נחמיה וורמן נולד בשנת 1926. עם פרוץ המלחמה, אמו חלקה שקית כסף לכל ילד. העיירה כולה בוערת. ערב שבת , לפנות ערב נוסע ובא בעגלה הרבי ממודז'יץ. נשים שאלו אותו בעניין ברכת הנרות. "אין נרות" - משיב הרבי - "היום אין צורך להדליק נרות.. הבטנה סביבכן וראנה. הנרות שלכן דולקים".
הרב נוסע בשבת. אביו של נחמיה עוזר לתפוס את ה"פולקסדויטשה" (איש ממוצא גרמני שגר מחוץ לגבולות גרמניה) עם משדר הרדיו הסודי שלו. עקב פעולתו זו הוא ונאלץ לברוח. הגרמנים הנכנסים מחפשים אותו ומבקשים להרגו. הוא בורח יחד עם משפחתו, לאחר פעולת החיסול הגרמנית הם מתחילים לעבוד ב"שופ" (בית מלאכה). גיסתו של נחמיה נהרגת יחד עם ילדה. אביו נרצח עקב מלשינות של שוטר יהודי. נחמיה בורח מן המחנה. עובר חומה גבוהה המבדילה בין המחנה והעולם החופשי, הולך לפרטיזנים סוציאליסטים, גם פה נתקל נחמיה באנטישמיות. הגרמנים מקיפים את היער בטנקים ואוירונים. הוא בורח אך נתפס ונעצר. הוא אינו אומר נואש ונמלט שוב סמוך לחזית. נעשה טבח אצל חיילים גרמניים, ונחשב ל"פולקסדויטשה". כמוהם גם הוא מברך את האחרים ב"הייל היטלר". . . קושר קשרים עם פרטיזנים ומקבל מהם תפקיד לרגל אחרי הגרמנים. לאחר מכן עובר לצד הרוסי. לכתחילה נחשב כגרמני. הוא מוצא את אחותו חנצ'ה חיה ובריאה. יתר אנשי משפחתו נספו. אחיו, הפרטיזן, נפל בקרב עם הגרמנים שלוש שעות לפני השחרור.
* * *
לעולם לא אשכח את הימים האחרונים של חיי בקורוב.
זה היה בסוף חודש אוגוסט בשנת 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כילד צעיר בן שלוש עשרה, היה לי קשה להבין שזו בעצם מלחמה. אבי, ז"ל, היה מרבה לדבר על מלחמת העולם הראשונה, ועכשיו במו עיני התחלתי לראות ולהרגיש על עורי מהי מלחמה כזו. אני רוצה לספר בקצרה את חוויותיי מה-1 בספטמבר [1939] ועד ה-18 בינואר 1945.
מדובר בסבל של 64 חודשים ו-18 ימים. זה היה מסע ארוך.
זה היה יום שישי, 1 בספטמבר בבוקר. אבא שלי, ז"ל, העיר אותי משינה ואמר לי: "תתעורר, זו מלחמה. הגרמנים תקפו את פולין". לא האמנתי לו, אבל אבי, ז"ל, אמר לי: "בוא לרדיו ותשמע". הלכתי לרדיו ושמעתי את המרשל הפולני אומר:
"לא נסכים שזה יקרה!"
סובבתי את כפתור הרדיו ושמעתי איך היטלר, ימח שמו, אומר שהוא לא יהיה קמצן בהפצצה. כפי שהתברר מאוחר יותר, הוא עמד במילתו. שמונה ימים בדיוק לאחר מכן, ב-8 בספטמבר, יום שישי בבוקר, החלו אנשים לברוח מהעיר, ממש כאילו ידעו מה עומד לקרות כמה ימים לאחר מכן.
כל ילד מקבל שקית משלו עם כסף
מתחת לדירה שלנו היה מרתף לבנים, ובמשך כשבוע שלם הכנסנו לשם, לאט לאט, סחורה מהחנות שלנו, כך שלפחות חלק מהחומרים יינצלו משריפה בסופו של דבר. כל אחד מאתנו במשק הבית קיבל מאמי, ע"ה, תיק קטן תפור מפשתן, מלא בכסף, כדי שלא משנה מה יקרה, כל אחד מאיתנו יישאר עם קצת כסף. כל אחד מאיתנו גם קיבל, מוכן מראש - תיק כתף עם כלי רחצה ובגדים נחוצים. באותו יום, בדיוק בשעה 12:00, כשהנחנו את הלבנה האחרונה מסביב לדלת המרתף, שמענו פיצוץ נורא, וכל הבית רעד. עד מהרה אירעו פיצוץ שני ושלישי. רצתי לראות מה קרה והלכתי למקום ההריסות. ראיתי איך איצ'ה חניסמן רץ ביד פצועה ובסמוך, בית המשטרה עולה באש. שלוש הפצצות נפלו שם. היו הרוגים ופצועים. חזרתי מהר הביתה וסיפרתי את מה שראיתי. אבא שלי, ז"ל, נעל את החנות וכל אחד מאיתנו לקח את תיק הכתף המוכן, והלכנו לכיוון נובי רינק (הכיכר החדשה). נשארנו שם כמה דקות ליד ויאטריק. אבי רץ חזרה לעיר לראות מה הוא יכול לגלות, רץ לתוך הבית והוציא כמה כיסויי כותנה. כשהוא יצא מהבית, ננעל, המפתח נשבר. הוא ניסה לא לספר לנו את הסיפור של המפתח אבל ראינו את זה מראש ההר, כאשר הבית שלנו התחיל לבעור. השעה הייתה 5:00 בערב. שתקנו ועם דמעות בעיניים, עזבנו את ההר והלכנו לכיוון קרופה.
האדמו"ר ממודז'יץ: "היום לא צריך להדליק נרות שבת!"
הגענו לקרופה. אבי, ע"ה, הלך לביתו של גוי שאותו הכיר, וביקש ממנו לאפשר לנו ללון באסם שלו. נכנסנו לאסם ושמנו את הדברים שלנו, אבל לא מצאתי מרגוע. הייתי סקרן לדעת, לראות ולשמוע. רצתי החוצה לכביש הראשי שמגיע לכיוון מייחוב. ראיתי איך המוני יהודים רצים לכיוון מייחוב, ראיתי עגלה עם זוג סוסים, ובעגלה הרבי ממודז'יץ ואיתו השמשים. העגלה נעצרה. בעל העגלה נתן לסוסים מים, הנשים דמעו, הילדים בכו, נשים אחרות התעלפו, וחלקן רצו אל הרבי כדי שהרבי יברך אותן. אישה אחת שאלה:
"רבי, מה עלי לעשות, אין לי נרות שבת לברכה?".
הרבי השיב:
"היום את לא צריכה להדליק נרות. הסתכלי מסביב ותראי שהנרות שלך כבר דולקים!"
אישה אחרת שאלה:
"מה עלי לעשות? אני לא יכולה להישאר כאן. אני צריכה ללכת למייחוב לילדים שלי."
הרבי ענה לה:
"פקוח נפש דוחה שבת!"
הוא ישב בעגלה, ונסעו.
כבר לא יכולנו לאכול כלום. כבר לא יכולנו להכניס שום דבר לפה שלנו. עוד כמה אנשים שהכרנו נכנסו איתנו לאסם. ערכנו מיטות מחציר על האדמה החשופה והלכנו לשכב. לא היה דיבור על שינה. בשעת לילה מאוחרת הגיע אלינו בן דודי משה שמואל בן יצחק. הוא אמר לנו שכל העיירה בוערת מכל ארבעת הצדדים, אבל בנובי רינק היו עדיין כמה בתים שלא נשרפו. בין הבתים שנותרו היה בית יהודי אחד. ביתו של בן דודי יעקב פיינשמידט, הבית ההוא היה מלא ביהודים, וביניהם היה דודי שמואל יצחק וכל משפחתו.
בזמן ששכבתי בחציר עברו במוחי כל מיני רעיונות. אני, בתור הצעיר, לא יכולתי לומר מילה אבל פניתי לאלוהים: "אבא שבשמים, עשרים שנה פלוס של עבודה קשה עלו בעשן, ועכשיו בא היטלר, ימח שמו. מה יהיה איתנו, עם כל היהודים?"
הפולקסדויטשה עם תחנת הרדיו הסודית; נדודים, טיפוס
שכבנו באסם לילה שלם ועם עלות השחר נאלצנו לעזוב ונכנסנו לשיחים כי המפציצים הגרמנים התחילו להפציץ מעל ראשנו. כל היום הסתתרנו בין השיחים עם ראשנו למטה, כי הנוצרים נהגו לומר שהמטוסים מכוונים רק ליהודים. ההפצצה הייתה נוראית. במשך כל היום לא העזנו לזוז ממקומנו, אבל כשהתחיל להחשיך מתחנו מעט את העצמות וחזרנו לאסם. אבא שלי יצא לנסות למצוא משהו לאכול כי לא היה לנו מה לאכול כל היום. למחרת, יום ראשון בבוקר, אבי החליט ללכת לעיר לראות מה קורה. חזרנו שוב אל השיחים. ככה שוב בילינו את כל היום. לא ראינו את אבי חוזר. חשבנו, מה יכול היה לקרות? התחיל להחשיך. אבא שלי חזר והביא לחם וקצת אוכל לאכול. ישבנו בשתיקה ואבי התחיל לספר לנו מה חווה באותו היום: מיד עם כניסתו לעיר חיפש את הפקיד שלזניאק, את מפקד המשטרה ועוד נוצרים מהעיר, וערך פגישה עם שם הוחלט ללכת לאולריך, הפולקסדויטש, שהייתה לו טחנה בדרך ורשה, ולערוך חקירה. כפי שהתגלה בסופו של דבר, לפולקסדויטש הייתה תחנת רדיו סודית שבה היה אומר לגרמנים אילו מקומות עליהם להפציץ. לאחר מכן הוא ובנו נעצרו ונמסרו לידי המשרד הצבאי הפולני. כמו כן, הוחלט להשמיד מסמכים חשובים על מנת שהניירות הללו לא יפלו לידי הגרמנים. באותו יום נפלה פצצה ליד הבית היהודי בנובי רינק ומרוב פחד מת בן דודי הרש דוד, בנו של שמואל יצחק ניימרק. למחרת נסענו לכפר קלודה. היה שם קצת יותר רגוע. הנהלת הקואופרטיב נתנה לנו חדר. היינו שם קצת זמן עד שהצבא הגרמני צעד לתוך העיר שלנו. באותה תקופה התגוררו אחי הבכור חיים אליעזר, אשתו וילדו באוז'נדוב, ליד קרשניק. כששמע שהעיר קורוב נשרפה, בא בריצה עד שגילה שאנחנו בכפר. החלטנו, אני, אחי משה ואחותי חוה, ניסע לאוז'נדוב עם אחי הבכור, ואילו אבי, אמי ואחותי חנה יסעו ללובלין. הגענו לאוז'נדוב, הגרמנים כבר שלטו בעיר: הם הטילו מיסים על היהודים. מדי יום הם תפסו יהודים לעבודה, וכך כבר יכולנו לחוש היטב את הרוצחים הגרמנים. לא נשארתי שם הרבה זמן. דודי מאוסטרובצה גילה את הטרגדיה שקרתה לנו אז הוא שלח שליח להגיד לנו שאנחנו צריכים לבוא אליו. אבל לא רצינו ללכת בלי הסכמת ההורים שלנו. אבי הגיע לאוז'נדוב והחלטנו שאני צריך לנסוע לדוד שלי באוסטרובצה. אצל דודי באוסטרובצה למדתי מקצוע - ייצור כובעים. כעבור חצי שנה גם אבי הגיע לכאן. הסיבה שאבי הגיע הייתה בגלל שהפולקסדויטש אולריך מקורוב חיפש אותו כדי להרוג אותו. זמן מה אחר כך הגיעה גם אחותי חנה. מדי פעם אבי היה נוסע לראות את המשפחה אבל אז חזר מיד. כך עבר הזמן, עד שב-1941 פרצה מגפת טיפוס באוסטרובצה. באותה תקופה היהודים כבר היו בגטו. אסור היה לצאת מהבית. רק שעתיים בכל יום הורשו לצאת כדי לקבל לחם שניתן לפי כרטיסי הקצבה. מי שיצא מביתו בזמן אסור, נורה מיד. כל החולים בטיפוס נלקחו לבית החולים בגטו, שהוקם בתוך בית המדרש. היה ידוע שמי שנכנס לבית החולים, מעולם לא יצא. מאות בני אדם מתו באותה תקופה. גם אני חליתי אז בטיפוס, ושכבתי בסתר בבית. מטפלת רפואית ותיקה ריפאה אותי, בכל מיני תרופות שהצליחה להשיג מחוץ לגטו. בזכות ערנותם של אבי והמטפלת חזרתי להיות בריא.
בשנת 1942, כאשר קיבלנו את הדיווחים המרים הראשונים על פינוי כמה ערים בפולין, ידענו כי אוסטרובצה לא תהיה יוצאת דופן. יהודים מיהרו ללשכות העבודה להשיג משרות עבודה מתוך מחשבה שזה יעזור. מצאתי עבודה באותה תקופה במפעל הפלדה הגדול. אבי ואחותי מצאו גם הם עבודה בתחומים אחרים.
סדנאות, בונקרים. גיסתי וילדתה נורו. אני הופך לחייל גרמני...
כאשר חשו היהודים שענן אפל מתקרב לעיר, החלטנו שאבי ואחותי ילכו להתחבא בבונקר שדודי בבית שלו כבר הכין מראש. זה היה מחוץ לגטו. ב-10 בספטמבר 1942, בחצות, הגנבנו את אבי ואחותי אל מחוץ לגטו והם התחבאו שם. אני נשארתי לישון בבית.
למחרת, בשעה שש בבוקר, כבר היה כל הגטו מוקף על ידי הגסטפו, וניתנה הוראה שכל היהודים יעזבו את בתיהם תוך עשר דקות. מי שלא יעזוב את ביתו וילך ישירות לשוק, יירה. כל אלה שהיו להם כרטיסי עבודה למפעל הפלדה נאלצו ללכת למקום אחר ליד לשכת העבודה. בדרך, בעודי רץ, כבר דרכתי על גופות של יהודים. הירי לא פסק לרגע.
הגעתי למקום העבודה, ובכניסה עמד שם איש גסטפו עם אלה ביד. הכניסה הייתה דרך דלת קטנה, ומי שנכנס בדרך זו, ספג מכות קשות מהאלה. זה לא הוציא אותי מהכלל. היינו בערך 500 יהודים במקום הזה, רק גברים. בממוצע היו באוסטרובצה כ-16,000 יהודים. נשארנו ככה כל היום. בערב הגיעה יחידה של אוקראינים ולקחה אותנו למפעל. כשהייתי בבית החרושת לקח אותי גוי לאבי, ובמקביל שלחתי שליח לאוז'נדוב לברר מה קורה עם אמי, אחותי ואחי. אוז'נדוב כבר חוסלה חודש קודם לכן. קיבלתי בשורה מרה: גיסתי צביה והילד שלה נורו, הם הסתתרו בביתו של נוצרי. הנוצרי הלשין עליהם. אמי ואחותי התחבאו בביתו של נוצרי אחר. אחיי משה וחיים אליעזר היו ביער. עשיתי הכל כדי לשמור על קשר. ביום השמיני להיותם במפעל נצטוו כל הפועלים היהודים להתאסף במקום עם כל חפציהם, כלומר עם התרמילים. לא ידענו מה עומד לקרות. חשבנו שכולנו עומדים להיירות. לקחו אותנו למקום מאחורי המפעל. עד מהרה הגיע הגסטפו ונתן פקודה שכל אחד צריך לתת להם את כל רכושו, כסף, זהב, מטבעות, וגם את התרמילים עם הבגדים. האדם שלא יענה, ואם יימצאו ברשותו כמה דברים - יירה במקום. שלושה צעירים נורו מיד. ויתרנו על הכל, ונשארנו לעמוד שם עירומים ויחפים. לאחר מכן, החזירו אותנו למפעל. לאחר שגירשו את כל היהודים מהעיר, יצרו הגרמנים גטו קטן של רחוב וחצי. אנחנו הובלנו לגטו הקטן הזה. בכל בוקר לקחו אותנו לעבודה תחת שמירה קפדנית. מאז שהייתי בגטו, שמעתי על אבא שלי: הם לא יכלו להישאר יותר בבונקר היה יותר אוכל. שנית, הנוצרי, שהיה השומר של הבורסקאי, לא הרשה להם יותר להיות שם. לא הייתה ברירה אלא להביא אותם לגטו. אמרתי להם להבריח את עצמם לפני עלות השחר, הם הגיעו אלינו בשלום. בעזרת בן דוד שלי, הם קיבלו כרטיסי עבודה, והלכו לעבודה כל יום עם כל האחרים. כך הגיעו כל הזמן אנשים לגטו. ב-10 בינואר 1943, הגסטפו גירש שוב את האנשים שהיו בגטו, אבל גם הפעם, הדוד שלי ואחותו הצליחו להישאר בגטו. הגטו תמיד נעשה קטן יותר. אני נשארתי לעבוד במפעל הפלדה. שלושה חודשים לאחר מכן, באפריל 1943, חיסלו את הגטו כליל, וכל היהודים נלקחו למחנה שהיה ממוקם מאחורי העיר. המחנה נקרא: "מחנה העבודה של יהודים עובדי הפלדה אוסטרובצה". המחנה הוקף בגדרות תיל וגרנו באורוות סוסים. אבי ואני גרנו באותו מחנה, ואחותי במחנה נשים. סביב המחנה היו עמדות שמירה של שוטרים אוקראינים. מדי יום, תחת שמירה קפדנית, לקחו אותנו לעבודה. בתוך המחנה היה מנהל יהודי ומשטרת מחנה יהודית. בסוף 1943, ב-10 בנובמבר, התרחשה הטרגדיה הגדולה: איבדתי את אבי. יד יהודית רצחנית הייתה מעורבת כאן. מפקד המשטרה היהודית משה פיזשיץ, שבעזרתו היהודית הוציא מהגטו 30 איש, ביניהם אבי, ושלח אותם לירי בראדום. מנקודה זו החלטתי לא להישאר שם ולחפש נקמה מחוץ למחנה. באותה תקופה, בזמן שהייתי במחנה, שמרתי על קשר עם משפחתי שהייתה במחנה בודושין ליד קרשניק. כל המשפחה שלי עדיין הייתה בחיים באותה תקופה. אחי הגדול חיים אליעזר, כבר היה חלק מיחידת פרטיזנים ביערות גרבוור. שמרתי איתו על קשר באמצעות שליח מיוחד. בשנת 1944 הצלחתי לברוח מהמחנה ובאותו יום ברחה גם אחותי חנה. לא ידעתי שהיא ברחה והיא לא ידעה שאני ברחתי. זאת הייתה התרחשות יוצאת דופן, כאילו היו לנו אותן מחשבות בלי שדנו באף אחת מהן. כשברחתי מהמחנה, ראשית הייתי צריך לעבור דרך המפעל שבו עבדתי בעבר. שכבתי חבוי במפעל במשך ארבעה ימים בלי אוכל ושתייה. זה לא היה דבר קל לברוח מהמפעל, המפעל היה מוקף בשוטרים אוקראינים. אבל החלטתי לברוח בכל מחיר, גם במחיר חיי. בשום פנים ואופן לא רציתי לסיים שוב במחנה, כי זה היה אומר התאבדות. הדרך היחידה הייתה להשתמש במעט המזל האחרון שיש לאדם. זה היה יום שישי בערב. הצלחתי לטפס על החומה בגובה עשרה מטרים, ובאנרגיות האחרונות שלי הצלחתי לברוח אל מאחורי העיר. נכנסתי לשדות ונשכבתי לישון בשדה החיטה. למחרת בבוקר נכנסתי לעיר לחפש קצת לחם. אף אחד מהפולנים לא היה מוכן לתת לי את חתיכת הלחם הקטנה ביותר. ניגשתי למאפייה, עמדתי בתור עם שאר הפולנים והצלחתי לקנות קילו לחם מהכסף שעוד היה אצלי. התחזקתי מעט. אחר כך הלכתי אל הנוצרי שעמו הייתי בקשר ושהיה גם השליח ששמר על קשר עם משפחתי. אחרי כמה ימים הוא הראה לי את מיקומה של יחידת פרטיזנים שהייתה ביערות מאחורי אוסטרובצה. לבסוף, במזל טוב, נפגשתי עם הפרטיזנים, שרובם היו תערובת של פולנים, רוסים וכמה יהודים. למרות שזו הייתה קבוצת פרטיזנים כללית, עדיין הייתה תחושה חזקה של אנטישמיות. היהודים נשלחו למקומות המסוכנים ביותר, אך לא הייתה ברירה. למרות הכל, זה נעשה באהבה, כי זה נחשב לנקמה. לא נשארתי שם הרבה זמן. רצה הגורל שאחרי ארבעה שבועות של שהות עם הפרטיזנים, הותקפנו על ידי צבא גרמני חזק שהקיף את היער בטנקים ומטוסים, ואז הצית את כל היער. לאחר מספר ימים קשים נאלצנו לעזוב את היער. הייתה חסרה לנו תחמושת וחסר מזון. התגבורת שהייתה אמורה להגיע, לא הגיעה. הקומנדנט נתן פקודה שכל אחד יברח ויציל את עצמו, כל אחד בכוחות עצמו, כמיטב יכולתו, כי אפילו לא יכולנו לסגת, ויחידת הפרטיזנים הקרובה ביותר הייתה ביער לוגיב. כפרטיזן התוודעתי לפולני מהעיירה אופטוב. תמיד היינו ביחד. ברחנו יחד מהיער. ברחנו לאופטוב. נשארתי עם הפולני זמן מה עד ששכן הלשין עליי ומסר אותי לידי המשטרה הגרמנית. כשהגעתי למשטרה, מובן, קיבלתי את קבלת הפנים הנדיבה. הדבר הראשון, כמובן, היה המכות. החזקתי את עצמי ואמרתי שאני נוצרי, פולני בדם ובעצמות. הצטלבתי ואמרתי שאני לא מבין מילה בגרמנית. מכיוון שכבר היה ערב, המשטרה החליטה לעצור אותי למשך הלילה בתא שהיה בחצר - עד הבוקר, אז יבוא רופא ויקבע אם אני יהודי או פולני. אם הרופא היה יקבע שאני יהודי, אז היו יורים בי. שוב, המזל היה איתי והצלחתי להימלט מהתא לפני עלות השחר. לאחר שברחתי, התחברתי לפולני מאופטוב, אבל הוא אמר לי שהוא מפחד לתת לי להישאר איתו. לא הייתה לי ברירה אלא לצאת לעולם ולחפש את מזלי.
זו כבר הייתה התקופה שבה הצבא הרוסי התמקם בויסלה. הלכתי לכיוון הויסלה. אולי יתמזל מזלי להגיע לצד השני של הנהר, לצד הרוסי. אבל זה לא עבד. כבר הייתי קרוב לקו הגרמני, אבל לא הייתה דרך להגיע לצד השני. כשעמדתי כל כך קרוב למחנה הגרמני, עלה לי הרעיון לעבור לעבוד במטבח שדה גרמני, ושאלתי, בגרמנית, אם אוכל לעבוד שם. הייתי מאוד רעב, לא אכלתי כמה ימים. תיארתי לעצמי:
ראשית, הייתי אוכל משהו, ושנית אהיה קרוב יותר לחזית אז אולי אגיע בהצלחה לצד השני. הטבח הגרמני הסכים במהירות לתת לי לעבוד אצלו. קיבלתי אוכל וישנתי יחד עם החיילים הגרמנים. לאחר כמה ימים של עבודה במטבח, התיידדתי מאוד עם הטבח הגרמני וגם עם הקצין והסגן הראשי, שהיה להם מעמד וסמכות על אישור הצוות. לאחר עבודה של שבוע הטבח עבר לכפר אחר. הלכתי יחד עם הטבח ועם הקצין לכפר ולוצלאווק, ליד אוז'רוב. הקצין ואני השתלטנו על מגורים, באותו חדר. שמי היה מריאן שמידט. יום אחד, הקצין קרא לי למשרד שלו והוא שאל אותי מי אני ומאיפה אני. אמרתי לו שאני פולקסדויטשה מעיירה בצד השני של הוויסלה, הבית שלנו הופצץ על ידי הרוסים והורי נהרגו במהלך ההַפצָצָה. ניסיתי להמשיך לדבר כך, כדי שזה ייראה כאמת. אחר כך הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף מרצוני לצבא הגרמני ואני אשאר איתו יחד כעוזר האישי שלו. משראיתי שאין לי מוצא אחר, הסכמתי לבקשתו. הוא נתן לי כל מיני ניירות לחתום, וכעבור יומיים הוא קרא לי שוב למשרד שלו ואמר לי בשמחה שהוא קיבל את הסכמת הקפטן שלו, לקבל אותי לצבא הגרמני. הוא מיד נתן לי פתק ללכת לחנות של הצבא הגרמני להביא בגדי צבא. תוך כמה דקות ראיתי את עצמי במדים של חייל גרמני. כל החיילים מהפלוגה ברכו אותי, כולם ביחד.הטבח שלנו יצא לחופשה ואני קיבלתי על עצמי את ניהול המטבח. פעמיים בשבוע נאלצתי להיכנס כמאבטח לכפר, יחד עם חייל נוסף. קיבלתי נשק בתקופה הזו. הדבר הגרוע ביותר שהייתי חייב לעשות בזמן הזה, היה להרים את ידי ולומר: "הייל היטלר!". בהתחלה היה לי מאוד קשה לברך, אבל אחרי כמה זמן זה הלך יותר בקלות. במקביל, הייתי גם מתורגמן, מתרגם לפולנית. פתאום, לילה אחד, זימנו אותי החוצה באמצע השינה. נבהלתי מאוד. הם אמרו לי שעלי להתכונן לסייע בלכידת כמה פולנים לעבודה כמתורגמנים. לא הייתה לי ברירה. התלבשתי והלכתי אחרי חיילים אחרים. אם הייתה שאלה של תרגום לפולנית, אני הייתי המתרגם. במקרה, במהלך פשיטה, פגשתי יהודי שהסתתר בביתו של נוצרי. בנס הצלחתי להציל אותו ואמרתי שהוא חולה.
שוב אני מצטרף לפרטיזנים. אני מרגל
אחד המפקדים של קבוצת הפרטיזנים לשעבר שלי נתפס. היה לי קצת יותר קשה לחלץ אותו, אבל הבטחתי לו שאוציא אותו למחרת בבוקר. וככה זה היה בדיוק. למחרת בבוקר, לפני ששלחו אותו לגרמניה, הצלחתי לחלץ אותו. שוב התחברתי לפרטיזנים, יחד איתו. ראיתי אותו כל לילה שני. הוא הזהיר אותי לא לעזוב את הצבא הגרמני. הוא נתן לי את המשימה למסור לו קודים סודיים ומידע צבאי.
בדצמבר 1944 זיהה אותי נער נוצרי, פולני מאוסטרובצה, הוא הלשין עליי לקצין גרמני ואמר שאני יהודי. במקרה, גיליתי את זה מיד. דיווח על כך הגיע לקצין שלי, אבל הוא העמיד פנים שהוא לא מכיר בכך. פעם אחת, ב-31 בדצמבר, ערב סילבסטר, הקצין שלי קרא לי ואמר לי שבידיו יש לו דו"ח שאומר שאני יהודי. זאת הייתה הפתעה. הקצין הסביר לי שלדעתו אני יכול להיות יהודי, אבל זה לא מעניין אותו. הוא הבטיח לי שכל עוד אני בידיים שלו שום דבר לא יפגע בי, אבל אני צריך להיזהר מאוד. ב-12 בינואר 1945 הגיעה פקודה לסגת מהקווים הקדמיים של הוויסלה, וללכת לכיוון גרמניה. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מאשר להצטרף אליהם.
הלכתי עם הנסיגה וחוויתי הפצצות איומות של המטוסים הרוסיים. זה נעשה קצת יותר חמור עם הגרמנים.
אני בורח לרוסים. מקבלים אותי כגרמני. אני מוצא את אחותי. אחי, הפרטיזן נהרג.
ב-15 בינואר 1945 נוכחתי במקרה בדיון במטה הכללי עם הגנרל הגרמני מילר בראשו. שמעתי שהצבא הרוסי היה עשרה קילומטרים מאחורינו ושהצבא הגרמני היה מוקף. החלטתי לא ללכת איתם. באותו לילה, אני ניגש לנוצרי, פולני, מבקש שייתן לי לבוש אזרחי. הוא לא רצה להיענות, אבל הכרחתי אותו עם אקדח ביד ולא הייתה לו ברירה.
בלילה נסעתי לכפר אחר שבו לא היו גרמנים. למחרת בבוקר הלכתי לכיוון שבו היו הרוסים. בדרך פגשתי פטרול רוסי. הם לקחו אותי, ושמו לב שמתחת לבגדים האזרחיים, אני לובש מדים גרמניים. הם רצו לירות בי, אבל הצלחתי להוכיח להם שאני לא גרמני. הם לקחו אותי לקונסקובולה, שם הרוסים כבר התיישבו. לקחו אותי למפקד ושם נחקרתי. אמרתי להם שאני יהודי, פרטיזן. מיד יצרו קשר עם מפקד יחידת הפרטיזנים שלי, והמפקד אישר את המידע שלי. הם נתנו אותי לקצין ולקחו אותי לאוסטרובצה.
ב-18 בינואר 1945 שוחררתי. ראוי לציין שברגע שיצאתי מהרכב פגשתי את אחותי חנצ'ה. היא התייפחה, וכשראתה אותי, היא צרחה מרוב שמחה. השמחה הייתה עצומה.
נסעתי ללובלין ומצאתי עוד יהודים מקורוב ששרדו. נסעתי לקורוב כדי להסתכל בפעם האחרונה על השטעטל בה נולדתי.
נכנסתי לעיר ונשארתי דומם כמה דקות ליד באר השוק. זה נראה כמו בית עלמין נטוש. תקף אותי פחד. נשארתי רק יום אחד, ואז חזרתי לאחותי באוסטרובצה.
הבה נכבד את זכרו של השטעטל היהודי היקר שלנו, קורוב.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקעל דמותו של חיים אליעזר וורמן ניתו לקרוא כאן - בעמוד 17:
השבמחקfile:///C:/Users/mainuser/AppData/Local/Microsoft/Windows/INetCache/IE/LQJNE05E/161453[1].pdf