יכולה להישאר איתנו.
ביקשנו מהם עוד שלושה ימים כדי שנוכל למצוא לאן לקחת אותה. עזבנו גם את האיכר שלנו. כעת כל הדרכים היו סגורות בפנינו.
רצתי לעיר אל צלם. אולי דרכון פולני יאפשר לנו לצאת. באותו יום הם רצחו את שאר היהודים. תוך כדי ריצה ראיתי ילד שנורה שוכב על הקרקע. זה היה הנכד בן השש של פוצ'ה לייבל של מרים. שוב שמעתי ירי ונכנסתי לבית. גירשו אותי מיד. יצאתי כמו משוגעת ורצתי. בערב פגשתי את פוצ'ה ובעלה יענקל גולדבוים. הם היו ביחד איפשהו. בדיוק היום הם יצאו לרחוב. הם פגשו את שני בניו של אברהם בסמוך ליער. כשראו גרמנים נוסעים לידם, הם חשבו שהם באים בשבילם והם נמלטו. הילד הצעיר הלך איתם. הגרמנים הבחינו בהם, ירדו מהכביש והחלו לירות בהם. ילדי אברהם נורו במקום אחד והילד לאחר מספר דקות. הם הצליחו ללכת לבית ולהסתתר. היער שוב היה מוקף באותו יום. רצתי כמו משוגעת.
שופט הכפר חשף מרתף שבו הסתתרו יהודים והם נרצחו, כולם נרצחו בכפרים. חזרתי ליער. שוב הייתה מהומה ביער. יהודים, נוצרים רצו, לא ידענו אחרי מי הם רודפים. שוב הלכתי לילדה שלי, מקום בו הסתתרה, אבל שומר היער שוב שלח אותי החוצה. רצתי אל היער, כבר היה חשוך. פגשתי את שני הבנים של לייב בייגר. שאלתי אותם אם הם ראו את הרש שלי. כי הבנתי שהאיכר גירש אותו. רצתי לשם. אמרו לי שבעלי עזב בעצמו. הוא פחד להיות שם. "חס וחלילה, לא גירשנו אותו".
הרש תמיד היה מוכן לרוץ לתוך האש, אבל תמיד עצרתי אותו. אבל עכשיו, רק אלוהים יודע מה קרה. הלילה ירד. לא יכולתי להירדם מהמחשבות עליו עד שהגיע הבוקר. כך, עברו שלושה ימים. לא ידעתי איפה הוא. גם האיכר לא מצא כלום. ביום הרביעי הוא חזר. הוא הלך לאיבוד ביער. כששמע את המהומה, היריות, יהודים ונוצרים רצים, הוא גם רץ. רץ בחושך, הוא רץ אל תוך המים, בקושי הגיח משם רטוב, ראה אור באיזה בית, התחיל ללכת לשם. לא היה לו מה להפסיד. הוא נכנס לבית, חם, מואר, איש לא היה שם. נוצריה צעירה נכנסה ושאלה מיד מה הוא רוצה. הם פחדו אז מנודדים כי היו התקפות של בריונים או פרטיזנים. הוא סיפר לנוצריה את האמת וביקש ממנה לתת לו להעביר את הלילה. ואז היא אמרה - חכה רגע, - אני אלך לשאול את אמא שלי. היא חזרה ואמרה:
"אמא שלי רוצה לראות איך אתה נראה".
כאשר הוא ראה את האיכרה, נזכר שהיא מכרה. היא הייתה קונה מאיתנו סחורה בירידים. היא גם זיהתה אותו, אבל היא העמידה פנים שלא. היא חששה, כי שתי נשים לבד בבית והיא פחדה לתת לו להישאר ללון. מרגע שהוא נכנס, היא הייתה מפוחדת מאוד. הוא עזב את ביתם מהדלת האחורית וחיפש דרך לפתוח את הדלת בבית אחר. הבת רצה אחריו ואמרה לשכנים:
– אל תרדפו אותו, היינו נותנים לו להעביר את הלילה איתנו. אבל אנחנו שתי נשים לבד בבית. אמא שלי רוצה שתחזור לאכול משהו ולהתחמם.
הוא חזר לבית איתה. היא ביקשה ממנו לשבת ליד התנור החם ולייבש את בגדיו. היא נתנה לו משהו לאכול. המשפחה התכנסה שם. שאלו אותו אם הוא יכול לתפור משהו. היה להם בד ומכונה. הם נתנו לו להישאר שם כמה ימים. הם שילמו לו טוב על עבודתו, נתנו לו לחם ודבש עבור הילדים. האישה הנוצריה החולה הייתה נשמה טובה מאוד. היא בכתה על האסון שפקד את היהודים. היא בכתה לנוכח הופעתו של הרש, איך הוא הזדקן, עלוב, מדובלל.
– אני זוכרת היטב, איזה סוחר היית, איזה חיים טובים חיית. אבל אלוהים יודע שאני לא יכולה לעשות שום דבר יותר בשבילך.
התחלנו לחפש מקום אחר. היינו צריכים לקחת את גולדה'לה מהשומר. ניגשנו להסתכל על בשקה הקטנה. התייעצנו עם שומר היער. הוא אמר לנו שכל איכר שמוצאים אצלו יהודי מבקשים ממנו לצאת, הם מביאים גרמנים ויורים בכולם. זה קרה גם בקלודה מלה, כפר לא רחוק מקורוב. הם הרגו שם 16 יהודים. אשתו ובנו של משה קרופניק, חיים פסח והנדל וילדיהם. הם היו בשדה במקום מסתור. בנו הצעיר של לייזר הרש נהרג איתם על ידי גויים. איתם היו בתו וילדו של יחזקאל שניידר, חונצ'ה "קוזה" ובתה הקטנה. הבריונים הגויים עשו זאת. כל זאת סיפר לנו שומר היער. ישבנו והקשבנו להכל. הבנו שעכשיו הם מתכוונים גם אלינו. עשינו חישוב. בכל מקרה, החיים כבר לא היו נעימים, ראינו ושמענו הכל. הילדה שלי עמדה לבנה כמו גיר והקשיבה לכל האסונות המרים.
אמרנו לשומר היער:
– אדון קוסאק, מה אתה מייעץ לנו לעשות?
- זה רע. אני מפחד יותר מאנשי ה-A.K. – הבריונים, מאשר מהגרמנים. אני כבר לא יכול לעשות כלום בשבילכם. שמה בייגלמן ואשתו היו עם אחי זמן רב. הם עזבו לאחיו של חברס, איפה שהייתם. אנחנו כבר לא רואים אותם. הם כנראה גמרו. השבוע הגיע אלי אברהם ברליגר. זה היה נכדו של גנצ'ק וגיסו מוורשה וגברים אחרים, אישה אחת, שחורה, מקורוב (כשהוא הסביר, הבנו שזאת חייבת להיות פוצ'ה). הם רצו לתת לי שקית כסף כדי שאשמור אותם ביער, אבל סירבתי. כבר אין לי כוח. עשיתי מספיק בשבילכם. עכשיו, אבוי, אני לא יכול לעשות יותר.
ללכת לקונסקובולה?
אשתו סיפרה לנו את החדשות מקונסקובולה, היא ראתה שם מחנה שקלט את מי שרצה. אבל, - היא אמרה, - אני מבינה שהמחנה הוא רק כדי לשטות ביהודים הנותרים שהסתובבו, כדי להרוג אותם. - היא דיברה על הנוצרים בקונסקובולה. היא המליצה לנו לא ללכת לשם; הם עשו שם דברים איומים. - אתה, הרשקובה, לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב שם. לא תוכל לברוח משם.
הרש אמר שעלי לנסוע לקונסקובולה עם גולדה'לה והוא יסתובב בשדות עם הילדה הקטנה. היא אמרה שעדיף ללכת לשדה הריק ולא למחנה:
– שם יהיה לך את חיים טבל, וכאלה אנשים מיומנים. הוא מחפש אותך כבר הרבה זמן. כשהיית איתנו הוא תמיד היה מחפש אותך איתנו, אומר שכאשר הוא ימצא אותך, יהיה לך מספיק כסף, תוכל לעזור לו בכסף. לך, אולי מישהו ייקח אותך. גולדה תישאר איתנו עוד יומיים. נגן עליה ביער. הבית שלנו כבר חשוד מדי.
באותו לילה לא ישנו כל הלילה. עם עלות השחר, הלכנו ליער. זה היה כבר לפני פסח, כבר חם, האוויר טוב, אבל לא בשבילנו. עבורנו זה היה חשוך. הלכנו לבשקה לראות מה קורה. בדרך, הרש שוב אמר לי:
– את תלכי לקונסקובולה עם גולדה. לאישה תמיד קל יותר לברוח. גורלנו חסר סיכוי.
הייתה לנו מעט סחורה בבאכליוויץ' וקצת זהב אצל הכומר. קרן החירום שלנו הייתה אצל הכומר.
כשהגענו לילדתנו, הנוצרי שאל מדוע באנו במהלך היום. מעולם לא באנו במהלך היום. לא יכולנו להיות בבית במהלך היום. עלינו לעליית הגג. הסתכלנו מסביב וראינו שבעליית הגג אין לגוי אפילו קש, האסם שלו קרס מהרוח, ואין ספק שהדברים היו קשים מאוד עבורו. התייעצנו והחלטנו שמי שמתחשק לו יכול לעשות פה מסתור בעליית הגג. אף אחד לא צריך לדעת כי הוא חי כל כך צפוף שאף אחד לא יחשוב שיש כאן מישהו. אכלנו ארוחת צהריים בשעה 12. הביאו אלינו מעט חלב עם לחם. שאלנו מאיפה יש להם את הלחם. ידענו שמעולם לא היה לו לחם; אבל אנחנו אורחים, אנחנו צריכים לאכול. כנראה עוד היה לו קצת כסף ממני, בשביל בשקה. ביקשנו ממנו להתקשר לאשתו. - אמרנו להם שאנחנו כבר לא יכולים להישאר כאן. אבל אנחנו צריכים להגיע לבשקה בכל יום שני, לא רצינו לקטוע את הקשר שלנו לילדה שלנו. הרש היה רוצה להישאר אבל אין מקום בעליית הגג הפרוצה ולכן אני וגולדה'לה נצטרך ללכת למחנה בקונסקובולה.
כשהנוצריה שמעה את התוכנית, היא אמרה לי:
– לא, הרשקובה, החלטת לעשות זאת, אבל אני לא אתן לך ללכת לשם עם ילדתך. זה לא בשבילך. המחנה נמצא שם, רק כדי לפתות את היהודים לצאת מהכפרים שמסביב ואז הם יירצחו ביחד. אנחנו גם סובלים בגלל בשקה הקטנה. אני אומר לשכנים שלנו שאתם כבר לא בחיים. אני לא יכולה לעשות כלום לילדה. אם תרצו, אמרתי להם, קחו את הילדה ותנו אותה למשטרה. אני לא אעשה את זה. היא הילדה הקטנה שלנו. אף אחד מהמשטרה לא יכול להראות שהיא יהודייה. אם תרצו – אמרה לנו – אספו את חפציכם ובואו אלינו. בכל מקרה, אנחנו מאוימים במוות, אפילו רק על שמירת בשקה, אז הכל אותו דבר.
בכל מקרה לא היה לנו איפה להתחבא, אין מוצא אחר. אי אפשר היה להיות ביער עם גולדה'לה. הבטחנו לתת לאיכר סכום כסף פרס עבור כל יהודי שנביא. הם סיפרו על כך שראו ילדה יהודייה צעירה עוברת בכפר, איכר תפס אותה והסגיר אותה למשטרה. זו הייתה בתו של הרשל אקונס (היא הייתה ילדה טובה, תלמידה טובה). היא ביקשה מהשוטרים לקחת אותה לקונסקובולה. עשו לה טובה ולקחו אותה לשם.
כאן, לא רחוק, גרה אחותה של האישה הנוצריה שלנו. היינו צריכים לסדר את זה כך שאף כלב לא ישים לב אלינו. האחות הייתה מגיעה לאחותה כמעט כל יום. היא ידעה רק על בשקה והאמינה שאנחנו כבר לא קיימים בעולם. נתנו לבעלת הבית כסף כדי לקנות קש וליצור מקום מסתור בעליית הגג. היינו צריכים להיות חייטים טובים, אדריכלים טובים, בנאים טובים כדי ללמד אותם, לספר להם, להראות להם איך עושים את זה.
בשה וגולדושה
היינו כמה קילומטרים מהיער ומהעיר. מרחק מהכפר וולקה קטנה ודבה, קילומטר מהטחנה של גרמשינסקי. לאיכר היה שם של קבצן. היו זמנים שהוא התחנן ללחם כי היו לו שדות חוליים. מעולם לא הייתה לו חולצה, כך שתמיד התמודד עם מחסור ורעב. בגלל זה, השכנים התעלמו מעט ממה שקורה איתו. לא היה לו מה להפסיד. אנשים עשירים לא עשו זאת.
החלטנו לקחת חלק קטן מעליית הגג, לסגור אותה בקרשים, לעטוף את הקרשים בבד, לפרוס הרבה מאוד קש וחציר, לעשות דלת קטנה בצד, לכסות אותה בקש. חצי חדר בעליית הגג היה מלא בקש וחציר. נשארנו בעליית הגג. יצאתי לגולדה'לה. הם חיכו שם בקוצר רוח. לא אמרתי להם כלום. אמרתי שאני הולכת לעיר; חשבנו שיהיה לנו מקום לשהות בו.
– איני רוצה לדעת היכן – ענתה לי – מוטב עתה אם נדע מעט.
הם סיפרו לי מה קורה כל יום ברחבי הכפרים. מדי יום מצאו במקום מסתור יהודי אחר, הם התגלו על ידי גרמנים או שודדים בריונים. אולם, נאמרים כעת על היהודים דברים שלא נאמרים על חיית הבר המכוערת ביותר. הם אומרים לנו:
– היזהר, אל תודיע לאיש היכן אתה נמצא! אל תלך לקחת את הכסף שלך! בני הזוג אקובצ'ה מחפשים יהודים יותר מהגרמנים. הדלת שלי פתוחה עבורך כאשר אתה צריך חתיכת לחם או לבקש משהו, אבל אתה צריך לבוא באמצע הלילה.
לקחתי את הילדה, נפרדתי והלכתי. זה היה לילה. קראה גולדה'לה בקול. זה היה הבית שלה. הלכנו ליער, בכינו שם היטב. עכשיו כולנו היינו צריכים להיות ביחד, תחת קורת גג אחת. תמיד פעלנו לפי העצה שלא נהיה ביחד כי אם אחד נופל, שיהיה השני, זוכר.
הילדות לא התראו במשך שנה. נכנסתי עם גולדה'לה. הילדות לא זיהו אחת את השניה. גולדה'לה הייתה עצובה. שם היה יפה, נקי, חם, מספיק אוכל לאכול. כאן היה חשוך, מסכן. אמרתי לבשקה:
– זו אחותך גולדושה.
היא אמרה:
– לא, גולדושה שלי כבר לא בחיים. הגרמנים לקחו אותה. זה לא גולדושה; היא אף פעם לא נראתה ככה.
כולם בכו בסצנה הזו.
היינו צריכים לכבס כמה סמרטוטים. היו בידינו רק הסמרטוטים המעטים שלבשנו, בגדים קרועים, לא יכולנו עוד לדעת איזה טלאי היה הראשון. טלאי אחד אַחֵר השני. הבגדים שברשותנו פעם נגנבו, נשדדו.
הפולנים אחרי היהודים והגרמנים אחרי הפולנים...
באותו שבוע יצאנו לאיכר שלנו, לקחת מעט סחורה באמצע הלילה. היה לנו מכר נוצרי שהיה מבריח. נשלחנו אליו על ידי שומר היער. הוא היה מוורשה. מכרנו לו סחורה כי הוא ידע את המחיר. הוא היה נוסע ברחבי הארץ. הוא גם היה פוליטיקאי טוב. הוא הביא לנו חדשות על העולם, נתן לנו תקווה. אפילו עבורם – אמר – אי אפשר היה לעבור את הגיהנום הזה. הוא הכניס אותנו בלילה כדי שאף אחד לא יידע. קיבלנו מעט כסף ושילמנו לאיכר לזמן מה. כל בוקר היה מביא לנו מעט תפוחי אדמה וקצת חלב. בלילה היינו צריכים לעלות, שוב היו לנו תפוחי אדמה וחלב. היה מעט מאוד לחם, היה קשה להשיג שיפון. אם כן קיבלו שיפון, אסור לטחון. רק ביום ראשון כשהלכו לכנסייה יכולנו לקנות חתיכת לחם מנוצרי שאולי מוכר אותה. החיים היו קשים עבורנו, אבל גם מתוקים, כי אנחנו היינו כולנו יחד תחת קורת גג אחת. כאשר עברו גרמנים, ידע בנו של בעל הבית והודיע לנו על כך ועלינו במהירות למקום המחבוא שלנו. בזמן האחרון היו הגרמנים נוסעים לכפרים כדי לתפוס נוצרים לעבודות שונות. לא היו להם יותר יהודים, אז הם תפסו נוצרים לעבוד בגרמניה. הרבה נערים גויים הסתתרו, כי לא רצו ללכת לעבוד אצלם. הגרמנים היו מציבים שומרים סביב הכנסייה בימי ראשון, תופסים את כל הצעירים ושולחים אותם לגרמניה. איכר אחד שהיו לו כמה בנים גר לא רחוק מאיתנו, הם לא רצו לנסוע לגרמניה. חיפשו אותם שם כל יום. החלטנו להכין עוד מחבוא מתחת לאדמה, אי שם באורווה. התחלנו להכין אותו בלילה. אחד מאיתנו תמיד היה על המשמר, שמר. הרש עשה חור קטן בגג עליית הגג כדי שיוכל להשקיף אל הכבישים מהכפר שהובילו לעיר. הוא יכול היה להסתכל רק בעין אחת. פעם אחת ראה עגלות מגיעות לחלקים שונים של העיר. הוא ירד אל האיכר ואמר שנראה כאילו מקיפים את הכפר. זה באמת קרה. ירדנו כל ארבעתנו אל הבור שעשינו וכיסינו אותו בעץ. שכבנו ככה במשך כל היום. שתי הילדות עם שיניים חשוקות מפחד. הסתכלנו על הילדות: "למה היינו צריכים אותם, כדי להרצח או כדי להכניס אותם לבור באדמה?" – עבר היום. שמענו ירי ולא ידענו מה קורה. בלילה קרא לנו האיכר החוצה, הוא עצמו היה בפחד מוות. יצאנו מתוך הבור חצי מֵתים. הוא סיפר לנו שהגרמנים כיתרו את הכפר, לקחו כמה תושבים וירו בהם ליד דלתותיהם. גם נשים. שמענו את הצרחות של האיכרים והילדים.
החום היה גדול. היינו בהתחלה בעליית הגג. לעתים קרובות היינו בלי אפילו מעט מים. מזל אחד היה שבשקה'לה הייתה בחוץ באוויר. תמיד ראינו אותה עומדת עם שחר ומוציאה את הפרות למרעה. היא בקושי הגיעה לברכי הפרות. הפרות כבר הכירו אותה. הן לא בעטו. לבשקה היו זוג מגפיים קרועים, מעיל אדום וכובע. זה הגן עליה. זה היה כל רכושה. גם בחום הגדול היא לקחה איתה הכל לשטח. היא איכשהו הניחה את המגפיים על הרגליים הלא נכונות. ימין ברגל שמאל ושמאל ברגל ימין ועם מקל גדול בידה יצאה לשדה. יכולנו לראות את השדה מתוך פתח בעליית הגג. היא אכלה את החמציץ שגדל בשדה. ראינו אישה איכרה הולכת אליה, מדברת איתה. כשחזרה הביתה סיפרה שהאיכרה שאלה אותה על אביה, הרשק:
– היא ענתה להם שאין לי אבא. אבי הוא זשיצקי, אמא שלי היא זשיצקובה.
כולם התפעלו מהילדה. האישה הנוצריה תמיד הייתה אומרת באיזו חוכמה היא עונה לכולם.
לעתים קרובות הייתי חולמת על דברים שקרו בפועל. פעם חלמתי שאבי אמר לי:
– חיה'לה, תיזהרי. הם הולכים לכפר.
מה ואיך כבר לא שמעתי. קמתי וצעקתי:
– הרש, הגרמנים באים לכפר!
קמתי, הרש קם, הסתכל החוצה ואמר לי:
- תירגעי. תעירי את גולדה'לה. אני הולך לספר לזשיצקי. גרמנים רצו בשדה עם רובים; זה נראה כאילו הם רצים היישר אלינו.
כיסיתי את עצמי בקש. שמענו את הגרמנים בבית, מסביב לבית, באורווה. גולדה'לה הקטנה שלי רצתה לבכות. עכשיו הכל נגמר.
שמענו את הנוצרי צועק:
– אמה כבר לא בחיים! עכשיו היא הילדה שלי!
בשקה הקטנה שלי עדיין ישנה בבית. שמענו אותם קורעים את דלת האורווה. שמענו איך הם דוקרים בקש. היינו שקטים. שמענו אותם רצים בחזרה מהאורווה ושואלים את הדרך לעיר. אולם לא ידענו מה עלה בגורלה של בשקה. מאוחר יותר ניגש אלינו האיכר וסיפר לנו הכל:
– חשבנו שהם באו בשבילכם, אבל הם באו בשביל הבנים של האיכר השכן. כשהבנים ראו את הגרמנים מגיעים, הם נמלטו אל האורווה שלי.
המאמין הפולני: היהודים היו חוטאים, אז אלוהים העניש אותם... לכן הוא רוצה את המגפיים
אירועים כאלה קרו פעמים רבות ובכל זאת רצינו לחיות ולא רק לנקום בשונאים. בעלי הבית שלנו היו צדיקים. מה הם משלמים בגללנו! כבר התרגלנו אחד לשני. כשהיה לבעל הבית שלנו זמן, היינו יושבים ומדברים על פוליטיקה במשך שעות. הוא היה מאוד דתי. פעמים רבות הוא אמר שהיהודים חטאו, אז אלוהים העניש אותם. אדם נוצרי גדול אמר שיבוא יום ולא יהיו יותר יהודים. פעמים רבות, כשהיו באים לחפש בביתו, הוא היה לוקח את סידור התפילה בידיו, מסתכל פנימה ומלטף את האותיות. כל יומיים הוא הביא לנו עיתון מהעיר. בשעת לילה מאוחרת הם היו יושבים מסביב והייתי קורא להם את החדשות של העיר. הוא עצמו לא ידע לקרוא. הוא לא קרא, אבל ידע הכל. הוא היה חכם מאוד. הוא היה מנחם אותנו שלא צריך לדאוג, שנהיה בריאים, יהיה לזה סוף, תהיה להם מפלה. כך, עברנו את הקיץ. מדי פעם נכנסנו לעיר לחפש לחם, סוכר. לא קיבלנו סוכר בכלל, אז היינו שותים עם סכרין. כל מה שקיבלנו היינו נותנים להם את הטוב ביותר. זה הגיע להם כי הם עשו עבורנו מה שאף אחד לא היה עושה. כשהיה אופה עשר ככרות לחם, הוא היה שואל אותנו כמה אנחנו רוצים. הרש ענה לו: לחם אחד לנו ותשעה לחמים לך! יש לך ילדים קטנים.
לא פעם היה קורה שהוא היה בא אלינו לשאול אם יש לנו חתיכת לחם. היה לנו לחם אחד במשך שבועות רבים. לעתים קרובות הוא היה אומר להרש:
– למה אתה צריך את המגפיים שלך? הבן שלי צריך אותם יותר. כשאתה תלך לעיר, אתה יכול לקחת אותם.
אותו דבר היה אצלי. כשיצאתי מהבית היו לי זוג מגפיים. הם לקחו אותם ממני ונתנו לי איזה זוג נעליים קרועים. הם נתנו את המגפיים לבתם.
הגרמנים שוב תקפו את הכפר, היכו, ירו, חיפשו ארגונים חשאיים, שרפו בתים יחד עם האיכרים והילדים. בעל הבית שלנו פחד לשמור על בשקה הקטנה. ליבו הזהיר אותו ממשהו רע. הוא פחד על ילדיו:
– בקושי הצלחתי לשרוד את המלחמה. תחשוב על הילדים שלי!
מה עלינו לעשות עכשיו? הוא, למרבה הצער, צדק מאוד. איזה פחד! אשתו סיפרה לנו שהחותן שלה הגיע. הוא צעק עליהם שכל יום בוער עוד כפר ואתם עדיין מחזיקים ילדה יהודיה?
החלטנו לקחת את בשקה הקטנה אלינו. כל יום, הלכנו לשדות ובאנו אליהם בלילה לאכול. בבוקר, שוב הלכנו לשדות. זה היה לפני שהאיכרים קצרו את השדות. בלב מר הלבשנו את הילדה בלילות. בשקה הייתה בת שלוש וחצי. הוצאנו אותה מהמיטה החמה והלבשנו אותה לצאת לשדה עם עלות השחר. לקחתי את בשקה, את הרש ואת גולדה'לה ויצאנו. היה שבר ענן, ירד מבול גדול. לא היינו מסוגלים להגיע רחוק. לא רחוק מהבית, נכנסנו לשדה שיפון. שכבנו שם כל היום וחצי הלילה. גשם ירד. היינו בלי אוכל ובלי שתייה. המקום שבו שכבנו הפך לנהר. התקדמנו עוד קצת. ככה זה היה במשך שבועיים. באו ימים של חום, נשרפנו מהשמש בלי לשתות מים. התפזרנו בשטח, אבל הלכנו כל הזמן יחד. אכלנו קלחי תירס מהשדה. לפעמים היה לנו בקבוק מים, לפעמים קצת חלב. בלילה היינו עולים לעליית הגג. בגלל החום והגשמים יצאו שרצים מהאדמה בה שכבנו, הם שרטו וקרעו את גופנו, קרעו לחתיכות. לאיכר לא היה אוכל. הוא לא יכול היה ללכת לעיר. חבל היה שהאיכר לא יכול היה להיכנס עוד לעיר! הם לא הבריחו אותנו, אלא אמרו: "תעשו מה שאתם רוצים!" כך, נכנסנו פנימה בלילה ויצאנו במהלך היום. הילדים היו כל כך מותשים שהחלטתי לא ללכת יותר לשדה. הרש החליט ללכת לשומר היער, אולי, הוא יעזור בדרך כלשהי. הוא יצא עם גולדה'לה. היה לילה חשוך, קודר. היינו רטובים מהגשם. הסמרטוטים שלבשנו היו כבדים מאוד, אבל הילדה המסכנה שלנו הייתה שקטה, לא אמרה מילה. שמענו ירי מתמיד כמו בחזית. שכבנו ככה במים. לפתע שמעתי צעדים. כבר לא פחדתי, כבר לא הרגשתי כלום. חששתי רק שלא נמצא ליד ביתו של האיכר, שהוא ומשפחתו לא יפלו כקורבנות. למה זה מגיע לו? הצעדים התקרבו. הרמתי את ראשי. האיכר הגיע ישר אליי. פניו נראו ממורמרים.
– בואי, בואי איתי – אמר – איני יכול עוד לראות את חייך, מה שיהיה, יהיה. אלוהים יודע מה קרה להרש שלך, איפה הוא נמצא עם גולדושה בגשם כזה.
– איך אוכל לבוא לביתך במהלך היום?
- אף אחד לא בא בגשם. בנוסף, שנשמע כעת ירי כזה, הכפרים בוערים מסביב.
חוץ מהפחד, גם רעב
נעשה שקט יותר. אולי השדים עזבו? נכנסנו לאורווה, עלינו לעליית הגג. הילדה הקטנה איתי. עטפתי אותה. – רק אלוהים יודע מה קרה לאבא שלך ולאחותך – אמרתי לה.
בעל הבית עלה אלינו, הוא הביא צלחת עם משהו לאכול. בישל מספר ביצים לילדה, הביא לחם ודובדבנים.
– מאיפה הבאת את זה?
– כששמעתי שהשתרר שקט, הלכתי לעיר וקניתי שם משהו לאכול, כי יכולנו למות גם מרעב וגם מפחד. עכשיו, אני יכול לספר לכם בשורה חשובה: הגרמנים עזבו את קורוב! הם עשו חורבן גדול בכפרים, שרפו בתים עם האנשים כי הם גילו שאיכרים רבים עזרו לפרטיזנים. הם כלאו את האיכרים במקום שבו היו וירו בהם.
כששמעתי את הבשורה הטובה על הרוצחים, שהם עזבו, תפסתי את ידו של האיכר ונישקתי אותה. אמרתי לו שתמיד אודה לו על עבודתו עבורנו. הילדה גם נראתה פראית. עברו שלושה שבועות מאז שאכלה משהו חם.
עמדתי והבטתי באיכר בחוסר סבלנות. ראיתי שגם הוא עומד ומסתכל מכל הצדדים. לפתע שמעתי את הכלב נובח. מיד הבנתי שהרש שלי מגיע עם גולדה'לה. הם באו! הם נראו רטובים כאילו מישהו משך אותם מתוך האדמה. הרש החזיק סיר עם שני תפוחי אדמה מבושלים.
– לקחתי את זה מהסיר שבושל לחזירים, את הסיר לקחתי יום קודם. הלכנו לשומר היער לבקש ממנו לתת לנו להישאר איפשהו ביער שלו, רק ליום אחד. ביקשתי ממנו: תן לנו להיכנס היום ליער, בבור שבו יש לך את תפוחי האדמה שלך. הרש, – הוא אמר לי – אם תישאר כאן היום, יירו בך. זה כמה ימים שהמאבק מתנהל בין ארגוני המחתרת לגרמנים, עם המשטרה הפולנית שפועלת למען הגרמנים. אני ממליץ לך כחבר לעזוב מכאן. הם יכולים לבוא בכל רגע - יצאתי מיד ליער. בדרך הבחנתי בבית קטן עם אורווה שהיה ריק. הגרמנים גירשו את האיכרים מהאורווה הזו. חפרתי באדמה כי לא רציתי לקרוע את הדלת. היא הייתה סגורה היטב ובקושי נכנסתי עם הילדה. הייתה בפנים ערמת קש קטנה. מיד שמענו מכוניות מגיעות ויורים סביב האורווה. הבנתי שהם מקיפים את הכפר, את היער. חשבנו שזה סופנו. שמעתי אותם פותחים את האורווה, הם משכו את הדלת ונכנסו פנימה. ואז הם הלכו אל ערימת הקש - אבל לא, נראה שאלוהים לקח מהם את כוחם. הם יצאו שוב. שמעתי את הירי הרבה זמן.
מסביב לאורוות של שומר היער, אכן התרחשו התקפות והצתת שריפות. חבר של בתו של שומר היער נשרף. הוא היה מנהיג הארגון שלחם נגד הגרמנים. עשרות איכרים נשרפו באותו יום יחד עם בתיהם. באותו יום הרגו האיכרים שני שוטרים פולנים ושני גרמנים.
מספר היהודים ששרדו התחבאו מדי יום במקום אחר. הם היו אנשים מבוגרים ללא ילדים. אז אי אפשר היה לחיות עם ילדים. קרו מקרים שאמהות הטביעו או חנקו את ילדיהן כדי שכולם לא יפלו לידי האויב. היה מקרה שאח חנק את אחותו (פולניה) כדי להציל יותר אנשים.
זה קרה כשהגרמנים תלו עשרה נוצרים והכריחו את משפחותיהם לצפות. כמה גברים הסתתרו עם ילדה קטנה. הילדה הזו הייתה היסטרית ולא יכלה לשתוק, אחיה נאלץ לחנוק אותה.
גרוע מכך, כבר לא יכולנו לסבול יותר עם הילדים. היה קשה להיכנס לעיר. כדי ללכת לעיר היה צריך לזחול על ארבע.
הגויים רוצים לרשת
גם לכומר היה קשה להגיע. פעם אחת רצה הרש ללכת אליו והביא איתו גוי שיבדוק קודם אם יש גרמנים. בהגיעו לחצר, ראה הגוי גרמנים רבים. הוא העמיד פנים שהוא בן משפחתו של הכומר, ניגש למשאבה והחל לשאוב. כך, הוא הציל את עצמו.
הכסף היחיד שהיה לנו היה אצל הכומר. אבל היה קשה ללכת אליו.
הלכתי לאיכר, הלקוח הטוב והמועדף ביותר שלנו לשעבר. הם לא נתנו לי להיכנס. התחננתי, בכיתי, הם ביקשו ממני לחכות ליד הדלת, לא להמשיך הלאה. הם סירבו לי. הם עברו זמנים טובים. פניתי אליהם כשנזכרתי בבגדים שתפרנו עבורם. היא אמרה שבנם לובש את הבגדים. - תני להם ללבוש, - אמרתי. אני צריכה לקנות לחם לילדות שלי בכסף. שלמו עבור הבגדים כדי שנוכל להיות תחת קורת גג. הבן ענה לי:
– לא יישאר אף יהודי אחד בעולם! איזה חוצפה יש לך לבוא אלינו?
עניתי:
– למה אתה לובש את הדברים שלי? תחזיר לי את הבגדים שאתה לובש. אני לא אבוא אליך יותר. - הם נתנו לי כמה חולצות. בכיתי בשביל חתיכת לחם. זה כבר היה מאוחר בלילה. זה היה הבית האחרון ב"הויביליצה". לא רחוק משם היו הצריפים הגרמניים, מלא ברוצחים. יצאתי עם חתיכת לחם ביד. הלב שלי כאב ובכיתי לעצמי. אחר כך הלכתי לשכן שלהם שעדיין הייתי צריכה לגבות ממנו חוב. ביום ראשון קודם שוחחתי עם האיכרה שהיא תיתן כמה זלוטי לשכנה עבורנו. כשנכנסתי, הם נתנו לי את מעט הזלוטי שהאיכרה נתנה להם. לא כולם היו כל כך רצחניים. האיכרה איחלה לי מסע ומזל. היא נתנה לנו חתיכת לחם לקחת איתנו והלכה איתי קצת מהדרך. היא אמרה:
- שאלוהים ירחם עליך ויעזור לך.
נוצרים טובים
הרש רצה ללכת ליניצקין לשמוע קצת חדשות. זה היה הגוי שעזר לכל היהודים בכל פעם שביקשו ממנו משהו, שם בישלתי לכל האנשים כשהיינו במחנה. אצלו הייתה דלת פתוחה ליהודים שהיו צריכים משהו לאכול, צריכים לשלוח משהו, צריכים למכור או לקנות, או סתם לשיחה. הייתי אמורה לפגוש שם את הרש. הלכתי לאיבוד בדרך. היה חשוך, ריק ברחובות, הכל נשרף. זה בלבל אותי, עמדתי במקום כמה דקות ושמעתי מישהו מגיע. ראיתי אור מסיגריה ושמעתי צעדים של גבר. מה עלי לעשות? לא יכולתי לברוח. לא ידעתי איפה אני. עמדתי במקום. שמעתי שהוא מתקרב אליי, אבל הצעדים אמרו לי שזה לא גרמני. האיש היה עכשיו לידי. ראיתי דמות, אבל לא זיהיתי מי זה. שאלתי אותו (בפולנית):
– איך אוכל לחצות את הכביש המהיר כאן?
הוא ענה לי:
– אל תפחדי כל כך. אני יודע מי את. את הבת של רוזנזון. אני מבין לאן את רוצה ללכת, אל תפחדי ממני. אני אקח אותך עד לדלת.
שאלתי אותו מי הוא. הוא לא ענה. הוא כנראה היה נוצרי מקומי. הוא דיבר איתי בחביבות וסיפק לי את מה שרציתי.
החורף הגיע. כמעט קפאנו. החלטנו ליצור מקום סודי באורווה. נשארנו שם בזמן הכפור. זה יהיה בין האורווה לבית. היינו באמצע. האיכר וילדיו הכינו את זה בעצמם. זה נעשה בצורה גאונית. היינו צריכים לשבת בשקט ולא לדבר אחד עם השני. דיברנו באמצעות מימיקה. הייתה לנו מנורה קטנטנה. היה לנו מטבח קטן של ובישלנו על שני כלים, הצינורות עברו דרך המטבח שלהם. יכולנו לבשל רק כאשר הם בישלו. אנחנו והם בקושי בישלנו, אבל אפילו כאשר בקושי בישלנו, יכולנו לגרום לשכנים לשאול מאיפה העשן מגיע. עד שזה נעשה, סבלנו מאוד כי היה קר מאוד. בלילה לא יכולנו לאכול בעליית הגג. היינו יורדים לבית, אבל בדיוק אז מישהו היה בא. דלת קטנה מאוד שנפתחה לדיר החזירים. במהלך היום הילדות נכנסו לדיר ושיחקו שם עם החזירים. הם כבר היו כל כך רגילים לחזירים ולא פחדו. חיינו קצת יותר גרוע מהחזירים. הבאנו מעט סוכר מהעיר, נתנו אותו לבעלי הבית. שמחנו שכולנו כאן ביחד ותכננו רק לרצות אותם. יושבים ככה בחדר שלנו, תפרנו להם ביד מה שהם רוצים. ביצענו תיקונים, קילפנו להם תפוחי אדמה. אחד מאיתנו תמיד ישן והשני עמד על המשמר. לימדנו את הילדות לא להשתעל, לדכא את השיעול, להיות רגועים, אם מישהו בא בלילה.
מנודים נוצרים
פעם אחת בלילה, כשהרש והילדות ישנו, ישבתי וקראתי עיתון ליד אש קטנה מאוד, מהמנורה הקטנה. שמעתי מישהו דופק:
– תפתחו, אל תפחדו, לא נעשה לכם כלום. אנחנו רוצים רק את היהודים שלכם!
שמעתי את זה והרגשתי "טוב על הלב". הערתי את הרש ואמרתי לו:
– הרש, בריונים קרובים לביתנו, אנחנו צריכים לעשות משהו עם שכל!
- עלי לעליית הגג.
העברתי לו ילדה אחת ועם הילדה השניה זחלנו פנימה. היה לנו עוד מקום מסתור בתקרת עליית הגג. ישבנו כך לבושים, את הילדות הכנסנו לערימת החציר. שמענו את הקריעה של הדלת ושל החלונות. האישה הנוצרית בכתה והתחננה:
- אני אישה עניה, אין לי כלום, אנחנו קבצנים, תשאלו את השכן!
– אנחנו רוצים רק את היהודים שלך!
הם פתחו לרווחה את הדלת ונכנסו, חיפשו בכל הבית, בדיר, בכל מקום, בעליית הגג. אחר כך הם נכנסו לאסם. שם החלו לצעוק: "אברמשה, יהודי עשיר, צא!" אחר כך השכיבו את האיכר ואמרו:
– תוציא את היהודים, אם לא, יירו בך!
- תירו בי! – אמר – איני מכיר אף אברמשה, אין כאן יהודים! אתם יכולים לירות בי, אף פעם לא ראיתי מישהו כזה! יש לי אישה ושלושה ילדים. אין אלוהים בליבך?
הבנו שכאן יש סוג של הקרבה עצמית. זה נמשך שעות. הרש רצה לחתוך את הקש ולצאת. ביקשתי ממנו רחמים. הוא לא צריך להרוג את כולם. הלילה היה בהיר מאוד ואם היה קופץ החוצה, הבריונים היו יורים בו מיד. אז זו הייתה הזדמנות מתאימה לרצוח את כולנו. עם זאת, הוא ציית לי. גם האיכר היה נחוש. כשהאיכר התחזק כמו פלדה וברזל ולא מצאו דבר ואף אחד, אמרו לו:
– אנו רואים שאתה לא מחזיק כאן יהודים. תן לנו משקה וחתיכת לחם.
הוא נכנס איתם הביתה ונתן להם את השנאפס שברשותו וחתיכת לחם. הם עזבו. חששנו שאולי הם יחזרו. המשכנו לשכב בקש ולא זזנו עד ששמענו את האיכר קורא לנו:
– הרש, איפה אתה?
הוא ראה שאנחנו לא שם, כי הוא לא ידע שעלינו לעליית הגג והוא גם לא האמין שנוכל להעלות את הילדות כל כך מהר. בנוסף, הבריונים הסחטנים חיפשו בעליית הגג. הוא פחד מאוד. בבוקר נודע לאיכר שזה לא היה כרוך בנו והם לא חיפשו אותנו, זו הייתה הלשנה על יהודי אחר.
העצה הטובה והחכמה מהכומר
כך עבר הזמן ולא שמענו מאף אחד. פעם אחת, הנוצרי אמר שיש מהומה בעיר. אברמצה לקח קבוצה של גויים עם נשק ובאמצע הלילה הוא נכנס לבית, היכן שגר קודם לכן, ומשם גירשו אותו. הוא רצה להוציא סכום כסף עצום שהוא קבר שם. הוא לקח עמו את הגויים, איתם חילק את הכסף שהוציא. אותם גויים רדפו אותו מאוחר יותר, וניסו לקחת ממנו את יתרת הכסף שהיה לו. לא עבר זמן רב והגויים הללו רצחו את אברמשה וילדיו, את אחותו וילדיה אי שם בשדה, במקום מחבואם.
אבוי, אברמצה לא ידע שאסור לו להראות לגויים הרבה כסף. בעל הבית שלנו מעולם לא ראה כלום מכספנו; את זה ידענו. למדנו זאת מהכומר. הוא היה אומר לנו:
– אל תראה את כספך לאיכר הטוב ביותר. הוא ירצח אותך תמורת הסכום הקטן ביותר של כסף.
כשהאיכר שלנו היה בא אלינו לדבר על כסף, אפילו שהיה לנו כסף, אמרנו לו שאין לנו, שאנחנו צריכים ללכת לעיר כדי לגייס כסף. אמרנו לו את האמת. הכסף היה אצל הכומר. לפעמים יצא הרש לשדה ואמר שהוא הולך לעיר. כשחזר, הוא נתן להם את הכסף. הם לקחו מאתנו את כל הבגדים שלנו. הסתפקנו בסמרטוטים, ולו רק כדי לכסות את גופנו. מעולם לא שמרנו סחורה במקום שהיינו. פעם אמרו לנו שצריך בד לבנים הגויים. ניקו אותנו מכל הבדים שלנו. אי שם בוולניצה, שלחנו נוצרי להחביא חבילה של בדים. זה היה לפני הרבה זמן. זה היה רחוק מאוד ואי אפשר היה להגיע אליו. כדי ללכת בדרך כזו, היה צורך תחילה ללכת לעיר, לברר אם שוהים שם גרמנים או בריונים פולנים או הפרטיזנים לכאורה שעסקו בביזה. היה קורה שפרטיזנים יהודים ונוצרים היו ביחד, נכנסים לכפר לקחת אוכל והתנהל קרב עם האיכרים. תמיד ירו ביהודי. זה היה ה"מזל" של הפרטיזן היהודי. ואז, כל האיכרים אמרו שיהודים תוקפים. לכן אסור להכניס יהודים לשום בית.
השארנו כמה בדים אצל נוצרי בעיר, שהגרמנים לקחו מאוחר יותר. היה מאוד רחוק וקשה להגיע לשם. הרש לקח כובע מהנער הגוי שלנו, לבש את בגדיו, חבש חצי פניו כדי שלא יזהו אותו, אז הוא נראה כמו ילד גוי שרץ לעיר לרופא. הוא עבר בעיקר בשדות. לפיכך, הוא חצה באופן בלתי חוקי דרך קורוב והגיע אל בית של האיכר בוולניצה. זה היה בלילה. האיכרים שם תמיד היו על המשמר כי היו התקפות תמידיות עליהם. הרש דפק על הדלת. הנוצרי פחד להכניס אותו לבית.
– עם מי באת, עם בריונים?
- לא אני לבד. אין לי אף אחד, אין לי כסף להציל את אשתי והילדים, תן לי את הסחורה שלי.
לא היה לו מושג שכבר שומרים עליו איכרים, שעמדו מסביב עם רובים מוכנים לירי. לפתע ניגשו אליו כמה איכרים. אחד נתן לו מכה בצד ומיד והוציא לו שתי שיניים. האיכר השני אמר:
- זה אתה? הרש? יש לך הרבה מזל. כבר היו יורים בך. זיהיתי משהו שגרם לי לחשוב שאתה מוכר ולא יריתי. איך קרה שבאת כל כך מאוחר בלילה? אתה לא יודע כמה פעמים האיכר נשדד במהלך התקפות לילה?
הרש זיהה את האיכר, התחיל לבכות לפניו ולהתחנן, אמר לו שהוא רוצה רק סחורה כלשהי כדי שיוכל להציל את עצמו, לא יותר. ואז יצאה האישה הנוצריה עם חבילה קטנה של סחורה ואמרה לו:
– תברח מכאן. כל עוד אתה שלם!
הוא החל לרוץ את 15 הקילומטרים הביתה באמצע הלילה. אלוהים עזר ושמעתי אותו בא.
בעלי הבית הזמינו מה שרצו לתפור להם מהבד שהובא. עשינו עבורם כל מה שהם רוצים, שמלות, בגדים, מעילים. זה מנע מהם לגרש אותנו.
הילדות שלנו מתפרעות ומייסרות אותנו
הילדות הפכו פראיות. הגדולה התחילה לצעוק שהיא לא רוצה להיות כאן. היא רצתה לצאת החוצה בחופשיות. אם לא, צריכים לתת לנו ללכת לאן שכל שאר היהודים הולכים, האם אנחנו טובים מהם?
– אם אינכם רוצים ללכת, תן לי ללכת לבד!
שתי הילדות התחילו לריב על זוטות ולא הפסיקו לצעוק, התחלנו לפחד שאולי ישמעו אותם. הרש היכה את המבוגרת יותר. היא צעקה אפילו יותר. נעשיתי עצבנית, תלשתי את השיער מהראש שלי, שרטתי את הפנים שלי עד שדיממו. חשבתי שזה יגרום להן להיות שקטות. בהתחלה ריחמו עלי, מאוחר יותר הן צחקו עלי ולגלגו לאופן שבו תלשתי את השיער מראשי. הרבצתי לה ועקרתי לה שתי שיניים. בלילה הרש לקח אותה אל היער והיכה אותה. היא צעקה שאנחנו מכינים הכל בשביל בתה של האיכרה ובשבילה כלום. תפרנו לה שמלה וחולצה. אבל זה היה אותו הדבר למחרת בבוקר. אמרתי להרש:
– למה לא הרגת אותה?
– לך איתה בלילה והרוג אותה!
במשך זמן רב, הסתרנו מה שקורה מפני האיכר שלנו. אבל אז היינו צריכים לספר לו על כך וביקשנו ממנו שלא יתיר לשום אנשים זרים לבוא לביתו. על כך אמר לנו:
"אתה לא צריך להכות אותה יותר. היא גם מוכה על ידי אלוהים. ההורים שלה סובלים איתה ואולי אלוהים יעזור ויום אחד יעזרו לך. עליך להיות חזק!"
האיכר וכל משפחתו אהבו מאוד את גולדה'לה. היא הייתה יפהפייה, אבל אומללה וממורמרת. היא הייתה נכה ברגליים, לא יכלה ללכת מהר, היה לה קושי, בגלל ישיבה ארוכה מדי עם רגליה מתחתיה, רגליה התרגלו להיות מתחת לברכיה. כשהיא יושבת ככה, היא מיררה לנו את הימים. הענשנו אותה בכך שלא נתנו לה אוכל אבל היא עמדה בזה. היא כל הזמן צעקה שהיא רוצה ללכת לאן שהלכו כל היהודים, או ללכת לרעות את הפרות בשדה, לא לשבת כל כך הרבה זמן.
הפכנו למיואשים. כואב הלב לראות את שתי הילדות שלנו. כשהן ישנו בלילה, הסתכלנו כמה הן יפות. זה כאב לנו כל כך, סבלנו כל כך הרבה זמן ועכשיו ניכשל בגלל הילדה שלנו? הרש הלך לעיר אל נוצרי כדי להתייעץ מה לעשות איתה. אולי יתן לה טיפות שינה כדי שהיא תישן במהלך היום?
הרוג אותה – ענה לו האיכר – אחד לארבעה! סבלת כל כך הרבה זמן. אתה לא יכול להיכשל עכשיו בגללה.
הרש הלך לרופא כדי לבקש סוג של תרופות שינה. הרופא לא רצה לתת לו.
זה יותר משנתיים שכולנו היינו ביחד עם האיכר. מה נעשה בעתיד? הרש נעשה עצבני יותר. הוא אמר שהוא מתכוון ללכת לאן שעיניו יובילו אותו. הלך. שבועיים נאבקתי לבדי עם הילדות. כל יום בא הגוי לשאול אותי על הרש. הוא היה צריך כסף. לא ידעתי איך לענות לו. הבנתי שהוא לא ייתן לנו להישאר. לילה אחד, הרש חזר עם הבשורה המשמחת שיש לו מקום לגולדה'לה. היא תהיה חופשיה, תטפל בפרה. זה אומר שהשתחררנו מסכנה. עם זאת, כולנו בכינו. בכפר מרוחק, מחוץ למיחוב, הייתה אישה נוצרייה ענייה, טובה מאוד. הרש כבר נתן לה כסף לחודשיים מראש. גולדה'לה תטפל בפרה בשדה. ארזנו לה כמה חולצות ושמלה. הילדה הלכה כמו למסיבת ריקודים, זה היה שחרור עבורה. היא שאלה את אביה אם הוא ירביץ לה או יזרוק אותה למים. היא חשבה שאביה הטעה אותה ויהרוג אותה. גולדה'לה הייתה אז כמעט בת שבע. היא הייתה חיוורת מאוד, לבנה כמו גיר.
עכשיו נשארנו רק עם בשקה הקטנה. התייסרנו כל הלילה. בשקה הקטנה שלנו לא יכלה לאכול ולא לישון מרוב געגועים לגולדה'לה.
מזל עם נערים גויים מוכרים
היינו צריכים כל הזמן לסכן את חיינו וללכת לקנות סחורות, לאסוף כסף, כי האיכר שלנו, למשמע התקרבות החזית, דרש כל הזמן כסף. באוויר הייתה תחושה שהעזרה שלנו מתקרבת. בלילה שבו הרש יצא, הבחנתי במטוסים וברקטות תאורה. הרגשתי שמשהו חדש מגיע.
הרש חזר, בהיותו קרוב ל"ביתנו", הותקף על ידי להקה של בריונים, שהיכו אותו:
– מה אתה עושה כאן ביער?
– יש לי אישה וילדות ואני חייב למצוא מה לאכול, לכן אני הולך בלילה. אני יהודי. אולי אתם רוצים קצת מחצי כיכר הלחם שלי, אני יכול לתת לכם את זה. כמו כן בקבוק שנפס, כסף.
– הראה לנו אם יש לך נשק! אנחנו לא רוצים ממך כלום, רק להרוג אותך. שכב, אל תזוז!
כשהוא נשכב על הארץ ואחד מהם טען את רובה, באו עוד נערים גויים והרש שמע אחד אומר:
– במי אתה הולך לירות כאן? תן לי לראות.
כשהתכופף אליו, זיהה הרש שני נערים גויים מוכרים מהעיר. הם גם זיהו אותו.
– קום, הם רוצים להרוג אותך!
הרש לא ידע מה לעשות ולמי להקשיב. הם הקימו אותו במהירות וצעקו:
– ברח, מהר, ברח מכאן! אנחנו יודעים שאתה כאן איפשהו עם אשתך וילדותיך. יש לך מזל שהגענו. ברח!
אלה היו שני גויים מקורוב: בנו של פיאחוביץ' – הוא נפל למעשה, מאוחר יותר ביערות בידי האויב – וסטנקביץ'. שניהם תמיד אהבו להציק ליהודים, אבל הפעם הם היו המצילים של אבי בנותי.
מכיוון שאלוהים עזר לי והוא שרד את הלילה, החלטתי לא לעשות זאת ולא ללכת, לא לכפר ולא לעיר. אני לא הולכת.
האמת של חלום
פעם חלמתי את החלום הזה: בן דוד שלי, שמואל שפייזמן, בא אלי ואמר שגולדה'לה שלי חולה מאוד.
את צריכה ללכת ולהביא לה תרופות. אני יודע שאת לא יכולה להיכנס לעיר, אני אקח אותך. אף אחד לא יפריע לך.
הלכתי איתו. הוא לקח אותי לבית המרקחת בקורוב.
אמרתי את זה להרש ורציתי להיכנס לעיר מיד. הרש לא הרשה לי ללכת ואמר:
– תרגיעי את עצמך, זה לא יותר מחלום.
אבל התלבשתי כמו איכרה ויצאתי לעיר, הלכתי דרך השדות. זה עדיין היה מוקדם מאוד. אף אחד לא הפריע לי. הנוצרים חשבו שאני איכרה. עברתי בכביש המהיר לורשה, היו שם צריפים של גרמנים, אבל הם לא הפריעו לי. נשות איכרים רבות עברו שם. בכלל לא עלה בדעתם שיש כאן יהודי חי. גם לא היו עוד מחנות יהודיים. כשנכנסתי אל הנוצרי יניצקי, והמשרתת ראתה אותי (היא הייתה בתה של האיכרה שאצלה שהתה גולדה'לה שלי), היא שאלה אותי:
– למה באת בריצה?
– חלמתי שגולדושה שלי חולה.
- זה באמת היה נכון. בעלת הבית הורתה לי לבוא יום קודם, כי הילדה הייתה חולה. הלכתי איתה למייחוב לרופא. הוא נתן לי תרופות בשבילה. קשה היה לה להתרגל לאוויר הפתוח ולאור, היא התנפחה. עיניה נעצמו. עכשיו היא במצב יותר טוב. היא שוב מאכילה את הפרות. היא מאושרת, אפילו לא מבקשת אותך.
הפכתי רגועה. היא ביקשה ממני להיכנס לרפת ורצה לקרוא לבעל הבית.
כמה טוב - החזית מתקרבת!
הם קיבלו את פני בשמחה. הם ניחמו אותי שהחזית קרובה ובקרוב יעזרו לנו. הביאו לי עיתון וקראתי שהרוסים כבר היו בחלם בדרך ללובלין. החתן של בני הזוג יאניצקי, עיתונאי במקומון, שעבד עבור הגרמנים וכתב עבורם דברים, אמר שהוא חושש שהם יהרגו אותו לפני שהם בורחים,. לכן הוא ישן כאן באורווה. ראיתי שהעזרה שלי ממש קרובה. הם אמרו לי שכעת עלינו להיזהר, יכול להיות שאיכרים יצטרכו לברוח. מה נעשה אז? הגרמנים שרפו את הערים והכפרים כשהם נמלטו. אבל כל עוד הם ברחו, זה כבר היה טוב. זה היה בזמן קציר התבואה, היינו בשדות. עם זאת, היינו עירומים ומרופטים, יחפים. הלכתי לסנדלר וביקשתי ממנו להכין מגפיים לילדות. ביקשתי מנוצרייה להכין שתי שמלות לילדות. כי אם נצטרך לעזוב, לפחות הילדות תראינה כמו כל ילדי האיכרים, לא בבגדים קרועים. ביקשתי מהאישה הנוצריה שגולדושה הייתה אצלה, שאם הגרמנים ישרפו את הכפר שלהם כשהם נסוגים, היא תציל את גולדושה. אני אשלם לה טוב. נכנס אחד מבניהם, גם הוא עיתונאי, הוא אמר לי:
– תראי, עכשיו את נלחמת בשכל ישר. זה לא יימשך עוד הרבה זמן!
בעודנו מדברים, נכנסו כמה גרמנים מהגסטפו. נבהלתי מאוד והתחלתי לקשור חבילות קש. הם רצו שנראה להם איפה אולריך גר. האישה הנוצריה הרגיעה אותי ואמרה שהם יעשו את זה. ראיתי עגלות של נשים וילדים יוצאים עם תיקים ארוזים. אלה היו פולקסדויטשן, אוקראינים שנמלטו לצד השני של נהר הוויסלה, יחד עם הגרמנים.
רצתי בחזרה כמו ציפור והצמדתי את העיתון אל ליבי. איש לא נראה בשדות. האיכרים פחדו ללכת לשדות בגלל המטוסים שירדו נמוך מאוד וירו על האנשים. שמעתי מטוסים ומיד התיישבתי בתוך החיטה, מחכה עד שהם יחלפו. הייתי צריכה ליד הטחנה. אלוהים עזר. זה היה בדיוק בזמן סגירת הטחנה והשכן של האיכר שלי יצא. נבהלתי מאוד. כשהילדה הקטנה שלי התארחה אצל האיכר, הוא היה משכנע אותו למסור אותה, מתווכח איתו:
"תן לי אותה, אני אתן אותה לגרמנים".
העמדתי פנים שאני מתיישבת ליד הגשרון שעליו הייתי צריכה לעבור. הוא עזב. עם זאת, פחדתי שהוא יחכה ויראה לאן אני הולכת. ישבתי ככה עד מאוחר בלילה. פנטזיות של פחד עברו במחשבותי, עד שהבנתי שהרש ידאג לי והלכתי לבית. האיכר במיוחד לא קצר את החיטה כדי שיהיה לנו מקום מסתור, אם נצטרך. ראיתי את בנו של האיכר רוכב, הבנתי שהרש שלח אותו לחפש אותי. האיכר מיד קרא לי. הגעתי לבקתה עם חיוך על הפנים.
– מה שלום גולדה'לה? מה עם החלום שלך?
אמרתי לו שהיא הייתה חולה ועכשיו, תודה לאל, היא בריאה. חזרנו למקום המחבוא שלנו. הוצאתי את העיתון, נתתי לו לקרוא את הכתבה על הגרמנים העוזבים את חלם. כשהוא ראה את זה, הוא חיבק ונישק אותנו. הוא התקשר מיד לאיכרים והם קראו ביחד את החדשות. כולנו חיכינו לעזרה.
בינתיים, הרגשתי לא טוב. הלכתי לעיר בלילה לאישה נוצריה כדי שתלך איתי לרופא. הרופא הכיר אותי טוב מאוד. למחרת בלילה הלכנו אליו. הרש הלך איתי אבל הוא נשאר בביתה של האישה הנוצריה עם בעלה. הרופא בדק אותי. הייתי צריכה ניתוח קטן.
– זה חייב להיעשות, אחרת לא תוכלי להמשיך במאבק שלך. עכשיו את קרובה יותר מאשר רחוקה. תצילי את עצמך ואת משפחתך.
הוא דיבר אלי כמו אבא או כמו אדמו"ר. הישארי כאן, אני אעשה את זה הלילה. הנוצריה עמדה לידי כמו אמי, החזיקה אותי בשתי ידיים וניחמה אותי, שהרופא יעשה מה שהיה עליו לעשות.
שכבתי עוד קצת, לבושה בצרור הסמרטוטים שלי. הרופא לא נגעל ממני, אלא הביט בי באהדה רבה. חזרתי לכפר, הלכתי צעד אחר צעד, עד שהצלחתי להגיע אל האיכר שלנו. כשנכנסנו הרמתי את ידי לאלוהים. כך, אנשים טובי לב עזרו לנו במאבקנו. החלטנו ששלושתנו נישאר כאן עד שנשתחרר.
כל יום
לילה אחד בעל הבית העיר אותנו. יצאנו לשדה, ראינו חביות של בנזין עפות מהמטוסים, חביות בנזין באוויר בלהבות.
– ראה, אם הם חייבים לעשות תחבולות כאלה, סימן שהם כאילו עמוק באדמה. הם חייבים לברוח.
עוד באותו יום התחלנו לשמוע ירי תותחים. ישבנו במחבוא, חפרנו פתח באדמה כדי שיכנס מעט אוויר. אמרנו לבשה'לה שכאשר הרוסים יבואו, נצא ממחבוא. כל יום היא שאלה:
– מתי החיילים שלנו באים?
- כל יום!
הקש כבר התמלא בתולעים. ישנו על האדמה החשופה, היה קשה לישון. אולם ככל שהעזרה הייתה קרובה יותר - כך נבהלנו יותר, מפחדים מהגרמנים הנמלטים. אבל כמעט ולא ראינו אותם. בעיר היו אולי רק עשרה גרמנים והם שכבו נמוך כמו הכלבים. הרוסים כבר הפציצו. הרגשנו כאילו סיר מתבשל סביבנו, אבל לא ידענו מאיזה צד תבוא עזרתנו. ראינו שהשטח מואר, פרטיזנים צנחו.
פעם, ביום ראשון, הלך האיכר שלנו לכנסייה. הוא ראה סיור רוסי על אופנוע, ואז הוא ראה חיילים רוסים. מיד ניגש אליהם, דיבר איתם. הם סיפרו לו שהרוסים כבשו את לובלין עם כל השטעטלך שמסביב. הגרמנים היו מוקפים.
כשהאיכר חזר הביתה, הוא הגיע אלינו מיד למקום המחבוא שלנו. היה חלון זעיר, גדול כמו קלף משחק. הוא הכניס את ידו דרך החלון הקטן:
– הרש, תן לי את ידך! אתה חופשי! אני עצמי ראיתי זה עתה סיירת רוסית מגיעה מלובלין, כל העיירות נמצאות כעת בידיים רוסיות!
לא מיהרנו לרוץ. ייתכן שעדיין יהיו קרבות. לא רצינו להראות את עצמנו עד שיהיה שקט מוחלט. מאוחר יותר, שמנו לב לרוכב מגיע על סוס כמו משיח. זה היה חייב להיות רוכב של הפרטיזנים. כך היה. הפרטיזן הנוצרי הסתובב בכפר ואמר שלכל אחד שרוצה יש זכות להכות בגרמנים. ואז ראינו המוני רוסים, איכרים הלכו אחריהם, רוקדים ומנגנים. עדיין לא יצאנו.
חיילים רוסים
בערב הגיע חייל רוסי לביתנו ונתן לנו לחם וחלב. הלכנו לחלונות לראות. עכשיו באמת האמנו שיום המזל שלנו הגיע. שמענו אותו מדבר, מראה את הכסף שלו. בשקה שאלה למה אנחנו לא יוצאים, זה היה אחד החיילים שלנו. אמרתי לה שנוצרים, פשיסטים, עוברים עכשיו בין הבתים ועלינו להיזהר.
הרש לא יכול היה להתאפק והלך בלילה לעיר. שם פגש את שעיה'לה לייבל סולטיס, את שמואל חניסמן ובנו ועוד כמה יהודים לא מוכרים. הוא חזר ובמהלך היום למחרת, שוב הלך לראות מה קורה עם גולדה'לה. בהליכה פגש המוני רוסים. אחד מהם אמר לו:
– יש כאן יהודים בצבא, חכה קצת ואני אשלח אליך אותם.
הגיע אליו צעיר יהודי מוורשה. אחר כך הלך לקרוא לעוד אחד, בחור צעיר שהיה עוזרו של הקפיטן. הם התנשקו ושמחו. הוא אמר להם שהוא הולך להביא את הילדה שלו. הם רצו לתת לו חיילים שילכו איתו, אם הוא מפחד ללכת. הרש רץ מהר כמו חתול. כמה קילומטרים עד מייחוב היו כמו קפיצה של חתול עכשיו. גולדה'לה עמדה ונדנדה ילד קטן. היא פחדה לדבר איתו. היא לא ידעה שהיא כבר חופשיה. אמר לה:
– גולדה'לה, את חופשיה, אל תפחד יותר מהגרמנים. אני אקח אותך איתי!
היא לא רצתה ללכת.
– אין לנו בית. אני רוצה להישאר כאן עד שיהיה לך בית לקחת אותי אליו.
האיכרה סיפרה לו איך היא סבלה בגלל גולדה'לה. בתה השנייה לא רצתה שתשמור על הז'ידובצ'קה (ילדה יהודיה), אבל אחד מבניה, איש שמאל, אמר שצריך לשמור על הילד. בתה רצתה להכות אותה, להרחיק אותה, אך בנה הגן עליה.
– לך, היא תמשיך להישאר איתנו עד שיהיה לך מקום לקחת אותה. הבן שלי ישמור עליה. אני מפחדת מהאיכרים. הם יכולים לעשות לה משהו רע.
בדרך חזרה הייתה הפצצה כבדה. הגרמנים הפציצו. הרוסים הדפו את הצבא הגרמני מוורשה.
הרש בילה את הלילה בכפר על הכביש. גם רוסים היו שם. זה היה לילה מר. הפציצו את השדות, ואת הכפרים. קורוב בערה והשדות הסמוכים היו שוב גיהנום. עגלות של רוסים הגיעו אל האיכר שלנו. גויים מהעיירה שברחו מבתיהם, היו עתה באורווה, בחצר האיכר שלנו. שוב הייתי בפחד, פחדתי לצאת, כי האיכר שלנו לא רצה שהשכנים שלו יידעו שהיינו איתו. לא הצלחנו להשיג משהו לאכול, משהו לשתות. הלילה האחרון של שהותנו כאן היה נורא. האיכר בא אלי ואמר שעדיף לי לצאת לשדה עם הילדה שלי.
איך יכולתי להישאר עכשיו בשדה? זה בער. הם הפציצו. התחבאתי ולא רציתי לצאת. עם זאת, חששתי גם שהגויים שהגיעו פנימה לחצר, עלולים לרצוח אותנו. שכבנו מוסתרים ושמענו את הרוסים משתכרים, יורים בחזרה מדי פעם. הרוסים גם שיכרו את האיכר. הוא בא שוב וביקש שנלך. שוב התנצלתי.
שרדנו: גרמנים נקברו בחיים!!!
בבוקר שמענו את הנוצרים באים מהעיר ואומרים שיש המוני גרמנים בעיר. הם ברחו מחזית. מאוחר יותר שמעתי שגרמנים רבים התבצרו בבניין הקהילה. אבל הרוסים והפולנים נכנסו והוציאו אותם החוצה, השליכו אותם לבור שנחפר קודם וכיסו אותם חיים, עם ידיהם באוויר, כמו שהם היו משמיעים את ההצדעה להיטלר. אנשים רצו לצפות בסופם של הרוצחים. גם הרש שלי היה בעיר וראה את סופם, איך הם מכוסים בעודם בחיים. כאשר הרש חזר הביתה, הוא הבחין באנשים רבים מסביב לבית הקטן שלנו. הוא יצא לשדה וביקש מהגוי הצעיר שלנו, שיוציא אותנו ויביא אותנו אליו לשדה. הנער הגוי פחד, אולי, הגויים יעשו לו רע, אבל הרש הורה לו בכוח לקחת אותנו מיד. הנוצרי סיפק סולם לעליית הגג והוריד אותנו, שחרר אותנו.
סוף סוף יצאנו לאור אחרי שהיינו כלואים של 28 חודשים! הנשמה הקטנה נכנסה לכאן כשהייתה בת שנתיים וחצי, עכשיו היא הייתה בת יותר מחמש. פחדתי מהאור החזק, שלא יפגע בעינינו. נכנסנו לחיטה, שעדיין לא נקצרה, הגענו להרש והתחבקנו, התחבקנו והתנשקנו בשמחה שחיינו לראות את השחרור.
לחיים
לא רצינו להיכנס לעיר בגלל ההפצצה הכבדה. הלכנו לכפר. הייתה לי סלסלה עם מעט שנפס, אולי חצי כוס, שהרש תמיד החביא לרגע זה. לקחתי חתיכת לחם שחור קטנה, כשיצאתי האיכר נתן לי גם עוגיה ובורקס ממולאים בסלק. היינו רעבים, אז ישבנו על הדשא לאכול. מכונית מלאה בחיילים התקרבה. שניים מהם קפצו החוצה, באו אלינו לשאול אם אנחנו יהודים. הם, חיילים יהודים, הכירו בי כאישה יהודיה. כששמעו שאנחנו יהודים שורדים, הם תפסו את הרש, הרימו אותו באוויר כמה פעמים, נישקו אותו בשמחה. כולנו בכינו משמחה והתנשקנו אחד עם השני.
נעלתי זוג נעליים קרועות, בשמלה עם מאות טלאים. הילדה שלי הייתה יחפה, במעיל קטיפה גס. הרש לבש זוג מכנסיים גסים עם טלאים בצבעים שונים. נראינו כאילו יצאנו מקבר. לא היה אכפת לנו מכל זה, אלוהים נתן לנו סוג של כוח וכוח לסוף, הייתה לנו רק את הנשמה שלנו. אבל התגברנו על השונא הגדול.
חיינו לראות חייל יהודי. הרמנו כוסית לחיים, אכלנו עוגיה ובורקס, שמחנו על השחרור ובכינו על החורבן הגדול שקרה לעמנו.
החיילים עזבו ואנחנו הלכנו לראות את היהודים שהרש פגש יומיים קודם לכן. הם עמדו עם קפטן. זו הייתה שעת ארוחת הצהריים. הביאו לנו אוכל. הילדה שלנו התרוצצה בשדה כמו ציפור חופשית שהוצאה מהכלוב שלה בפעם הראשונה. כשישבנו ראינו חייל עם איש גדול שהגיע ישר אלינו. מיד זיהינו שהאיש הגדול הוא יהודי.
– אתה רואה – אמר לו החייל – אני לא שיקרתי לך, אמרתי לך שיש פה יהודים.
האיש, ששמע מאיתנו שאנחנו יהודים, חיבק אותנו, חיבק ונישק אותנו. עם דמעות בעיניים הוא סיפר לנו שהוא כבר נסע 800 מייל ולא פגש בדרך אף לא יהודי אחד. הוא וגנרל אחר, יהודי, חיפשו שניהם בעיניהם, כאילו בנרות ולא מצאו יהודי. הוא אמר לגנרל האחר שאם יפגוש יהודי, עליו מיד לבוא לספר לו. באוקראינה – הוא אמר – פגשנו יהודי תוך כדי נסיעה, אבל לא בפולין. הוא עצמו היה במקור מהעיירה סוסנוביץ. הוא ידע בוודאות שאף אחד מבני משפחתו לא שרד. אין ביכולתי לתאר את שמחת היהודי למצוא אותנו. הוא לקח את הילדה בזרועותיו, לחץ אותה ונישק אותה עשרות פעמים. איכרים עמדו מסביב והתבוננו בשמחתו של האיש לפגוש אותנו. הוא שאל אותנו מה אנחנו רוצים, מה אנחנו צריכים, בגדים, כסף. היה לו הכל.
אבל לא רצינו לקחת כלום מהחייל. הוא היה צריך ללכת לחזית והוא היה צריך לקבל את הדברים בעצמו. הודינו לו מקרב לב. לא היינו צריכים כלום, קיבלנו אוכל בכל כפר.
– תנו לי את הילדה, אני רוצה להראות אותה לגנרל, אני רוצה לשמח את לבו.
אני פחדתי. הוא הוציא נייר והראה לי מי הוא בבית. יהודי פולני. הייתה לו הסמכות לכהן כרב. אביו היה פעיל קהילתי גדול. זיהיתי את העידון שלו.
– קח את הילדה, נחכה כאן עד שתחזור.
העוזר שלו לקח את הילדה, הוא לקח אותה ממנו בחזרה ואמר:
– לא, תן לי, אני בעצמי אראה לגנרל ילדה יהודיה שהוריה שרדו.
הדרך הייתה באורך מספר קילומטרים.
כעבור שעה וחצי הוא חזר עם הילדה בזרועותיו. הוא הביא לנו משהו לאכול, סבון, מברשות שיניים קטנות, מסרקים קטנים ושתייה, מין משקה בבקבוק צבאי.
– שתו, תתרעננו.
הוא ישב איתנו זמן מה והלך. ביקשתי ממנו לבוא אלינו בשבת ואמרתי לו היכן נהיה, כולנו אכלנו יחד בשבת. למעשה הכנתי ארוחת צהריים לשבת. הרש הלך לכפר להביא משקה לחיים.
אחרי הכל, הפולנים עדיין רוצים להרוג יהודים
לאחר צאתו הגיעה מקורוב קבוצה גדולה של צעירים גויים. הם שמעו שניצלנו ורצו לשוחח. הם לכאורה קיבלו את פנינו בשמחה. הם שאלו איך אנחנו מרגישים, אבל הכרנו היטב אותם כשונאי יהודים. אוּלַי זה דיכא אותם לראות שאנחנו חופשיים. פחדנו שיקרה לנו משהו.
הרש שלח חייל יהודי לרוסים כדי לומר שאנחנו עדיין מפחדים מהשונאים הגויים. הם שלחו קולונל לשמור עלינו. הוא גם אסף את הנוצרים, את כל האיכרים ואמר שהוא רוצה לומר להם משהו:
– כאן התרחש הגרוע מכל. כולם עזרו לשונאי היהודים. כולכם ראיתם איך הגרמנים גמרו עם היהודים, ואז הם התחילו עם הנוצרים, האיכרים. כמה כמרים הגרמנים השמידו? עכשיו אנחנו איתכם. אנחנו רוצים שיהיה שלום בין כל האנשים. כולם חופשיים ולאף אחד אין זכות לעשות רע לאחר. כולם שווים ויקרים לנו. אני עומד עכשיו בכפר שלכם, אני אשמע אם אתם תעשו משהו רע למישהו, זה לא יהיה טוב לכם.
כולם הקשיבו לו בדרך ארץ. כולם הלכו למקום אחר, בידיעה שהקולונל יהודי. הלכנו לכפר אחר.
כאן גם פגשנו יהודים בצבא. התוודענו ליהודי רומני, נגן כינור. הוא היה עם קבוצת אמנים בצבא האדום. זו הייתה קבוצה שנסעה מאחורי החזית. הם נסעו לחזית ורשה.
נשארנו שם עד שבת. בשבת הגיע החייל שהזמנו. הוא בא עם עוד יהודי מוורשה. לאחר מכן כינסנו את כל החיילים היהודים והזמנו אותם. שתינו ואכלנו בשולחן אחד והם רקדו בשמחה. התחבקנו והתנשקנו. הם יצאו לחזית בוורשה.
- תנו לפולנים להילחם למען ארצם. לא היו עוד יהודים!
– לא – ענו – עלינו לנקום. אנחנו הורגים כמה שיותר גרמנים בחזית. אנחנו יורים יותר ממה שמותר לנו. אנחנו הורגים גרמנים כמה שאנחנו יכולים.
הם יעצו לנו שאחרי עזיבתם לא נשאר כאן, אלא ניסע מיד ללובלין. בבוקר נכנסנו מיד לקורוב. פגשנו בשדה בחור צעיר מוורשה שהסתתר שם ושרד.
אנחנו מוצאים חלק מהמשפחה שלנו וסוף סוף פוגשים את הילדות שלנו
ביקשנו מהנוצרי לתת לנו להישאר אצלו יום אחד, עד שנפגוש עוד יהודים. בינתיים, הנוצרי קרא להרש לעלות לעליית הגג והראה לו ילדה יהודיה שהסתיר. כאשר ראה הרש את הילדה, נהייה לו רע על הלב. הוא זיהה מיד במראה הילדה דמיון לאמה. זו הייתה הילדה של חיה בת רבי שלום. האיכר סיפר לנו כמה זמן הילדה נמצאת אצלו. האם האומללה השאירה את הילדה אצלו ובאותו לילה נרצחה עם שאר ילדיה. הוא אמר שאני חייב לשמור עליה. הילדה הייתה אולי בת שלוש.
- אל תפחדי. זה בשבילך. אני אתן לך חתיכות קטנות.
הילדה לא ידעה לדבר, אבל עיניה הכחולות הביטו בי והיא הבינה הכל. היינו עם הילדה כמה ימים. ביקשנו מהאישה הנוצריה להוציא אותה אל השמש, אל האוויר. היא פחדה מהשכנים שלה. אמרנו לה שעכשיו אין ממי לפחד. שילמנו לה על האוכל עד שלקחנו את הילדה איתנו ללובלין. בכל מקרה, האישה הנוצריה לא רצתה לתת לנו אותה בהתחלה, כי היא ידעה שלילדה יש משפחה בחו"ל. אבל החלטנו לא להשאיר את הילדה אצלה.
פגשנו את שמואל חניסמן ואת בנו ואת שעיה לייבל סולטיס. החלטנו לנסוע ללובלין. השארנו את הבחור הצעיר מוורשה. השארנו לו קצת כסף עבור לילדה. אמרתי לו מה הוא צריך לתת לה לאכול, לא יותר מדי. להוציא אותה לאוויר וללמד אותה.
כאשר יצאנו לכביש המהיר, מטוסים עדיין טסו והפציצו ללא הרף. פגשנו בכביש המהיר רוסים שקיבלו אותנו מיד ולקחו אותנו ללובלין. כשפגשו יהודי, לקחו אותו לכל מקום שרצה ללכת. שוטרים אזרחיים הסתובבו בלובלין, אלה היו יהודים מקורוב ומרקושוב. הראו לנו בית שמיועד במיוחד לנוודים שהגיעו. שם פגשתי שלושה יהודים מלובלין, אחות ושני אחים. הם היו ממבשלת הבירה ברוואר, ילדים של מיליונרים. נוצרי החביא אותם. משפחה מנלנצ'וב, אב זקן עם שלושה ילדים, ואנחנו, כמה אנשי קורוב: שעיה'לה סולטיס, שמואל ובנו, מלכה, בתו של הרש ברשץ. מאוחר יותר הגיעו הרשל מוטל בנו של יוסף ובנו. ראינו את השורדים האלה ביום הראשון שהגענו. כולנו נשארנו בבית. קיבלנו אוכל מהוועדה. קיבלנו אוכל ללא עלות, בכל מקום ובכל מסעדה שרצינו. זה היה היום הראשון. ואז הבנו שאלו חיים ללא מטרה. הרש, שמואל והרשל צוקרמן הלכו לשאול היכן אפשר להשיג מגורים. הנשיא של הוועדה נתן לנו בית ברחוב לוברטובסקה מספר שמונה. היו כמה חדרים אבל הם היו ריקים. היו רק ארונות עשויים לוחות. הכנו מיטות מהקרשים ובחלק מהקרשים הכנו שולחן. היו שלושה חדרים. גררנו את עצמנו אל המקום שבו אנחנו צריכים לגור. נכנסנו עלובים, מרופטים, בלי גרוש בכיסים. אנחנו הסתכלנו: העולם היה אותו הדבר, כל הנוצרים היו כאן, אבל אנחנו היהודים? בלילה ישבנו יחד ובכינו על האסון שלנו.
המלחמה נמשכה. הגרמנים הפציצו. המוני רוסים נסעו לוורשה. יהודים רוסים החלו להגיע עם הרוסים. איתם הגיעו גם לוי גרוסמן עם אשתו ואחותו, עוד כמה יהודים מקורוב, מווולניצה, מקוזמיר. כולם היו ממוקמים בחצר. ילד סיפר לנו שאחותו הייתה אצל איכר והוא לא רצה להחזיר אותה. רבקה'לה לרמן סיפרה שאחיה נורה על ידי הפרטיזנים כאשר ניקו את הרובים. כך דיברנו ותמכנו זה בזה.
אבל עדיין היינו צריכים לחיות, אז הרש הלך לנשיא לבקש חנות לחייטות. הוא ביקש ממנו חנות ליד הבית בו גרנו ואישור למכור דברים. לזמן מה מכרו הרש ושמואל חניסמן סכרין. מאוחר יותר התחלנו למכור בדים, כי לפני המלחמה הייתה לנו חנות בדים. אחר כך, שלחנו ליניצקי מקורוב להביא אלינו את גולדה'לה. היא הגיעה מלוכלכת ומוזנחת. הלכנו לזאשניצקי לקחת שמיכת נוצות. הוא היה במצב רוח רע ואמר:
– מה תעשו לי אם לא אתן לכם? תצלבו אותי? כמו שהיהודים עשו לאלוהינו!
כשזה קרה, הוא התרעם על כך שהיהודים שוב היו חופשיים. אחרים יעצו לנו ללכת ולזרוק את הנוצרי שגר בביתנו. אבל לא רצינו להתגרות באיש. ראינו שמסוכן להיות עם גויים. יצאנו עם הילדות וחזרנו ללובלין. רוב המסחר היה בידי הגויים. הם עסקו במקצועות של היהודים ואנחנו עבדנו לידם...
יצאנו למשרדי העירייה להוציא ניירות לילדה של חיה בת שלום, על מנת שהילדה תקבל אוכל כל שבוע ותמיכה כספית. העברנו זאת כל שבוע לגוי, בניסיון להוציא את הילדה. היינו בקשר עם לוי יעקב. הוא גר בקורוב - הוא צריך לנסות להשיג את הילדה. תמיד היה, לאחר שחיטת פרה, שולח בשר לגוי.
הרש היה בדיוק אז בקורוב בביתו של לוי. הילדה, הנשמה הקטנה, נכנסה. היא רצה אל לוי ואמרה בפולנית:
"אבא רוצה כסף. אם לא, הוא לא ישמור עלי".
ואז הרש פתח את הדלת וקרא לנוצרי. הוא ביקש ממנו לאפשר לילדה ללון כאן איתנו ונחזיר אותה בבוקר. אישה מוורשה, ששרדה את המלחמה בקורוב, לקחה אותה איתה והרדימה אותה. בבוקר נתן לי הרש את האישה ואת הילדה לקחת ללובלין. החזקנו את הילדה כמה ימים, רחצנו אותה, נתנו לה אוכל וחיפשנו עבורה בית ילדים, שם סיפקו מספיק אוכל ושם יש רופא. לעתים קרובות היינו הולכים לשם. הילדות שלי הביאו לה פירות כל יום.
מספר ימים לאחר מכן, האישה מקורוב הגיעה שוב, הביאה ילד, נכדו של ולוול ברליגר מבתו פייגלה, שאיכר הביא אליה. היא הביאה אלי את הילד ואני שמרתי עליו לזמן מה, אחר כך מסרתי אותו לאותו בית ילדים. אחר כך הגיעו שני ילדים - בתו הבכורה של יענקל פיינשמידט ובנו. הם גם הגיעו ישר אלי. שמרתי עליהם זמן רב יותר כי הגדולה התחילה לבנות בית וליצור חיים. רציתי לקחת את הילד כבן שלי כי לא היה לי בן, אבל ראיתי שאסור להפריד בינו לבין אחותו. מאוחר יותר הם נכנסו לבית הילדים וכל הזמן המשיכו להגיע אלינו.
באו יהודים רוסים. ידעתי היטב על השחיטה שהתרחשה שם. עם זאת, לא הפסקתי לחשוב ולהרהר שאולי מישהו ממשפחתי שרד. כשהלכתי ברחובות לובלין, הסתכלתי בעיני כולם. מדי יום הגיעו יהודים רבים מרוסיה. לעתים קרובות הלכתי אליהם ושאלתי על המשפחה שלי. אחד סיפר לי שהוא פגש אותם רצים ביערות, אבל אנשים רבים נפלו שם. הוא לא ידע…
מאוחר יותר נפתחו מטבח ובית מיוחד למגיעים מרוסיה. היו שם מאות אנשים. הייתי הולכת לשם עם הילדות כדי לראות אם אולי נמצא מישהו שם.
בשוק פגשתי בעיקר יהודים רוסים במכנסיים מרופדים בצמר גפן, עם כובעי חורף גסים. מספר קטן של יהודי פולין. הם סחרו בחמאה, ביצים, חלב, מוצרי מאפה. עולם קטן חזר. תחושה פנימית אמרה לי לקנות עוד אוכל. משהו עצר אותי. רצתי הביתה כמו אדם לא נורמלי. עגלות עברו, סוסים, אנשים. חשבתי לעצמי, למה רצתי? אני חייבת לארגן מחדש את מחשבותי. הילדות היו לבושות. הן אכלו ארוחת בוקר בביתו של הרש צוקרמן. בבית של שמואל ישב בנו של מרדכי שוסטר. הדלקתי אש, הדלת נפתחה ונכנס ברל קרופניק, ברל ריצר. הוא גר גם בלובלין בביתו של פרץ, שם היה המטבח של הועד. הוא ואשתו ושני ילדיהם היו בבית, אבל הוא הגיע אלינו רק לעתים רחוקות. ברל חייך. זה לא היה הטבע שלו. הוא תמיד היה רציני. הוא אמר בשמחה:
הבאתי לכאן מישהו, אחיך...
הדלת נפתחה ואחי הצעיר, סאנה, נכנס! צעקתי בשמחה גדולה. התחבקנו והתנשקנו.
– מי עוד שרד?
– בתו של שמואל חנס, גולדה'לה.
– תביא אותה אלינו.
הוא היה בטוח שאנחנו נספינו. אני תמיד הייתי החלשה ביותר, תמיד מפחדת. סאנה שלי הביא את החברים שלו וחגגנו ביחד.
המזל שלנו היה בלתי יתואר. באותו זמן אי אפשר היה לבנות מחדש משפחה. כולם קינאו בנו. סאנה היה איתנו עד אחרי החגים ואז חזר לאוקראינה. הוא נסע להביא את גולדושה הקטנה בת השבע. היא בקושי התרחקה מידיה של האיכרה שלא רצתה לשחרר אותה. הוא השאיר את הילדה שם. הם יצאו ליערות, משוטטים, מחפשים חתיכת לחם. הם היו בעבר עם האיכר ביחד עם ילדם, כאשר היה צפוי שהגרמנים יבואו לחפש יהודים והאיכר גירש אותם משם. הם כבר לא חזרו. גם שמואל, חנה ואחותי הצעירה, חוה'לה, היו איתם אז. שמואל הלך לאיכר לבקש חתיכת לחם. בדיוק אז היו שם אוקראינים שעזרו לגרמנים. הם היו שיכורים, זיהו אותו כיהודי, רצו אחריו וירו בו. אחר כך הם הלכו לשתי האחיות שלי ועשו את אותו הדבר.
אחי סאנה וחבורתו מיהרו לנסוע לארץ ישראל. הוא גם עזר לאחרים לצאת לישראל. הוא רצה לקחת איתו את גולדושה, אבל הבנתי שהוא בחור צעיר והוא יצטרך לדאוג לעצמו. לקחתי אותה בתור הילדה שלי.
ביליתי עוד תקופה קשה עם סאנה. הוא רק רצה לנסוע לאוקראינה. היה לו קצת כסף. לקחו ממנו את הכסף ועצרו אותו. בכיתי, קוננתי שנתתי לו לצאת מהבית שלי. עשינו את כל המאמצים לחלץ אותו מהכלא, שלחנו אנשים עם כסף, אך ללא הצלחה. הוא פתח בשביתת רעב, בכה, דפק בדלתות שהם צריכים לשחרר אותו. הם שחררו אותו, לקחו את כל רכושו וכן את כספנו שהיה אצלו. הוא בא אלינו למספר ימים ומיד יצא לארץ ישראל.
הוא נדד עוד ברומניה ובארצות אחרות עד שהגיע לארץ ישראל.
החוצה, החוצה!…
בינתיים נשארנו בלי כסף. שוב היה רע בלובלין. התקפות על יהודים החלו בכל רחבי פולין. הם גררו אותם מקרונות, רדפו אחריהם, הכו אותם למוות. הצעירים היהודים המעטים החלו לברוח מפולין, אך לנו לא הייתה אפשרות להתגנב ולחצות את הגבול עם שלוש ילדות.
במקביל קיבלנו גלויה מחברה שלי. היא כתבה שהיא, בנה ובעלה בקזחסטן ואינם יכולים לעזוב. התחלנו לחשוב מה לעשות כדי להביא אותם משם. חיפשנו ומצאנו אדם מסוים שטס לשם במטוס כל כמה שבועות, נתנו לו 2,000 זלוטי והוא הבטיח להביא אותם אלינו. שכרנו דירה בלודז' וכולנו נסענו לשם, ולו רק כדי לעזוב את לובלין, כי מופצות האשמות שווא, שילד נוצרי נעדר ושהשוחט בוודאי שחט אותו כדי לקחת את דמו. חוליגנים גויים רצו בפראות ברחובות, בחיפוש אחר יהודים להכות בהם. כולם חיפשו מקום לברוח אליו. כמה נערים סיפרו הכל לנ.ק.ו.ד – הקומיסריון העממי לענייני פנים. הם יצאו וניקו במעט את הרחוב.
בפחד גדול יצאנו מלובלין והגענו ללודז'. שם קיבלנו את המסמכים שלנו לאמריקה.
לודז' 1945: משפחת קוטלר, האחות פרנדל ובעלה יעקב גולדפיין והילד, חיים אביגדור אלטמן מהבריגדה היהודית וחבר שלו מהבריגדה
בינתיים, עדיין אחותי לא יצאה לי מהראש. איך נוכל להביא אותה לכאן? זה כבר היה 1945. לא היה עליז כאן. חסמנו את הדלתות מפחד וחששנו לאפשר לאדם זר להיכנס. אם נאפשר לילד לצאת לחצר, הוא יקבל מכות. אותו דבר בבתי הספר. היינו חסרי אונים עם ילדים. אני עצמי הייתי כמו ילדה עכשיו.
פעם כשהייתי ברחוב בא הרש, בנו של מוטל יוסף, בריצה וביקש ממני לרוץ מהר הביתה. חזרתי הביתה ופגשתי את אחותי, פרנדל, עם בעלה וילדה! הוא היה כפוף ומעוות, גם היא. שאלתי אותם אם מטוס הביא אותם. מי - מה - מתי? הם לא ידעו כלום. מְאוּכזָבים. הם הגיעו בכוחות עצמם. הם נדדו בדרך זו במשך שבועות. הם היו עירומים ויחפים.
התמזל מזלנו כשעזבנו את לודז', האבנים העקובות מדם של פולין. היה קשה להיפרד מכל בן קורוב, אבל כל אחד היה צריך ללכת לדרכו.
איתנו בלודז' היה גם יוסף מלנדלר מחביליצה. עזרנו לו לעזוב. יוסל אלתר שניידר, בתו של זישה קיילה ושני ילדים קטנים. בכל כוחנו עזרנו לאנשים לצאת מהגיהנום הפולני. מאוחר יותר קיבלנו מכתבי תודה.
מאוד רציתי לנסוע לארץ ישראל, לאחי, אבל קבעו משהו אחר ונסענו לאמריקה.
יצאנו לגרמניה.
בחודש מרץ 1947 עלינו על ספינה ויצאנו מגרמניה. האוקיינוס השתולל בצורה איומה. הספינה התפרקה. זה קרה באמצע הלילה. הרש ידע על כל זה כי הוא היה על הסיפון. הוא ראה אנשים רצים הלוך ושוב. הוא הבין שאנחנו בסכנה. הוחלט שהספינה תעצור למשך הלילה והם יקראו לעזרתה של אנגליה. עזרה מאנגליה הגיעה בבוקר, כי לא היינו רחוק משם ואפשר היה לנסוע באניה אל החוף. ואז נשאלו האנשים אם הם רוצים להישאר בחוף או רוצים לחזור לברמן. תשע מאות נוסעים רצו להישאר. נשארנו ככה שמונה ימים. הביאו לנו אוכל מאנגליה. לאחר מכן, הובאה ספינה שנייה. מיד כשעלינו לאונייה, שוב חלינו במחלת ים. נסענו שבעה ימים. ואז, מרחוק, ראינו את האורות של ניו יורק היפה ואת פסל החירות. הלב שלנו נעשה קל יותר. דודתנו רחל וגיסי, אחיו של הרש, עמדו וחיכו משש בבוקר. הם שמעו מה קרה לספינה שלנו ברדיו. השמחה שלהם הייתה גדולה. גם אנחנו מאוד שמחנו. זה היה האחד באפריל. היינו איתם, יום ולילה, יחד עם שניים אחרים מקורוב, במשך ארבעה שבועות. אז הגיעו אלינו דודל קירשנבוים ורעייתו, בת דודתי פרל מלכה, אחיה משה רוזנזון וחיים קירשנבוים. אנחנו היינו מאוד שמחים.
אנשי קורוב הכינו לכבודנו משתה. גם שיינדל של בלומס ואחותה רויזלה הגיעו למשתה שלנו. אחר כך ערכנו יום זיכרון ליהודי קורוב שנפלו והצבענו בעד הקמת אנדרטה בניו יורק לנספים. עשינו גם איסוף תרומות וביקשנו להביא את הרשל צוקרמן לאמריקה, שלא היה לו איש. הרש שלי סיפר על החוויות שלנו, נישאו נאומים. כך, היינו יחד במשך ארבעה שבועות. ואז בא דודי, חיים בורנשטיין ולקח אותנו לקליפורניה. אחיו של הרש היה בלוס אנג'לס.
באחד במאי ליוו אותנו לרכבת אנשי קורוב, וכן את בת דודתי, חיה'לה גורפינקל מניו יורק ומשפחתה.
בארבעה במאי הגענו לעולם חדש ולאנשים חדשים. חיים חדשים. כאן היינו חופשיים. כאן כבר לא הרגשנו כמו נוודים. כאן יש חופש ושלווה.
הערות נוספות
(לפנייה של המזכיר בנימין ויינריב לחיה קוטלר על כמה עניינים, היא שלחה את המכתב הבא מלוס אנג'לס).
חבר יקר בנימין ומשפחתך!
קיבלנו את מכתבך. אתה מבקש את שמות האנשים שנותרו במחנה. כתבתי למענכם את כל מי שעבד במחנה, מספר קטן יותר שהגיע מאוחר יותר. עכשיו אני שומעת שאתה מבקש ממני לכתוב את שמות מי שהיו ביודנראט. אני לא יכולה לעשות את זה. זה יהיה על מצפוני כי הם נספו באותו אופן נורא. אז למה אנחנו צריכים להנציח את זה? הרש ואני לא רוצים לעשות את זה ולזכור את שמותיהם.
בנימין, אני תוהה על דבר אחד: פעם כתבת ששמואל חניסמן שלח לך את תיאור קורותיו. הוא, אני חושבת, יודע היטב מי היה ביודנרט כי, אני חושבת, היודנרט התייעץ איתו לעתים קרובות.
...לא הייתי רוצה שזה יתבסס על מה שאמרתי. אני לא בטוחה. אבל, באותה תקופה, היה אירוע מסוים שנותן לי, אני מאמינה, את הזכות לחשוב כך...
...כמה מאנשי היודנראט היו איתנו במחנה וכמה מהם נהרגו כמו כל העיר. כמו כן, כל השוטרים נהרגו. הם חשבו שישלחו אותם הביתה. אחד השוטרים היה במחנה. אני רוצה לשכוח את כל זה, אבל אבוי אי אפשר לשכוח...
...לכתוב על משה גרוסמן. אני זוכרת אותו היטב: אמא שלו הייתה החברה הכי טובה של אמא שלי. בלודג' שמעתי על משה בן יוסף גולדשלגר. פעם ביקשתי דרך יוסף שמשה יבוא אלינו לראות את גולדה'לה של שמואל, אבל הוא לא בא.
ברכות מכל הלב מכולם.
אלה היו האנשים במחנות שנותרו בעבודה עבור בורשיצקי. (כמה הגיעו מאוחר יותר; הם נכנסו למחנה בסתר, כדי שאולריך לא ידע):
מוטל של ברל. אברהם גולדברג ושני בנים. ילד קטן וילדה של חיה'לה. שלמה ניסנבוים (אנדרוס), בן ונכד. בנו של יצחק סושקה, חיים חניסמן – בנו של משה חניסמן, שמואל חניסמן ובנו יוסל. נוטה ויינברג, לייבל של מרים עם וולוול שלו. שעיה של יקל עם פוצ'ה וילדם מוטל. יענקל, חתנה של ביילה לקיש עם שתי בנות. יענקל פיינשמידט עם שני בנים ובת אחת (בן ובת בישראל). יצחק לוינזון – בנו של שמחה שאול. חיה'לה שלו הגיעה מאוחר יותר. אברהם צדרבוים עם ילד, שני הבנים של חנה שעיה בקר, הצעיר היה יעקב יחיאל. אחר כך הגיע הרב עם שלושה ילדים, ולוול בן שלמה ורוחמה הופס. הרש, אני ושתי הבנות. היה מאיר, בנו של פייבל קרטמן, לאמו קראו גולדה'לה., פרנדל אלטמן. משה של בלומלה. אביגדור – בנה של חנה'לה של שמעון לייב. מוטל זלצמן. יחיאל אנקר, יעקב הרש רוזנבלט, שלמה לנדסמן, בנו של לייבל. אברהם. בנו הצעיר של יעקב אביגדור. לוי ווינבוך של יעקב ושני בניו הסתתרו אצל נוצרים בעיר. היו שם הג'ינג'י אברהם ניסנבוים ובן צעיר, אחיו של ישראל טרייגר, היה איש, אני חושבת ששמו היה משה לייב מיטלמן, זגג, עם בן צעיר, הייתה לו אישה, היא הייתה בתו של פסח גלזר. שמואל ויינבוך של יעקב. משה, בן חנה קפלן.
חיים פסח גרברמן – הוא היה בן משפחתי מצד אבי. גם הילדה הצעירה של משה ניימרק הייתה בכפר. היו גם יצחק ולרשטיין, חתנו של חיים אנדרוס ואחותו. אביה היה מהברלינגס. אלקה צוקרמן – ולוול של מוטל, היא הייתה הצעירה מבין האחיות. פישל'ה טננבוים – בנו של מרדכי הסנדלר. מלכה, בתו של הרש ברשץ, עכשיו היא בישראל, יעקב מאיר, אחיה, ואח צעיר נוסף, היו כולם בכפרים והגיעו למחנה במהלך היום. היה גם בן ציון ויצמן - בנו של אייזיק הסנדלר, עם ילדה וילד, הם ברחו מוורשה. שני בניו של מאניס לייזר, לייביש ועוד אחד צעיר ממנו.
היינו שם בחצר הקטנה של חיים רוזן בבתים הקטנים של מרים של לייבל. משה חמה בנה של איטה הקים את הבתים קטנים. היה לנו רק מטבח משותף בבית של איצ'ה. גרנו שם יחד חצי שנה, אכלנו מהסירים שבהם בישלתי. פוצ'ה עזרה לי מאוד, כמו גם יענקל פיינשמידט. משה של בלומה העדיף להישאר במטבח מאשר לשבור אבנים. עד שהגיע יום הבריחה. כל אחד הלך בנפרד, אחד הצליח בזה האחר לא. המספר הגדול יותר נספה.
חנצ'ה קוז (בתו של שלמה קוז) עם ילדה. חיים פסח והנדל עם שני ילדים. בתו של פייגה שיינדל מלך רוכנשוואלב וילד. אברהם ברליגר, נכדם של הגנצ'קים. שני הבנים של לייזר הרש קניג היו מגיעים למחנה, כולם הסתתרו אצל איכרים בכפרים שונים. וכן, בתו של יעקב הקצב וחתנו ועוד אחת מבנותיו של יעקב, בתו וחתנו של יעקב בחיים, הם בלוס אנג'לס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה