לוי גרוסמן (רמת-גן, נולד בשנת 1916). השתייך למפלגת "צעירי אגודת ישראל". בורח יחד עם משפחתו מהעיירה הבוערת. אחיו הצעיר נופל בדרך. הכירוהו לפי אבנטו החסידי. הגרמנים גוזזים את זקנם של היהודים. פקודה לשאת סרט מגן דוד על הזרוע. חג הפסח, נערך סדר. הנאצים באים ורוצים לחטוף הבחורות היפות. פורצת המלחמה עם הרוסים. מתעוררת תקווה למפלת הגרמנים. אביו לא רצה להסתתר כי אם ללכת יחד עם כל היהודים. יהודי בלז'יץ רוצים כי היהודים שבאו לעיירתם ממקומות אחרים יהיו הראשונים לגירוש . . . לוי ואשתו אסתר, (התחתנו בימי המלחמה") עזבו את ילדתם בת ארבעה חודשים, מאחורי גורן בכפר. האיכרים מוסרים אותה לגרמנים. הרוצחים הגרמנים אינם יודעים אם הילדה יהודייה או נוצריה. עורכים בחינה: שמים לפניה כמה מטבעות. אם הקטנה תתפוס את הכסף - סימן שילדה יהודית היא. אם לאו - נוצרית. חנה'לה עומדת במבחן. אלקה ורחל, שתי אחיות של לוי, הסתתרו בבונקר. הבונקר מובער על ידי איכרי הכפר ושתי האחיות נשרפות בלהבות. אחיו הקטן יענקל'ה מוחזק אצל איכר במשך שמונה ימים ללא אוכל, ולבסוף הוא נורה. לוי ואסתר מסתתרים בשדה בתוך ערימות אשפה. לכפר באים פרטיזנים יהודיים ומשאירים מתנות בעד היהודים המתחבאים. קרב עם פרטיזנים פולנים. בא השחרור. הילדה הוחזרה. הם נוסעים ללובלין להתראות עם שרידי הפליטה מקורוב. משם נסעו ללודז' ולברלין ומשם באוניה "תיאודור הרצל" עולים הם לישראל.
* * *
לוי גרוסמן, יליד 1916, בנם של יוסף לייב וחיה'לה, נכדו של אברהם מאיר, שהתפרסם בקורוב באדיקות וקנאותו. הוא היה סוחר תבואה בכפרים, והיו לו חמישה בנים וארבע בנות. יוסף לייב, האמצעי מבין חמשת הבנים, היה פעיל בקהילה, תחילה בתנועת "המזרחי" ואחר כך ב"אגודת ישראל" בה כיהן כחבר מועצה, וגזבר הקהילה בשנים 1934-1938. הוא היה חסיד של רבי שלמה'לה איגר מלובלין ולעתים קרובות נסע אליו. הוריו של לוי גרו בביתם ב"הויוויליצה" והתפרנסו מטחינה ומסחר בקמח. בצעירותו למד לוי גרוסמן בבית מדרש כמו כל בני גילו. הוא היה חבר ב"צעירי אגודת ישראל".
* * * * *
לא שרים עוד "לכה דודי"
זה היה ימים ספורים לפני התאריך ההיסטורי של 1 בספטמבר 1939. היהודים כבר היו מודעים לכך שסכנת המלחמה מתקרבת. שני מכשירי הקשר היחידים בעיירה, האחד בביתו של מאיר צודק והשני שייך ליצחק בבית המרזח, היו מקור כל החדשות. יהודים שהיו בדרכם לבית הכנסת בבוקר, נושאים את הטלי, והתפילין מתחת לזרועותיהם היו מביאים את הבשורה. ברור שלימודי הדת באותם ימים לא היו נורמליים. זה לא היה מפתיע: רוב היהודים זכרו את זוועות המלחמה המוקדמתהמלחמה המוקדמת יותר.
ביום חמישי, יום לפני 1 בספטמבר 1939, הודיע הרדיו כי גרמניה הכריזה מלחמה. לפנות בוקר ביום שישי החדשות מהרדיו היו שכבר כמה מקומות בארץ הופצצו. מה לעשות? אנשים מתאספים במעגלים בשוק ובבית המדרש. ההכנות של הנשים לשבת כבר בטירוף. שלמה תבל הי"ד, עוטה את השטריימל שלו ויוצא לטקס קבלת שבת, ראשו מושפל. "לכה דודי" כבר לא שרים בדרך הרגילה; אנשים פשוט אומרים את המילים ללא מנגינות. לא נשמעות זמירות שבת מחלונות בתי יהודים. כולם קודרים ומדוכאים. בשבת בבוקר מגיעה הידיעה שגשר דמבלין הופצץ ונהרס. זה למעשה קרוב מאוד לעיר שלנו. התפילות בשבת בבוקר מהירות, שכן אנשים רוצים לחזור לבתיהם ולמשפחותיהם במהירות האפשרית. קשה לבלוע את סעודת השבת השנייה. אנחנו הולכים לבקר את הסבא הזקן שלנו, נתן דויד, כדי לראות מה שלומו. אבל בדרך אנחנו שומעים שגם תחנת הרכבת של פולאווי הופצצה. במילים אחרות, האסון מתקרב. לימודי אחר הצהריים בבית המדרש נפסקו. התאספו בקבוצות ובמעגלים, היו כמה ניסיונות לספר בדיחות, שנפלו על הסף. האיום התקרב. בצאת אותה שבת ובאותו לילה אף אחד לא ישן. כל פיסת חדשות נידונה בלי סוף ומועברת הלאה, ויש גם הרבה הגזמה.
ממשלת פולין מכריזה על גיוס כללי. כולם מוכנים לצאת לחזית להילחם בגרמנים. הפינוי הראשון של יהודים מהעיירה השכנה פולאווי על נהר הוויסלה (16 קילומטרים מקורוב) עושה רושם קודר. היהודים המפונים מוצאים מגורים זמניים אצל יהודי קורוב. אנשים מצטופפים כדי לפנות מקום לפליטים.
סופו של שוק מרקושוב. הצבא בורח
הצבא צועד, עם הנשק שלו, ברחוב ללובלין. זה מחזק את הרעיון שהמתקפה הנגדית תופעל בנהר הוויסלה. כל העיירות מסביבנו נמצאות בסכנה. צרכי החיים הופכים יקרים. יהודים היו רוצים להילחם בזה על רקע מוסרי, אבל כשהקומיסר הפולני שומע שלוי יצחק חדאק מעלה את מחיר הנפט, הוא מצווה לסגור ולאטום את החנות והמחסן שלו. ליהודים יש דעות שונות על כך, חלק מרחמים עליו בעוד אחרים אומרים: "זאת מצווה, מגיע לו!" הפחד ממה שיקרה מחר מאפיל על כל השאר.
אף על פי שאף אחד לא מסוגל לישון גם ביום ראשון בלילה, אנשים אוזרים אומץ כדי ללכת לשוק מרקושוב ביום שני. הרי השוק הוא הבסיס העיקרי לפרנסתם של יהודי קורוב. אבל השוק מוקף על ידי המשטרה. כולם מפחדים מהפצצה שעלולה להוביל לאובדן חיים. אנשים עם עגלות בקושי מצליחים לדחוף את דרכם כדי לחזור הביתה. יש כמות עצומה של אנשים אזרחים מעורבים יחד עם חיילים. קשה לשפוט איזו קבוצה גדולה יותר - הצבא או האזרחים. המשטרה מנסה לנווט את הצבא לכיוון לובלין והאזרחים - לכיוון לובארטוב. אבל האזרחים רצים באקראי, בלי לדעת לאן הם הולכים.
כאשר יהודי קורוב רואים זאת, גם הם מתחילים לארוז, משליכים את צרורותיהם על כתפיהם ומתחילים לנסוע.
ביום שלישי כבר טסו מטוסים גרמניים מעל קורוב. יחידת הצבא הפולנית הגדולה ביותר, בראשות הגנרל דאדוורד רידז שמיגלי, התרכזה בסביבות קורוב.
שוטטות בכפרים. הפציעות הראשונות
ביום רביעי בלילה טסה קבוצה של חמישים מטוסים מעל קורוב. היהודים, כל אחד בפינה שלו, מתחילים לחשוב מה לעשות. אנחנו עורכים ייעוץ משפחתי אצל יעקב לייזר, ומחליטים לא לעזוב את קורוב אלא להתחבא עד שהסכנה תעבור. משפחות אחרות מגיעות לאותה מסקנה (אכן, מה עוד? אנחנו כאן מאות שנים, לאן נברח?). אנשים התחילו לשוטט בכפרים מסביב. אנחנו שומעים פיצוצים נוראיים מקוזמיר וגם ליד קורוב. זה מגביר את הפאניקה הכללית.
לפנות בוקר של יום שישי יוצאת משפחתו של יעקב לייזר וגם שלנו לבוגוצ'ין. עוד באותו יום, 8 בספטמבר, חווים יהודי קורוב את האסון האמיתי הראשון שלהם: יש הפצצה איומה על קורוב וסביבתה. הפצצות גורמות לשריפות, וכל ארבע פינות העיירה מתחילות לבעור. אש כובשת את כל העיירה, מתפשטת מבית לבית, מכלה את כל הרכוש שאנשים עבדו למענו במשך שנים, לאורך דורות!
בין הפצועים בתו של משה לרמן, ובנו של שמואל חניסמן איצ'ה, שזרועו נשברה. היללות והצעקות היו נוראיות. נשארנו בבוגוצ'ין כל השבת. מיד לאחר צאת השבת, מיהר אבי לראות מה קרה לסבא הזקן שלנו נתן דוד. הוא מוצא אותו יושב באחו, יחד עם יהודים אחרים.
כך התפזרה העיירה שהתיישבה זה מכבר לכל עבר, אם כי עדיין נאחזת בסביבה. כשהשריפות נרגעו לזמן מה, גילינו את ממדי האסון: העיירה הפכה לערימת אפר. אף בית אחד לא נשאר ללא פגע. בית המדרש, בית הכנסת - הכל היה ערימת אפר.
זיהוי אחי המת על ידי אבנט החסידי שלו]
ביום ראשון, דווקא אחי משה, מכל האנשים, מרגיש שהוא רוצה לנסוע לקורוב ולראות מה קרה לעיר. עד שירד הערב הוא עדיין לא חזר. אנחנו מתחילים להיות לא רגועים. אני ממהר לקורוב - הוא לא שם. אני דוהר למרקושוב ולא מוצא אותו גם שם. אני לא יכול להירגע. אני רץ החוצה שוב בשתיים לפנות בוקר. גופות רבות מונחות על הכביש, בעיקר של חיילים. אני לא יכול לדמיין שהוא שם, בין המתים. אני חוזר הביתה, בידיים ריקות. אבל כשמגיעות ידיעות מרבי יעקב, בנו של מאטס, מורה העיירה, כי ילד שנהרג נמצא על הכביש עם אבנט חסידי בכיסו, אבי הולך ליענקל לברר. הוא מזהה מיד את האבנט. האסון קרה. אבי חוזר הביתה, והסיוט החל להכביד על נשמתנו. זה היה הקורבן הראשון שלנו.
התפללנו יחד בראש השנה, בוכים יותר מאשר מתפללים, מתחננים לשנה חדשה שתביא לנו נחמה וישועה.
הכוחות הפולניים בורחים, נוטשים. הכוח הגרמני ממושמע. הם כבשו את לובלין. ברור, הרעיון שהצבא הגרמני יעצור בוויסלה היה מוטעה. הם ממשיכים לצעוד בניצחון וכבר הגיעו לנהר הבוג.
אין חיילים בעיר שלנו. הצבא הפולני עזב והכוחות הגרמנים עדיין לא הגיעו. המשפחה מתחילה להתפזר. יעקב לייזר עוזב את בוגושין והולך אל בתו וחתנו בבלז'ץ. אבי ואמי, וכל השאר, נוסעים למרקושוב, אל המחותן חיים יונה קינטקורן. יהושע, אחיו של אבי, נשאר בבוגושין עוד זמן מה, אך מאוחר יותר גם עזב לקונסקובולה. כך התפזרה משפחתנו לכל הרוחות, וכל אחד נאלץ לשאת בנטל ובצרות בנפרד, לאן שהגורל ישלח אותו.
חותכים זקנים, עונדים את המגן דוד
החיילים הגרמנים מתחילים להופיע לאט, וכובשים את מרקושוב. הם נכנסים בכוח אל תוך בית כנסת קטן, שבו מתקיימות תפילות. הם לא פוגעים בנו, אבל אנחנו מוצפים בטרור. לאט לאט הם מתחילים לדרוש מאיתנו לנקות את הכבישים ולשפר את הרחובות. בעקבות השלגים הראשונים, אחרי סוכות, הם מתחילים לגזור זקנים, ומתרחשים תקריות איומות. הם הכו אותנו באכזריות במקלות.
המפקדה הצבאית הגרמנית מוצבת בחצר. כוחות אס אס גרמניים מגיעים, ומוציאים את הפקודה שיש לגזור זקנים. כל יהודי שהם נתקלים בו מוכה באכזריות. אסור ליהודים ללכת לכפרים. כבר חורף והקור עז. הייאוש מתחיל לייסר אותנו.
שמונה משפחות התאספו ליד השוק החדש, בביתו של יענקל פיינשמיד (מבלז). ביניהם ניתן למנות את מכל טננבוים, שמואל יצחק ניימרק וחתנו עוזר גרוסמן בנו של יעקב לייזר. ה-SS דופקים בדלת אחרי חצות, ובלי כל סיבה, שולפים את עוזר, צעיר עדין מאוד, ומשליכים אותו אל השלג במכות כאלה שהוא כמעט מת בידיהם. היו קורבנות דומים כאלה מדי יום. אנחנו מתחילים לתהות מה לעשות כדי למנוע את העינוי הזה על ידי ה-SS. יהודי קורוב מחליטים לשחד את חיילי ה-SS. הכסף אמור להימסר על ידי פולני נאצי בשם אולריך, שהיה מרגל. הוא התיישב בקורוב הרבה לפני המלחמה ופתח תחנת כוח. הוא שירת את הגרמנים בסתר. אברהם גולדברג נתן לו את הכסף. המצב נעשה קצת יותר רגוע. מדי פעם הם המשיכו במעשים הסדיסטים שלהם, אבל היהודים יכלו לנשום קצת יותר טוב.
לצד הפקודה האוסרת על יהודים לעזוב את העיירה ולנסוע לכפרים, באה הפקודה שאילצה את היהודים לענוד מגן דוד על בגדיהם. כל יהודי שעבר ברחוב בלי כוכב צהוב נורה.
מכות ושוד הפכו להתרחשויות יומיומיות רגילות. ובכל זאת לתוך כוס הצרות המלאה הזו, נכנסו גם כמה טיפות של שמחה, בחיי המשפחה שלי. אני מתכוון להחלטה של אבי שאני והכלה שלי נעמיד חופה. אורחים מקורוב התאספו, וגם הסבא נתן דוד הגיע. הרמנו כוסית לחיים, בתקווה שנזכה לראות נחמה.
במרקושוב, שם גרנו אני ואשתי עם חמי, העניינים היו שקטים יותר יחסית. עד לאותו שלב לא התרחשו תקריות חריגות.
לוי גרוסמן, רעייתו אסתר ואחותו רבקה
חוגגים את סדר פסח. הגרמנים דורשים בנות
פסח התקרב. מספר יהודים התכנסו בליל הסדר בביתו של חיים השוחט, כדי לקרוא את ההגדה ולקיים את ליל הסדר. כמה גרמנים דופקים בדלת באמצע הלילה. אנחנו אומרים שזו פגישה, אנחנו מסבירים שזה פסטיבל. העיניים המגעילות שלהם מבחינות בבנות, הם דורשים מהבנות ללכת איתם. אנחנו אומרים להם שהבנות בבית הסמוך אפילו יותר יפות. כשהם הולכים לשם ורואים כמה נשים זקנות, הם כועסים ויורים בשלמה, בנו של חיים השוחט, במקום.
ניתנה הוראה ליהודים להעביר לגרמנים את בגדי הפרווה שלהם. קורוב וסביבותיה נדרשות לספק מאה צעירים לניקוז ביצות יאנישוור (ליד יוזפוב). בין ההולכים לעבודה הזו היו אברהם הוניגסבלום ונכדו של נתן דוד מגדלק (סבי), וכן לוי יעבץ (נכדו של אלתר יעבץ). הם עברו את שלושת חודשי עבודת הכפייה בתנאים קשים ובמכות.
המלחמה נגד הרוסים נותנת לנו תקווה
מצב רוח טוב יותר החל עם פרוץ המלחמה נגד הרוסים. היהודים היו בטוחים שמפלה צפויה לגרמנים ברוסיה, וזה יביא את הסוף. אבל האם נחזיק מעמד מספיק זמן כדי לראות זאת במו עינינו? קשה לענות בחיוב. דמיונות עבדו שעות נוספות. מישהו אומר שאם אתה הולך לאחו ומניח את האוזן שלך לאדמה, אתה שומע יריות. אלה בטח הרוסים, משיבים אש. יהודים רבים רצו להניח את אוזניהם על הקרקע כדי לשמוע את היריות. המלחמה עם רוסיה נמשכת ונמשכת. הצבא הגרמני הופך ליותר ויותר אכזרי וסדיסט. בסתיו חייל גרמני יורה בלי סיבה בבנו של משה דוד ריצר. האוכלוסייה היהודית הולכת וגדלה אף יותר.
בפורים 1942, אנו שומעים את הבשורה הנוראה שהייתה סלקציה בלובלין. קבוצות רבות של יהודים נבחרו ונשלחו משם. אף אחד לא יודע לאן הם נשלחו. התחלנו לשמוע חדשות רעות דומות ממקומות אחרים. נראה שהגרמנים החליטו לרצוח את היהודים.
"מה שיקרה לכל היהודים יקרה גם לי"
כבר לא הייתה מחשבה על פורים. כולם חשבו איך להציל את עצמם ולשרוד את הידיים הרצחניות. ביום האחרון של פסח פקד האסון גם את עירנו. ניתנה פקודה לכל יהודי קורוב להתאסף בשוק. קשישים, חולים ונשים בהריון נורו במקום. אלה שנותרו, מלבד כמה שהצליחו לברוח ולהסתתר, נלקחו למחנה העבודה בקונסקובלה. הם הוחזקו שם יומיים, ולאחר מכן נשלחו לבלז'ץ, שם הושמדו. גם כל יהודי מרקושוב רוכזו ביום האחרון של פסח. נבחרו חמש מאות צעירים כשירים, והשאר נלקחו לנלנצ'וב.
התחננתי להורי: "תברחו, תתחבאו, למה לך ללכת למוות בטוח?" אבל אבי עונה: "מה שיקרה לכל היהודים יקרה גם לי. אני רוצה להיות עם כל שאר היהודים".
כך נשארתי ללא אבא ואמא. היינו רק אני, אחיותיי חנה טובה, רבקה, אלקה, רחל ואחי יענקל'ה. ברחנו לגארבאו. שם נכנסנו אל איכר מכר שלנו (יאן וורטץ. תמורת סכום כסף הוא השכיר לנו מקום בביתו בו נוכל להסתתר. נשארנו בביתו במשך ארבעה שבועות, עד בערך חג שבועות. באותו זמן, אנשים התחילו לרצות לחזור למרקושוב, מתוך אמונה שהרציחות פסקו. שלחנו למרקושוב תרומה בסך שישים אלף זלוטי וחזרנו לעיירה. אבל לא היינו שלווים לאורך זמן. עבודת כפייה ומכות רצח מתחילות שוב. רגע לפני חג שבועות 1942 יש הודעה שתתקיים סלקציה נוספת. אנחנו ממהרים לחזור לגארבאו, אבל אז אי אפשר היה להישאר גם שם. הפולנים מפחדים להסתיר יהודים. מיד כשהגענו לעיירה, תקפו אותנו כמה גויים במכות. אחיותיי ברחו, כל אחת לפינה אחרת. התכנסנו שוב וחשבנו מה לעשות. אומרים שאולריך הקים בית מלאכה ואמר שהוא יהיה אחראי על כל מי שיעבוד אצלו וישמור עליו עד גמר המלחמה. רבים האמינו לו, אבל החלטנו שעדיף לנסוע לבלז'ץ (ליד לובלין), לאחותנו חנה טיבה. בדרך לבלז'ץ תקפו אותנו קבוצת גויים צעירים והכו אותנו קשות. אני מתחיל להתחנן בפניהם שיתנו לנו להמשיך בדרכנו. קנינו את דרכנו החוצה תמורת כסף, ואחד מהם אפילו עזר לנו להגיע לבלז'ץ. הוא הוביל אותנו והלכנו אחריו, עד בלז'ץ.
בין יהודים ממש: היהודים שלכם, היהודים שלנו...
חנה טובה נרצחה ב-1942, יחד עם בעלה יחיאל הוניקסבלום, בדרכם למרקוזוב לחפש אותנו. פולנים תפסו אותם ומסרו אותם לגרמנים, שירו בהם יחד עם 43 יהודי מרקושוב. חנה טובה הייתה בת 25, בעלה היה בן 26 ובנם הקטן שמואל היה בן שנה. שאלוהים ינקום דמם!
ב-1942 נפטר סבא נתן דוד. היה קשה לבכות על האסונות האלה. לא היו לנו חדשות על הורינו, התחלנו להתרגל לרעיון שהם בטח הגיעו לאותו סוף כמו כל היהודים. במהלך יום אחד הגיעו כל האחיות לבלז'ץ. הגיעו גם יעקב לייזר, עוזר ויחזקאל. אנחנו שואלים אחד את השני מה החדשות, אבל שומעים רק על עינויים ואימה. יעקב לייזר מתייפח, כאשר הוא שומע על גורל הורינו. אנחנו בוכים יחד איתו. אפילו לידת בתנו לא הביאה לנו נחמה.
כעת יש דרישה גרמנית לספק למיידנק 1500 יהודים. אומרים שהיהודים יעבדו רק שם. אבל אנחנו כבר יודעים שרק המוות מחכה להם. כעת, רוחם של יהודי בלז'ץ שוקעת. הם, התושבים הקבועים, פונים נגד הפליטים היהודים בעירם. הם מתעקשים שייקחו את 1500 היהודים רק מקרב הפליטים. לייזר מתחיל להראות סימנים להתמוטטות עצבים. אין לנו כוח לעזור לו. הם מתחילים לחפש את הפליטים החדשים. אני מתחבא בעליית גג. הם לא מוצאים אותנו. אנו שומעים שהפריץ פולושנסקי בכפר טומאשוביץ, זקוק לעובדים בסדנה שלו למען הגרמנים. הוא מביא אישור מלובלין להעסיק 17 אנשים. תמורת 500 זלוטי אנחנו קונים רשיונות עבודה, ובזכות השתדלותו של אברהם טומאשוביצ'ר לוקחים את כולנו לעבודה. היינו יחד: אני, אשתי, אחיותיי ואחי הקטן, 17 משפחות בסך הכל. בנוסף היו איתנו אברהם אוברקלייד ואחותו פייגה עם בעלה, בר לטרשטיין ואחיו הקטן דוידל, בן 12. אשתי אסתר ואני מתחילים לעבוד. בהתחלה, העבודה לא הייתה קשה, אבל אחר כך עבדנו בחקלאות, בעבודה קשה ביותר, אבל היינו מרוצים מהעבודה שניתנה לנו, למרות שכוס הצרות שלנו עדיין לא מלאה.
הילדה שלנו בת חודשיים. יעקב לייזר משתגע
בשבת בראשית, לאחר סוכות 1942, נאלצתי לנסוע לתחנת הרכבת סדורקה כדי להעמיס עגלה מלאה כרוב. כאשר אני מגיע הביתה בשעות הערב המוקדמות, 17 המשפחות שלנו בוכות מיואשות. כולם נצטוו לנסוע לבלז'ץ עם הטרנספורט. כבר ידענו שהם מחסלים את כל היהודים שנותרו. הגיעו ידיעות שיהודים נשרפים למוות או נורים בבלז'ץ. התייעצתי עם אשתי מה אנחנו עושים? היא אומרת שאסור לנו למהר לקראת מותנו, ואנחנו מחליטים לברוח. אנו עוטפים את ילדתנו בת החודשיים בשמיכה חמה, ובורחים בחצות הלילה לבוגוצ'ין, אל איכר מכר בשם גניאצ'ק. אנחנו דופקים על הדלת שלו. הוא פותח ועומד שם נדהם. הוא מקשיב לבקשתי לתת לנו חסות לכמה ימים. הוא מהסס, הוא לא יכול, הוא מפחד, אבל אני מתחנן אליו, בוכה. לא נוח לו לסרב, ומסכים: רק לכמה ימים. בינתיים אנחנו חוברים בהדרגה אל אחיותינו ואחינו הקטן יענקל'ה. אנו שומעים שלאחר חיסול יהודי קורוב הכניסו כשלושים יהודים למחנה עבודה בפיקוחו של אולריך, הפולקסדויטשה. המנהיג היהודי היה אברהם גולדברג. אני שולח אליו את אחותי רבקה, מבקש שיכניס אותי למחנה העבודה. הוא עונה שהוא לא יכול לעשות את זה, אבל אם אני אהיה לידו בקורוב, הוא יוכל לעשות משהו בסופו של דבר.
גרמנים ממשיכים להגיע לבוגוצ'ין כדי להחרים חזירים ותבואה. הם מטילים אימה על הכפר. גניאצ'ק מזכיר לנו כל הזמן שאנחנו לא יכולים להישאר איתו לאורך זמן. אנחנו יוצאים בלילה ונוסעים, בזוגות, לקורוב. ראשית, הולכים לאברהם גולדברג. מוטל זלצברג עוזר לנו למצוא מקומות לינה אצל איכר שהתיישב בקורוב ובנה מחדש בית הרוס שהיה שייך ליהודים. בערך באותה שעה הגיע דודנו יעקב לייזר, עם יחזקאל נחמיה. עם זאת, לצערי הרב, עד שהגיע יעקב לייזר איבד את צלילות דעתו לחלוטין. לבי בוכה על היהודי היקר וההגון הזה, שלא הצליח להתגבר על חיסולה של אשתו.
נטישת הילדה. הנוצרים בודקים אם היא יהודיה . . .
אנחנו מתלבטים איך להסתתר. אנו שומעים שגם כאן, בקורוב, מעט היהודים שנותרו יחוסלו בכל יום, כולל 30 היהודים שעובדים תחת אולריך. יום בהיר אחד אספו הרוצחים הגרמנים את כולם במרתף של חיים רוזן וירו בכולם. לא הייתה לנו ברירה אלא לברוח דרך השדות. אנו פוגשים איכרה מפליניק. היא מספרת לנו שהיא בורחת מקורוב. היא שמעה ירי עז, וברחה. אשתי מתחילה להפציר בה:
"את רואה שקפוא ויורד שלג. תרחמי. תראי לי איפה את גרה, ותן לילדה בת החודשיים מים חמים". היא מפחדת, אבל אנחנו לא עוזבים, והולכים ביחד איתה. מסתבר שהיא אשתו של מיכאל שיקורה. היא מתייעצת איתו, והוא מאפשר לנו להישאר כמה ימים. אנחנו מחממים את הילדה עם קצת מים, היא פוקחת את עיניה והיא במצב רוח טוב. בשלב הזה הגיעו גם אחיותיי ויענקל'ה. הם מצאו מקומות אצל איכרים שונים. אני משלם לשיקורה סכום כסף, וכך נשארנו כמה שבועות. מלבד החשש מהגרמנים כי הם מסתירים יהודים, האיכרים מוסתים גם על ידי האנטישמים הפולנים. לאן נוכל ללכת עכשיו? רודפים אחרינו כמו כלבים ממקום למקום, נושאים איתנו תינוקת זעירה בידיים. אני מציע לאיכר שיקורה לפחות לקחת את הילדה ונשלם לו סכום יפה. הוא מסרב. אנחנו בוכים ומתחננים אליו. בסופו של דבר, הוא מוכן להסכים, אבל הוא משכן פליטה נוצרייה מדנציג, שמסרבת בתוקף. היא אומרת שהיא תסגיר אותנו. הוא מדבר איתנו במונחים לא ברורים, ואנחנו נאלצים לעזוב את הבית שלו.
אנחנו מחליטים לנסות לחזור לבוגוצ'ין, לגניאצ'ק. אני שולח את אחיותיי ואת יענקל'ה לבוגוצ'ין, ואנחנו מנסים שוב לנהל משא ומתן עם האיכר. אבל הוא מסרב לחלוטין. אנחנו רוצים להשאיר את הילדה כאן ולברוח, אבל האיכר צופה בנו, עוקב מקרוב. אין לי ברירה אלא לקחת את הילדה ולצאת החוצה. אנחנו מגיעים לשכנה סמוכה, בשם ולדק זכניאש. אני שם לב שאף אחד לא צופה. מאחורי האורווה (זה 11 בנובמבר), אשתי נפרדה מהילדה בדמעות, והשאירה אותה ממש שם, מאחורי האורווה. רצנו בכביש צדדי. מאוחר יותר שמענו שהתעוררה מהומה גדולה בעיירה. אנשים רצו לכל מקום, חיפשו אותנו. מכיוון שכל המחביאים יהודים פחדו מאוד מהגרמנים, הם סיפרו לכולם שמצאו ילדה נוצריה. הם שלחו שאילתה לכומר מקורוב לגבי הדבר הטוב ביותר לעשות. אדם אחד אומר שצריך להשאיר את הילדה אצל שוער העיר, אבל הוא מסרב. הם מתייעצים עם הגרמנים. לרוצחים הגרמנים המקוללים יש רעיון לבחון את הילדה על ידי הנחת ערימת כסף מולה. אם הילדה תופסת את הכסף, היא יהודיה, ויש להרוג אותה. אם לא, יאפשרו לה לחיות. הילדה עבר את המבחן - היא לא תפסה את הכסף.
מכיוון שהאיכר שעל יד האורווה שלו הושארה הילדה היה ערירי, הוחלט שעליו לשמור עליה. שלטונות העיירה סיפקו לו מזון, והוא שוחרר מעבודות כפייה כדי שיוכל לגדל ילדה נוצריה. בינתיים הגענו לבוגוצ'ין דרך כבישים צדדיים. שוב אנחנו ניגשים לאיכר המכר שלנו, קרל דרוזד. אנו מתחננים אליו לרחמים ומוכנים לשלם לו סכום כסף גדול. הוא אומר שהוא לא יכול להחזיק אותנו בביתו, אפילו לא בעליית הגג, אבל יש לו סככה בשדה שבה הוא מאחסן תפוחי אדמה, הוא יכול להחביא אותנו מתחת לתפוחי האדמה. חוץ מזה, הוא לא רוצה שכולנו נהיה באותו מקום. אשתי ויענקל'ה יכולים להתחבא בתפוחי האדמה, ואחיותיי חייבות למצוא מקומות מסתור אחרים. מאוחר יותר שמענו שאלקה ורחל התחבאו בבונקר ביער, שם הן נשרפו. רבקה ברחה חזרה לפליניק, והתחבאה אצל האיכר ולדק זכניאז, שכנו של מי ששמר על ילדתנו.
הטרגדיה של אחי
הרגליים של אחי התחילו להתנפח בגלל חוסר תנועה. הוא לא יכול ללכת, הוא לא יכול לזוז. אין רופא. מה אני יכול לעשות במצב הזה? השנה החדשה של 1943 מתחילה. אשתו של קרל דרוזד נכנסת ואומרת:
"כל הכפר לא רוצה שאחביא אותך".
אני חייב לעזוב; שום הפצרות לא עוזרות. אני חייב ללכת בעקבות גורלי. אבל כשאני מנסה לקחת את יענקל'ה, אני מבין שזה בלתי אפשרי. אם הייתי יודע לאן אני הולך, הייתי לוקח אותו על הכתפיים שלי. אבל אני בעצמי לא יודע לאן ללכת. כשאני אומר ליענקל'ה שהוא צריך להישאר שם, הלב שלי נקרע. אני חייב להבטיח לו שברגע שאמצא מקום אני אבוא בשבילו. אבל ברגע שאני עוזב את הכפר אני שומע מישהו רץ אחרי. האיכר נכנס לבור תפוחי האדמה. כשהוא רואה את יענקל'ה, שאינו מסוגל ללכת, הוא רדף אחרי. ברחנו לכיוון מרקושוב. מאוחר יותר שמעתי שכאשר האיכרים ראו שיענקל'ה לא יכול ללכת, הם לקחו אותו לגרבו. הוא שכב שם שמונה ימים בלי אוכל. כאשר לא נותר ממנו דבר מלבד עור ועצמות, הוא נורה, ונקבר במרקושוב.
הגויים מחפשים אותנו כדי להרוג
אנחנו עומדים מחוץ לעיר. לאן הולכים? מי יכניס אותנו? היה קר. רדפו אחרינו ועינו אותנו, אין לנו לילה ואין לנו יום. מה לעשות? אנחנו מנסים לדפוק בדלת של איכר מכר, סטאך בורק. אנחנו מתחננים שיכניס אותנו. הוא מהסס, אבל כשאנחנו נותנים לו כסף הוא מסכים לקחת אותנו לכמה ימים. הוא לא נותן לנו להישאר יותר מכמה ימים, אבל לפחות הוא נותן לנו קצת אוכל, לחם וחלב לקחת איתנו. אנחנו ממשיכים לשוטט. לאן? ליד חווה על הכביש בין גרבו לבוגוצ'ין יש עדר כבשים עם ערימת קש בדיר. אנחנו מחליטים להתגנב מתחת לקש ולבלות שם את הלילה. כמה נדהמנו ונבהלנו כששמענו קול מתחת לקש מדבר יידיש:
"אל תדליק אור, הם יגלו אותנו!"
"מי אתה?" אני שואל, בפחד.
"אנחנו שניים מהבנים של חיים איצ'ה".
כשאשתי ואני נדחפנו מתחת לקש, הם אמרו שאם יש מקום לשניים - יספיק גם לארבעה. דיברנו בלחש.
בינתיים מגיע השחר. בבוקר בא האיכר לטחון תבואה. הוא מתקרב לערימת השחת עם כמה איכרים אחרים. אנחנו שומעים את השיחה שלהם. הוא אומר בעליזות:
"אנחנו הורגים את כל היהודים!"
אנחנו שומעים אותו מספר כיצד נהרגו חיים איצ'ה ואשתו. זו הפעם הראשונה שילדיו שומעים על כך.
"אומרים שלייבוש גרוסמן מסתובב באזור. אם הוא יתפס הוא יהרג מיד".
אני שומע הכל, אבל פתאום הם עוזבים. אנחנו מחכים שיגיע כבר הלילה.
לשני הבנים אין כסף. הם נותנים לי שני שעוני זהב. אני הולך למרקושוב, מוכר את השעונים ומביא כסף עבורם וכפיצוי על מאמצי. כשהם רואים שיש להם כסף, הם אומרים שהם הולכים להצטרף לפרטיזנים. הם אומרים שהגיע הזמן לעזוב את המקום הזה, אבל לזכור את המקום כמחבוא של מוצא אחרון. אם נהיה כאן כשהתבואה נטחנת, נוכל להתחבא כאן. אני מקבל את הרעיון להתחבא בעליית הגג של הדיר. אנחנו עושים את ההכנות שלנו ומבלים שמונה ימים בעליית הגג. אבל האוכל שלנו נגמר, ואני נהיה מדוכא. אני גם שם לב שאחת מידיה של אסתר הופכת לקפואה, היד נפוחה מאוד בגלל הקור. אנחנו מתחילים להרגיש ייסורי רעב. אני מחליט לזחול למטה ונכנס לבית הסמוך של האיכרה. אני מעמיד פנים שאני מגיע מרחוק ומבקש ממנה לתת לי מעט אוכל. היא מרתיחה קצת דוחן. אני מעמיד פנים שאני הולך ולוקח מסלול סיבוב כדי לחזור לעליית הגג. אשתי מתאוששת עם קצת האוכל החם. אבל מה אנחנו יכולים לעשות עם הקור? זה לא מקום מסתור רע, אבל הכפור! בינתיים, האיכר נכנס ולוקח את הסולם. עליית הגג נמצאת גבוה. אנחנו נשארים יושבים בעליית הגג, רעבים וקפואים. אנחנו מחליטים שאנחנו חייבים לקפוץ למטה. אסתר נקעה אצבע כשקפצה. שוב, אנחנו צריכים למצוא איזה חור כדי להתחבא בו. בחזרה למרקושוב, לאותו איכר שקנה את השעונים. אולי הוא ירחם עלינו ויכניס אותנו. עם רדת הלילה יצאנו לחזור למרקושוב. אנחנו דופקים על דלתו של האיכר. עד מהרה הוא נותן לנו אוכל, לחם וחלב, אבל מסרב לתת לנו להישאר. אנחנו מבקשים ממנו לשמור אותנו עד חצות אבל הוא מסרב. אנחנו צריכים לעזוב. אנחנו רואים שהמצב חמור, וחוזרים לגרבו. אנחנו הולכים לאיכר בשם יאשק ורטץ, ששמר על המצעים שלנו. חשבנו שאם נצליח לחזור לעליית הגג עם מצעים, יהיה לנו חם. אבל איפה נשיג סולם? כשהגענו לגרבו וליאשק ורטץ, היה כבר אור יום. לא יכולנו להישאר בחוץ. החלטנו להיכנס לקש עד רדת הלילה, כדי להתקרב אל יאשק בלילה. במהלך היום הייתי בסכנת דקירה מהקלשון שלו. פעם, כשהוא בא לקחת חציר, הוא דקר אותי בלי כוונה, אבל זה היה מסוכן. כשהחשיך הלכתי לאשתו של יאשק ורטץ וביקשתי את המצעים שלי. לפני שיצאתי, משכתי את הסולם והשארתי אותו מאחורי האורווה, כדי לקחת אותו מאוחר יותר. סחבנו בכל כוחנו את המצעים והסולם. סופת שלגים החלה, עם שלג ורוח. הקפנו את ביתו של טקוצ'ק, האיכר שלעליית הגג של הדיר שלו היינו צריכים להגיע, אך לא מצאנו. הייתי חלש מאוד מהלילה הארוך של עבודה ושיטוט, והתחלתי להרגיש את הכוח שלי פוחת והולך. הפנים שלי דיממו. הרגשתי שאני קופא. אני מתחנן בפני אשתי שתאפשר לי לנמנם של חמש דקות, אבל היא התחילה לבכות בקול רם. היא ידעה שאם אני ארדם אי אפשר יהיה להעיר אותי. היא ראתה שאני קפוא לגמרי. נמנמתי, בזמן שהיא עמדה לידי, מטלטלת אותי ולא מאפשרת לי לישון. היא בכתה לי:
"אתה משאיר אותי, אחרי הכל, לבד?"
כשהיום התחיל להאיר, חשתי בסכנה. הבנתי שאסור לנו להישאר כאן. התאמצתי, התגברתי על ישנוניותי וגררתי את הסולם אל עליית הגג של טקוצ'ק בשארית כוחי. אבל לא יכולתי להרים את הסולם לעליית הגג. ובכן, בוא נסתכן, יקרה מה שיקרה.
ישנו עד אור יום מלא. גברת טקוצ'ק יוצאת לחצר ורואה סולם זר.גם יאשק וורטץ מתרוצץ ומחפש ומספר לכולם שנגנב ממנו סולם באותו לילה. הם קלטו מיד שמישהו נמצא בעליית הגג. באותה תקופה פחדו האיכרים מהפרטיזנים. האיכרה הלכה לספר לאביה, קצין של המשטרה הפולנית. למרבה המזל אביה לא היה. אם הוא היה בא היה יורה בנו במקום. למרבה המזל, השוטר נעלם וחזר רק למחרת.
אשתי סובלת מאוד מהיד הנפוחה והקפואה שלה. אנסה לגשת לאישה, אולי להצליח להביא אוכל לאשתי. אני נכנס, אומר לה שאני עוזב לכפר רחוק ואחזור רק מחר. אני מבקש ממנה להרתיח לי תרנגולת ואתן לה כסף. בינתיים אני מקבל ממנה אוכל, לחם וחלב, אבל שם לב שהיא מבועתת. כשאני עוזב, אני מעמיד פנים שאני מקיף כמה בתים, אבל היא ממיסה בנשימה את הכפור על חלונה, פותחת פתח קטן ועוקבת אחרי בעיניה. היא רואה אותי מטפס לעליית הגג. מיד רצה לספר לאביה שראתה את לייבוש עולה לעליית הגג שלה. אביה אומר לה לעזוב ולחזור הבייתה, ואומר שלמחרת, כשלייבוש יבוא לקחת את התרנגולת, היא צריכה לנזוף בו ולומר לו שלא נעים לזחול לעליית גג של זר ללא ידיעת הבעלים. כשאני בא למחרת בלילה והיא נוזפת בי, אני מספר לה את כל הסיפור ומתחנן בפניה שתאפשר לי להישאר בעליית הגג עם אשתי. כשאני אומר לה שהיד של אשתי פגועה מהכפור וצריכה להחלים, היא אומרת שלאחותה יש סככה פנויה ונמצאת במרחק של מאה מטרים משם, אני יכול להישאר שם. אנחנו לוקחים את המצעים והולכים לשם, מניחים את המצעים ליד הלול, וישנים. עם עלות השחר מגיעים שני נערים גויים אוחזים בגרזנים. הייתי בטוח שזה הסוף שלנו, אבל אני רואה אותם מתחמקים מאיתנו והולכים ישירות לבית משפחת טקוצ'ק. היא הייתה אחותם. היא בטח סיפרה להם, או שהם כבר ידעו, שליבוש מסתתר כאן - אותו אדם שמחפשים. הם מתקרבים עם הגרזנים. אחד מהם קורא לי החוצה. אני יודע שהוא יהרוג אותי. אני מתחיל להתייפח, מתחנן שיניח לי לחיות ויגיד לאביו. אביו מכיר אותי היטב. אני מוריד שתי טבעות זהב ונותן לו. הוא נרגע. בשלב הזה אני מתחיל להגיד שאני רעב ואין לי אוכל. הוא אומר שעכשיו, באור יום, הוא לא יכול לעשות דבר. הוא מפחד מאיכרים אחרים. אבל ביום ראשון, כשכל האיכרים ילכו לכנסייה, הוא יבוא עם עגלה ויביא לנו לחם וחלב. אנחנו אוכלים ושבעים. כך נשארנו שם שמונה ימים. מאוחר יותר, הוא בא בריצה, אומר שהוא מפחד לתת לנו להישאר יותר ואני צריך למצוא מקום אחר. אני חוזר למרקושוב, למי שקנה את השעון שלי והיה חייב לי כסף. למזלי, לאחותי רבקה, בפליניק, לא הרחק מזאכניאוש (שם הוחבאה ילדתי), היה רעיון להגיע למרקושוב לברר מה קרה לנו. היא באה לאיכר ושואלת אותו, והוא אומר שאני בא לפעמים, ושהוא יכול לתת לה כסף כחלק ממה שהוא חייב לי. היא לא רוצה לקחת כסף. הוא אומר לה שאולי אני בגרבו. היא הולכת לגרבו לחפש אותי. אני עוזב את גרבו למרקושוב, והיא בדרך ממרקושוב לגרבו. השעה חצות וחשוך מאוד. אנחנו רואים צל, ומפוחדים. כשהצל מתקרב ואני מזהה את אחותי. אנחנו נופלים זה בזרועותיו של זו, ומבול של דמעות פורץ מתוכנו. אדמת פולין המקוללת ספגה את דמעותינו.
האסון של אחיותיי אלקה ורחל
רבקה מספרת לי שהגרמנים תחבו קש לתוך הבונקר שבו הסתתרו אחיותינו אלקה ורוקלה, והציתו אותו. היא גם מספרת לי על מותו של יענקל'ה, אחינו הקטן והאהוב. אנחנו מחפשים מקום שבו נוכל לבכות יותר בחופשיות ולדבר על הכל. אנחנו הולכים לבית הקברות של מרקושוב ויושבים שם כל הלילה. רבקה מייעצת לנו לבוא אליה לפליניק, היא מאמינה שהיא תוכל למצוא לנו מקום שם. אנחנו מחליטים שהיא צריכה ללכת קודם ולהודיע לנו כשהיא תמצא מקום. אנחנו נפרדים. היא הולכת לפליניק ואנחנו הולכים לגרבו.
למחרת היה יום יפה, הלכתי לסככה שבה התאכסנתי, הוצאתי את הצרורות שלי ואת המצעים וחזרתי לבוגושין, לקארל דרוזד. אני אומר לו שזה רק עניין של עוד כמה ימים. אני נותן לו כסף, והוא מסכים. אבל באותו לילה באה רבקה ואומרת שרק למחרת בערב אני יכול ללכת לפליניק. למחרת, גרמנים מגיעים לבוגושין, מחפשים יהודים. קארל דרוזד נכנס, מבוהל, ואומר שעלינו לעזוב מיד את המקום הזה. אנחנו מתחילים לבכות. יציאה עכשיו, בשעות היום, היא מוות בטוח. אבל לא אכפת לו. אם ימצאו אותנו אצלו, יירו בו. מבועת הוא שולף את הכסף שנתנו לו ומחזיר אלף זלוטי. "אני לא רוצה את הכסף שלך. לך מפה!"
מחבוא בערימות הזבל. בן זוג לא נעים
עלינו לסכן את חיינו ולעזוב. אנחנו נשארים בשדות, אנחנו מבחינים בערימות של זבל שהאיכרים עורמים לפני שהם מפזרים בשדות. אנחנו מתחפרים בערימות הזבל, ואף אחד לא שם לב אלינו. באותו לילה, אנו ממשיכים בדרכנו, חוששים מאוד, כי אנחנו עלולים להיראות על ידי פרטיזנים פולנים אשר יירו עלינו. היינו צריכים ללכת ככה חמישה עשר קילומטרים. מרחפים בין חיים למוות, אנו מגיעים למארחים החדשים שלנו. חצי משוגעים, אבל מה אנחנו יכולים לעשות? אני נותן לו בבת אחת אלף זלוטי, כדי שיספק לנו תפוחי אדמה ושתי חתיכות לחם בכל יום.
סטניסלב ויאק מסתיר גם את ולוול הרשמן (בנו של שלמה קנייר), לאביו הייתה טחנה והוא השאיר אותה לבנו. האחרון מסר אותה לנוצרי, שהסתיר אותו במשך תשעה חודשים (הוא היה אחד משלושים הגברים שניצלו מאלה שעבדו אצל אולריך), אך הוא לא יכול היה יותר להחביאו עוד. ואז הוא התחיל לשלם לו על המחבוא. הנוצרי ביצע את תפקידו בכבוד רב. אבל כשבאתי, לא רציתי להפריע לו. חפרנו בונקר קטן והתמקמנו בו. חשבתי שנוכל להישאר שם זמן רב יותר. אני רואה שלרבקה נגמר הכסף ונותן לה קצת. הסתדרנו טוב מאוד עם ולוול הרשמן. הוא היה מאוד מרופט, מטונף ומדוכא. ניקינו אותו ועודדנו אותו. עם זאת, בכל מקרה עלינו להתרגל לאוכל הגרוע והמלוכלך מאוד. זה נמשך כשמונה שבועות. מתחיל להיגמר לי הכסף ואני מחליט לנסוע לגרבו, שם חייבים לי עוד כסף. אני רוצה לקחת את רבקה איתי, אבל מכיוון שזה היה לילה יפה, אני לוקח איתי גם את אסתר. ואנחנו מתחילים לרוץ, כדי לסיים את הטיול כמה שיותר מהר. באמצע הדרך אנחנו מבחינים בצל מתקרב: גבוה, מעשן סיגריה. אנחנו עומדים במקום, מבועתים. אף יהודי לא היה מעשן סיגריה, כי היו מבחינים באור. הוא בהחלט גם הבחין בנו. אבל ככל שהתקרב זיהינו יהודי מקומי ממרקושוב, א.ר. (יש לנו סיבות שלנו להשתמש רק בראשי התיבות של שמו). אנחנו שואלים אותו לאן הוא הולך. הוא מספר שהוא מסתתר כבר שלושה ימים בסככה מלאה בקש, אבל עכשיו הגיעו גרמנים ומחפשים באינטנסיביות. הוא חייב לעזוב. הוא שמע שבברניץ הפריץ לינייבסקי מסתיר יהודים. הוא הולך לשם, חושב שאולי יוכל להתחבא. אני אומר לו ששמעתי שכל היהודים שהיו שם נהרגו זה עתה. הוא עומד במקום, נדהם. מה לעשות עכשיו? לאן ללכת? הוא גם מספר לי שרק יום קודם לכן היה קרב בין פרטיזנים יהודים לפולנים. אז מסוכן אפילו לחפש שם יהודים. אני מחליט לחזור. אבל, אני אומר לו, אין לי כסף. הוא אומר שהוא ילווה לי כסף אם אקח אותו איתי למקום שבו אני מתארח. אשתי התנגדה בתוקף לרעיון, כי היא הכירה אותו היטב. אבל מה אפשר לעשות בזמן כזה, כשצריך להציל אדם? אז חזרנו. כשהאיכר רואה שחזרנו כל כך מהר, ועם אדם זר מפחיד למראה, הוא היה מאוד אומלל. אני אומר לו שהאיש ישר, אבל הוא מאוד מהסס. ולבל הרשמן גם מתנגד לרעיון שהזר צריך להישאר כאן. במאמצים גדולים אני משכנע אותם שנסתדר איכשהו, כל עוד נוכל להציל אותו. שכנעתי את האיכר שהוא עשיר, ושאחרי המלחמה הוא ייתן לו חלקת אדמה וכמה אלפי זלוטי בחודש.
הזר נשאר איתנו. הוא מוציא בקבוק ברנדי ושותה לחיים. מסתבר שהם צדקו. ברגע שהוא הבין שהוא נשאר איתנו, הוא התחיל להתנהג כבעל בית, בגלל שהוא משלם יותר, הוא רוצה לגור בעליית הגג. האיכר מסרב. הגדלנו את הבור שלנו, והוא השתלב איכשהו. כשהאיכר המשוגע למחצה שם לב שהמגיע החדש הוא יהודי עשיר, הוא רצה להיפטר מאיתנו. בכל מקרה, הוא הפסיק לתת לנו את שתי חתיכות הלחם היומיות. בשלב זה הפסיק סוביארסקי לשלם לווייאק, האיכר, את הסכום הרגיל שלו עבור הסתרת ולוול הרשמן. כשדחקתי בא.ר להלוות לוולוול קצת כסף כדי שהוא לא ימות ברעב, הוא לא רצה לשמוע. הבנו שהוא אדם רע מאוד. בכל פעם שרבקה באה לבקר אותי בלילה, היא האשימה אותי שהבאתי אותו. אבל זה היה אבוד. לא יכולנו לגרש אותו עכשיו. להיפך, קיווינו שהוא לא יגרש אותנו. יותר ויותר הוא תכנן נגדנו. עכשיו סבלנו מרעב. ביקשנו מרבקה לאסוף את כל קרומי הלחם מזכנישן, שם שהתה, ולהביא אותם אלינו. השריתי אותם במים ואכלתי. בכל מקרה חלקנו עם ולוול כדי שלא יהיה רעב. היה מעניין שלמרות שניערתי את בקבוקי החלב כדי להכין חמאה לא.ר., הוא לא נתן לי קצת חמאה אלא נתן אותו לווייאק, הגוי, למרות שרעבנו.
חמותי נתנה לפולני אחד הרבה סחורה כדי שהחביא אותה. אם היה לנו משהו מזה, היינו יכולים לפחות למכור אותו, וללכת להתחבא בגרבו. החלטנו לשלוח את אשתי ואת אחותה אל אמא שלהן. הן הלכו כל הלילה, התחבאו בכל פעם ששמעו רשרוש בצללים. הן הגיעו אל האיכר עם עלות השחר ודפקו על דלתו. הוא פתח, הם מכרו מעט סחורה. זה היה קצת יותר קל כשהן חזרו למחרת בלילה עם כסף. אבל מצד שני זה היה קשה בצורה אחרת, פרטיזנים תקפו יותר ויותר איכרים ולקחו את מזונם. איכרים פולנים נתקלו ביהודים וירו בהם. בפליניק החלה תנועה לירות ביהודים שהסתתרו. פעם אחת שמעתי, מבעד לסדק בבונקר שלי, את משה ריצר ואשתו נכנסים ומתחננים לחמלתו ולעזרתו של האיכר, כי הם בסכנת חיסול במחבואם הנוכחי. הוא לא מוכן להקשיב, והם עזבו עם בעיותיהם ואימתם.
דינה, בתו של משה ריצר, מתחזתה לאישה איכרה. היא חשבה שלא יזהו אותה. היא ניהלה שיחה מאוד נעימה עם מר וגברת ווייאק, בתקווה לשכנע אותםו להסתיר אותה. באותו רגע נכנסה שכנה לקחת מים ומזהה אותה. השכנה מבחינה גם בסימנים נוספים שיהודים מסתתרים כאן אצל בני הזוג ווייאק. היא מפיצה את הבשורה לכל הכפר. ביום שמגיע תורו של ווייאק לעמוד על המשמר בכפר, שאר האיכרים אומרים לו:
"מספרים בפליניק שאתה מחביא יהודים. הם יבדקו את הרכוש שלך, ומצבך יהיה רע אם ימצאו אצלך יהודים".
תקריות קלות שונות. אסתר רואה את הילדה. פרטיזנים יהודים
הילדה גדלה מאוד אבל מפוחדת. בזמן הארוחה בעלת הבית לא אוכלת, אלא מתגנבת אלינו כדי לבשר לנו את החדשות הרעות. בדרך היא עוצרת אצל סובירסקי ומספרת לו. סובירסקי ממהר ואומר לולוול לא לפחד: הוא ייקח אותו באותו לילה. במהלך היום, הוא חופר בונקר טוב בביתו, ומביא את ולוול לבונקר לאותו לילה. אני מבועת. מה יקרה עכשיו, לאן נלך? ווייאק אומר לנו שהוא לא אחראי עלינו. אם נבחין במשהו נוכל לפרוץ את הדלת התחתונה ולברוח לשדות, כדי להציל את עצמנו כמיטב יכולתנו. אנחנו שומעים את זה, ומחליטים שעדיף לעזוב את פליניק לזמן מה, ולהיפטר מא.ר. בדרך בגלל הצרות שהוא עשה ובגלל התנהגותו הרעה כלפי האיכר. אנחנו מחליטים לנסוע לבוגוצ'ין. כשאנחנו מתחילים ללכת, א.ר. מתכונן לבוא איתנו. - "לאן אתה הולך?" - הוא מתחיל להתחנן אלינו. הוא לא מכיר אף אחד, הוא לא יעזוב אותנו, הוא ילך אחרינו לכל מקום שנלך. אנחנו מבינים שאין מה לעשות, והפצרותיו משפיעות עלינו. באותו לילה אנחנו הולכים לבוגוצ'ין, אחרי שלושה חודשים כאן. אנחנו הולכים ישירות לקרל דרוזד. עד עכשיו, אני יודע איך להרגיע את הכלבים שלו כדי שלא ינבחו. אנו רואים שהסככה שלו הרוסה, הוא בהחלט יזדקק לכסף, ויסכים להשאיר אותנו. א.ר. ואסתר עולים לעליית הגג ואני עולה אחריהם. אנחנו חושבים שנישאר בעליית הגג בהתחלה, בלי להגיד כלום לקארל דרוזד. כך קורה שתרנגולת החליטה להטיל את הביצה שלה בעליית הגג, מכל המקומות. כשאשתו של דרוזד נכנסת להביא עצים לחימום הבית (הוא היה נכה והסתובב עם קביים), היא מבחינה בתרנגולת יורדת מעליית הגג. היא מטפסת מיד על הסולם כדי להביא את הביצים, ורואה שלושה אנשים יושבים שם. היא מתחילה לצרוח מפחד. אנחנו מרגיעים אותה, ומתחננים שתאפשר לנו לדבר עם דרוזד עצמו. הוא בהחלט יניח לנו להישאר שם כמה ימים. גם הבת יוצאת ומתחילה לצרוח עלי שהבאתי זר לא ידוע. אני מבקש לדבר עם קרל דרוזד. סוף סוף הוא יוצא אלינו. אנחנו מתחילים לבכות, אומרים שאנחנו צריכים להישאר שם רק שמונה ימים, עד שפליניק תרגע. הוא מקבל מאיתנו כסף כדי שיוכל לתקן את הסככה שלו. אנחנו יוצרים שם בונקר, בכל מקרה, ונשארים שלושה שבועות ולא שמונה ימים. אבל כשרבקה מגיעה ומדווחת שהכל שקט בפליניק, אנחנו מחליטים שעדיף להישאר עם רבקה בכפר וקרוב הילדה, שאנחנו כמהים לראות. אנחנו מתכננים תוכנית: אנחנו נותנים לילדה של ווייאק מאה זלוטי, כדי לשדל את הילדה הקטנה לבוא ולעמוד ליד הסדק שלנו בבּוּנקֶר. אנחנו מתבוננים בה, אבל כשהיא מתחילה לקרוא לאשתו של הגוי "אמא", אסתר מתחילה לבכות, והילדה לוקחת אותה משם. אני נותן לרבקה כסף להעביר לזכניאש, בכדי שיקנה שמלות וחולצות לילדה. כדי שיספרו לה שלא שכחנו אותה. אבל לילה אחד נכנס זכניאש ומתחיל לשכנע אותנו שעדיף ללכת לחבור לפרטיזנים. אנו יודעים שהפולנים והפרטיזנים היהודים הם אויבים מרים. אנחנו מסבירים שיש לנו בונקר מוכן בבוגושין, וקובעים עם אסתר שא.ר. ואני נלך לבוגוצ'ין. אם הכל שם שקט שם ובמצב טוב, היא יכולה לבוא במוצאי שבת. אם לא, נחזור ביום שישי בערב. כשאנחנו הולכים לקארל דרוזד באותו יום, הוא נזכר שנתנו לו כסף לתיקון הסככה. הוא שמח לראות אותנו ונותן לנו לחם וחלב. הוא שוכב שרוע על המיטה, הקביים שלו לצדם. אנחנו מגיעים להסכמה: אני אתן לו אלף זלוטי בחודש וא.ר. ייתן לו גם אלף זלוטי בחודש. אנחנו חותמים את "העסקה". בינתיים אנחנו רואים מרחוק אנשים מתקרבים לבית. אנחנו מפוחדים. נשמעת דפיקה בדלת. אני מתחבא מתחת למיטה. א.ר. מטפס לעליית הגג. קארל דרוזד צריך ללכת ולפתוח את הדלת. הם מתחילים לצעוק:
"לא רצית לפתוח לנו! אתה מסתיר מישהו! אנחנו פרטיזנים יהודים!"
אני מזהה את משה פילץ. יותר ויותר אנשים מגיעים. כולם חמושים. הם מתחילים לחפש. הם גוררים אותי מתחת למיטה, ואת א.ר. למטה מעליית הגג. אנחנו מזהים אחד את השני. הם מגיעים מעיירות שונות, כולל מרקושוב. הם רוצים שנלך איתם, אבל אנחנו מחליטים שלא. הם נותנים לנו קצת כסף אבל אני לא רוצה לקחת אותו. משאירים לרבקה שעון וכמה שעונים בשבילי שאמכור כדי שיהיה לנו קצת כסף. הם נשארים כאן 24 שעות ואז עוזבים. מיד מתחילים בתיקון הבונקר והסככה. במוצאי שבת, בגשם שוטף ובחושך, מגיעות רבקה ואסתר. הן עוזרות להקים את הבונקר. זה לוקח שלושה ימים, אבל זה עשוי היטב, מכוסה ומעליו בקש, בלתי ניתן לזיהוי. רבקה נשארת איתנו כמה ימים. היא רוצה לחזור לפליניק. אני נותן לה קצת כסף, ועכשיו לא נשאר לי כסף. אני מחליט ללכת לאיכר שמחזיק את הסחורה של חמי, להביא קצת כסף. כשאנחנו מקבלים קצת כסף, החורף מסתיים. התנאים משתפרים מעט.
הגרמנים מפסידים בקרבות. אנו קוראים את העיתונים ומקווים שפולין תשוחרר בקרוב. אבל ברגע שהיה לנו קצת שלווה לזמן מה, א.ר. מתחיל שוב את המשחקים המגעילים שלו. הוא מערער אותנו, ומתלונן בפני קרל דרוזד: למה הוא, רווק, משלם אלף זלוטי בחודש, בזמן שאנחנו משלמים אותה כמות לשניים? הוא גם מתחיל להחמיא לבתו בת ה-16 של האיכר ונותן לה כסף כדי ללכת לכפר ולקנות חמאה וביצים. אנחנו מתחילים לצעוק שזה יגלה אותנו. כל הכפר יודע היטב שקרל דרוזד עני ואינו יכול להרשות לעצמו סחורה כזו. אבל הוא רוצה להפוך את הילדה לשליחה של מתנה שהיא תביא בחזרה. אנחנו צועקים:
"אתה מביא עלינו אסון! תן לבחורה ללכת לקניות בכפר אחר, לא בכפר שאנחנו נמצאים בו!"
הילדה הולכת לאחות של אביה בכפר אחר ומביאה אוכל טוב. אנחנו, לעומת זאת, בולעים את חתיכות הלחם העלובות שלנו עם מעט המים החמוצים שקרל דרוזד נותן לנו. כמובן, האחות של קרל מגלה שיהודים מתארחים אצל אחיה, וכך גם בנה, חבר ב"תנועת הנוער הפטריוטית". זה כמעט עלה לנו בחיינו. יום אחד קרל דרוזד קורא לי אליו. הוא רוצה להכיר לי את האחיין שלו. אני עושה היכרות, אנחנו מדברים קצת על פוליטיקה, ונפרדים בתנאים ידידותיים. אבל כעבור כמה ימים בא אליי האחיין ומבקש ללוות כסף. אני נותן לו אלף זלוטי. הוא מחזיר את זה, ולוקח עוד קצת. אני לא יכול לריב איתו וחייב לתת את ההלוואה, למרות שחסר לי כסף. א.ר. מתחיל לומר שהכסף שלו אוזל. הוא מתחיל לדרוש מכולנו לשלם שווה. אני לא רוצה להתווכח איתו ומסכים. הילד הגוי הצעיר, אחיינו של קרל דרוזד, ממשיך לבוא בשביל כסף. אנחנו צריכים להלוות לו. אבל מתרחש אסון גדול יותר, כתוצאה מההתפארות של א.ר. עם האוכל. בשעת לילה מאוחרת אנו מבחינים בגוי הצעיר מוריד את עצמו לתוך הבונקר, אוחז באקדח ודורש מאיתנו כסף. הוא אומר שהוא פרטיזן שמסכן את חייו בזמן שאנחנו פשוט שוכבים שם בשלווה!... (אני מבין מיד שזו פעולתו של יאנק. למעשה, שמענו מקרל דרוזד עצמו שיאנק היה ממש בחוץ.) הוא לוקח גם את כספו של א.ר (למרות שא.ר. החביא את שאר כספו בקש, והצעיר לא מצא). הוא מודיע שעלינו להישאר במקום הרבה זמן, עד שהוא יחזור. אני לוקח את הסיכון, וברגע שהוא עוזב אני בורח מהבונקר ובורח בחושך דרך השדות. אסתר שלי הייתה אמורה ללכת אחריי מאוחר יותר. אבל א.ר. מתחיל לצרוח שאשתי גנבה לו את כל הכסף. הוא לא נותן לה לעזוב. היא צריכה להישאר איתו עד שהיא תיתן לו את הכסף. היא לבד איתו. היא נשבעת ופוכרת את ידיה, עד שהוא מתחיל שוב לחטט בערימת הקש שבה הוא ישן. הוא מוצא את הכסף בסופו של דבר. אסתר מגיעה בריצה בשדות.
שמונה ימים ישנו בשדות ולא נכנסנו לבונקר. א.ר. נשאר בבונקר. כשראינו סוף סוף שהנוער הגוי לא בא שוב, חזרנו לבונקר. אבל עדיין לא היה לי כסף. מה אני עושה? א.ר. גם שכנע את הילדה להגיד לקארל דרוזד לגרש אותנו. בשלב זה כבר החלטנו לעזוב, באותו לילה חזרנו לוואייק בפליניק. השתוקקנו להיות גם ליד בתנו, חנה'לה שלנו. בדיוק אז פרצו קרבות יריות בין פרטיזנים יהודים ופרטיזנים פולנים. בלילה הקודם נורו יוס'ל קופמן ורעייתו ליד בוגוצ'ין, יחד עם פרטיזנים יהודים אחרים. אבל לא רצינו להישאר כאן יותר. יחד עם א.ר., אנחנו לוקחים את הסיכון לעזוב. אנו הולכים שני קילומטרים, אנו שומעים את הפקודה "עצור!" אני מתחיל לרוץ, אבל לאסתר לא היה כוח לרוץ. היא נשארת עומדת, נותנת את נשמתה לידי אלוהים. ילד גוי רץ. היא מזהה אותו. הוא תופס אותה בראשה.
"איפה לייביש? למה הוא ברח? תקראי לו לכאן, אני לא אפגע בו".
אסתר לא מאמינה לו, והיא לא יודעת לאן רצתי. הוא נותן לה ללכת לפליניק.
הרוסים, האמריקאים
התנאים משתפרים. חשבנו שהרוסים ייכנסו בכל שבוע מעכשיו. שמענו שברלין כבר נכבשה על ידי האמריקאים. אנחנו מחליטים ללכת ישירות לשיקורה ולבקש ממנו להסתיר אותנו יחד עם הילדה שלנו. כשאנחנו דופקים בדלת שלו, הוא שמח לראות אותנו ומציע לנו אוכל. ביתו היה קרוב לכביש, לכן היינו צריכים להסתתר היטב.
לוי, אסתר וחנה'לה גרוסמן
היום המשמח הגיע. הכוחות הקדמיים של הרוסים הגיעו, ויצאנו מהמחבוא. זה היה כמעט ט' באב וצמנו. אחר כך הלכנו לבקר את קברי אבותינו, זה של חמי היקר חיים יונה קיטנקורן, ז"ל שנפטר במרקושוב בשנת 1942. מיררנו בבכי והודינו לו - כי האמנו שהוא משדל בעדנו עם ה'. פעמים רבות בזכותו ניצלנו ממוות. מאוחר יותר הלכנו לבקר את ידידנו יאשק ורטץ מגרבוב. הוא שמח מאוד לראות אותנו, ונתן לנו אוכל. כשהוא שאל מה אנחנו מתכננים לעשות, אמרתי שאני רוצה לראות יהודים. אולי יהיו כאלה בלובלין? הוא רתם את סוסו מיד ולקח אותנו ללובלין. לא ראינו יהודי אחד בדרך, רק מוות וחורבן. גם לובלין הייתה ריקה מיהודים. לפתע שמענו אדם אומר לאחר ביידיש:
"תראה, זה בטח יהודי על העגלה ההיא".
לובלין, לודז', ברלין, ארץ ישראל!
אני עוצר אותו. אנשים אלה ששרדו הם עלים מעץ שנעקר. הוא מספר לי שיש שמועות על פרטיזנים יהודים בז'ילונה. אנחנו נוסעים לז'ילונה. אני פוגש קבוצה של כשבעים איש, ושואל אותם על יהודים נוספים. אומרים לי שיש יהודים בלוברטוב – אנחנו נוסעים לשם מיד. שם אנו פוגשים את שמואל חניסמן ובנו יוסף, הרש קוטליאש אשתו וילדיו, הרשל צוקרמן ויוס'לה שלו. אנחנו מאושרים, ומתחילים לחשוב על העתיד. מקימים שולחן מכמה קרשים ומתארגנים מה לעשות. היהודים האלה רוצים ללכת לעבוד עם הצבא הרוסי, אבל אין לי כוח. אני נשאר בבית. כאשר אני יוצא החוצה, איכרים מוכרים סחורה מגרבוב, אני קונה משהו ומרוויח קצת כסף. אסתר הולכת לעתים קרובות לפליניק, כדי להרגיל את חנה'לה לאמה האמיתית. זה מאוד קשה. ככל הנראה, שיקורה לא רוצה להחזיר את הילדה. הוא באמת אוהב אותה. גם הילדה לא רוצה לעזוב אותם. בסופו של דבר, הם מסכימים לתת לי את הילדה, תמורת סכום כסף גדול. אמנם יכולתי לקחת את הילדה דרך השלטונות הסובייטיים, אבל לא רציתי לגרום לשערורייה מכוערת. אחרי הכל, הוא טיפל בילדה שלנו. ניהלתי משא ומתן על הסכום, וחנה'לה חזרה אלינו. אבל שיקורה לא הצליח להתאפק, הוא התגעגע מאוד לילדה והמשיך לבקר אותה בלובלין. השארתי לו את כל מה שרכשתי באותה שנה בלובלין.
עד מהרה שוטף את הפולנים גל חדש של הסתה נגד יהודים. אני מבין שהאדמה המתועבת הזו לעולם לא תביא טוב ליהודים. אני מחליט להגר. אני משלם למאכער סכום כסף כדי שייקח אותנו לברלין. אבל הוא מביא אותנו עד לודז', ונעלם. אני משלם עוד כסף, ומשאיר את אדמת פולין עם קללה: יהי רצון שכל הפולנים שעזרו לשפוך את דמנו התמים יהיו ארורים לנצח.
זמן מה לאחר מכן יצאנו, אני, אשתי אסתר ושתי בנות (כיום יש לנו שלוש בנות קטנות, בלי עין הרע). הגענו לארץ ישראל על סיפון האוניה "תיאודור הרצל". אחותי רבקה, בעלה יעקב ברג ובנם הקטן יוספל נסעו לארצות הברית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה