מ-1 בספטמבר 1939 ועד 1 במאי 1945
ישראל היטלמן הדרי, בפרוץ המלחמה היה בן 13 שנה. הפולנים שמחים לקראת בואם של הנאצים הגרמנים, שכן ידעו כי הם יחסלו את היהודים. העיירה בוערת. במרוצה באים חיילים פולניים, לא לשם עזרה אלא לשדוד ולהתעלל. נתפס המרגל ה"פולקסדויטש" (איש ממוצא גרמני הגר מחוץ לגבולות גרמניה), בנו של אולריך, המרגל נידון למיתה ביריה, אך הניחו לו לברוח. בעגלות עוזבים היהודים את העיירה. יום שישי אחרי הצהריים, אמו מדליקה נרות לאור הלהבות של הבתים הבוערים. ב"אקציה" (פעולה גרמנית) אחת נתפס אביו. ישראל ניגש אליו. אביו מצווה עליו להסתלק. הוא הצליח להימלט. פולנים רדפו אחריו בקוראם: "זלפאטש ז'ידו!" ("תפסו יהודי"). התחבא בבונקר עם אמו. הגרמנים ערכו חיפוש בבונקר. שערות אמו הלבינו תוך שעות ספורות. הגרמנים תופסים יהודים והורגים אותם בבית הקברות. הוא עם אמו ואחיו בורחים. את אחיו תפסו הגרמנים ושלחוהו למחנה פוניאטובה. אמו נהרגה ערומה.לפני מותה התפללה לאלוהים שלפחות ישראל, בנה הקטן, יישאר בחיים למען יוכל לספר בעולם מה שקרה.
ישראל נתפס ומועבר ממחנה למחנה. עבר הרבה "סלקציות" (בחירות להישלח להורג), היה בבלז'ץ, ברדום, בטומשוב ובאושוויץ. היה גם במחנות גרמנים. עבד במכרות מלח, בבתי חרושת לנשק תת קרקעיים. מרוב צרות ביקש את נפשו למות. אחרי כן היה מפנה מתוך שמחה את חורבות גרמניה אחרי הפצצות אנגליות ואמריקאיות. הובל לדכאו. עמד במחלת טיפוס מסוכנת בלי לשכב אף יום אחד במיטה ובבית חולים.הועבר סמוך לגבול השוויצי. חיילי ס.ס. גרמנים עזבו את עמדותיהם. התקרבו ובאו הטנקים האמריקאים. ישראל עם חבריו שנשארו בחיים מיהרו לגשת אל החיילים האמריקאיים. אלה שאלו אותם "האו דו יו דו ?". החבורה הרעבה חשבה ששואלים אם הם רעבים ואם רוצים הם לאכול וענו בשמחה "האו דו יו דו", "האו דו יו דו".
הם אכלו. וחזרו ואכלו ומילאו בטנם, ועדיין לא יכלו להאמין שחופשים הם ושוב לא ירעבו ללחם. . .
* * * *
"היטלר כבר תופס אותך"
בכרזות גדולות לבנות-אדומות עם הנשר הפולני הודיעו לתושבי קורוב על פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939. באותה עת הייתי לבד בבית, שמעתי רעש, יצאתי החוצה. עשרות אנשים התאספו ליד הכרזות וקראו את פקודות הגיוס בחשש. עד מהרה התחיל ויכוח בין הקוראים. חלקם טענו שהצבא הפולני יביס את הגרמנים, אחרים - ההיפך. כך היו דנים ומתקוטטים, עד שהגיע רדל בנו של ז'בה, הוא היה אחד משונאי ישראל בעיר, הוא הסתכל על המודעה וקרא:
– "נו יהודי, היטלר כבר תופס אותך!"
– "היטלר כבר מעליך, הזמנים הטובים הסתיימו, אנחנו נשחט אתכם כמו כלבים, תנו להם להגיע לכאן."
לאט לאט, אחד אחד, כולם הסתלקו. הויכוחים הסתיימו. מדברי הגוי הצעיר התבררה לכולם כוונת המלחמה. התברר שהנפש החזירית הפולנית כבר כמהה אל החפצים היהודיים. עבורנו המלחמה הייתה טרגדיה כפולה. צלב הקרס נלחם בנו יד ביד יחד עם הנשר הפולני.
עוד באותו ערב הגיעו הפקודות הבאות: יש להאפיל את כל החלונות ללא יוצא מן הכלל. המתח גבר. מטוסים החלו לזמזם. אנחנו, הילדים, היינו סקרנים אבל גם מבוהלים מכל ידיעה יוצאת דופן, מכל שמועה. אמא שלנו, באותו לילה, סיפרה לנו כל מיני סיפורים על המלחמה האחרת. היא סיפרה לנו שוב ושוב את הסיפור הישן על איך סבתא שלנו בישלה אורז, במהלך המלחמה ההיא והכדורים עפו ישירות לתוך הסיר דרך הארובה, ועוד כמה מעשיות כאלה.
למחרת בבוקר - חדשות טריות:
הגרמנים חצו את גבול פולין והמשיכו קדימה. המטוסים הגרמניים הפציצו ללא הפסקה. הפאניקה גברה. התחלנו לארוז צרורות ולהחביא אותם במרתפים, לקנות אוכל ולהדביק את החלונות כדי שלא ישברו במקרה של הפצצה.
דווקא ממש יום יפה ושטוף שמש...
כך חלפו שמונה ימים של פחד גובר. שמונה בספטמבר יצא ביום שישי. זה היה יום יפה, השמש זרחה וחיממה. בשעות הבוקר המוקדמות היה שקט. היהודים יצאו לרחוב - חלקם קנו דברים לשבת, חלקם הלכו לעבודה. נראה שהיה זה השקט שלפני הסערה.
בסביבות השעה אחת עשרה בבוקר, פתאום הופיע מעל השמיים בעיירה צי מטוסים, ניסינו להבין למי שייכים המטוסים וכבר שמענו את ההתפוצצויות הראשונות של הפצצות שהוטלו. עשן כבד הופיע ליד השוק ולהבות הקיפו את בתי העיירה. מיד החלו אנשים לברוח מהעיירה. אנשים עם צרורות של סמרטוטים על הכתף אוחזים בידיים של ילדים, אנשים מבוגרים, כולם ברחו מהאש שהתפשטה כחץ מקשת. המטוסים לא הפסיקו לחוג מעל העיר ושפכו אש נוספת על הרובעים שעדיין לא בערו.
כאשר הגענו לחצר שמאחורי בית הקברות הפולני נשארנו דוממים, עשרות אנשים התאספו שם וחיכו למה שיקרה אחר כך. ענני עשן שחורים עטפו את העיירה, זה היה נורא לראות מה שנעשה.
אחר הצהריים, כאשר השריפה שככה במקצת, הגיעו קבוצות החילוץ הראשונות של הצבא הפולני. הם נכנסו לעיירה, חשבנו שהם נשלחו על ידי המטה לחלץ את כל מה שעדיין ניתן להציל. אבל הפרצוף הפולני התגלה מיד, הם לא הצילו אפילו שערה אחת: מהר מאוד ראינו את הגיבורים הפולנים חוצים את העיירה עם עגלות מלאות ברכוש יהודי, שניצל מהאש. ועוד אירוע שכדאי להזכיר:
בהגיעם לעיר, הביאו איתם החיילים הפולנים את בנו של אולריך. הוא היה המייסד של מפעל החשמל של קורוב - פולקסדויטש (כפי שנודע לנו מאוחר יותר, אולריך הנחה את המטוסים הגרמניים היכן להפציץ את קורוב בגלל מיקומו של חיל המצב הגדול). היינו בטוחים שהצבא הפולני הפטריוטי יתנקם בגרמני שהם תפסו. המטה הפולני בחצר אמנם החליט לירות בו מיד, אבל הקצין שהיה אמור לבצע את הפקודה היה בעצמו פולקסדויטש. הוא איפשר לחברו כביכול לברוח, וירה באוויר.
הדלקת הנרות…
הלילה ירד וכבר לא היה לנו איפה לנוח. אבי ואחי הגדול אברהם ז"ל עזבו לפלונקי וסדרו לנו מקום אצל פאבל מיינקה. בשעות הלילה המאוחרות, בזוהר העיר הבוערת, נעה לאטה עגלת האיכר ולקחה אותנו לכפר סמוך. אמנו, נאמנה למסורת, ובהיותה בעגלה הפנתה פניה לכיוון העיר, ומכסה את פניה בידיה בירכה בשקט על נרות השבת של להבות העיר הבוערת.
בכפר פלונקי
אסם מלא חציר וקש הפך לביתנו, מחליף את כל מה שעלה בלהבות. בשבת בבוקר התאספו כמה יהודים והתפללו בציבור. התחלנו לחשוב מה לעשות הלאה. לעת עתה אי אפשר היה לחזור לעיר כי היא עדיין בערה. כבר נפוצו שמועות שהגרמנים מתקרבים. היינו צריכים להמציא פתרונות איך להשיג גג לראשנו.
זה היה יום שני כשאבי ואני חזרנו לראשונה לעיירה. כל העיר הייתה חורבן אחד עצום. כשהגענו לצד ההוויליצה אל ביתנו, משם יכולנו לראות את פקידי המשטרה שהיו בצד השני של העיר. הארובות השחורות הבולטות מטילות פחד עם הצללים הארוכים שלהן. פגשנו עוד יהודים שהגיעו לכאן. כולנו הסכמנו שלחזור לכאן ולהתחיל משהו חדש לא היה הגיוני, אבל היו אחרים שטענו שצריך לחזור ולא לעזוב את העיר שבה היה בית לדורות יהודים רבים. היינו מבולבלים ומדוכאים וחזרנו לכפר.
ביום שלישי צעדו הגרמנים לתוך קורוב. קסדות הפלדה השחורות וצלבי קרס הודיעו על הגעתם של הרוצחים.
החלטנו לנסוע לבלז'ץ אל אחותו של אבי, כדי להתיישב בקהילה יהודית, ובו בזמן לא להיפרד מכלל ישראל.
למחרת בבוקר, התחלנו את המסע שלנו ואחר הצהריים הגענו לבלז'ץ.
בבלז'ץ
עד מאי 1941, זה עדיין היה נסבל. אמנם הגרמנים נתנו לנו מנוחה לפחות כולנו עדיין ביחד. היהודים עבדו מעט, הרוויחו מעט כסף לקנות מעט אוכל והודו לאלוהים כל יום ששרדו.
פעם אחת, באמצע יום בשנת 1941, לפתע, הקיפו את העיר יחידות ס.ס. ואוקראינים. הם פרסמו הוראה שכל הגברים יתאספו מיד בשוק. הגרמנים החלו לגרש את כולם מבתיהם, מכות ויריות מכל עבר. הייתה בהלה גדולה. יהודים ברחו והתחבאו בכל מקום שיכלו. באותו זמן הייתי לבד עם אמא שלי בבית. לא ידענו מה קרה לאבי שלא היה בבית. כששמעה אמי שהגרמנים מתקרבים, היא הכינה חבילה קטנה לידי ונפרדה ממני. הגרמני הראשון שנכנס לבית צרח עליי, כי עדיין הייתי בבית ורצה להרביץ לי עם השוט שלו. ברחתי במהירות, רצתי אל אמי וקפצתי מהמדרגות שהיו בגובה קומה אחת. כשהגעתי החוצה, הצטרפתי לשורות היהודים שצעדו לכיכר השוק.
שלוש שורות ארוכות של יהודים מבועתים מוקפים בשרשרת של חיילים אוקראינים שנהנו בינתיים להכות - היו מכים ימינה ושמאלה.
אב ובן
בעיניים פקוחות לרווחה התחלתי לחפש פנים מוכרות. לתדהמתי הבחנתי באבי עומד לא רחוק ממני. קפצתי במהירות ונכנסתי לטור שלו. כשהוא ראה אותי, אבא שלי פרץ בבכי כי הגעתי לשם. היהודים ידעו שזו אקציה לשלוח אותם למיידנק. זה לא נתן לאבי מנוח. הוא כבר ידע שמשם אין חזרה. הוא התחיל לחפש דרך להציל אותי. הטור שבו עמדנו היה מעבר לרחוב צר, צריך רק לחצות את המדרכה כדי לברוח. בינתיים, הרדיפה פסקה וניתנה הפקודה "לפנות ימינה". הטורים פנו ימינה והיו מוכנים כעת לצעוד ללובלין. באותו רגע אבא שלי הוריד את הז'קט והלביש אותו עלי. הז'קט היה גדול עלי, אבל הוא גרם לי להיראות מבוגר בכמה שנים, ואז אבי אמר לי:
"צא מהטור ותחצה לאט מאוד את הרחוב. בעזרת ה', אם האוקראינים לא יבחינו בך או אם הם יחשבו שאתה חלק מאקציה תוכל להציל את עצמך, אני צריך להסתכן. אני לא רוצה ששנינו נמות. אתה עדיין ילד (הייתי אז בן 15). אולי תשרוד את המלחמה!"
לא חשבתי על זה יותר מדי, עליתי על המדרכה ולאט לאט הלכתי לרחוב הצרן. הלב שלי הלם במהירות אבל הרגשתי שאני עומד להינצל.
"תפוס את היהודי!"
הגרמנים כבר יצאו עם היהודים אבל עדיין לא פסקה הסכנה. כל גוי שהכיר אותי יכול היה להסגיר אותי. הלכתי ישר ואז פניתי מהרחוב ונכנסתי לשביל צר בין בתים של גויים. אישה גויה שהכירה אותי כיהודי וצעקה לשכניה שהתחילו לרדוף אחרי בצרחות:
"תפוס את היהודי!!"
קפצתי מעל גדר ורצתי לתוך אסם שהיה מלא תבואה. נראה שהגויים לא שמו לב לכך, מתנשפים בכבדות הם חלפו ליד האסם והמשיכו לרוץ, מתעלמים מהעובדה שנעלמתי להם. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות התגנבתי בשקט ממחבואי וברחתי הביתה. אמא שלי חשבה שהלכתי עם כל השאר, גם עם אבא שלי. מצאתי אותה בוכה כי היא ידעה מה זה אומר ללכת למיידנק. כשראתה אותי כל כך פתאום, היא התעלפה מרוב שמחה. היא הייתה במצב קשה מאוד במשך זמן רב. אחי אברהם, שעבד אז אצל חקלאי בשדות, ניצל מהאקציה. הוא גילה את כל זאת רק בלילה.
כך התנהלה האקציה הראשונה בבלז'ץ. מי שניצל, ניצל.
האקציה השנייה
שוב, היינו צריכים להתחיל עבודה כלשהי. החיים דרשו סוג כזה של קיום. היינו צריכים להילחם על מנת הלחם היומית.
ההתקפות הגרמניות התחזקו יותר ויותר. היהודים נאבקו במלאך המוות. כל החנויות היהודיות נסגרו. דיברו על גטו. הפאניקה גברה מיום ליום עד שהגיע יום הפינוי הגדול של בלז'ץ.
עם עלות השחר הוקפה העיירה במאות אנשי ס. ס. ואוקראינים וכל היהודים, ללא יוצא מן הכלל, גורשו מבתיהם. ידענו שהתקפה כזאת תגיע והכנו בזמן, בביתנו, מתחת לרצפת המרתף, חדר פנימי, מתחת לארון גדול שהיה שם. כששמענו את היריות הראשונות, נכנסנו למקום המסתור ונשארנו שם כל יום האקציה. שמענו את הצרחות ואת היריות של הגרמנים שחיפשו אנשים בבתים. אם היו מוצאים אותם, ירו בהם מיד.
בתוך כמה שעות - אפור
אחר הצהריים, כשנגמרה האקציה, החלו הגרמנים לגרור מהבתים כל מיני רהיטים. הם גם נכנסו לבית שבו הסתתרנו והתחילו לגרור החוצה את הרהיטים שמצאו חן בעיניהם. בלב דופק שמענו איך התחילו לפרק את הארון שמתחתיו הסתתרנו. הרגשנו שאלה הרגעים האחרונים של חיינו. אחזנו בחוזקה זה בזה וחיכינו למוות. פתאום הגיעה פקודה ממפקד בכיר שהם צריכים להפסיק עם מה שהם עושים כי הם עוזבים. הגרמנים עצרו מיד ועזבו את הבית. לאחר מספר שעות כאשר פתחנו את מכסה המחבוא שלנו, ראינו שנשאר רק החלק התחתון של הארון. החלקים העליונים ושאר הרהיטים נעלמו מהבית.
עם רדת החשיכה יצאנו ממקום המסתור כדי לברר מה קורה בעיירה. כשיצאנו, שמנו לב שהשיער של אמא שלי הפך לאפור, ממש הפכה לבנה כשלג תוך כמה שעות. יהודים בודדים, כצללים, הסתובבו ברחובות, רועדים מכל צליל שנשמע.
החסד האחרון
שמועות נפוצו כי בבית הכנסת שליד בית העלמין הישן שהיה נקודת הכינוס של היהודים במהלך היום, היו עשרות יהודים שנורו וצריך לקבור אותם. מהר מאוד, קבוצה של יהודים שניצלו, התארגנה ולקחה את המשימה של טיפול במתים.
רועדים מפחד עברנו את הלילה וחיכינו לבשורה שיביא יום המחרת. למחרת יצאנו לרחוב. נראה שבעיירה היו כשש מאות יהודים שהצליחו להינצל מהאקציה.
עוזבים את העיר
השלטונות הפולנים הוציאה מיד בבוקר הוראה שעל היהודים שנותרו לעזוב את העיירה מיד. התמונה נראתה בדיוק כמו תמונות מגירוש ספרד. קשישים יהודים כפופים, נשים עם ילדים בידיהם, כולם צעדו ללא מטרה, בלי לדעת את יעדם. כפי שאמרו לנו עלינו לנסוע לפיאסקי, ליד לובלין, שם נקבעה נקודת איסוף של היהודים באזור לובלין. במשך שלושה ימים נגררו רגלינו ליעד פיאסקי. כמה קילומטרים לפני כן אמרו לנו הגויים שבפיאסקי למעשה אין נקודת איסוף. כל קבוצת יהודים שהגיעה לשם נלקחה לבית הקברות היהודי ושם נורו. כששמעתי זאת, אני, אמי ואחי אברהם, התנתקנו מהקבוצה והצלחנו לחזור לבלז'ץ. החשבון שלנו היה שלא צריך למהר כדי להיהרג. אם המוות ימצא אותנו, נדע שעשינו הכל כדי להימלט ממנו ושנלחמנו בו עד הסוף.
ריצה לאחור
עם מחשבות כאלה יצאנו ליער. כשהבנו שאף אחד לא שם לב אלינו, הגברנו במהירות את צעדינו ורצנו ביער כל היום. בערב כבר היינו עשרים קילומטרים מבלז'ץ. לפי החישובים שלנו, אנחנו אמורים להגיע תוך ארבע עד חמש שעות. המשכנו כך עד שהיה חשוך מאוד. מכיוון שכבר היינו עייפים, החלטנו ללון בשטח כדי לא להופיע בפני הגויים שללא שום ספק ימסרו אותנו לגרמנים.
בשדה פרשנו את הכיסוי שהבאנו איתנו, ושכבנו לישון. למחרת מוקדם בבוקר, המשכנו ועד מהרה הגענו אל מאחורי העיר. זה היה יום ראשון והחלטנו להישאר בשטח כל היום, ורק כשיחשיך ניכנס לעיר. רצינו נואשות לדעת אם יש עוד יהודים בעיר. למרבה המזל, פגשנו איכר זקן שסיפר לנו שיש מספר יהודים שנותרו בעיירה ששהו בבית הכנסת ובבית המדרש.
עם רדת החשיכה נכנסנו לעיר והלכנו לבית הכנסת. כמה משפחות יהודיות ששילמו סכומי כסף גדולים קיבלו אישור מהעירייה להישאר בבית הכנסת, אך אי אפשר היה להצטרף אליהן.
הרוצח ערמומי
בלילה ישנו בשדות וביום נאלצנו להתחבא. אבל נראה היה שמנגנון הרצח הגרמני פעל בצורה יעילה יותר מהמוח שלנו. הם החליטו לאפשר את ריכוז כל היהודים שהסתתרו באזור כולו במחנה אחד קטן כדי שיוכלו להשמיד את כולם ביחד בבת אחת. כמה עשרות יהודים פונו לבית הכנסת ובית המדרש, וכך נוצר מחנה חדש. עם הזמן הכל נעשה צפוף יותר, מספר היהודים גדל לשבע מאות. היו שם כל מיני יהודים, חלקם שברחו מהעיירות המפונות, מהטרנספורטים של כל האזור, אפילו כמה פרטיזנים שנלחמו רק עד לקבל חתיכת לחם קטנה. כל עוד הכל מתנהל כשורה, הכניסו אותנו לעבודות בכביש וקיבלנו חצי קילו לחם ליום ומעט מרק. אבל שני מקרים שמו קץ לכל והפסיקו את קיומם של היהודים בבלז'ץ.
אחי לפוניאטובה, אמי במקום זה… בקשתה האחרונה
במהלך האקציה הראשונה, הם אספו 165 נערים צעירים בגילאי 18–30 ושלחו אותם לפוניאטובה. ביניהם - אחי אברהם (מחנה פוניאטובה נהרס שנה לאחר מכן, בשנת 1943). במהלך אותה אקציה נרצחו 50 קשישים ונשים.
האקציה השנייה התקיימה ב-8 במאי 1942. מוקדם מאוד בבוקר, המחנה הוקף במספר רב של אנשי ס.ס. ואוקראינים. הנשים הופרדו מאיתנו. הבריון הגרמני בחר מבין מאות הצעירות את אלו שהרשה להן לחיות. השאר, ארבע מאות וחמישים, נלקחו לבית הקברות הישן מאחורי בית הכנסת שבו היינו והם נורו קבוצה אחר קבוצה. קבוצות מאנשינו חפרו את הקברים וקברו מיד את המתים. הנשים שרק נפצעו, הושלכו לתעלה יחד עם ההרוגים וכוסו. נהרות של דם זרמו במקום הזה. הנוצרים שגרו קרוב לשם, צפו בשלווה בנשים היהודיות העירומות והמעונות. כמה דקות לפני שהפרידו בינינו נפרדתי מאמי, הבוכה ומבקשת מאלוהים שאשאר בחיים, כדי שאוכל לספר על זה לכל העולם.
במחנה החדש
לאחר שהרגו את כל הנשים, עשו סלקציה נוספת, מי שלא נמצא מתאים נורה בשירותים הציבוריים. במהלך הסלקציה הזו נהרגו חבריי הקרובים ביותר.
בנס הציל אותי אוקראיני שדרש ממני חמש מאות זלוטי כדי שישאיר אותי בחיים, יהודי מבלז'ץ שעמד לידי נתן לי מיד את הכסף. אחרי אקציה זו העלו אותנו על עגלות ולקחו אותנו למחנה המוות בודזין ליד קרשניק. מותשים מהימים הנוראים, הגענו למחנה המוות בודזין שבו היה ראש המחנה הרוצח פייקס, שביצע את האקציה בבלז'ץ. זמן קצר אחרי שהגענו, הייתה סלקציה שנייה. כולם עברו ליד התליין, והוא סימן בידו אם ללכת ימינה או שמאלה. כלומר: ימין לחיים, שמאל למוות. כשישים איש הלכו שמאלה. הם נלקחו מיד אל מאחורי המחנה ונורו במקום. כל השאר חולקו לצריפים הגדולים, שקודם לכן שימשו את הצבא הפולני. מותשים, שבורים ומורעבים שמענו מהיהודים שכבר היו שם את הפרטים המזוויעים שהתרחשו כאן. בכל יום נורו יהודים על הפרט הכי לא משמעותי, לעיתים ללא כל סיבה. התליין פייקס ועוזריו האוקראינים ערכו במחנה רצח של אקציה שיטתית.
אני לא רוצה להגיד יותר מדי
אי אפשר לוותר על כל הסיפורים האכזריים שסיפרו לנו הניצולים הזקנים רק בלילה הראשון להגעתנו לבודזין. רק בשנת 1943, במחנה הקטן הזה, עונו ונרצחו כאלפיים יהודים.
אני לא רוצה לחזור על כל הסיפורים האלה שעליהם נכתבו ספרים שלמים, ורבים עוד ייכתבו. אני רק רוצה לכתוב בקיצור את הדרך שאני עברתי מבודזין עד לשחרורי בשנת 1945.
מחנה בודזין היה קיים עד סתיו 1943. משם לקחו אותנו למחנה חדש שנבנה, במרחק חמישה קילומטרים מהמחנה הישן. המחנה החדש נבנה עם כל הפרטים של מחנה ריכוז, עם גדרות חשמל וכו'. לאחר חמישה חודשים נשלחנו משם לרדום. היינו ברדום עד תחילת 1944 וכשהחלה חזית צבאות בעלות הברית להתקרב, לקחו אותנו משם. הפינוי, מובן, נעשה ברגל. כל האנשים שהיו חלשים נותרו מאחור על הכביש ולאחר מכן נורו שם במקום. לאחר הליכה של שלושה ימים, הגענו לעיר טומאשוב. הם לא ידעו מה לעשות איתנו, אז בינתיים מיקמו אותנו בבית חרושת גדול. לאחר שבוע בלבד דחסו אותנו לקרונות אטומים ולקחו אותנו לדרך לא ידועה.
אם זה נועד להיות
כולנו היינו אדישים לגמרי. התקווה והרצון לחיות מתו בכולנו, לאף אחד לא היה אכפת יותר לאן הם לוקחים אותנו. כולם רק קיוו שהמוות יגיע מהר מאוד כדי שלא נצטרך לסבול זמן רב.
לאחר מסע של שלושה ימים, הגענו למחנה אושוויץ הידוע לשמצה. למרות שכבר היינו בכל מיני מחנות, בשלב הזה, בכל אחד מאיתנו, הדם שלנו קפא כשראינו את הגיהנום הזה.
ככל הנראה, לא היינו רצויים שם. אחרי סלקציה שעלתה בחייהם של עשרות אנשים מהטרנספורט שלנו. באותו קרון בערב, נשלחנו לגרמניה. לאחר מסע בן שבוע, הגענו למחנה שהיה לא רחוק מהעיר שטוטגרט. שוב, אותו צריף עם הרמפות של שלוש קומות. שוב, ה"מפקד" בשעה שלוש לפנות בוקר. שוב מאה וחמישים גרם לחם וטיפת מרק, ועוד פעם עבודה קשה: במפעל מטוסים מתחת לאדמה. אבל אם אלוהים אומר שאתה הולך לחיות, אז שום כאב או סבל לא יעשו את ההבדל, תצטרך לחיות.
כך עברה עוד חצי שנה, נשלחתי עם קבוצה של מאתיים איש למחנה חדש באונטריקסינגן. זה היה מחנה קטן, חלק מהאסירים עבדו בסיתות אבן והאחרים עבדו בתיקונים של פסי הרכבת שתמיד נהרסו בהפצצות של האמריקאים. כשהחזית התקרבה, נשלחנו למחנה חדש בקורנדורף ליד וירטמברג. זה היה אחד ממחנות הכלא הידועים ביותר לפושעים שכבר היו כאן עשר עד שלוש עשרה שנים. הם היו השליטים במקום וניהלו את מלאכת הרצח טוב יותר ממה שעשו ה-ס.ס. הגרמני.
העבודה שם הייתה מפרכת ומחרידה. עבדנו בתעלת מלח מיובשת, כחמש מאות מטר מתחת לאדמה. ובערך בשלוש לפנות בוקר היינו יוצאים לעבודה, שישה קילומטרים ברגל, ועבדנו עד שעה חמש אחר הצהריים. בנינו מפעל נשק גדול והעבודה התנהלה בקצב קדחתני.
המוות והמשחרר
בערך שבוע עבר ככה. כל יום לקחו אותנו כ-30-40 קילומטרים לתוך יער, וקיבלנו פקודה לשכב. הגרמנים היו מכוונים אלינו מקלעים וכבר היינו בטוחים שהישועה שלנו מגיעה, ואנחנו משוחררים מכל העינויים. תמיד היינו בטוחים בדבר אחד: שהגרמנים לא יתנו לנו לחיות אפילו שעה אחת לפני כניעתם. אז, כבר עדיף לנו להישאר ביער כמתים במקום להמשיך לצעוד. אף אחד מאיתנו לא הצליח לקום ולהמשיך הלאה. כמו כן, כל האספקה שהייתה לגרמנים עבורנו, נעלמה ולא נותר להם מה לתת לנו. עד עצם היום הזה אני לא יכול להבין למה הגרמנים היו מכוונים אלינו את המקלעים ולא השתמשו בהן.
שוב, בדרך
נשארנו ביער יומיים. ביום השני הביאו לנו משהו לאכול והורו לנו להמשיך ללכת. אחרי שצעדנו כל הלילה, הגענו לבסוף לאולם עם עלות השחר. באותו יום העמיסו אותנו על קרונות פחם, בערך 70–80 אנשים בקרון אחד, והתחלנו לנסוע. השומר הגרמני ששמר עלינו היה נסער ועצבני מאוד בגלל ההפצצות התמידיות. הגרמנים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו אשמים בטרגדיה הזו. הם לא הפסיקו להכות אותנו ולענות אותנו. כמה מהם גם גילו משחק מקורי לבידור שלהם: הם זרקו עלינו מקלות שעליהם שמו מסמרים בקצוות. כך מסמר אחד פגע כשני סנטימטר מעל העין הימנית שלי, והמסמר נשאר תקוע במצח שלי.
אם אלוהים רוצה . . .
הגרמני הזהיר אותי שאם לא אכסה את המצח, הוא יירה בי. כשידי מלוכלכת מפחם, כיסיתי את הפצע הטרי. אבל כמו שאומרים, אם אלוהים רוצה שאחיה, שום דבר לא ישנה. הפצע החלים במהירות, כבר למחרת בבוקר לא היה סימן לכלום.
כנקמה, חייתי עד למחרת בבוקר לראות את ההפצצה של תחנת הרכבת מקרוב. הגרמנים, כמו עכברושים, ברחו מהקרונות והשאירו אותנו לבד. תחנת הרכבת נהרסה וכן חלק מהרכבות שהיו בה. הרכבת שלנו נותרה שלמה ואף אחד מאיתנו לא נפגע.
לדכאו - מדכאו
ביום השלישי הגענו למחנה המפורסם, דכאו. יום אחרי שהגענו חליתי עם חום גבוה. הם היו אמורים לקחת אותי לבית החולים במחנה שם כל יום הכינו חומר למשרפה. אבל החברים שלי לא נתנו לי ללכת לשם. שרדתי את המחלה ללא כל עזרה רפואית. בשבוע השלישי, אני, יחד עם כל אלפיים היהודים שם, נשלחנו משם.
לאחר שבוע של טיול הגענו לטירול, לא רחוק מהגבול השוויצרי. שמועות נפוצו בינינו שהם שולחים אותנו לשוויץ, אבל זו הייתה רק אשליה.
לאחר שעברנו את הלילה בכפר טירול, שוב העמיסו אותנו על קרונות הפחם. לא ידענו לאן הם שולחים אותנו. מהשילוח נשארנו עכשיו קבוצה קטנה. כשהגענו לתחנה, לא ראינו אף אחד אחר. כפי שנודע לנו עד מהרה, כל היהודים מהטרנספורט, שני הקרונות, נשלחו למקום לא ידוע והיינו הקבוצה האחרונה.
מקרון רכבת - למשאית פתוחה
מוקדם מאוד בבוקר, הוציאו אותנו מקרון הפחם שבו היינו צפופים כל הלילה וכעת העמיסו אותנו על משאית מטען גדולה. היינו בערך 80–90 יהודים. ה-ס.ס. שהיו איתנו ישבו על מכסה המכוניות עם אקדחים מכוונים אלינו. וכך יצאה המשאית לדרכה.
לאחר שעברנו כמה קילומטרים ראינו בצד הדרך, בין העצים, כמה נמלטים לבושים בבגדי הכלא עם הפסים הלבנים. הם עמדו שם בלי שומרים. לא הבנו מאיפה הם באו. ככל שהמשכנו ללכת, ראינו עוד אסירים כאלה.
נאמר לרוץ וללא ירי
כשני קילומטרים לפני הגבול הגרמני אוסטרי, המשאית עצרה ומפקד ה-ס.ס. הורה לנו לצאת במהירות מהמשאית. מבועתים, ירדנו מהמשאית. ואז הוא הורה לנו להתחיל לברוח. עכשיו היינו בטוחים שהוא רוצה לירות בנו. התחלנו לרוץ ממש על הכביש הראשי.
לאחר שרצנו כך כעשר דקות ולא שמענו אף ירייה, הסתובבנו, ולהפתעתנו הרבה לא ראינו את המשאית ולא את אנשי ה-ס. ס. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים עמדנו לבד, ללא שמירה על הכביש.
ה-ס. ס. ברחו
נושמים לרווחה כמו כולם, חזרנו אט אט לעיירה שאותה יכולנו לראות מרחוק. כשהגענו לעיירה מיטנוואלד, העיירה הראשונה בגבול גרמניה, קיבלו את פנינו אנשי המשטרה הגרמנית. ולהפתעתנו הרבה הם קיבלו את פנינו בחביבות והראו לנו את הדרך למסעדה שבה היו הרבה יהודים מהטרנספורט שלנו.
הם סיפרו לנו שלילה קודם לקחו אותם בשני קרונות לכיוון מיטנוואלד למקום של סלעים ומים. הם נפרשו על פני הסלעים והוקפו במקלעים כדי שיירו בהם. אך לפתע ברח מפקד המשלוח כששמע שהחזית קרובה מאוד, והאמריקאים מתקרבים. כשראו את זה, גם ה-ס. ס. שנותרו ברחו. הם נשארו לבד בדיוק כמונו, והם הגיעו לכאן בדיוק כמונו.
אל הרי האלפים
אחר הצהריים הייתה בהלה. הגרמנים אמרו שהאמריקאים נמצאים 15 קילומטרים מחוץ לעיר. אבל לנו היהודים עדיין נראה כאילו היה להם מספיק זמן. הצבא האזרחי החל לרדוף אותנו מחוץ לעיר לכיוון החזית. אני ועוד ארבעה חברים נפרדנו מהטרנספורט והלכנו לכיוון האלפים שהקיפו את העיירה. זה היה 30 באפריל 1945. שלג כבד ירד והיה קר מאוד בהרים. בשעות הערב שמענו הפצצות כבדות מהתותחים לעבר העיירה. התארחנו בהרים בבית קטן שהיה שייך לגרמני. משראינו שנצטרך לבלות את הלילה בחוץ בשלג, החלטנו ללכת לגרמני ולבקש שייתן לנו ללון שם. למזלנו הטוב התברר שהוא רופא זקן. אשתו, שחשה שהאמריקאים כבר בפתח, אפשרה לנו להישאר במסדרון הווילה. היא אפילו נתנה לנו מעט אוכל חם לאכול. בילינו את הלילה על רצפת המסדרון.
סוף כל סוף ! !
לפני אור היום הגיעה אלינו הגרמניה הזקנה ומסרה לנו את החדשות על השחרור. רצנו מהדלת וראינו מתחתינו על הכביש המהיר שורה ארוכה של טנקים אמריקאים.
מסוחררים משמחה, התגלגלנו בשלג ההר והשלכנו לרגלי משחררינו.
החיילים האמריקאים המבוהלים הסתכלו על פניהם המחרידות של האנשים המתים למחצה שהקיפו אותם והם קיבלו את פנינו ב:
"האו דו יו דו !"
לא הבנו מילה אחת, חזרנו על מה שאמרו:
"האו דו יו דו!" - הצבענו באצבע על הפה שלנו, כי חשבנו שהם שואלים אם אנחנו רוצים משהו לאכול.
אוכל, אוכל, אוכל !
סצנות טרגיות קומיות התרחשו באותו יום בעיר. יהודים כחושים, מדוכאים ומרופטים, הסתובבו בעיר והתחננו לאוכל מכל מי שפגשו. כולם מילאו את הכיסים באוכל ואחרים מילאו את בגדיהם בכל מיני דברים שקשרו לעצמם בחבל. כל אדם רצה רק למנוע רעב נוסף.
למרות שהאמריקאים הרגיעו אותנו שעכשיו אנחנו אנשים חופשיים, שסוף סוף הסיפור על המחנות והעבדות הסתיים, במשך זמן רב לא יכולנו לקבל זאת, לא יכולנו להתחיל להבין את המשמעות הגדולה של המילה "ח ו פ ש".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה